ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ג׳

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ב׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ד׳ ע״א »

1 תּוֹלָדוֹת לָא אָסַר רַחֲמָנָא. דִּכְתִיב: ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְגוֹ׳״.

2 מִכְּדֵי, זְמִירָה בִּכְלַל זְרִיעָה, וּבְצִירָה בִּכְלַל קְצִירָה. לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבִינְהוּ רַחֲמָנָא?

3 לְמֵימְרָא דְּאַהָנֵי תּוֹלָדוֹת מִיחַיַּיב, אַאַחְרָנְיָיתָא לָא מִיחַיַּיב.

4 וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר״. אֵין לִי אֶלָּא זֵירוּעַ וְזִימּוּר, מִנַּיִן לְנִיכּוּשׁ וּלְעִידּוּר וּלְכִיסּוּחַ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. לֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ, וְלֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ.

5 מִנַּיִן שֶׁאֵין מְקַרְסְמִין וְאֵין מְזָרְדִין וְאֵין מְפַסְּגִין בָּאִילָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. לֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ, וְלֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ.

6 מִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַבְּלִין וְאֵין מְפָרְקִין וְאֵין מְאַבְּקִין וְאֵין מְעַשְּׁנִין בָּאִילָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ לֹא, וְכׇל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ לֹא.

7 יָכוֹל לֹא יְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים, וְלֹא יְעַדֵּר תַּחַת הַגְּפָנִים, וְלֹא יְמַלֵּא נְקָעִים מַיִם, וְלֹא יַעֲשֶׂה עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע״.

8 זְרִיעָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה — לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ: מָה זְרִיעָה מְיוּחֶדֶת עֲבוֹדָה שֶׁבַּשָּׂדֶה וְשֶׁבַּכֶּרֶם, אַף כֹּל שֶׁהִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּשָּׂדֶה וְשֶׁבַּכֶּרֶם!

9 מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

10 וְקִשְׁקוּשׁ בִּשְׁבִיעִית מִי שְׁרֵי? וְהָא כְּתִיב: ״וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ״ — ״תִּשְׁמְטֶנָּה״ מִלְּקַשְׁקֵשׁ, ״וּנְטַשְׁתָּהּ״ מִלְּסַקֵּל!

11 אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: תְּרֵי קִשְׁקוּשֵׁי הָווּ. חַד אַבְרוֹיֵי אִילָנֵי, וְחַד סַתּוֹמֵי פִּילֵי. אַבְרוֹיֵי אִילָן — אָסוּר, סַתּוֹמֵי פִּילֵי — שְׁרֵי.

12 אִיתְּמַר: הַחוֹרֵשׁ בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: לוֹקֶה, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. לֵימָא בִּדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא קָמִיפַּלְגִי. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כְּלָל בַּעֲשֵׂה וּפְרָט בְּלֹא תַעֲשֶׂה — אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט וּכְלָל.

13 מַאן דְּאָמַר לוֹקֶה — לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא.

14 וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה — אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין.

15 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא, מַאן דְּאָמַר לוֹקֶה — שַׁפִּיר.

16 וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה, אָמַר לָךְ: מִכְּדִי זְמִירָה בִּכְלַל זְרִיעָה וּבְצִירָה בִּכְלַל קְצִירָה, לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבִינְהוּ רַחֲמָנָא? לְמֵימַר דְּאַהָנֵי תּוֹלָדוֹת הוּא דְּמִיחַיַּיב, אַתּוֹלָדָה אַחֲרִינָא לָא מִיחַיַּיב.

17 וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר״, אֵין לִי אֶלָּא זֵירוּעַ וְזִימּוּר. מִנְיָן לְעִידּוּר וּלְקִישְׁקוּשׁ וּלְכִיסּוּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. לֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ וְלֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ.

18 וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְקַרְסְמִין, וְאֵין מְזָרְדִין, וְאֵין מְפַסְּגִין בָּאִילָן תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״: כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ לֹא כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ לֹא.

19 מִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַבְּלִין וְאֵין מְפָרְקִין וְאֵין מְעַשְּׁנִין בָּאִילָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא״, ״כַּרְמְךָ לֹא״. כׇּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ לֹא, וְכׇל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ לֹא.

20 יָכוֹל לֹא יְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים, וְלֹא יְעַדֵּר תַּחַת הַגְּפָנִים, וְלֹא יְמַלֵּא נְקָעִים מַיִם, וְלֹא יַעֲשֶׂה עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע״.

21 זְרִיעָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה — לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לָךְ: מָה זְרִיעָה מְיוּחֶדֶת עֲבוֹדָה שֶׁבַּשָּׂדֶה וְשֶׁבַּכֶּרֶם, אַף כֹּל שֶׁהִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּשָּׂדֶה וְשֶׁבַּכֶּרֶם!

22 מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

23 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: יָכוֹל יִלְקֶה עַל הַתּוֹסֶפֶת. וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא לִפְטוּרָא, וְלָא יָדַעְנָא מַאי תַּלְמוּדָא וּמַאי תּוֹסֶפֶת.

24 רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: חֲרִישָׁה. וְהָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יִלְקֶה עַל חֲרִישָׁה דְּאָתְיָא מִכְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, וְנָסֵיב לֵיהּ תַּלְמוּדָא לִפְטוּרָא.

25 דְּאִם כֵּן, כׇּל הָנֵי פְּרָטֵי לְמָה לִי?

26 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יָמִים שֶׁהוֹסִיפוּ חֲכָמִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יִלְקֶה עַל תּוֹסֶפֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאָתְיָא ״מִבֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת״, וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא לִפְטוּרָא, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר לְקַמַּן.

27 מַאי יָמִים שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּדִתְנַן: עַד מָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה אִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁיָּפֶה לַפְּרִי — וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.

28 וְעַד מָתַי חוֹרְשִׁין שְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? מִשֶּׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, וְכׇל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִיטַּע מִקְשָׁאוֹת וּמִדְלָעוֹת.

29 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם כֵּן נָתְנָה תּוֹרָה שִׁיעוּר לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ. אֶלָּא: בִּשְׂדֵה הַלָּבָן — עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן — עַד הָעֲצֶרֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד הַפֶּסַח.

30 וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁנֵי פְּרָקִים הַלָּלוּ, וּבִטְּלוּם.

31 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ, וְאָמְרִי לַהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ הֵיכִי מָצוּ מְבַטְּלִי תַּקַּנְתָּא דְּבֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל? וְהָא תְּנַן: אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן!

32 ״אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא״. אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר, כָּךְ הִתְנוּ בֵּינֵיהֶן: כָּל הָרוֹצֶה לְבַטֵּל — יָבוֹא וִיבַטֵּל.

33 דִּידְהוּ הִיא? הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא! דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי!

34 אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כִּי גְּמִירִי הִלְכְתָא, שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וַאֲתוֹ הָנֵי תַּקּוּן מִפֶּסַח וּמֵעֲצֶרֶת, וְאַתְנוֹ בְּדִידְהוּ: כָּל הָרוֹצֶה לְבַטֵּל יָבוֹא וִיבַטֵּל.

35 וְהָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ? קְרָאֵי נִינְהוּ, דִּתְנַן: ״בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת״, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית

פירוש ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ג׳

1 אבל תולדות מלאכות דומות להן לא אסר רחמנא אסרה התורה. ומקור הדבר דכתיב שנאמר: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור" ויקרא כה, ד-ה.

2 מכדי הלא זמירה בכלל זריעה היא שהרי מטרתה לעודד את הצמיחה, ובצירה בכלל קצירה — נטילת היבול מן הצמח. למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לאיזו הלכה כתבה אותם התורה במפורש, ולא הסתפקה באיסור הכללי של "שבת שבתון יהיה לארץ"?

3 אלא הדברים הללו נתפרשו למימרא לומר לנו: דאהני שעל אלה התולדות של המלאכות המפורשות מיחייב חייב הוא, אאחרנייתא לא מיחייב על התולדות האחרות אינו חייב.

4 ושואלים: וכי על מלאכות אחרות הוא לא חייב? והתניא והרי שנינו בברייתא, נאמר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" אין לי איסור מפורש אלא במלאכות זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח כריתת העשבים הרעים שגם הם אסורים — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא". וכוונתו: לא תעשה כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך.

5 וכן אמרו: מנין שאין מקרסמין זומרים את האילנות, ואין מזרדין כורתים את הזרדים היבשים מהעצים, ואין מפסגין חותכים ענפים גדולים באילן — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", שכוונתו: לא תעשה כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך.

6 וכן, מנין שאין מזבלין את השדות והכרמים, ואין מפרקין אבנים המונחות על עיקר האילן ומפריעות לצמיחתו, ואין מאבקין מכסים באבק את השורשים שנתגלו, ואין מעשנין מעלים עשן מתחת לאילן כדי להשמיד את התולעים שבאילן — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", כל מלאכה שבשדך לא תעשה, וכל מלאכה שבכרמך לא תעשה.

7 לכאורה נובע מכאן שכל מלאכה בשדה אסורה, יכול לא יקשקש יעשה עידור קל תחת עצי הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים סדקים שבאדמה מים, ולא יעשה עוגיות עיגול עמוק קצת סביב לגפנים שיצטברו בהן מי הגשמים — תלמוד לומר: "שדך לא תזרע".

8 וכך נלמד: זריעה בכלל כל מלאכות השדה היתה, שהרי לשיטה זו כל מלאכת הקרקע אסורה, ולמה יצתה יצאה זריעה מן הכלל ונכתבה במפורש — כדי להקיש להשוות אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת שהיא עבודה שבשדה ושבכרם גם יחד, אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם אסורה, אבל דבר שהוא רק בכרם ואינו בשדה, כלומר שנועד רק לקיום האילנות משנה לשנה — מותר. ואם כן למדנו מברייתא זו שאסורה כל מלאכה בשביעית, ולא רק זריעה וזמירה בלבד!

9 ודוחים: איסורים אלו שאמרו פרט לזריעה וזמירה, כולם הם מדרבנן מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא והכתוב שהבאנו לראיה סמך בלבד הוא ואינו דין התורה ממש.

10 אגב הדברים שואלים: וקשקוש עידור מתחת לאילנות בשביעית מי שרי האם מותר? והא כתיב והלא נאמר: "והשביעת תשמטנה ונטשתה" שמות כג, יא ושנינו על כך: "תשמטנה" — מלקשקש, "ונטשתה" — מלסקל את האבנים שבשדה, הרי שהקישקוש אסור בשביעית!

11 אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו שני מיני עידור הם; חד אברויי אילני אחד שמטרתו להבריא ולחזק את האילנות וחד סתומי פילי ואחד הוא לסתום את הבקעים בקרקע, ויש ביניהם הבדל הלכה למעשה; אברויי להבריא את האילן — אסור, שזה מעין מלאכת חרישה, שהרי הוא מחזק את הצמיחה, אולם סתומי פילי לסתום את הבקעים — שרי מותר, משום שעל ידי כך הוא מונע נזק לאילן.

12 א באותו ענין עצמו איתמר נאמר: החורש בשביעית, נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר במהות איסור זה, חד אחד מהם אמר: לוקה על כך, וחד ואחד מהם אמר: אינו לוקה. ומציעים: לימא האם לומר כי ביחס לשיטת ר' אבין אמר ר' אילעא קמיפלגי חלוקים הם, שאחד מהם מקבלה ואחד אינו מקבלה. שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא: כל מקום שנאמר בתורה כלל במצות "עשה", ופרט הקשור לאותה מצוה ב"לא תעשה" — אין דנים אותו לפי מידת ההלכה בכלל פרט וכלל שאז רואים את הפרט כדוגמה של הכלל ומרחיבים אותו לגבי כל הכלל, אלא רואים זאת כשתי הלכות נפרדות.

13 ולענייננו, מאן דאמר מי שאומר שלוקה גם על חרישה לית ליה אין לו, אינו מקבל את שיטת ר' אבין אמר ר' אילעא, ולכן הוא דורש כך: נאמר "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ" ויקרא כה, ד — הרי מצוות "עשה" כללית, ואחר כך נאמר "שדך לא תזרע" ויקרא כה, ד — הרי פרט באותה מצוה ב"לא תעשה", וחוזר וכולל "שבת שבתון יהיה לארץ" ויקרא כה, ה, ומכאן הוא למד שיש איסור "לא תעשה" על כל עבודות האדמה בשביעית, כמו שיש במלאכת הזריעה.

14 ואילו מאן דאמר מי שאומר שאינו לוקה, אית ליה יש לו, מקבל את שיטת ר' אבין ולכן על שאר עבודות האדמה שלא נאמרו במפורש — עובר בעשייתן רק במצוות "עשה", ורק על זריעה וזמירה עובר ב"לא תעשה".

15 את ההצעה הזו דוחים: לא, דכולי עלמא לית ליה לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים את שיטת ר' אבין אמר ר' אילעא, ולכן, מאן דאמר מי שאומר לוקה — שפיר יפה שלומד בכלל ופרט וכלל,

16 ומאן דאמר ומי שאומר אינו לוקה, אמר לך יכול היה לומר לך טעם אחר: מכדי הרי זמירה בכלל זריעה היא מבחינת מהותה, ובצירה בכלל קצירה, אם כן למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לאיזו הלכה כתבה אותם התורה במפורש? למימר דאהני לומר שעל אלה התולדות הוא דמיחייב שחייב, על תולדה אחרינא לא מיחייב אחרת אינו חייב, אם כן גילה כאן הכתוב שאינו חייב על מלאכות אחרות שאינן מפורשות, ולכן אינו מחשיב את החרישה כאסורה בשביעית במצות "לא תעשה".

17 ושואלים: ולא? וכי אינו חייב על מלאכות אחרות? והתניא והרי שנינו בברייתא, נאמר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" ויקרא כה, ה אין לי אלא זירוע וזימור שהם אסורים, מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח שאף הם אסורים — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", לומר: לא תעשה כל מלאכה שבשדך ולא תעשה כל מלאכה שבכרמך.

18 ומנין שאין מקרסמין זומרים את האילנות, ואין מזרדין כורתים את הזרדים היבשים מהעצים, ואין מפסגין חותכים ענפים גדולים באילן — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", שכוונתו: לא תעשה כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך.

19 וכן, מנין שאין מזבלין את השדות והכרמים, ואין מפרקין אבנים המונחות על עיקר האילן ומפריעות לצמיחתו, ואין מעשנין עושים עשן מתחת לאילן כדי להשמיד את התולעים שבאילן — תלמוד לומר: "שדך לא" "כרמך לא", כל מלאכה שבשדך לא תעשה, וכל מלאכה שבכרמך לא תעשה.

20 לכאורה נובע מכאן שכל מלאכה בשדה אסורה, יכול לא יקשקש יעשה עידור קל תחת עצי הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים סדקים שבאדמה מים, ולא יעשה עוגיות עיגול עמוק קצת סביב לגפנים שיצטברו בהן מי הגשמים — תלמוד לומר: "שדך לא תזרע".

21 וכך נלמד: זריעה בכלל כל מלאכות השדה היתה, שהרי לשיטה זו כל מלאכת הקרקע אסורה, ולמה יצתה יצאה זריעה מן הכלל ונכתבה במפורש — כדי להקיש להשוות אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת שהיא עבודה שבשדה ושבכרם גם יחד, אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם אסורה, אבל דבר שהוא רק בכרם ואינו בשדה, כלומר, שנועד רק לקיום האילנות משנה לשנה — מותר. ואם כן למדנו מברייתא זו שאסורה כל מלאכה בשביעית, ולא רק זריעה וזמירה בלבד!

22 ודוחים: איסורים אלו שאמרו פרט לזריעה וזמירה, כולם הם מדרבנן מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא והכתוב שהבאנו לראיה סמך בלבד הוא ואינו דין התורה ממש. והרי מכאן שמלבד זריעה וזמירה אסורות כל שאר המלאכות!

23 א כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר מסורת ששמע מחכמי ארץ ישראל בלשון זו: יכול ילקה על התוספת — ונסיב לה תלמודא לפטורא ויש על כך לימוד לפטור, והעיר רב דימי: ולא ידענא מאי תלמודא ומאי ואיני יודע מהו הלימוד ומהי התוספת שהתכוונו להם בשמועה זו.

24 ונחלקו חכמים בפירוש מסורת זו, ר' אלעזר אמר: תוספת זו שאמרו היא חרישה בשביעית, שלא נתפרש בה איסור "לא תעשה" בתורה, והיא כתוספת למלאכות המפורטות בכתוב. והכי קאמר וכך אמר, כך יש להבין: יכול ילקה על חרישה בשמיטה דאתיא שהיא באה, נלמדת מכלל ופרט וכלל שאף היא אסורה, ונסיב ליה תלמודא לפטורא ויש על כך לימוד לפטור את החרישה מעונש מלקות.

25 וטעם הדבר: שאם לוקים על החרישה, אם כן כל הני פרטי אלה הפרטים שמנה הכתוב בבצירה וזמירה למה לי? אלא ודאי יש להבין שבאו אלה ללמד שרק על פרטים אלה לוקים, ועל מלאכות אחרות אין לוקים.

26 ור' יוחנן אמר: תוספת זו היא ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה של השביעית שגם בהם אסור לעבוד את האדמה כדי להכשירה לשנה הבאה. והכי קאמר וכך אמר: יכול ילקה על תוספת ראש השנה, דאתיא שהיא באה, נלמדת מן הכתוב "בחריש ובקציר תשבת" שמות לד, כא, שמייתור הכתוב למדו שלא רק עבודת האדמה בשביעית עצמה אסורה אלא אפילו חריש וקציר של ערב שביעית אסורים, ונסיב לה תלמודא לפטורא ויש על כך לימוד לפטור לענין עונש, כדבעינן למימר לקמן כפי שנרצה לומר אחר כך.

27 ומסבירים: מאי מה הם אותם ימים שלפני ראש השנה, כדתנן כפי ששנינו במשנה: עד מתי חורשין בשדה אילן שדה שצומחים בו אילנות בערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שיפה החריש לגידולו של פרי המצוי כבר על האילנות — מותר, אבל לאחר מכן שהחרישה היא רק לתועלת האילן והפירות שעתיד להצמיח בשנה הבאה — אסור, ובית הלל אומרים: עד העצרת שבועות מותר לחרוש. ומעירים: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו, כלומר למעשה אין הבדל ניכר בתאריך בין דברי בית שמאי לדברי בית הלל.

28 ועד מתי חורשין שדה הלבן שדה תבואה ערב שביעית — משתכלה הלחה הרטיבות שמחמת הגשמים שבשדות, וכל זמן שבני אדם בדרך כלל חורשים עדיין את שדותיהם ליטע מקשאות ומדלעות לגידול קישואים ודלעת הנזרעים בסוף החורף.

29 ר' שמעון אומר: אם כן שלא נקבע זמן מסויים נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו, שיכול אדם לומר בכל עת שהוא חורש על מנת לזרוע באותה שנה. אלא יש לקבוע זמן מוגדר: בשדה הלבן — חורשים עד הפסח, ובשדה האילן — חורשים עד העצרת. ובית הלל אומרים: עד הפסח.

30 ואמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בשם בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו דנו והצביעו והחליטו על שני פרקים זמנים הללו, פסח ועצרת, שאסרום חכמים בשנה השישית, ובטלום והתירו לחרוש עד ראש השנה.

31 אמר ליה לו ר' זירא לר' אבהו, ואמרי לה ויש אומרים שאמר לו ריש לקיש לר' יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו למבטלי תקנתא כיצד יכולים הם לבטל תקנה של בית שמאי ובית הלל הגדולים מהם? והתנן והרי שנינו במשנה: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין!

32 "אשתומם השתומם, תהה כשעה חדה אחת" דניאל ד, טז זמן מה. אמר ליה לו: אימור אמור, כי כך התנו ביניהן בשעת קביעת התקנה: כל הרוצה לבטל גזירה זו — יבוא ויבטל.

33 ותוהים: וכי דידהו שלהם, של בית שמאי ובית הלל היא גזירה זו שהם יכולים לתקן בה? הלא הלכה למשה מסיני היא! שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות עצים צעירים המצויות בשדה של בית סאה מותר לחרוש בשבילן את כל השדה עד ראש השנה, לצורך האילנות. משמע שבעצים אחרים — אסור. וכן דין ערבה שמביאים במקדש יתר על ערבה שבלולב, וכן ניסוך המים בחג הסוכות על המזבח, הלכות אלה הלכה למשה מסיני הן. משמע שאיסור החרישה בערב שביעית אינו מתקנת חכמים בבית שני, אלא הוא מיסודות מסורת תורה שבעל פה!

34 אמר ר' יצחק: כי גמירי הלכתא כאשר היו לומדים הלכה זו, היה האיסור בה רק שלשים יום לפני ראש השנה, ואתו הני תקון ובאו אלו בית שמאי ובית הלל, ותיקנו זמנים מוקדמים יותר, מפסח ומעצרת, ואתנו בדידהו והתנו בתקנה שלהם: כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל.

35 ועוד תוהים: והני הלכתא נינהו וכי איסורים אלה משום הלכות למשה מסיני הן? הלא קראי נינהו כתובים מפורשים הם, דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "בחריש ובקציר תשבת" שמות לד, כא ר' עקיבא אומר: אין צריך לומר שהתכוון הפסוק לחריש ולקציר של שביעית — שהרי כבר נאמר: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" ויקרא כה, ד, אם כן נאסרה כל עבודה בשביעית, אלא בא הכתוב לאסור חריש של ערב שביעית

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ב׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ד׳ ע״א »