ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ב׳

1 מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה. אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים, וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן.

2 וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִילָּה בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִילָּה בַּשְּׁבִיעִית, וּמְתַקְּנִין אֶת הַמְקוּלְקָלוֹת בַּמּוֹעֵד.

3 וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוֹטְטִין אוֹתָן, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְווֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּינִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם.

4 גְּמָ׳ הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר מִמַּעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, דְּאָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי — מַשְׁקִין, מִמַּעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, דְּלָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי — מִיבַּעְיָא?

5 אָמְרִי, אִצְטְרִיךְ: אִי תַּנָּא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, הֲוָה אָמֵינָא: הָכָא הוּא דְּבֵית הַשְּׁלָחִין — אִין, בֵּית הַבַּעַל — לָא, מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי. אֲבָל מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, דְּלָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי — אֵימָא אֲפִילּוּ בֵּית הַבַּעַל נָמֵי,

6 קָא מַשְׁמַע לַן: לָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, וְלָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, בֵּית הַשְּׁלָחִין — אִין, בֵּית הַבַּעַל — לָא.

7 וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״בֵּית הַשְּׁלָחִין״ לִישָּׁנָא דְּצָחוּתָא הִיא — דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ״, וּמְתַרְגְּמִינַן: וְאַתְּ מְשַׁלְהֵי וּלְאֵי.

8 וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״בֵּית הַבַּעַל״ לִישָּׁנָא דִּמְיַיתְּבוּתָא הִיא — דִּכְתִיב: ״כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה״, וּמְתַרְגְּמִינַן: אֲרֵי כַּמָּה דְּמִיתּוֹתַב עוּלֵם עִם בְּתוּלְתָּא יִתְיַיתְּבוּן בְּגַוִּיךְ בְּנַיִיךְ.

9 מַאן תַּנָּא דִּפְסֵידָא — אִין, הַרְוָוחָה — לָא, וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא — מִיטְרָח נָמֵי לָא טָרְחִינַן?

10 אָמַר רַב הוּנָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא. דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ.

11 אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַרְוָוחָה דְּלָא, טִירְחָא בִּמְקוֹם פְּסֵידָא מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?

12 אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָא מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: מַעְיָין הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה — מַשְׁקִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ שְׂדֵה בֵּית הַבַּעַל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מַשְׁקִין אֶלָּא שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁחָרְבָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: לֹא כָּךְ וְלֹא כָּךְ. יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא יַפְנֶה אָדָם אַמַּת הַמַּיִם וְיַשְׁקֶה לְגִינָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.

13 מַאי ״חָרְבָה״? אִילֵּימָא חָרְבָה מַמָּשׁ, לְמָה לִי דְּמַשְׁקֵי לַהּ? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁחָרְבָה מִמַּעְיָין זֶה וְיָצָא לָהּ מַעְיָין אַחֵר.

14 רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר לֹא כָּךְ וְלֹא כָּךְ, לָא שְׁנָא חָרַב מַעְיָינָהּ וְלָא שְׁנָא לֹא חָרַב מַעְיָינָהּ — מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה לָא.

15 וּמִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בֵּית הַשְּׁלָחִין — אִין, בֵּית הַבַּעַל — לָא, אֶלָּא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה

16 דִּלְמָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי. אֲבָל מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, דְּלָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי — אֲפִילּוּ בֵּית הַבַּעַל נָמֵי!

17 אִם כֵּן — מַתְנִיתִין אַמַּאן תִּרְמְיַיהּ? אֶלָּא: לְרַבִּי יְהוּדָה לָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, וְלָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, בֵּית הַשְּׁלָחִין — אִין, בֵּית הַבַּעַל — לָא. וְהַאי דְּקָתָנֵי מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּאֲפִילּוּ מַעְיָין הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה — מַשְׁקִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ שְׂדֵה הַבַּעַל.

18 אִתְּמַר: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמַּשְׁקֶה מַיִם לִזְרָעִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם מַאי מַתְרִינַן בֵּיהּ? רַבָּה אָמַר: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ.

19 אָמַר רַבָּה, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹרֵשׁ — לְרַפּוֹיֵי אַרְעָא, הַאי נָמֵי מְרַפֵּויי אַרְעָא. אָמַר רַב יוֹסֵף, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זוֹרֵעַ — לְצַמּוֹחֵי פֵּירָא, הָכָא נָמֵי מְצַמַּח פֵּירָא.

20 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא וּלְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא. לְדִידָךְ קַשְׁיָא: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ אִין, מִשּׁוּם זוֹרֵעַ לָא? לְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ אִין, מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ לָא?

21 וְכִי תֵּימָא: כׇּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: זוֹמֵר וְצָרִיךְ לָעֵצִים — חַיָּיב שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם נוֹטֵעַ, וְאַחַת מִשּׁוּם קוֹצֵר.

22 קַשְׁיָא.

23 אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה לְכִלְאַיִם לוֹקֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.

24 בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם זוֹרֵעַ — הַיְינוּ דַּאֲסִירָא זְרִיעָה בְּכִלְאַיִם, אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ — חֲרִישָׁה בְּכִלְאַיִם מִי אֲסִירָא?

25 אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם מְקַיֵּים.

26 וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף הַמְקַיֵּים, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא לָאו מִשּׁוּם מְקַיֵּים הוּא!

27 כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּ״מַאי טַעַם״ קָאָמַר: מַאי טַעַם הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה מִשּׁוּם מְקַיֵּים — שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.

28 מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״, אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ, מְקַיֵּים מִנַּיִין?

29 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא״.

30 תְּנַן: מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית.

31 בִּשְׁלָמָא מוֹעֵד, מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא שָׁרוּ רַבָּנַן. אֶלָּא שְׁבִיעִית, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם זוֹרֵעַ וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ, זְרִיעָה וַחֲרִישָׁה בִּשְׁבִיעִית מִי שְׁרֵי?

32 אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט״. בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע, וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים.

33 בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וּבִזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים.

34 רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן — אָבוֹת אָסַר רַחֲמָנָא,

פירוש ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ב׳

1 א משנה משקין את בית השלחין שדה הזקוק להשקיית עזר, בנוסף למי הגשמים בחול המועד וכן בשביעית בשנת השמיטה, בין ממעיין שיצא בתחילה, שרק עכשיו, בתוך ימי המועד, התחיל לזרום שם, בין ממעיין שלא יצא בתחילה והיה עובר שם מזמן. אבל אין משקין לא ממי הגשמים שצריך לטרוח לדלותם ממקומם ולהשקות בהם, ולא ממי הקילון מים ששואבים בדלי להשקיה.

2 וכן אין עושין עוגיות גומות עגולות סביב לגפנים בחול המועד. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה תעלת המים שלא היתה קודם לכן בתחילה במועד ובשביעית, וחכמים אומרים: עושין את האמה בתחילה בשביעית, ומתקנין את אמות המים המקולקלות במועד. ועוד אמרו, שחול המועד הוא זמן קבוע לתקן כמה מצרכי הרבים:

3 מתקנין את קלקולי המים תעלות שנתקלקלו שברשות הרבים, וחוטטין אותן מחטטים ומוציאים את העפר והליכלוך שנצטברו בהן ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים שטובלים בהם, ועושין כל צורכי הרבים האחרים, וכן מציינין את הקברות מסמנים מקומות שבהם קבורים בני אדם, להודיע שיש שם טומאה, ויוצאין אף על הכלאים לעקור את שתילי הכלאים שצמחו בין הזרעים במשך תקופת הגשמים.

4 ב גמרא תחילה תוהים על סגנון המשנה: השתא עכשיו, הרי יש לומר ממעיין שיצא בתחילה, דאתי לאינפולי שבא שעלול ליפול לפי שאין עדיין למים אפיק יציב, ויתכן שהאדמה תיפול לתוך האפיק הזה, וייסתם, ויצטרך לטרוח לתקנו, ובכל זאת אמרנו שמשקין אותו בחול המועד — ממעיין שלא יצא בתחילה, דלא אתי לאינפולי שאינו בא, עלול ליפול שהרי יש לו אפיק קבוע מיבעיא נצרכה לומר?

5 ומשיבים: אמרי אומרים, אצטריך נצרך הדבר להיאמר, שכן, אי תנא אם היה שונה רק מעיין שיצא בתחילה, הוה אמינא הייתי אומר: הכא כאן במקרה זה הוא שבית השלחין — אין כן ואילו בית הבעל שדה שמסתפק במי גשמים בלבד — לא, משום דאתי לאינפולי שבא שעלול ליפול, אבל מעיין שלא יצא בתחילה, דלא אתי לאינפולי שאינו בא, עלול ליפול אימא אמור אפילו בית הבעל נמי גם כן מותר להשקותו השקיית עזר,

6 על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא שנא אינו שונה מעיין שיצא בתחילה ולא שנא ואינו שונה מעיין שלא יצא בתחילה, בית השלחין — אין כן משקים אותו בחול המועד, בית הבעל — אפילו ממעין שלא יצא בתחילה, גם כן לא משקים אותו.

7 ועוד בירור לשוני: ומאי משמע דהאי ומה, מהיכן, המשמעות שזה "בית השלחין" לישנא דצחותא לשון צמאון היא, לומר שצריך הוא להשקיית עזר — דכתיב שנאמר: "ואתה עיף ויגע" דברים כה, ב, ומתרגמינן ואנו מתרגמים זאת בתרגום המקובל: ואת משלהי ולאי ואתה צמא ועייף שתרגום "עייף", במובן צמא, הוא משלהי. ואף "שלחין" בחילוף ה"א=חי"ת פירושו צימאון.

8 ומאי משמע ומה, מהיכן נובעת משמעות דהאי שזה "בית הבעל" לישנא דמייתבותא לשון ישוב היא, כלומר, דבר מיושב ומבוסס שאינו נזקק כל כך — דכתיב שנאמר: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" ישעיהו סב, ה ומתרגמינן ואנו מתרגמים: ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא יתייתבון בגויך בנייך כמו שמתיישב עלם עם בתולה יתיישבו בתוכך בניך.

9 ג ומכאן לבירור שיטת המשנה. ושואלים: מאן מי הוא התנא של משנתנו הסבור דפסידא שדבר שיש בו הפסד אם לא יעשהו במועד — אין כן מותר במועד, כמו השקיית בית השלחין, ואילו הרווחה ותוספת — לא? ויותר מכן אפשר ללמוד כי ואפילו במקום פסידא הפסד — מיטרח נמי לא טרחינן לטרוח גם כן איננו טורחים, שהרי אסר להשקות ממי גשמים בכל מקרה, מפני הטירחה שבדבר.

10 אמר רב הונא: שיטת ר' אליעזר בן יעקב היא. דתנן שכן שנינו במשנה, ר' אליעזר בן יעקב אומר: בתוך שדה מלא אילנות מושכין את המים בתעלות מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה אגב כך את השדה כולה, הרי שהוא אוסר לעשות במועד דבר של הרווחה.

11 ועל ההשוואה הזו מקשים: אימור דשמעת ליה אמור ששמעת אותו את ר' אליעזר בן יעקב שסבור שדבר של הרווחה הוא שלא יעשה במועד, אבל האם גם טירחא במקום פסידא הפסד מי שמעת ליה האם שמעת אותו שהוא אוסר? וצד זה של ההלכה במשנתנו לא נתבאר כלל בדברי ר' אליעזר בן יעקב.

12 אלא אמר רב פפא: הא מני זו, משנתנו, כשיטת מי היא — כשיטת ר' יהודה היא, דתניא שכן שנינו בברייתא: מעיין היוצא בתחילה — משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה יבשה וזקוקה למים. ר' אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך. יתר על כן אמר ר' יהודה: לא יפנה אדם אמת המים מתעלתה הקבועה ויעשה לה נתיב אחר וישקה לגינתו ולחורבתו בחולו של מועד.

13 ומתחילה מבררים את לשון הברייתא. מאי מה פירוש "חרבה" שנאמר בה? אילימא אם תאמר חרבה ממש ועכשיו הכל יבש בה, אם כן למה לי לו דמשקי לה שישקה אותה, שאם כבר נבלו הצמחים מה תועיל ההשקיה? אמר אביי: הכוונה שחרבה ממעיין זה שהיה בה עד עכשיו ויצא לה בינתיים מעיין אחר ואם לא ישקו ממנו יהיה הפסד.

14 ועוד מבארים: מה שר' אלעזר בן עזריה אומר לא כך ולא כך, כוונתו: לא שנא אינו שונה אם חרב מעיינה ולא שנא ואינו שונה אם לא חרב מעיינה, הכלל הוא: מעיין שיצא בתחילה — לא ישקו ממנו אפילו בית השלחין. ולמדנו מדברי ר' יהודה שאף במקום הפסד בית השלחין שחרבה אסור לטרוח טירחה יתירה.

15 ושואלים: וממאי וממה מסיק אתה שמשנתנו כדברי ר' יהודה? דלמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר שאמר ר' יהודה: בית השלחין — אין כן משקים אותו בחול המועד ובית הבעל — לא, אלא לגבי מעיין שיצא בתחילה שממנו אין להשקות

16 דלמא אתי לאינפולי שמא יבוא, עלול ליפול, אבל מעיין שלא יצא בתחילה דלא אתי לאינפולי שאינו יבוא, עלול ליפול שכבר נתייצב, אפילו בית הבעל נמי גם כן מותר להשקות ממנו!

17 ואומרים: אם כן, אם אתה סבור כך — מתניתין אמאן תרמייה משנתנו על מי תשליך אותה? ולדעת איזה חכם תשייך אותה? שהרי לפירוש זה אין משנתנו זהה לשום שיטה, ואילו כפי שפירשנו הריהי כדעת ר' יהודה. אלא יש לומר: לשיטת ר' יהודה לא שנא אינו שונה מעיין שיצא בתחילה, ולא שנא ואינו שונה מעיין שלא יצא בתחילה, בית השלחין — אין כן משקים, בית הבעל — לא. והאי דקתני וזה ששנה בברייתא את המחלוקת במעיין שיצא בתחילה, הרי זה להודיעך כחו של ר' מאיר כמה הוא מיקל, שאפילו מעיין היוצא בתחילה משקין ממנו, אפילו את שדה הבעל.

18 א איתמר נאמר שנחלקו האמוראים בשאלה הבאה: המנכש את העשבים הרעים מתוך הצמחים שרוצה בהם, או המשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מה מתרינן ביה מתרים אנו בו? שהלא אין עונשים ללא התראה, וכאשר מתרים בעבריין צריך לומר לו גם מה היא העבירה שהוא עובר עליה, ובשבת — על איזה אב מלאכה הוא עובר. רבה אמר: מתרים בו משום מלאכת חורש, שמעשהו הוא מעין מלאכת חרישה. רב יוסף אמר: משום מלאכת זורע.

19 אמר רבה: כוותי דידי מסתברא כשיטתי שלי מסתבר לומר, והטעם: מה דרכו וכוונתו של החורש במעשה החרישה — לרפויי ארעא לרפות ולרכך את הקרקע, האי נמי מרפויי ארעא זה גם כן הניכוש וההשקיה, מרפים, מרככים את האדמה ומכשירים אותה. אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא כשיטתי שלי מסתבר לומר, והטעם: מה דרכו וכוונתו של הזורע ומה מטרת מלאכתו — לצמוחי פירא להצמיח את הפרי, הכא נמי מצמח פירא כאן גם כן הניכוש וההשקייה מצמיחים את הפרי וזוהי תכליתם.

20 אמר ליה לו אביי לרבה: לדידך קשיא לשיטתך קשה ולשיטת רב יוסף קשיא קשה. לדידך קשיא לשיטתך קשה וכי משום חורש אין כן יש בכך איסור, ומשום זורע לא? ולרב יוסף קשיא קשה להיפך: משום זורע אין כן, משום חורש לא?

21 וכי תימא ואם תאמר כל היכא מקום דאיכא תרתי שיש שתי מלאכות בדבר לא מיחייב אינו חייב אלא משום חדא אחת מהן, ולכן צריך להכריע למי מהן דומה זו יותר, והאמר והרי אמר רב כהנא: מי שהיה זומר את ענפי האילן אבל היה צריך לעצים שהוא זומר להשתמש בזמורות אלה להסקה או למטרה אחרת — חייב שתים, משום שעושה שני אבות מלאכה יחד, אחת חייב משום נוטע שהרי זמירת האילנות מסייעת לצמיחתם, והיא כעין תולדה של מלאכת הנטיעה, ואחת משום קוצר שהרי מהותה של קצירה שהוא תולש מן המחובר לקרקע את הדבר שהוא זקוק לו, וכיון שהוא צריך לעצים הרי הוא כקוצר, הרי שאם יש בדבר שתי מלאכות — חייב על שתיהן.

22 ומסכמים: אכן, קשיא קשה הדבר לשניהם.

23 איתיביה הקשה לו רב יוסף לרבה, ממה ששנינו: המנכש והמחפה באדמה את השורשים שהתגלו לכלאים — לוקה משום "לא תזרע כלאים" ויקרא יט, יט. ר' עקיבא אומר: אף המקיים את הכלאים במקומם אף על פי שיכול לעוקרם לוקה, משום איסור כלאים.

24 ומסביר רב יוסף: בשלמא לדידי נניח לשיטתי דאמינא שאני אומר שהמנכש חייב משום מלאכת זורע — היינו הרי זה משום דאסירא שאסורה זריעה בכלאים ולכן לוקה על הניכוש, אלא לדידך דאמרת לשיטתך שאתה אומר שהאיסור הוא משום מלאכת חורש, חרישה בכלאים מי אסירא האם היא אסורה? שהרי בשעת החרישה עדיין לא שייך איסור כלאים.

25 אמר ליה לו רבה: לדעתי לוקה המנכש לא משום מלאכת חורש, אלא משום שהוא מקיים כלאים.

26 ומקשים: והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנינו בסופה של אותה ברייתא ר' עקיבא אומר אף המקיים, מכלל הדבר אתה למד שטעמו של התנא קמא הראשון לאו לא משום מקיים אלא משום מלאכה אחרת!

27 ודוחים: כולה, כל אותה ברייתא כשיטת ר' עקיבא היא, ובסגנון "מאי מה טעם" קאמר אמר, וכך צריך להבין את הברייתא: מאי מה טעם המנכש ומחפה בכלאים לוקה — משום מקיים, שר' עקיבא אומר: אף המקיים לוקה.

28 ושואלים לעצם הדברים: מאי טעמא מה הטעם של ר' עקיבא, כיצד למד הוא דבר זה מן הכתובים? ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "שדך לא תזרע כלאים" ויקרא יט, יט, אין לי מן הכתוב אלא זורע, מקיים שאינו עושה מעשה מניין שאף הוא עובר?

29 תלמוד לומר: "כלאים שדך לא", שאם קוראים את הפסוק כך, אפשר ללמוד ממנו שבכל אופן אסור שיהיו כלאים בשדה.

30 ב ומכאן אנו ממשיכים לענייננו, תנן שנינו במשנתנו: משקין את בית השלחין השקיית עזר בחול המועד ובשביעית בשנת השמיטה.

31 ושואלים: בשלמא נניח במועד מותר, שהרי טעם האיסור במועד משום טירחא הוא, שאין לטרוח בעבודה קשה בחול המועד, ובמקום פסידא הפסד שרו רבנן התירו חכמים לטרוח אפילו במועד, אלא שביעית, בין למאן דאמר לשיטת מי שאומר שהשקייה יש בה משום מלאכת זורע ובין למאן דאמר לשיטת מי שאומר שיש בה משום מלאכת חורש, זריעה וחרישה בשביעית מי שרי האם מותר? והרי מפורש בתורה איסור עבודת קרקע בשביעית!

32 אמר אביי: במשנה מדובר בשביעית בזמן הזה שאיסורה רק מדברי סופרים, וכשיטת רבי היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, רבי אומר: מה שנאמר "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו..." דברים טו, ב, בשתי שמיטות "השמיטה" "שמוט" הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע שלא לעבוד את האדמה, ואחת שמיטת כספים שלא לגבות חובות כספים.

33 והכתוב משוה אותן; בזמן שאתה משמט קרקע מן התורה אתה משמט כספים, ובזמן שאי אין אתה משמט קרקע — אי אין אתה משמט כספים, הרי שיש זמן שאין בו שמיטת קרקעות, ואימתי — בזמן הזה. ואם כן לשיטת רבי, בזמן הזה ולמעשה — לאחר שבטלו היובלות ודיני אחוזת נחלה הכתובים בתורה שמירת שביעית היא רק מדברי סופרים, ובמקום הפסד התירו חכמים.

34 רבא אמר: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת רבנן חכמים הסבורים ששביעית בזמן הזה מדברי תורה היא, וטעם היתר ההשקיה — כי דווקא אבות מלאכה, כגון זריעה וחרישה ממש אסר רחמנא אסרה התורה,

ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ג׳ ע״א »