ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״א

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״ב ע״א »

1 לְיָרִיד שֶׁל גּוֹיִם, וְלוֹקְחִים בְּהֵמָה, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים, שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בָּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָן.

2 רַב שְׁרָא לְחִיָּיא בַּר אָשֵׁי לְמִיגְדַּל אוּהָרִי בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא. מַאי טַעְמָא — מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הוּא, אֲבָל אִיזְלֵי — אָסוּר. מַאי טַעְמָא — מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא.

3 רַב יְהוּדָה שְׁרָא לְאַמֵּי תַּנּוּרָאָה לְמִיגְדַּל תַּנּוּרֵי, וּלְרַבָּה בַּר עִשְׂבִּי לְמִיגְדַּל מַהוֹלָתָא. אִינִי? וְהָא תָּנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: וְשָׁוִין שֶׁאֵין גּוֹדְלִין תַּנּוּר לְכַתְּחִילָּה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

4 מַתְנִי׳ עוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂה אוּמָּן. שָׁפִין אֶת הַסְּדָקִין וּמַעֲגִילִין אוֹתָן בַּמַּעֲגִילָה, בַּיָּד וּבָרֶגֶל אֲבָל לֹא בְּמַחְלָצַיִם.

5 הַצִּיר וְהַצִּינּוֹר וְהַקּוֹרָה וְהַמַּנְעוּל וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ — מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.

6 וְכׇל כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד כּוֹבְשָׁן.

7 גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט? רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּהוּצָא וְדַפְנָא. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: צָר בִּצְרוֹר וְאֵינוֹ טָח בְּטִיט.

8 שָׁפִין אֶת הַסְּדָקִין וּמַעֲגִילִין אוֹתָן בַּמַּעֲגִילָה. הַשְׁתָּא בְּמַעֲגִילָה אָמְרַתְּ שְׁרֵי — בַּיָּד וּבָרֶגֶל מִיבַּעְיָא? הָכִי קָאָמַר: שָׁפִין אֶת הַסְּדָקִין וּמַעֲגִילִין אוֹתָן כְּעֵין מַעֲגִילָה, בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בְּמַחְלָצַיִם.

9 הַצִּיר וְהַצִּינּוֹר וְהַקּוֹרָה וְהַמַּנְעוּל וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ — מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד. וּרְמִינְהִי: עַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם כּוּ׳. עַד יָמָיו — אִין, מִכָּאן וְאֵילָךְ — לָא!

10 לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּדְנַפָּחֵי, כָּאן בִּדְנַגָּרֵי.

11 מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: יֹאמְרוּ, קָלָא רַבָּה — אֲסִיר, קָלָא זוּטְרָא — שְׁרֵי! אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּמַגָּלֵי, הָא — בַּחֲצִינֵי. רַב פָּפָּא אָמַר: כָּאן — קוֹדֶם גְּזֵירָה, כָּאן — לְאַחַר גְּזֵירָה.

12 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָא — רַבִּי יְהוּדָה, הָא — רַבִּי יוֹסֵי. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: מַאן תַּנָּא שִׁינּוּי בַּמּוֹעֵד בְּדָבָר הָאָבֵד — דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי.

13 אָמַר רָבִינָא: כְּמַאן מְדַלִּינַן הָאִידָּנָא קִבְּיוָתָא דְּדַשָּׁא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא, כְּמַאן — כְּרַבִּי יוֹסֵי.

14 כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל בַּמּוֹעֵד — כּוֹבְשָׁן. בְּדִיתָא לְבַאי כְּווֹרֵי, אֲזוּל כּוּלֵּי עָלְמָא צוּד אַיְיתוֹ כְּווֹרֵי, שְׁרָא לְהוּ רָבָא לְמִימְלַח מִינַּיְיהוּ.

15 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא תְּנַן: כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד — כּוֹבְשָׁן! אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא אַדַּעְתָּא דַאֲכִילָה אַיְיתִינְהוּ, וְאִי שָׁבֵיק לְהוּ פָּסְדִי, כִּפְרַקְמַטְיָא הָאָבֵד דָּמֵי, וּשְׁרֵי.

16 וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, שְׁרָא לְהוּ רָבָא מֵיצָד מֵיזָל אַיְיתוֹיֵי וּמִימְלָח. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא אֲנַן, כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן כּוֹבְשָׁן תְּנַן!

17 אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי נָמֵי מִיתְאַכְלִי אַגַּב אִיצָצָא. כִּי הָא דִּשְׁמוּאֵל עֲבַדוּ לֵיהּ שִׁיתִּין אִיצָצֵי וַאֲכַל. רָבָא אִיקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, עָבְדִי לֵיהּ שִׁיתִּין אִיצָצֵי וַאֲכַל.

18 רַב אִיקְּלַע לְבֵי רַב שַׁפִּיר, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ הָהוּא כְּווֹרָא תִּילְתָּא בִּישּׁוּלָא תִּילְתָּא מִילְחָא וְתִילְתָּא טַוְויָא.

19 אָמַר רַב: אֲמַר לִי אַדָּא צַיָּידָא, כְּווֹרָא סָמוּךְ לְמִיסְרְחֵיהּ מְעַלֵּי. וְאָמַר רַב, אֲמַר לִי אַדָּא צַיָּידָא: כְּווֹרָא, טַוְויָיא בַּאֲחוּהּ, אַסּוֹקֵיהּ בַּאֲבוּהּ, מֵיכְלֵיהּ בִּבְרֵיהּ, מִשְׁתֵּי עֲלֵיהּ אֲבוּהּ.

20 וְאָמַר רַב, אֲמַר לִי אַדָּא צַיָּידָא: כְּווֹרָא, תַּחְלֵי, וַחֲלָבָא — לִיטְעוֹן גּוּפָא וְלָא לִיטְעוֹן פּוּרְיָא. וְאָמַר רַב, אֲמַר לִי אַדָּא צַיָּידָא: כְּווֹרָא, תַּחְלֵי, וַחֲלָבָא — מַיָּא וְלָא שִׁיכְרָא, שִׁיכְרָא וְלָא חַמְרָא.

21 הֲדַרַן עֲלָךְ מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין

22 מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו וְאֵירְעוֹ אֵבֶל אוֹ אוֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלִים — טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

23 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: זוֹלֵף וְגוֹמֵר, וְגָף כְּדַרְכּוֹ.

24 גְּמָ׳ פָּתַח בְּאֵבֶל וְסִיֵּים בַּמּוֹעֵד. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי זֹאת אוֹמֶרֶת: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין בַּמּוֹעֵד, אֲסוּרִים בִּימֵי אֶבְלוֹ.

25 רַב אָשֵׁי אָמַר, לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא בִּימֵי אֶבְלוֹ, דְּמִדְּרַבָּנַן הוּא וּשְׁרֵי, אֶלָּא אֲפִילּוּ בַּמּוֹעֵד, דְּאִיסּוּר מְלָאכָה מִדְּאוֹרָיְיתָא בִּמְקוֹם פְּסֵידָא — שָׁרוּ רַבָּנַן.

26 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹשִׂין לָאָבֵל בִּימֵי אֶבְלוֹ: זֵיתָיו הֲפוּכִין — טוֹעֲנִין לוֹ, וְכַדּוֹ לָגוּף וּפִשְׁתָּנוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה, וְצַמְרוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַיּוֹרָה, וּמַרְבִּיצִים שָׂדֵהוּ מִשֶּׁתַּגִּיעַ עוֹנַת הַמַּיִם שֶׁלּוֹ.

27 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף זוֹרְעִין לוֹ שְׂדֵה נִיר וְשָׂדֶה הָעוֹמֶדֶת לְפִשְׁתָּן. אָמְרוּ לוֹ: אִם לֹא תִּזָּרַע בְּבַכִּיר — תִּזָּרַע בְּאָפִל, אִם לֹא תִּזָּרַע פִּשְׁתָּן — תִּזָּרַע מִמִּין אַחֵר.

28 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זֵיתָיו הֲפוּכִין וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא, כַּדּוֹ לָגוּף וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא, פִּשְׁתָּנוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה וְצַמְרוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַיּוֹרָה וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא — הֲרֵי זֶה יַעֲשֶׂה בְּצִינְעָא.

29 יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם הָיָה אוּמָּן לָרַבִּים, וְסַפָּר וּבַלָּן לָרַבִּים, וְהִגִּיעַ עֵת הָרֶגֶל וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא — הֲרֵי זֶה יַעֲשֶׂה.

30 הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין וְהַקַּבְּלָנִין — הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ אֲחֵרִים בִּשְׁבִילָן. הַחַמָּרִין הַגַּמָּלִין וְהַסַּפָּנִין — הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יַעֲשׂוּ, וְאִם הָיוּ מוּחְכָּרִין אוֹ מוּשְׂכָּרִין אֵצֶל אֲחֵרִים — הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ. שְׂכִיר יוֹם אֲפִילּוּ בְּעִיר אַחֶרֶת — לֹא יַעֲשֶׂה. הָיְתָה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּקִיבּוֹלֶת — לֹא יַעֲשֶׂה.

31 אַף עַל פִּי שֶׁבְּקִיבּוֹלֶת, וְלָא מִיבַּעְיָא שֶׁאֵינָהּ קִיבּוֹלֶת?! אַדְּרַבָּה, קִיבּוֹלֶת כְּדִידֵיהּ דָּמֵי! אֶלָּא אֵימָא: בֵּין קִיבּוֹלֶת בֵּין שֶׁאֵינָהּ קִיבּוֹלֶת — לֹא יַעֲשֶׂה.

32 הָיְתָה מְלַאכְתּוֹ בְּיַד אֲחֵרִים, בְּבֵיתוֹ — לֹא יַעֲשׂוּ, בְּבַיִת אַחֵר — יַעֲשׂוּ.

33 מָרִיּוֹן בְּרֵיהּ דְּרָבִין וּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא הֲוָה לְהוּ הַהוּא גַּמְלָא דְתוֹרָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אִיתְּרַעָא בֵּיהּ מִילְּתָא בְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא וּפַסְקֵיהּ לְגַמְלֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: גַּבְרָא רַבָּה כְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא עָבֵיד הָכִי? נְהִי דְּלִפְסֵידָא דִּידֵיהּ לָא חָיֵישׁ, אַדַּאֲחֵרִים לָא חָיֵישׁ?! וְהָא תַּנְיָא: אִם הָיוּ מוּשְׂכָּרִין אוֹ מוּחְכָּרִין אֵצֶל אֲחֵרִים — הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ!

34 וְהוּא סָבַר: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.

פירוש ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״א

1 ליריד יום שוק שנקבע ביום המוקדש לפולחן אלילי של גוים, ולוקחים קונים מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים, וכותב שטרות ומעלה אותם בערכאות שלהן מקיים ומאשר את השטרות בבתי המשפט שלהם, ואף שאפשר לראות בכל אלה נתינת כבוד להם ולאלוהיהם, הותר הדבר מפני שהוא כמציל מידן, שהרי בהזדמנות אחרת לא יוכל להשיג את הדברים הללו. משמע שדבר התלוי בזמן קבוע נחשב כדבר האבד.

2 מסופר: רב שרא התיר לחייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא לקלוע רשתות בחול המועד. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר — מעשה הדיוט הוא, שקליעה זו איננה מלאכת אומנות, אלא דבר שכל אדם יכול לעשות, אבל איזלי מכמורות מורכבות — אסור. מאי טעמא מה טעם הדבר — מעשה אומן הוא.

3 מסופר: רב יהודה שרא התיר לאמי תנורא עושה התנורים למיגדל תנורי לקלוע, לייצר תנורים, ולרבה בר עשבי התיר למיגדל מהולתא לקלוע נפות. ושואלים: איני וכן הוא? והא תני והרי שנה רבה בר שמואל ברייתא זו: ושוין שאין גודלין תנור לכתחילה! ומשיבים: לא קשיא אין הדבר קשה; כאן בימות החמה בחול המועד פסח, שהתנור יכול להתייבש עוד בתוך הרגל ויוכלו לאפות בו פת לצורך הרגל — מותר לעשותו בחול המועד, כאן בימות הגשמים בחול המועד סוכות, שהתנור ודאי לא יתייבש ולא יהיה מוכן לאפיה בתוך הרגל — אסור לעשותו בחול המועד.

4 א משנה עושין מעקה לגג ולמרפסת כאשר הוא מעשה הדיוט לא מלאכה מקצועית, אלא עבודה גסה שכל אחד יכול לעשותה, אבל לא מעשה אומן. שפין את הסדקין שבתנור ומעגילין אותן במעגילה שהוא כלי עץ שבו מחליקים חימר, ומעגלים ביד וברגל אבל לא במחלצים כף סיידים, שהיא הכלי המיוחד להחלקה זו.

5 הציר של דלת, והצינור החור שהציר נכנס בו, והקורה המחזיקה את הדלת, והמנעול והמפתח שנשברו — מתקנן במועד משום שכולם דברים נחוצים ביותר ואי אפשר לדחותם, ובלבד שלא יתכוין מראש לעשות מלאכתו במועד וידחה תיקונים אלה עד לאותה שעה.

6 וכל כבשין מאכלים כבושים שזמן כבישתם קצר, שהוא יכול יכול להספיק ולאכול מהן במועד — כובשן אף בימי חול המועד.

7 ב גמרא שואלים: היכי דמי כיצד זה בדיוק מעשה הדיוט בבניה? רב יוסף אמר: בהוצא ודפנא בענפי דקל ודפנה שאיננו עושה מבנה של ממש. במתניתא תנא בברייתא שנה: צר בצרור ואינו טח בטיט שמסדר את האבנים הצרורות, אבל אינו טח אותן בטיט.

8 שנינו במשנה: שפין את הסדקין ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל אבל לא במחלציים. ותוהים: השתא עכשיו במעגילה הרי אמרת כי שרי מותר — ביד וברגל מיבעיא נצרכה לומר שמותר? ומשיבים: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: שפין את הסדקין ומעגילין אותן כעין מעגילה ולא במעגילה ממש, אלא בעבודה משוכללת ביד וברגל, אבל לא במחלצים שהוא כלי אומנות המיוחד לכך.

9 ג שנינו במשנה שהציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד. ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: עד ימיו של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים בחול המועד, שהיו עובדים בנפחות בדבר האבד, והוא אסר וביטל מלאכה זו. ונדייק: עד ימיו — אין כן, אולם מכאן ואילך — לא, משמע שכל מלאכת אומנות כעין זו אסורה!

10 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה; כאן שאסרו, הרי זה בדנפחי במלאכת נפחים, שקולם נשמע ביותר, כאן שהותר, הרי זה בדנגרי במלאכת נגרים שאין משמיעים קול גדול.

11 מתקיף לה מקשה על כך רב חסדא: יאמרו איפוא, קלא רבה קול גדול — אסיר אסור, קלא זוטר קול קטן — שרי מותר אפילו כשאין צורך! אלא אמר רב חסדא: לא קשיא אין זה קשה; הא זה שהתירו — הרי זה במגלי במגלים, הא זה שאסרו — הרי זה בחציני במפסלות, שכיון שהמגלים אינם עושים רעש כלל התירו. רב פפא אמר: כאן במשנתנו — הרי זה קודם גזירה שגזר יוחנן כהן גדול, כאן בברייתא — הרי זה לאחר גזירה.

12 רב אשי אמר: הא זו ששנו שיש בכך איסור — הרי זה כדעת ר' יהודה. הא זו משנתנו — כדעת ר' יוסי. שאמר ר' יצחק בר אבדימי: מאן מי הוא תנא זה הסבור כי צריך לעשות שינוי בכל מלאכה הנעשית בחול המועד אפילו בדבר האבד — דין זה הוא שלא כשיטת ר' יוסי, שכן ר' יוסי מתיר במלאכת דבר האבד לעשותה כדרכה להלן מועד קטן דף יב,א.

13 אמר רבינא: כמאן מדלינן האידנא קביותא דדשא בחולא דמועדא כשיטת מי אנחנו מגביהים עתה את המשקוף שמעל הדלת ותוקעים בו מסמרים שיצאו בלי שינוי בחול המועד, כמאן כדעת מי — כר' יוסי שהתיר בדבר האבד.

14 ד שנינו במשנה: כבשין שהוא יכול לאכול במועד — כובשן. מסופר: הנהר בדיתא לבאי כוורי גרף ממימיו דגים בחול המועד, אזיל כולי עלמא צוד אייתו כוורא הלכו כל העולם, הכל, צדו והביאו דגים, שרא להו התיר להם רבא למימלח מינייהו למלוח מהם.

15 אמר ליה לו אביי: והא תנן והרי שנינו במשנה: כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד — כובשן, והלא דגים מרובים אלו לא יוכלו להיאכל במועד ואין איפוא להתיר את כבישתם! אמר ליה לו רבא: כיון דמעיקרא שמתחילה דגים אלו אדעתא דאכילה אייתינהו על דעת לאכול מהם מיד הביאום אלא שנתברר שהביאו יותר מכדי צורך אכילה, ועוד, ואי שביק להו פסדי ואם נניח להם בלא מליחה ייפסדו, אם כן כפרקמטיא האבד דמי, ושרי כסחורה האבודה הם נחשבים, ומותרים.

16 ואיכא דאמרי ויש שאומרים שלא כך היה המעשה, אלא שרי להו התיר להם רבא מיצד מיזל אייתויי ומימלח לצוד את הדגים להביא אותם ולמלוח אותם. אמר ליה לו אביי: והא אנן והרי אנו כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן תנן שנינו במשנה, ודגים אלו שנמלחו הרבה אינם ראויים לאכילה עד שיתייבשו היטב!

17 אמר ליה לו: הני נמי מיתאכלי אגב איצצא אלה גם כן אשר מלחו כעת נאכלים, יכולים להיאכל על ידי סחיטה ולחיצה שיוציאו מהם את המלח והציר ויאכלם, ואם כן ראויים אף הם במועד. כי הא כמו המעשה הזה ששמואל עבדו ליה שיתין איצצי עשו לו על ידי שישים סחיטות ואכל דגים מלוחים שנכבשו זה עתה. מסופר: רבא איקלע לבי ריש גלותא עבדי ליה שיתין איצצי נזדמן לבית ראש הגולה ועשו לו שישים סחיטות ואכל.

18 כיון שדובר בענין אכילת דגים בצורות שונות, מספרים: רב איקלע לבי הזדמן לבית רב שפיר, אייתו לקמייהו ההוא כוורא תילתא בישולא תילתא מילחא ותילתא טוויא הביאו לפניהם דג שהיה שליש מבושל שליש מלוח ושליש צלוי.

19 אמר רב: אמר לי אדא ציידא הצייד, כוורא סמוך למיסרחיה מעלי דג סמוך לסרחונו כאשר שהה זמן מסויים הוא מעולה. ואמר רב: אמר לי אדא ציידא: כוורא, טווייא באחוה דג, צלה אותו באחיו במלח, שאף הוא בא מן המים, אסוקיה באבוה העלהו באביו במים שמהם הוא בא, מיכלי בבריה אכול אותו עם בנו עם ציר דגים, אשתי עליה אבוה ושתה עליו מאביו, שתה מים לאחריו.

20 ואמר רב, אמר לי אדא ציידא: כוורא תחלי וחלבא דגים שחליים וחלב ליטעון גופא ולא ליטעון פוריא שיטען אותם הגוף ושלא תטען אותם המיטה, כלומר, טוב להלך קצת לאחר אכילתם ולא ללכת מיד לישון. ואמר רב, אמר לי אדא ציידא: אחרי אכילת כוורא תחלי וחלבא דגים שחליים וחלב מוטב לשתות מיא מים ולא שיכרא שיכר, ואם אין לו מים ישתה שיכרא שיכר ולא חמרא

21 א משנה מי שהפך את זיתיו, שלפני כבישת הזיתים בבית הבד מניחים אותם בערימה זמן מסויים כדי שיתרככו, והופכים אותם, ואחר כך צריך להביאם מהר ככל האפשר לכבישה, ואם אירעו אבל שאינו רשאי לעשות מלאכה בזמן אבלותו, או שאירעו אונס כלשהו שלא יכול לעשות את הדבר לפני החג, או שהטעוהו פועלים שאמרו שיבואו ולא באו — טוען קורה ראשונה שרשאי הוא להכניס את הזיתים לבית הבד ולטעון את הקורה במשקולות, כדי שיצא השמן מן הזיתים בכבישה ראשונה ומניחה לגמור מלאכתה לאחר המועד, אלו דברי ר' יהודה.

22 ר' יוסי אומר: זולף סוחט וגומר, ואחר כך גף שם את המגופה על חביות השמן כדרכו, שכיון שהוא דבר האבד לא הצריכו חכמים לעשות בו אף שינויים אלה.

23 ב גמרא תחילה תוהים על הצירוף: פתח התנא באבל וסיים במועד שהרי משנתנו פותחת במקרה של אבל ומסיימת בדיני מועד ולא מובן מה היחס בין הדינים הללו. אמר רב שישא בריה בנו של רב אידי: כל המשנה עוסקת בדיני חול המועד, ומסבירה שאם לא יכול אדם לעשות את מלאכתו לפני המועד, מפני אבילות או אונס אחר, הרי זה רשאי לסיימה במועד כדי שלא יהא בכך הפסד מרובה. זאת אומרת: דברים המותרין במועד, אסורים בימי אבלו, ולכן נחשב לו האבל שלפני המועד כאונס, שאינו יכול לעשות בו כל מלאכה, אבל עושה אותה במועד.

24 רב אשי אמר: לא כך פירוש המשנה אלא בסגנון לא מיבעיא נצרכה קאמר נאמרה משנתנו, והיא מדברת בשתי הלכות שונות. וכך יש להבין את הדברים: בקטע ראשון מדובר בדין אבילות ללא קשר עם המועד לא מיבעיא נצרכה לומר בימי אבלו שאיסור מלאכה בהם מדרבנן מדברי סופרים הוא ושרי ומותר לעשות מלאכה של דבר האבד, אלא אפילו במועד שאיסור מלאכה שבו הוא מדאורייתא מן התורה בכל זאת במקום פסידא הפסד שרו רבנן התירו חכמים.

25 ומעירים, תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב שישא בריה בנו של רב אידי, וזו לשונה: אלו דברים העושין לאבל בימי אבלו: היו זיתיו הפוכין — טוענין לו אותם אחרים בבית הבד, וכך כדו שצריך לגוף במגופה ופשתנו כשצריך להעלות אותו מן המשרה ששורים אותו במים לפני ניפוצו, ואם לא יוציאוהו יירקב, וצמרו להעלות מן היורה שהכניסו אותו כדי לצבוע אותו, ומרביצים משקים מעט את שדהו משתגיע עונת המים שלו, שבמקומות רבים היה שדה אחר שדה לפי תור מקבל מים מן המעין או הנהר, ואם לא ישתמש במים יפסיד את התור להשקאה. ומכאן ראיה לרב שישא שאפילו דבר האבד אסור לאבל לעשות בעצמו אלא על ידי אחרים בלבד.

26 ר' יהודה אומר: אף זורעין לו שדה ניר שדה שהיה כבר חרוש וכן שדה העומדת לפשתן כאשר זמן הזריעה הוא חשוב ביותר, ואם יזרע השדה במאוחר יהיה בכך הפסד. אמרו לו חכמים: אם לא תזרע אותה שדה ניר בבכיר בעונה מוקדמת תזרע באפל בעונה מאוחרת יותר, וכן אם לא תזרע פשתן — תזרע ממין אחר, ולכן אין זה נחשב הפסד מרובה ולא התירו לו.

27 רבן שמעון בן גמליאל אומר: היו זיתיו הפוכין ואין שם אומן היודע לכבוש אותם אלא הוא, כדו צריך לגוף ואין שם אומן אלא הוא, פשתנו להעלות מן המשרה, וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא — הרי זה יעשה בעצמו בצינעא.

28 יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם היה אותו אבל אומן לרבים במלאכה הנחוצה להם, או ספר או בלן לרבים, והגיע עת הרגל ערב יום טוב, ואין שם אומן באותה מלאכה אלא הוא — הרי זה יעשה מלאכתו אפילו בפרהסיא, שצורך הרבים דוחה את אבלו של אדם פרטי.

29 האריסין המעבדים שדה תמורת אחוז מסויים מן היבול והחכירין החוכרים שדה עבור כמות תבואה ידועה, והקבלנין המקבלים על עצמם עבודה מסויימת בסכום קצוב בשדות אחרים — הרי אלו יעשו אחרים בשבילן את מלאכתם בימי האבל. החמרין הגמלין והספנין — הרי אלו לא יעשו מלאכתם בזמן האבל, ואם היו הם או בהמותיהם מוחכרין או מושכרין אצל אחרים — הרי אלו יעשו לפי ששכירה זו היתה אישית ואין אחר יכול למלא את מקומם. שכיר יום אפילו היה בעיר אחרת שאין יודעים בה שהוא בימי אבלו, מכל מקום לא יעשה. היתה מלאכת אחרים בידו, אף על פי שבקיבולת שעובד בקבלנות, ולא בימים ידועים, אלא מקבל שכר על המלאכה הגמורה — לא יעשה.

30 על משפט אחרון זה תוהים מיד: אף על פי שבקיבולת, ולא מיבעיא נצרכה לומר שאינה קיבולת שהיא אסורה?! אדרבה להיפך, קיבולת כדידיה דמי כשלו היא נחשבת, שהרי אינו מחוייב לגומרה בזמן מסויים והוא מקבל אותה לפי שכרו בעבודה ויש לאסור, ואם אינה בקיבולת יש להתיר! אלא אימא אמור ותקן את הלשון כך: בין קיבולת בין שאינה קיבולת — לא יעשה.

31 היתה מלאכתו ביד אחרים והם צריכים לעשות עבורו, אם היה הדבר בביתו — לא יעשו מלאכה, בבית אחר — יעשו.

32 מסופר: מריון בריה בנו של רבין, ומר בריה בנו של רב אחא בריה בנו של רבא הוה להו ההוא גמלא דתורא בהדי הדדי היה להם צמד שוורים יחד בשותפות, שור לכל אחד, איתרעא ביה מילתא אירע בו דבר של אבילות במר בריה בנו של רב אחא בריה בנו של רבא ופסקיה לגמליה והוציא את צמדו את השור שלו מן הצמד, שלא רצה שתיעשה מלאכה ברכושו בימי אבלו ונמצא שאי אפשר היה עוד לחרוש באותו צמד. אמר רב אשי בתמיהה: גברא רבה אדם גדול כמר בריה בנו של רב אחא עביד הכי עושה כך? נהי דלפסידא דידיה לא חייש, אדאחרים לא חייש אם אמנם להפסד של עצמו אינו חושש, הגם להפסד של אחרים אינו חושש?! והרי נמצא שותפו מפסיד על ידי כך! והא תניא והרי שנינו בברייתא: אם היו מושכרין או מוחכרין אצל אחרים — הרי אלו יעשו! ומדוע לא ימשיך השותף לעבוד בבהמתו של מר בר רב אחא?

33 ומעירים, הוא מר בנו של רב אחא סבר: אדם חשוב שאני שונה שמעיקר הדין מותר הדבר, אבל אדם חשוב צריך לדקדק יותר, שלא ילמדו ממנו לזלזל בהלכה.

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״ב ע״א »