ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י׳

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ט׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״א ע״א »

1 הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ. הֵיכִי דָּמֵי הֶדְיוֹט? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מְלֹא מַחַט בְּבַת אַחַת. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אִימְרָא בְּחֵפֶת חֲלוּקוֹ.

2 וְהָאוּמָּן מַכְלִיב. מַאי מַכְלִיב? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַפְסִיעַ. רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אֲמַר: שִׁינֵּי כַלְבְּתָא.

3 מְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. מַאי ״מְסָרְגִין״ וּמַאי ״מְמַתְּחִין״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן חַד אָמַר: מְסָרְגִין — שְׁתִי וָעֵרֶב, וּמְמַתְּחִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב. וְחַד אָמַר: מְסָרְגִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, וּמְמַתְּחִין — שֶׁאִם הָיָה רָפוּי, מְמַתְּחוֹ.

4 אִינִי? וְהָא תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר שָׁאוּל: וְשָׁוִין שֶׁאֵין מַפְשִׁילִין חֲבָלִים לְכַתְּחִלָּה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְסָרְגִין — שְׁתִי וָעֵרֶב, וּמְמַתְּחִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר שָׁאוּל: וְשָׁוִין שֶׁאֵין מַפְשִׁילִין חֲבָלִים לְכַתְּחִלָּה.

5 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְסָרְגִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, מְמַתְּחִין — שֶׁאִם הָיָה רָפוּי הָיָה מְמַתְּחוֹ. הַשְׁתָּא שְׁתִי וָעֵרֶב אָמְרַתְּ לָא — חֲבָלִים לְכַתְּחִלָּה מִיבַּעְיָא?! קַשְׁיָא.

6 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר מְסָרְגִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב? וְהָתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַמִּטָּה מִשֶּׁיְּסָרֵג בָּהּ שְׁלֹשָׁה בָּתִּים!

7 אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: בִּמְסָרְגִין כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁתִי וָעֵרֶב, אֶלָּא כִּי פְּלִיגִי בִּמְמַתְּחִין. מָר סָבַר מְמַתְּחִין — שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, וּמָר סָבַר: שֶׁאִם הָיָה רָפוּי מְמַתְּחוֹ.

8 מֵיתִיבִי: מְסָרְגִין אֶת הַמִּטָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמְּמַתְּחִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְמַתְּחִין, אֲבָל לֹא מְסָרְגִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין מְמַתְּחִין כׇּל עִיקָּר.

9 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְמַתְּחִין שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, הַיְינוּ דְּאָתוּ יֵשׁ אוֹמְרִים לְאִיפְּלוֹגֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁאִם הָיָה רָפוּי מְמַתְּחוֹ, לְיֵשׁ אוֹמְרִים מְמַתְּחוֹ נָמֵי לָא?

10 אִין, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר לְמִמְלְיֵיהּ בְּמָאנֵי — לָא טָרְחִינַן.

11 מַתְנִי׳ מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵיחַיִם בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵיחַיִם בַּתְּחִילָּה.

12 גְּמָ׳ מַאי מְכַבְּשִׁין? רַב יְהוּדָה אָמַר: מְנַקַּר רִיחְיָא. רַב יְחִיאֵל אָמַר: בַּת עֵינָא.

13 מֵיתִיבִי: מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגְמוֹר מְלַאכְתָּן, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף יִגְמוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: מַעֲמִידִין אֶת הַחֲדָשָׁה, וּמְכַבְּשִׁין אֶת הַיְּשָׁנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין מְכַבְּשִׁין כׇּל עִיקָּר.

14 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְכַבְּשִׁין מְנַקַּר רִיחְיָא — הַיְינוּ דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בִּישָׁנָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּת עֵינָא יְשָׁנָה — בַּת עֵינָא לְמָה לַהּ? כְּגוֹן דְּקָא בָּעֵי לְאַרְווֹחֵי טְפֵי פּוּרְתָּא.

15 רַב הוּנָא שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא מְנַקַּר רִיחְיָא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא, אֲמַר: מַאן הַאי? אִיתַּחִיל גּוּפֵיהּ דְּקָא מַחֵיל חוּלָּא דְּמוֹעֲדָא. סָבַר לַהּ כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.

16 דָּרֵשׁ רַב חָמָא: נוֹקְרִין רֵיחַיִם בַּמּוֹעֵד. מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אָמַר: אֲפִילּוּ סוּס שֶׁרוֹכֵב עָלָיו וַחֲמוֹר שֶׁרוֹכֵב עָלָיו — מוּתָּר לִיטּוֹל צִפׇּרְנַיִם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד,

17 אֲבָל חֲמָרָא דְרִיחְיָא — לָא.

18 רַב יְהוּדָה שְׁרֵי לְמִישְׁקַל טוּפְרֵיהּ לַחֲמָרָא דְרִיחְיָא, וּלְאוֹקוֹמֵי רִיחְיָא, וּלְמִיבְנֵי רִיחְיָא, וּלְמִיבְנֵי אַמַּת רִיחְיָא, וּלְמִיבְנֵי אוּרְיָא. רָבָא שְׁרָא לְסָרוֹקֵי סוּסְיָא, וּלְמִיבְנֵי אַקְרָפִיטָא, וּלְמִיבְנֵי אִיצְטְבָא.

19 רָבָא שְׁרָא לְמִישְׁקַל דְּמָא לִבְהֵמָה בְּחוּלָּא דְּמוֹעֲדָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: מַקִּיזִין דָּם לַבְּהֵמָה, וְאֵין מוֹנְעִין רְפוּאָה לַבְּהֵמָה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.

20 רָבָא שְׁרָא לְכַסְכּוֹסֵי קִירְמֵי. מַאי טַעְמָא — מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הוּא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַמֵּי אֲמַר רַב חִסְדָּא: קִיטּוּרֵי בֵירֵי — אֲסִיר. מַאי טַעְמָא — מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא.

21 אָמַר רָבָא: מַאן דִּמְתַקֵּיל אַרְעָא אַדַּעְתָּא דְּבֵי דָרֵי — שְׁרֵי, אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא — אֲסִיר.

22 הֵיכִי דָּמֵי? — מוּלְיָא בְּמוּלְיָא וְנַצָּא בְּנַצָּא — אַדַּעְתָּא דְבֵי דָרֵי, שְׁקַל מוּלְיָא וּשְׁדָא בְּנַצָּא — אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא.

23 וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּזָכֵי זִיכֵי, אַדַּעְתָּא דְצִיבֵי — שְׁרֵי, אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא — אֲסִיר. הֵיכִי דָּמֵי? שָׁקֵיל רַבְרְבֵי וְשָׁבֵיק זוּטְרֵי — אַדַּעְתָּא דְצִיבֵי, שְׁקַל רַבְרְבֵי וְזוּטְרֵי — אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא.

24 וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּפָתַח מַיָּא לְאַרְעֵיהּ, אַדַּעְתָּא דִכְווֹרֵי — שְׁרֵי, אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא — אֲסִיר.

25 הֵיכִי דָּמֵי? פָּתַח תְּרֵי בָבֵי, חַד מֵעִילַּאי וְחַד מִתַּתַּאי — אַדַּעְתָּא דִכְווֹרֵי, פְּתַח חַד בָּבָא — אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא.

26 וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּפָשַׁח דִּיקְלָא, אַדַּעְתָּא דְחֵיוָתָא — שְׁרֵי, אַדַּעְתָּא דְּדִיקְלָא — אֲסִיר. הֵיכִי דָּמֵי? שָׁקֵיל כּוּלֵּיהּ מֵחַד גִּיסָא — אַדַּעְתָּא דְחֵיוָתָא, מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא — אַדַּעְתָּא דְּדִיקְלָא וַאֲסִיר.

27 וְאָמַר רָבָא: הָנֵי תַּמְרֵי תוּחְלָנִי, מִיגְזְרִינְהוּ — שְׁרֵי, מַיְיצִינְהוּ — אֲסִיר. רַב פָּפָּא אָמַר: כֵּיוָן דְּמַתְלְעִי — כִּפְרַקְמַטְיָא הָאָבֵד דָּמֵי, וְשָׁרֵי.

28 וְאָמַר רָבָא: פְּרַקְמַטְיָא כָּל שֶׁהוּא, אָסוּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: וּבַדָּבָר הָאָבֵד — מוּתָּר. רָבִינָא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא עִיסְקָא דַּהֲוָה מִזְדַּבַּן בְּשִׁיתָּא אַלְפֵי, שַׁהֲיֵיהּ לְזַבּוֹנֵיהּ בָּתַר חוּלָּא דְמוֹעֲדָא וְזַבְּנֵיהּ בִּתְרֵיסַר אַלְפֵי.

29 רָבִינָא הֲוָה מַסֵּיק זוּזֵי בִּבְנֵי אַקְרָא דְשַׁנְוָאתָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמֵיזַל הָאִידָּנָא עֲלַיְיהוּ? אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּהָאִידָּנָא הוּא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ, בְּיוֹמֵי אַחֲרִינֵי לָא מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ — כִּפְרַקְמַטְיָא הָאָבֵד דָּמֵי, וְשָׁרֵי.

30 תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה כִּי הַאי גַוְונָא: הוֹלְכִין

פירוש ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י׳

1 א שנינו במשנה כי ההדיוט תופר כדרכו בחול המועד. ושואלים: היכי דמי כיצד זה בדיוק הדיוט לענין זה? אמרי אומרים החכמים דבי מבית מדרשו של ר' ינאי: כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת, שמי שיכול לתפור כמה תפירות במלוא אורך המחט ולהוציא את החוט במשיכה אחת בלא תקלה — אומן הוא לענין זה. ר' יוסי בר חנינא אמר: כל שאינו יכול לכוין אימרא לתפור את כפל הבד בחפת בקצה חלוקו, ותופרה שלא בקו ישר הוא הקרוי הדיוט.

2 ב שנינו שם עוד: והאומן מכליב. ושואלים: מאי מה פירוש מכליב? ר' יוחנן אמר: מפסיע שאינו תופר את כל התפרים בקו ישר, והריהן כשיני הכלב שרחוקות זו מזו. רבה בר שמואל אמר: שיני כלבתא כשיני כלבה ולכן קרוי מכליב, שאין התפירות סמוכות זו לזו כמעשה אומן, אלא תופר תפירה אחת ומדלג ותופר עוד אחת ומדלג, והרי זה כשיני כלב שאינן רצופות.

3 ג במשנה שנינו שמסרגין את המטות ור' יוסי אמר שממתחים. ושואלים: מאי מה פירוש "מסרגין" ומאי ומה הפירוש "ממתחין"? כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: פליגי בה חלקו בכך ר' חייא בר אבא ורב אסי, ותרוייהו משמיה ושניהם משמם של חזקיה ור' יוחנן. חד אחד מהם אמר: "מסרגין" פירושו — שמניחים וקושרים את חבלי המיטה שתי וערב, ואילו "ממתחין" פירושו שמותחים רק שתי בלא ערב. וחד ואחד מהם אמר: "מסרגין" פירושו שמניחים רק שתי בלא ערב, ו"ממתחין" פירושו שאם היה רפוי — ממתחו ומחזקו. אבל לא עושה סירוג חדש.

4 ושואלים: איני וכי כן הוא? והא תני והרי שנה רב תחליפא בר שאול ברייתא זו: ושוין ר' מאיר ור' יוסי שאין מפשילין גודלים, מייצרים חבלים לכתחלה בחול המועד. ומעתה, בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר כי "מסרגין" פירושו שתי וערב, "ממתחין" — שתי בלא ערב, היינו דקתני זהו ששנה רב תחליפא בר שאול: ושוין שאין מפשילין חבלים לכתחלה, שאף שהתירו לשים את חבלי המיטה, לא התירו לייצרם.

5 אלא למאן דאמר נל שיטת מי שאומר כי "מסרגין" הוא שתי בלא ערב, ו"ממתחין" פירושו שאם היה רפוי היה ממתחו. השתא עכשיו, הרי שתי וערב אמרת לא, שאסור לעשות, אף אם יש בידו חבלים מוכנים — לעשות חבלים לכתחלה מיבעיא נצרכה לומר שאסור?! ומעירים, אכן, קשיא קשה הדבר.

6 אמר ליה לו רב נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבין: מי איכא למאן דאמר האם יש מי שאומר ש"מסרגין" פירושו שתי בלא ערב? והתנן והרי שנינו במשנה, ר' מאיר אומר: המטה מקבלת טומאה שנחשבת כבר ככלי ראוי לשימוש משיסרוג בה שלשה בתים, כלומר, שלוש פעמים ערב על השתי. ומכאן ברור שסירוג המיטה הוא עשיית שתי וערב!

7 אלא עלינו לחזור מן הנוסח הקודם, ומסופר, כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל אמר מסורת אחרת: ב"מסרגין" כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שזה שתי וערב, אלא כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה בפירוש הביטוי "ממתחין". מר סבר חכם זה סבר ש"ממתחין" פירושו עשיית שתי בלא ערב, ומר וחכם זה סבר: שאם היה רפוי — ממתחו.

8 מיתיבי מקשים על כך מברייתא ששנינו בה: מסרגין את המטה ואין צריך לומר שממתחין, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: ממתחין אבל לא מסרגין. ויש אומרים: אין ממתחין כל עיקר.

9 ומעתה, בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר כי "ממתחין" הוא שתי בלא ערב, היינו דאתו זהו שבאו יש אומרים לאיפלוגי לחלוק ולומר שאין ממתחים כל עיקר, שאסור לעשות אפילו שתי, אבל מתיחת חבלים רפויים מותרת לדעת הכל. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר ש"ממתחין" פירושו שאם היה רפוי ממתחו, אם כן ליש אומרים ממתחו נמי לא גם כן לא וכיצד יישן על מיטה כזו?

10 ומשיבים: אין כן אכן כך סבור הוא שאף אסור למתח, והטעם — כיון שאפשר לממלייה במאני למלא את המיטה בבגדים ויתמלא השקע שבה ואפשר יהיה לישון עליה — לא טרחינן אין אנו טורחים בתיקון כלי.

11 ד משנה מעמידין כלומר בונים תנור וכירים וריחים במועד, ר' יהודה אומר: אין מכבשין את הריחים בתחילה במועד.

12 ה גמרא שואלים: מאי מה פירוש מכבשין ריחיים? רב יהודה אמר: מנקר ריחיא ניקור הריחיים לפי שאבן הריחיים נשחקת במשך הזמן, ונעשית חלקה מאד, וכדי לתקנה שתוכל לטחון היטב צריך לעשות בה שוב נקבים וחריצים. רב יחיאל אמר: בת עינא בת עין, נקב שעושים מתחילה באבן הרכב של הריחיים, שתוכל התבואה להכנס דרכו בין אבני הריחיים.

13 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: מעמידין תנור וכירים במועד ובלבד שלא יגמור מלאכתן עד סופה. אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: אף יגמור. ר' יהודה אומר משמו של ר' אליעזר: מעמידין את אבן הריחיים החדשה, ומכבשין את הישנה. ויש אומרים: אין מכבשין כל עיקר, ומעתה:

14 בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר שמכבשין פירושו מנקר ריחיא ניקור הריחיים, היינו דמשכחת לה זהו שאתה מוצא אותה את הדבר בישנה, שהרי אף אבן ריחיים ישנה צריכה ניקור מחודש, אלא למאן דאמר בת עינא אלא לשיטת מי שאומר שהכוונה לבת עין של ריחיים — אבן ריחיים ישנה, בת עינא בת עין למה לה? הלא אבן ישנה ודאי יש לה בת עין זה מכבר! ומשיבים: אפשר לפרש כגון דקא בעי לארווחי טפי פורתא שהוא רוצה לרווח, להגדיל את החור, קצת יותר.

15 מסופר: רב הונא שמעיה לההוא גברא דקא מנקר ריחיא בחולא דמועדא שמע אדם אחד שהיה מנקר ריחיים בחול המועד, אמר: מאן האי מי זה? איתחיל גופיה דקא מחיל חולא דמועדא שיתחלל גופו על שהוא מחלל את חול המועד ומעירים: סבר לה סבור הוא רב הונא שהלכה כדעת יש אומרים שאסור לכבש כל עיקר.

16 דרש רב חמא: נוקרין ריחים במועד. משום ר' מאיר אמר: אפילו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרנים שלהם לחתוך קצת את פרסותיהם בחולו של מועד כדי שלא יצטערו בהליכתם,

17 אבל חמרא דריחיא החמור שמסובב בריחיים — לא ואסור ליישר פרסותיו, לפי שאין זה לצורך המועד, שהרי אין טוחנים טחינה רבה במועד.

18 בכל זאת נמסר כי רב יהודה שרי למישקל טופריה לחמרא דריחיא התיר ליטול את הצפורנים לחמור של ריחיים, ולאוקומי ריחיא ולהעמיד אבני ריחיים במקומן, ולמיבני ריחיא ולבנות את בסיס הריחיים, ולמיבני ולבנות את אמת ריחיא הריחיים, אמת המים שבה זורמים המים המניעים את הריחיים, ולמיבני אוריא ולבנות אורווה לבהמות. רבא שרא לסרוקי סוסיא התיר לסרק סוס ולמיבני אקרפיטא ולבנות מעקה ולמיבני איצטבא ולבנות ספסל.

19 רבא שרא למישקל דמא התיר להקיז דם לבהמה בחולא דמועדא בחול המועד כדי לרפאה. אמר ליה לו אביי: תניא דמסייע לך שנוייה ברייתא שמסייעת לך, ששנינו: מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד.

20 רבא שרא לכסכוסי קירמי התיר לשפשף בגדים בתהליך כיבוסם, מאי טעמא ומה טעם — מעשה הדיוט הוא שאין זו מלאכת אומן האסורה במועד. אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא: קיטורי בירי קישור קפלים בשרוולים — אסיר אסור, מאי טעמא מה טעם — מעשה אומן הוא, ומלאכת אומנות גמורה לא התירו במועד.

21 א אמר רבא: מאן דמתקיל ארעא מי שמסקל קרקע אם עשה זאת אדעתא דבי דרי על דעת לפנות הקרקע לעשות מקום גורן — שרי מותר הדבר, אדעתא דארעא על דעת קרקע אם לצורך זריעה — אסיר אסור.

22 ושואלים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק הדבר כיצד יודעים מה כוונתו? — אם הוא זורק מוליא במוליא ונצא בנצא לוקח רגב גבוה ושם על רגב גבוה אחר או שלוקח מחריץ ממקום נמוך ומחזיר לחריץ אחר מוכח שעושה זאת אדעתא דבי דרי על דעת לעשות גורן, שכוונתו רק לפנות שטח ישר באמצע ואיננו מעונין באדמה שמסביב, אולם אם הוא שקל מוליא ושדא בנצא לוקח ממקום גבוה וזורק בחריץ, במקום נמוך — מן הסתם אדעתא דארעא על דעת קרקע, והריהו כחורש.

23 ואמר רבא: האי מאן דזכי זיכי מי שמקושש עצים, אם עושה כן אדעתא דציבי על דעת ליטול את העצים לשימושו — שרי מותר, אולם אם עושה כן אדעתא דארעא על דעת לתקן הקרקע — אסיר אסור, שדומה לחורש ומכשיר את הקרקע לזריעה ביום טוב. היכי דמי כיצד בדיוק מבחינים? שקיל רברבי ושביק זוטרי נוטל עצים גדולים ומניח קטנים — אדעתא דציבי משמע שעל דעת העצים, אולם אם שקל רברבי וזוטרי נוטל גדולים וקטנים — מן הסתם אדעתא דארעא על דעת, לשם תיקון הקרקע הוא עושה כן ואסור.

24 ואמר רבא: האי מאן דפתח מיא לארעיה מי שפותח את אמת המים לאדמתו, אם עושה כן אדעתא דכוורי על דעת לצוד דגים הבאים עם המים — שרי מותר, ואם עושה כן אדעתא דארעא על דעת להשקות את האדמה — אסיר אסור.

25 היכי דמי כיצד זה בדיוק ההבחנה בכך? אם פתח תרי בבי שני שערים, פתחים באמת המים, חד מעילאי וחד מתתאי אחד מלמעלה ואחד מלמטה שיכנסו המים ויצאו ממנה, הריהו מוכיח בזה כי אדעתא דכוורי על דעת לצוד דגים הוא עושה כן, שהמים זורמים החוצה, ורק הדגים נשארים בשדהו, אולם אם פתח חד בבא שער, פתח, אחד בלבד — ודאי אדעתא דארעא על דעת הקרקע הוא עושה, שרצונו שתתמלא האמה ויעלו המים על גדותיה וישקו את השדה.

26 ואמר רבא: האי מאן דפשח דיקלא מי שמחתך את ענפי הדקל אם עושה כן אדעתא דחיותא על דעת להאכיל את הבהמות — שרי מותר, אולם אם עושה כן אדעתא דדיקלא על דעת לתקן את הדקל — אסיר אסור. היכי דמי כיצד זה בדיוק מבחינים בהבדל? אם שקיל כוליה מחד גיסא לוקח, קוצץ, הכל מצד אחד — ודאי אדעתא דחיותא על דעת האכלת הבהמות הוא עושה כן, שהרי רואים שאינו מקפיד אם יפסיד את הדקל, אולם אם הוא קוצץ מהאי גיסא ומהאי גיסא מצד זה ומצד זה — ודאי אדעתא דדיקלא על דעת הדקל הוא עושה כן ואסיר ואסור.

27 ואמר רבא: הני תמרי תוחלני תמרים אלה שהם עדיין בוסר — מיגזרינהו לחתוך אותם כדי להכשירם לאכילה — שרי מותר, אולם מייצינהו לכבוש אותם — אסיר אסור, לפי שאין כוונתו לאוכלם במועד אלא להכשירם לשימוש לאחר החג. רב פפא אמר: כיון דמתלעי שמתליעים אם לא יטפלו בהם — הרי כפרקמטיא מסחר האבד דמי, ושרי נחשבים, ומותר, ככל מלאכה אחרת שהיא בבחינת דבר האבד שמותר לעשותה בחול המועד.

28 ב ואמר רבא: פרקמטיא כל שהוא, אסור בחול המועד. אמר ר' יוסי בר אבין: ובדבר האבד אם לא יעשנו במועד — מותר. אף מסופר: רבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי היה לו עסק שותפות שהיה נמכר, היה שוה למוכרו בששת אלפים דינרים, שהייה לזבוניה בתר חולא דמועדא וזבניה בתריסר אלפי שהה מלמוכרו עד לאחר חול המועד ומכרו בשנים עשר אלפים.

29 מסופר: רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא היה נושה זוזים, כספים בבני מבצר שנוואתא, אתא לקמיה בא לפני רב אשי אמר ליה לו: מהו למיזל האידנא עלייהו ללכת עכשיו, בחול המועד, עליהם לגבות את החוב? אמר ליה לו רב אשי: כיון דהאידנא שעכשיו הוא דמשכחת להו שאתה מוצא אותם, ואילו ביומי אחריני לא משכחת להו בימים אחרים אין אתה מוצא אותם, שהיו אנשים אלה נודדים במשך השנה למסחרם — הרי זה כפרקמטיא האבד דמי, ושרי נחשב, ומותר.

30 ומעירים: תניא נמי גבי שנויה ברייתא גם כן לענין עבודה זרה כי האי גוונא כגון זה, ששנינו: הולכין

« ביאור שטיינזלץ על מועד קטן ט׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״א ע״א »