מקור כתובות ט׳
1 הָאוֹמֵר ״פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי״ — נֶאֱמָן לְאוֹסְרָהּ עָלָיו.
2 וְאַמַּאי? סְפֵק סְפֵיקָא הוּא: סָפֵק תַּחְתָּיו, סָפֵק אֵין תַּחְתָּיו. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר תַּחְתָּיו: סָפֵק בְּאוֹנֶס, סָפֵק בְּרָצוֹן!
3 לָא צְרִיכָא, בְּאֵשֶׁת כֹּהֵן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל, וּכְגוֹן דְּקַבֵּיל בַּהּ אֲבוּהּ קִידּוּשִׁין פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד.
4 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״קִדַּשְׁתִּיךְ״, וְהִיא אוֹמֶרֶת ״לֹא קִדַּשְׁתַּנִי״ — הִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְהוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ.
5 מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם דְּוַדַּאי קִים לֵיהּ, אֲבָל הָכָא מֵיקָם הוּא דְּלָא קִים לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
6 וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי קִינּוּי וּסְתִירָה, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה!
7 וְתִסְבְּרָא מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, בְּקִינּוּי וּסְתִירָה הֲוָה? וְעוֹד, מִי אַסְרוּהָ?
8 הָא לָא קַשְׁיָא, הָכִי קָאָמַר: אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי קִינּוּי וּסְתִירָה, מִמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, דְּלָא הֲוָה קִינּוּי וּסְתִירָה וְלָא אִיתַּסְרָא. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: קִינּוּי וּסְתִירָה — אִין, ״פֶּתַח פָּתוּחַ״ — לָא!
9 וּלְטַעְמָיךְ: קִינּוּי וּסְתִירָה — אִין, עֵדִים — לָא?!
10 אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ בְּעֵד אֶחָד, אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים. וְקִינּוּי וּסְתִירָה — אֲפִילּוּ בְּעֵד אֶחָד נָמֵי. וּפֶתַח פָּתוּחַ — כִּשְׁנֵי עֵדִים דָּמֵי.
11 וְכִי תֵּימָא מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, מִפְּנֵי מָה לֹא אֲסָרוּהָ? הָתָם אוֹנֶס הֲוָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן:
12 כׇּל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד, גֵּט כְּרִיתוּת כּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ. דִּכְתִיב: ״וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח״, מַאי ״וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח״? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: דְּבָרִים הַמְעוֹרָבִין בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.
13 אָמַר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי. לְיוֹם רְבִיעִי — אִין, לְיוֹם חֲמִישִׁי — לָא. מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם אִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא.
14 וּלְמַאי? אִי לְמִיתַּב לָהּ כְּתוּבָּה, נִיתֵּיב לַהּ! אֶלָּא לְאוֹסְרָהּ עָלָיו, וּדְקָא טָעֵין טַעֲנָה.
15 מַאי לָאו, דְּקָטָעֵין טַעֲנַת ״פֶּתַח פָּתוּחַ״! לָא, דְּקָטָעֵין טַעֲנַת דָּמִים.
16 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאוֹמֵר ״פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי״, נֶאֱמָן לְהַפְסִידָהּ כְּתוּבָּתָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו בִּיהוּדָה שֶׁלֹּא בְּעֵדִים — אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיַיחֵד עִמָּהּ. בִּיהוּדָה הוּא דְּלָא מָצֵי טָעֵין, הָא בַּגָּלִיל מָצֵי טָעֵין.
17 וּלְמַאי, אִי לְאוֹסְרָהּ עָלָיו, בִּיהוּדָה אַמַּאי לָא? אֶלָּא לָאו, לְהַפְסִידָהּ כְּתוּבָּתָהּ, וּדְקָא טָעֵין טַעֲנָה. מַאי לָאו, דְּקָא טָעֵין טַעֲנַת ״פֶּתַח פָּתוּחַ״! לָא, דְּקָא טָעֵין טַעֲנַת דָּמִים.
פירוש ביאור שטיינזלץ על כתובות ט׳
1 האומר "פתח פתוח מצאתי", שטוען שבא על אשתו, ונודע לו בשעת ביאה שלא היתה בתולה — הרי זה נאמן לאוסרה עליו. שאף שלא תמיד אפשר להוכיח בעדות שאשתו זנתה בהיותה ארוסה, מכל מקום לגבי עצמו נאמן הוא, והיא אסורה עליו כזונה.
2 ושואלים: ואמאי ומדוע תיאסר עליו? הלא רק ספק ספיקא ספק בתוך ספק הוא: ספק אם נבעלה תחתיו בהיותה ארוסה לו, ספק אין תחתיו, אלא קודם לכן בהיותה פנויה נבעלה, ומותרת לו, ואפילו אם תמצא תרצה לומר שזינתה תחתיו — ספק נבעלה באונס ומותרת לו, ספק ברצון, ואם כן, הרי זה ספק־ספיקא אם זנתה, ומדוע תיאסר?
3 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא באשת כהן שנאסרת על בעלה בין שנבעלה באונס בין ברצון, ואם כן יש כאן רק ספק אחד. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שמדובר פה אפילו באשת ישראל, וכגון דקביל שקיבל בה אבוה אביה קידושין כשהיתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ובא עליה בעלה בהיותה יותר מבת שלוש, שוודאי נבעלה בהיותה ארוסה, שאם נבעלה קודם, עוד בהיותה קטנה, לא היתה מאבדת בכך את בתוליה לצמיתות, שכן כל הפחותה מבת שלוש, בתוליה חוזרים, ולא היה מרגיש בביאתו שאינה בתולה. ויש כאן רק ספק אחד: אם היה הדבר באונס או ברצון, אבל וודאי שנבעלה כשהיתה ארוסה לו.
4 ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בזה שאסורה עליו כשיש רק ספק אחד? הלא תנינא שנינו דבר זה במפורש: האומר לאשה "קדשתיך", והיא אומרת "לא קדשתני", ואין עדים מצויים לפנינו להוכיח מה באמת אירע — היא מותרת בקרוביו, כגון לאחיו, משום שכפי שהיא אומרת אין לה שום קירבה אליו, והוא אסור בקרובותיה שהרי לפי דבריו קידש אותה, ולכן קרובותיה אסורות עליו. ומכאן שאדם אוסר את עצמו, אפילו כשאין עדים בדבר.
5 ודוחים: מהו דתימא שתאמר התם שם הוא שודאי קים ליה מוחזק לו שקידש אותה, ומשום כך נאסרות עליו קרובותיה, אבל הכא כאן מיקם הוא דלא קים ליה שמא הוא עצמו לא ברור לו הדבר שהיתה בעולה, ושמא לא היה בקי וטעה בכך, ויש כאן כמה סיבות להתיר, ועל כן קא משמע לן השמיע לנו ר' אלעזר שבכל זאת הוא נאמן לאוסרה עליו.
6 ושואלים מצד אחר: ומי והאם אמר ר' אלעזר הכי כך? והאמר והרי אמר ר' אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה בזנות אלא על עסקי קינוי שהזהיר אותה לבל תיסתר עם פלוני וסתירה שהעידו עדים שנסתרה עמו אחר הקינוי, כפי שמפורש בפרשת סוטה, שקודם קינא לה שלא תיסתר עם איש אחר ואחר כך נסתרה, וכמעשה שהיה בדוד ובת־שבע?!
7 ותחילה תוהים: ותסברא וכי סבור אתה שהמעשה שהיה, בקינוי וסתירה הוה היה? ועוד, מי אסרוה האם אסרו אותה את בת־שבע על בעלה? והלא אילו נאסרה על בעלה, היתה נאסרת גם על דוד, שכשם שאסורה על בעלה אסורה גם על בועלה!
8 ומשיבים: הא לא קשיא זה אינו קשה, כי הכי קאמר כך אמר, כך צריך לפרש את הדברים: אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ודבר זה אנו למדים ממעשה שהיה בבת־שבע, שלא הוה שלא היה שם קינוי וסתירה ולכן באמת לא איתסרא נאסרה. מכל מקום קשיא קשה לעניינינו על דברי ר' אלעזר, שהרי לשיטתו רק על ידי קינוי וסתירה אין כן נאסרת האשה על בעלה, אבל כשאומר "פתח פתוח" — לא!
9 ודוחים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה רוצה לדייק שדברי ר' אלעזר באו לצמצם ולומר שבכל אופן אחר אינה נאסרת, וכי תדייק ותאמר כמו־כן כי על ידי קינוי וסתירה אין כן אוסרים אשה על בעלה, אבל עדים שבאים ומעידים שנבעלה — לא?! והרי אז ודאי זונה היא, ואסורה!
10 אלא מן ההכרח לפרש כי הכי קאמר כך אמר ר' אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד, אלא בשני עדים שנבעלה, ואם היה קינוי וסתירה — אפילו בעד אחד שבא אחר כך והעיד שזינתה נמי גם כן נאסרת. ואפשר לומר לפי זה כי פתח פתוח כשני עדים דמי נחשב, ואין צריך קינוי וסתירה.
11 וכי תימא ואם תאמר במעשה שהיה בבת־שבע, מפני מה לא אסרוה? הרי ברור היה שדוד בא עליה כשהיא אשת איש! על כך יש להשיב: התם שם אונס הוה היה זה, ולא מרצונה נבעלה, ומשום כך לא נאסרה על בעלה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: במעשה בת־שבע כי הא שאמר כמו זה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן:
12 כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו. כפי שנאמר עוד במלחמת שאול שהיתה לפני מלחמות בית דוד, דכתיב שנאמר: "ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח" שמואל א' יז, יח, מאי מה פירוש "ואת ערבתם תקח"? תני שנה רב יוסף: דברים המעורבין בינו לבינה. כלומר, שיקח את הקידושין שהם הדבר הגורם לקשר הנישואין שבינו לבינה, ואיך יקח — על ידי מתן גט. מכאן שעוד לפני מלכות דוד נהוג היה לעשות כך, ומכאן שבת־שבע לא היתה בעצם נשואה באותה שעה, אלא היתה גרושה.
13 א בעניין זה שאדם נאמן לומר "פתח פתוח מצאתי". אמר אביי: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו הוכחה לדברי ר' אלעזר, ששנינו במשנה: בתולה נשאת ליום הרביעי. ונדייק: ליום רביעי — אין כן, ליום חמישי — לא. מאי טעמא מה טעם הדבר — משום שאנו סבורים, שאם יצטרך להמתין עוד כמה ימים עד למושב בית דין, בינתיים בגלל איקרורי דעתא התקררות הדעת, היפג כעסו לא יבוא לתובעה בדין.
14 ונברר: ולמאי ולמה, לאיזה ענין אנחנו חוששים? אי למיתב אם לתת לה כתובה, שבגלל התקררות דעתו לא יתבענה בדין ותיחשב כאילו היתה בתולה ובאמת היא בעולה ולא מגיע לה כתובה, ניתיב שיתן לה את הכתובה אם רצונו בכך, ומדוע על החכמים להקפיד בענין זה? אלא הכוונה היא שאנחנו חוששים לאיסור מפני שעל ידי טענתו הוא בא לאוסרה עליו, ודקא טעין ושהוא טוען כנגדה איזה טענה.
15 מאי לאו דקטעין האם לא שהוא טוען טענת "פתח פתוח", שבעל ומצא פתח פתוח, והוא נאמן על כך ונאסרת עליו, כדברי ר' אלעזר! ודוחים: לא, מכאן אין ראיה, אפשר לומר דקטעין שהוא טוען טענת דמים, שלא מצא לה דם בתולים, וזוהי טענה מבוססת שיש בה כדי לאוסרה עליו, שכן היא אינה תלויה רק בהרגשתו בלבד, שהרי אפשר לברר את אמיתותה.
16 ב אמר רב יהודה אמר שמואל: האומר "פתח פתוח מצאתי", נאמן בדבריו להפסידה את כתובתה. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו? הלא כבר תנינא שנינו במפורש בענין זה: האוכל אצל חמיו בארץ יהודה בין האירוסין לנישואין שלא בעדים, שאין עדים שיעידו שלא התייחד אתה — שוב אינו יכול לטעון לאחר הנישואין טענת בתולים, מפני שהדבר ברור שמתייחד עמה, ובוודאי הוא זה שבא עליה. ונדייק מכאן: ביהודה ששם היה נהוג מנהג זה הוא דלא מצי טעין שאינו יכול לטעון טענת בתולים, הא הרי בגליל מצי טעין יכול הוא לטעון.
17 ומעתה נברר: ולמאי ולמה, לאיזה ענין, אי אם כדי לאוסרה עליו, ביהודה אמאי מדוע לא? שאם יודע שלא בא עליה, ומצא שהיא בעולה — משמע שנבעלה באיסור, ויכול לאוסרה עליו! אלא לאו האם לא הכוונה היא שנאמן בגליל גם להפסידה כתובתה, ודקא טעין ושהוא טוען טענה, מאי לאו האם לא דקא טעין שהוא טוען טענת "פתח פתוח" ונאמן על כך! ודוחים: לא, אפשר לומר דקא טעין שהוא טוען טענת דמים.