ביאור שטיינזלץ על כתובות ג׳

« ביאור שטיינזלץ על כתובות ב׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות ד׳ ע״א »

1 זִימְנִין דְּלָא אֲנִיס וְסָבְרָה דַּאֲנִיס, וּמִיעַגְּנָא וְיָתְבָה. וּמִשּׁוּם פְּרוּצוֹת — דְּאִי אָמְרַתְּ לָא לֶיהֱוֵי גִּיטָּא, זִימְנִין דַּאֲנִיס וְאָמְרָה לָא אֲנִיס, וְאָזְלָא וּמִינַּסְבָא, וְנִמְצָא גֵּט בָּטֵל וּבָנֶיהָ מַמְזֵרִים.

2 וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא לֶהֱוֵי גֵּט, וּמִשּׁוּם צְנוּעוֹת וּמִשּׁוּם פְּרוּצוֹת שָׁרִינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא?!

3 אִין, כׇּל דִּמְקַדֵּשׁ אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנַן מְקַדֵּשׁ, וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשֵׁי מִינֵּיהּ.

4 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תִּינַח קַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא. קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

5 אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רָבָא, וְכֵן לְעִנְיַן גִּיטִּין. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא יֵשׁ אוֹנֶס בְּגִיטִּין.

6 מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — אֵינוֹ גֵּט. מֵת הוּא דְּאֵינוֹ גֵּט, הָא חָלָה — הֲרֵי זֶה גֵּט!

7 לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חָלָה נָמֵי אֵינוֹ גֵּט, וְהִיא גּוּפַהּ קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה.

8 אֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא! דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבּוֹתֵינוּ.

9 תָּא שְׁמַע: ״מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — הֲרֵי זֶה גֵּט. מַאי לָאו, הוּא הַדִּין לְחָלָה! לָא, מֵת דַּוְקָא, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִפּוֹל קַמֵּי יָבָם.

10 תָּא שְׁמַע מֵהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ ״אִי לָא אָתֵינָא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לֶיהֱוֵי גִּיטָּא״, אֲתָא בְּסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין וּפַסְקֵיהּ מַבָּרָא, וַאֲמַר לְהוּ: ״חֲזוֹ דַּאֲתַאי! חֲזוֹ דַּאֲתַאי!״ וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: לָא שְׁמֵיהּ מַתְיָא!

11 אוּנְסָא דִּשְׁכִיחַ — שָׁאנֵי, דְּכֵיוָן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאַתְנוֹיֵי וְלָא אַתְנִי, אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ.

12 אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִתַּקָּנַת עֶזְרָא וְאֵילָךְ, שֶׁאֵין בָּתֵּי דִינִין קְבוּעִין אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל קוֹדֶם תַּקָּנַת עֶזְרָא, שֶׁבָּתֵּי דִינִין קְבוּעִין בְּכׇל יוֹם — אִשָּׁה נִשֵּׂאת בְּכׇל יוֹם.

13 קוֹדֶם תַּקָּנַת עֶזְרָא? מַאי דַהֲוָה הֲוָה! הָכִי קָאָמַר: אִי אִיכָּא בָּתֵּי דִינִין דִּקְבוּעִין הָאִידָּנָא כְּקוֹדֶם תַּקָּנַת עֶזְרָא — אִשָּׁה נִשֵּׂאת בְּכׇל יוֹם.

14 הָא בָּעִינַן שָׁקְדוּ! דִּטְרִיחַ לֵיהּ.

15 מַאי ״שָׁקְדוּ״? דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי? שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים, הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וְתִנָּשֵׂא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, וְאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין! שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא אָדָם טוֹרֵחַ בַּסְּעוּדָה שְׁלֹשָׁה יָמִים: אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת וּשְׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת, וּבָרְבִיעִי כּוֹנְסָהּ.

16 וּמִסַּכָּנָה וְאֵילָךְ נָהֲגוּ הָעָם לִכְנוֹס בַּשְּׁלִישִׁי, וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. וּבַשֵּׁנִי לֹא יִכְנוֹס. וְאִם מֵחֲמַת הָאוֹנֶס — מוּתָּר. וּמַפְרִישִׁין אֶת הֶחָתָן מִן הַכַּלָּה לֵילֵי שַׁבָּת תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה.

17 מַאי סַכָּנָה? אִילֵּימָא דְּאָמְרִי בְּתוּלָה הַנִּשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי תֵּיהָרֵג — נָהֲגוּ?! לִגְמָרֵי נִיעְקְרֵיהּ!

18 אָמַר רַבָּה, דְּאָמְרִי: בְּתוּלָה הַנִּשֵּׂאת בְּיוֹם הָרְבִיעִי תִּיבָּעֵל לַהֶגְמוֹן תְּחִלָּה. הַאי סַכָּנָה? אוֹנֶס הוּא! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא צְנוּעוֹת דְּמָסְרָן נַפְשַׁיְיהוּ לִקְטָלָא, וְאָתְיָין לִידֵי סַכָּנָה.

19 וְלִידְרוֹשׁ לְהוּ דְּאוֹנֶס שְׁרֵי? אִיכָּא פְּרוּצוֹת, וְאִיכָּא נָמֵי כֹּהֲנוֹת.

20 וְלִיעְקְרֵיהּ! שְׁמָדָא עֲבִידָא דְּבָטְלָא, וְתַקַּנְתָּא דְרַבָּנַן מִקַּמֵּי שְׁמָדָא לָא עָקְרִינַן. אִי הָכִי, בַּשְּׁלִישִׁי נָמֵי אָתֵי וּבָעֵיל! מִסְּפֵיקָא לָא עָקַר נַפְשֵׁיהּ.

21 וּבַשֵּׁנִי לֹא יִכְנוֹס, וְאִם מֵחֲמַת הָאוֹנֶס — מוּתָּר. מַאי אוֹנֶס? אִילֵּימָא הָא דַּאֲמַרַן, הָתָם קָרֵי לֵיהּ ״סַכָּנָה״, וְהָכָא קָא קָרֵי לֵיהּ ״אוֹנֶס״?! וְתוּ: הָתָם נָהֲגוּ, הָכָא מוּתָּר?

22 אָמַר רָבָא, דְּאָמְרִי: שַׂר צָבָא בָּא לָעִיר. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָתֵי וְחָלֵיף — לִיעַכַּב! לָא צְרִיכָא, דְּאָתֵי וְקָבַע. בַּשְּׁלִישִׁי מִיהָא לִכְנוֹס? אִסְפַּרְווֹא דִידֵיהּ בִּשְׁלִישִׁי קָאָתוּ.

23 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי ״מֵחֲמַת הָאוֹנֶס״ — כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה פִּתּוֹ אָפוּי, וְטִבְחוֹ טָבוּחַ, וְיֵינוֹ מָזוּג, וּמֵת אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה — מַכְנִיסִין אֶת הַמֵּת לַחֶדֶר, וְאֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה לַחוּפָּה,

פירוש ביאור שטיינזלץ על כתובות ג׳

1 זימנין דלא אניס פעמים שאיננו אנוס ומרצונו קיים את התנאי, שהתכוון הבעל שיהא גט, וסברה דאניס ומיעגנא ויתבה והיא סבורה שהיה אנוס בקיום התנאי, ואינו גט, והיא עגונה ויושבת וממתינה לבעלה ואיננה נישאת לאחר. וכן משום הפרוצות, דאי אמרת שאם אומר אתה שכשהוא אנוס לא ליהוי גיטא יהא גט — זימנין דאניס פעמים שהוא אנוס ואמרה לא אניס איננו אנוס ואזלא ומינסבא והולכת ונישאת, וכשמתגלה שהיה אנוס בדבר נמצא גט בטל ובניה מהשני ממזרים.

2 על שיטה זו שההלכה שאין אונס בגיטין אינה מעיקר דיני הגט, אלא תקנת חכמים היא, שואלים: ומי איכא מידי דמדאורייתא לא להוי והאם יש דבר שמן התורה אינו גט, ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן מתירים אנו אשת איש לעלמא לעולם, להינשא לכול?!

3 ומשיבים: אין כן, בכוח חכמים לתקן כך, כי כל מי שמקדש אשה, אדעתא דרבנן על דעת החכמים הוא מקדש, ובמקרה כגון זה אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה הפקיעו חכמים את הקידושין ממנו.

4 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: תינח קדיש בכספא ניחא, נוח הסבר זה יהיה, אם קידש בכסף, שאז אפשר לומר שבית הדין הפקיר את כסף הקידושין ונמצא שלא היו קידושין כלל. אולם אם קדיש קידש את האשה בביאה, מאי איכא למימר מה יש לומר? והשיב לו: שויוה רבנן עשו, החשיבו חכמים לבעילתו בעילת זנות, שהפקיעו את צד קניין הקידושין שיש בביאה זו. עד כאן לשון אחת בדברי רבא.

5 איכא דאמרי יש שאומרים שאמר רבא להיפך: וכן לענין גיטין מתחשבים באונס. ומסיקים: אלמא קסבר מכאן שסבור רבא כי יש להתחשב באונס בענין גיטין.

6 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: "הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש", ומת בתוך שנים עשר חדש — אינו גט. ונדייק: מת — הוא שאינו גט, שהרי אין גט לאחר מיתה, הא הרי אם חלה — הרי זה גט, ואין אומרים שהאונס מבטל את התנאי!

7 ודוחים: לעולם אימא אומר לך כי בחלה נמי גם כן אינו גט, והיא גופה קא משמע לן ואותה הלכה עצמה השמיע לנו, שיש בכך חידוש: שאין גט חל לאחר מיתה.

8 ותוהים: דבר זה שאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא הרי שנה אותו בתחילה ואין בכך חידוש! ומשיבים: דלמא לאפוקי שמא בא להוציא מדברי רבותינו שאמרו שבכגון זה הריהו גט, משום שדנים לפי זמן כתיבת הגט ולא לפי הזמן שהתנה שיחול בו.

9 ומקשים עוד, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: האומר לאשה: "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש", ומת בתוך שנים עשר חדש — הרי זה גט. מאי לאו האם לא הוא הדין לחלה בתוך שנים עשר חודש ולא בא, ומשמע שאין אונס בגיטין! ודוחים: לא, מת דוקא, ולא מפני שאין אונס, אלא מטעם אחר, שאנו אומרים שהיתה כוונתו במה שאמר "מעכשיו", דלא ניחא ליה שאין נוח לו שתפול קמי לפני היבם לכשימות, ולכן אמר שהגט יחול למפרע מעכשיו.

10 ומביאים ראיה אחרת, תא שמע בא ושמע מההוא מאותו אדם שאמר להו להם לעדים או לשלוחי הגט: "אי אם לא אתינא אבוא מכאן ועד שלשים יום ליהוי גיטא שיהא זה גט ". אתא בא בסוף תלתין יומין שלושים יום ופסקיה מברא והפסיקתו המעבורת ולא היה יכול לעבור את הנהר, ואמר להו להם, לעומדים בצד השני של הנהר: "חזו דאתאי, חזו דאתאי ראו שבאתי, ראו שבאתי "! ואמר שמואל: לא שמיה מתיא אין שמה, אינה נחשבת הגעה, ומשמע שאין אונס בגיטין!

11 ומשיבים: אונסא דשכיח אונס שמצוי — שאני שונה, שכיון דאיבעי ליה שהיה לו להעלות אפשרות זו על דעתו שבמקרה כזה יבוטל הגט ולאתנויי ולהתנות, ולא אתני התנה — איהו הוא דאפסיד אנפשיה הוא שהפסיד לעצמו.

12 א אמר רב שמואל בר יצחק: לא שנו הלכה זו שבתולה נישאת ביום הרביעי בשבוע, אלא מתקנת עזרא ואילך, שתיקן שאין בתי דינין קבועין אלא בשני ובחמישי. אבל קודם תקנת עזרא שהיו בתי דינין קבועין בכל יום — אשה נשאת בכל יום.

13 ותוהים: קודם תקנת עזרא? מאי דהוה הוה מה שהיה היה ומה לו לרב שמואל לפסוק הלכה בדבר שכבר עבר! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: אי איכא אם יש מקום שבו בתי דינין שקבועין האידנא עכשיו, בזמן הזה בכל יום כקודם תקנת עזרא — הרי אשה נשאת בכל יום.

14 ומקשים: והרי יש טעם נוסף לנישואין ביום רביעי, שכן הא בעינן הרי צריכים אנו לקיים גם מה ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שתהא לו אפשרות לטרוח במשך ימים אחדים קודם לכן בהכנת הסעודה! ומשיבים: כאן מדובר דטריח ליה שטרח בה והכין כבר את כל צרכי הסעודה לפני שבת, ומכיון שכן, יכול לשאתה כבר ביום ראשון או שני.

15 מאי מה ענין "שקדו" זה שאנו רואים בו מקור לתקנה? דתניא שכן שנינו בברייתא: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים לבית דין. ושאלו על ברייתא זו: ותנשא באחד בשבת, ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין ביום שני! והשיבו: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים: אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה.

16 ומוסיפה הברייתא: ומזמן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס גם ביום שלישי, ולא מיחו בידם חכמים. וביום שני לא יכנוס אפילו בזמן הסכנה. ואם מחמת האונס — מותר. ועוד הוסיפו: ומפרישין את החתן מן הכלה בלילי שבת תחלה, כלומר, אם נישאו ביום שישי אין מניחים להם להתייחד בפעם הראשונה בליל שבת, מפני שבבעילתו את הבתולה הוא עושה בה חבורה, שכן הוא קורע את קרום הבתולים, ועשיית חבורה אסורה בשבת.

17 ושואלים: מאי מה היא אותה סכנה שהוזכרה? אילימא דאמרי אם תאמר שאמרו וגזרו השלטונות שבתולה הנשאת ליום הרביעי תיהרג, אם כן וכי בסכנה כעין זו רק נהגו לכנוס בשלישי? לגמרי ניעקריה נעקרנה את תקנת הנישואין ביום רביעי, שוודאי אין להקפיד על תקנת חכמים במקום סכנת נפשות!

18 אמר רבה: דאמרי שהיו אומרים: בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון לשר תחלה. ושואלים: אם כך, הרי הברייתא אינה מדוייקת, האי זו סכנה היא? הלוא אונס הוא! ומשיבים: שיש גם סכנה בדבר משום דאיכא שיש צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא שמוסרות עצמן למיתה שלא להיבעל לאחר, ואתיין ויבואו לידי סכנה.

19 ושואלים: ולידרוש להו ושידרשו להן חכמים לצנועות שאונס שרי מותר ואינן חייבות למסור את נפשן למיתה? ומשיבים: אי אפשר לדרוש ברבים שבאונס מותר להיבעל כי איכא יש פרוצות שבשבילן לא יהא בדבר כל אונס, אלא תבעלנה מרצון, ואשה הנבעלת ברצון לאחר — אסורה לבעלה. ועוד, איכא נמי יש גם כן בין הצנועות כהנות האסורות לבעליהן אפילו אם נבעלו באונס. ובשל טעמים אלה אין לדרוש זאת כהלכה מוחלטת.

20 ושואלים: אם כך, שיש בדבר חשש סכנה לצנועות, אם כן וליעקריה ושיעקרוה את התקנה הזו של יום רביעי לגמרי ויקבעו יום אחר! ומשיבים: שמדא עביד דבטל גזירת שמד עשויה שתיבטל, ותקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן ותקנת חכמים מפני שמד אין אנו עוקרים לגמרי, אלא אין מקפידים בקיומה עד שתיבטל הגזירה. ושואלים: אי הכי אם כך, שזה היה הטעם, מה הועילו אם כן כאשר שינו את יום הנישואין, הלא בשלישי נמי אתי ובעיל גם כן יבוא ההגמון ויבעל! ומשיבים: מספיקא מתוך ספק לא עקר נפשיה יעקור עצמו ממקומו ללכת למקום אחר, שהרי אין קביעות של נישואין ביום שלישי.

21 שנינו באותה ברייתא: ובשני לא יכנוס אף בשעת הסכנה, ואם מחמת האונס — מותר. ושואלים: מאי מה פירוש "אונס" זה? אילימא, הא דאמרן אם לומר, זהו שאמרנו, גזירת הבעילה להגמון, הלא התם קרי ליה שם בתחילה קורא לו "סכנה" והכא קא קרי ליה וכאן קורא לו "אונס"?! ותו ועוד שואלים: מדוע התם שם בתחילה נאמר רק שנהגו להקדים, ואילו הכא כאן נאמר שמותר?

22 אמר רבא: האונס הוא, דאמרי שאומרים: שר צבא בא לעיר ביום הרביעי ויש לחשוש שיחטפו אנשי הצבא את צורכי הסעודה. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דאתי וחליף אם הוא בא ויוצא משם — ליעכב שיעכבו את הנישואין ויעשו אותם בשבוע הבא! ומשיבים: לא צריכא נצרכה, אלא באופן דאתי וקבע שהוא בא וקובע עצמו במקום. ושואלים: אם כן, בשלישי מיהא על כל פנים לכנוס, ולמה נתיר להקדים אפילו ליום שני? ומשיבים: אספרווא דידיה הפמליה שלו ביום שלישי קאתו הם באים ולכן היה צורך להקדים ליום שני.

23 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: מאי מה פירוש "מחמת האונס" — אונס מסוג אחר, כדתניא כפי ששנינו בברייתא: הרי שהיה פתו אפוי, וטבחו טבוח, ויינו מזוג והכל מוכן לסעודת החתונה, ומת אביו של חתן או אמה של כלה לפני מועד החתונה, אזי לפני הקבורה, קודם שחלה חובת האבילות, מכניסין את המת לחדר אחר ואין קוברים אותו מיד, ואת החתן ואת הכלה מכניסים לחופה ומשיאים אותם,

« ביאור שטיינזלץ על כתובות ב׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות ד׳ ע״א »