ביאור שטיינזלץ על כתובות ב׳

1 בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי וְאַלְמָנָה לַיּוֹם הַחֲמִישִׁי. שֶׁפַּעֲמַיִם בְּשַׁבָּת בָּתֵּי דִינִין יוֹשְׁבִין בָּעֲיָירוֹת: בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים, הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין.

2 גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי? לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ: הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ — אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ, וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

3 יָכוֹל הִגִּיעַ זְמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת יְהֵא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת? לְכָךְ שָׁנִינוּ: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי.

4 אָמַר רַב יוֹסֵף: מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם! תָּלֵי תַּנְיָא בִּדְלָא תַּנְיָא?! הֵי תַּנְיָא וְהֵי לָא תַּנְיָא? הָא תַּנְיָא וְהָא תַּנְיָא! אֶלָּא: תָּלֵי תַּנְיָא דִּמְפָרֵשׁ טַעְמָא בִּדְתַנְיָא דְּלָא מְפָרֵשׁ טַעְמָא.

5 אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי? שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים — הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וְתִינָּשֵׂא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין? שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה שְׁלֹשָׁה יָמִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת וּשְׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת, וּבָרְבִיעִי כּוֹנְסָהּ.

6 וְעַכְשָׁו שֶׁשָּׁנִינוּ ״שָׁקְדוּ״, אוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ ״הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה״, הִגִּיעַ זְמַן בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנוֹס — אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת.

7 לְפִיכָךְ: חָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלְתָה הִיא אוֹ שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה — אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת.

8 וְאִיכָּא דְּבָעֵי לַהּ מִיבַּעְיָא: חָלָה הוּא, מַהוּ? הָתָם טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דַּאֲנִיס, וְהָכָא נָמֵי הָא אֲנִיס. אוֹ דִּלְמָא: הָתָם אֲנִיס בְּתַקַּנְתָּא דְּתַקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן, הָכָא לָא.

9 וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר חָלָה הוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת: חָלְתָה הִיא, מַהוּ? מָצֵי אָמַר לַהּ: אֲנָא הָא קָאֵימְנָא, אוֹ דִלְמָא מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ: ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״.

10 וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר אָמְרָה לֵיהּ ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״ — פֵּירְסָה נִדָּה, מַהוּ?

11 בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ

12 דְּלָא מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ, מַאי? כֵּיוָן דְּלָא בִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ הָוְיָא, מָצְיָא אָמְרָה לֵיהּ ״נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ״, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא נְשֵׁי דְּקָא מְשַׁנְּיָיא וִוסְתַּיְיהוּ — כִּשְׁעַת וִוסְתָּהּ דָּמֵי.

13 פָּשֵׁיט רַב אַחַאי: הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ — אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה. ״לֹא נָשְׂאוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״לֹא נִישְּׂאוּ״.

14 הֵיכִי דָמֵי: אִי דְּקָא מְעַכְּבָן אִינְהִי — אַמַּאי אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה? אֶלָּא לָאו, דְּאִיתְּנִיס כִּי הַאי גַוְונָא, וְקָתָנֵי: אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

15 אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כׇּל אוּנְסָא, לָא אָכְלָה, וּדְקָא מְעַכְּבִי אִינְהוּ. וּבְדִין הוּא דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵי ״לֹא נָשְׂאוּ״, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא בְּדִידְהִי, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא בְּדִידְהִי.

16 אָמַר רָבָא: וּלְעִנְיַן גִּיטִּין אֵינוֹ כֵּן. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא אֵין אוֹנֶס בְּגִיטִּין.

17 מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — אֵינוֹ גֵּט. מֵת הוּא דְּאֵינוֹ גֵּט, הָא חָלָה — הֲרֵי זֶה גֵּט.

18 וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חָלָה נָמֵי אֵינוֹ גֵּט, וְהִיא גּוּפָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה.

19 אֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה — הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם מַתִּי״, ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ מֵחוֹלִי זֶה״, ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ לְאַחַר מִיתָה״ — לֹא אָמַר כְּלוּם.

20 דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבּוֹתֵינוּ. דְּתַנְיָא: וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא, וְאָמְרִינַן: מַאן רַבּוֹתֵינוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּי דִינָא דִּשְׁרוֹ מִשְׁחָא. סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו.

21 וְאֶלָּא מִסֵּיפָא: ״מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — הֲרֵי זֶה גֵּט. מֵת, וְהוּא הַדִּין לְחָלָה.

22 דִּלְמָא מֵת דַּוְקָא, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִפּוֹל קַמֵּי יָבָם!

23 אֶלָּא מֵהָא: דְּהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ ״אִי לָא אָתֵינָא מִיכָּן וְעַד תְּלָתִין יוֹמִין לֶיהֱוֵי גִּיטָּא״, אֲתָא בְּסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין וּפַסְקֵיהּ מַבָּרָא. אֲמַר לְהוּ: חֲזוֹ דַּאֲתַאי, חֲזוֹ דַּאֲתַאי. אָמַר שְׁמוּאֵל: לָאו שְׁמֵיהּ מַתְיָא.

24 וְדִלְמָא אוּנְסָא דִּשְׁכִיחַ שָׁאנֵי. דְּכֵיוָן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאַתְנוֹיֵי וְלָא אַתְנִי — אִיהוּ דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ.

25 אֶלָּא רָבָא סְבָרָא דְנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר: מִשּׁוּם צְנוּעוֹת וּמִשּׁוּם פְּרוּצוֹת. מִשּׁוּם צְנוּעוֹת — דְּאִי אָמְרַתְּ לָא לֶהֱוֵי גֵּט,

פירוש ביאור שטיינזלץ על כתובות ב׳

1 א משנה תיקנו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי בשבוע ואלמנה ליום החמישי. ומפני מה תיקנו שבתולה תנשא ביום רביעי? מפני שפעמים בשבת בשבוע בתי דינין יושבין בעיירות: ביום השני וביום החמישי, וכיון שכך, אם היה לו לבעל, שנשא אותה ביום הרביעי, טענת בתולים, שמצא בביאתו שלא היתה בתולה, היה משכים מיד למחרת לבית־דין, ומעלה תביעתו בפניו.

2 ב גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי? לפי ששנינו במשנה אחרת: הגיע הזמן שקבע הבעל לחתונה ובשל עיכוב הבעל לא נישאו, ונדחו הנישואין לתאריך מאוחר יותר — אותן הנשים שנקבע להן זמן — אוכלות משלו, מרכוש הארוס, ואף שהן ממשפחת ישראלים, מכל מקום אוכלות בתרומה אם הארוס כהן.

3 יכול הייתי לומר שאם הגיע זמן זה באחד בשבת ולא נישאה יהא הארוס מעלה לה מזונות מיד? לכך שנינו: בתולה נשאת ליום הרביעי. שעד יום רביעי בשבוע אין אנחנו חושבים שהגיע הזמן, גם אם התאריך שקבע היה קצת קודם לכן.

4 דברים אלה אמר רב יוסף כפי ששמעם מרבו. ועל כך תמה: מריה רבונו של אברהם! תלי תניא בדלא תניא תולה שמואל כאן את מה ששנוי בשאינו שנוי, כלומר, הוא מסביר דבר שנוי ומפורש על פי דבר שלא שנינו כלל?! על דברי רב יוסף תוהים: הי תניא והי לא תניא איזו שנויה ואיזו אינה שנויה? הלא הא תניא והא תניא זו שנויה וזו שנויה, שהרי גם משנתנו וגם המשנה האחרת שנויות הן! אלא יש לפרש את תמיהתו כך: תלי תניא דמפרש טעמא תולה שמואל הלכה שנויה שמפורש טעמה במשנתנו בדתניא דלא מפרש טעמא במה ששנויה ושאין מפורש טעמה, שהרי לא הוסיף ביאור למשנתנו מן המשנה האחרת שהביא.

5 אלא, יש לחזור מנוסח זה של רב יוסף, ואי איתמר, הכי איתמר ואם נאמר, כך נאמר, אמר רב יהודה אמר שמואל: נאמר במשנה הטעם מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי — שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין מיד למחרת ביום החמישי, שבו בית הדין יושב. ויש לשאול על טעם זה: ותנשא הבתולה באחד בשבת, שגם אז אם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין ביום שני בשבוע, שאף הוא יום מושב בית־דין. ומסבירים: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ולכן קבעו ברביעי דווקא, כדי שיהא הבעל טורח בסעודה של נישואין שלשה ימים: אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה נושאה.

6 ועכשיו ששנינו כלומר, שלמדנו מן המשנה כי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ומשום כך תיקנו שתינשאנה ביום רביעי, על כן, אותה הלכה ששנינו שאם הגיע זמן הנישואין ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, הרי אם הגיע זמן זה באחד בשבת, מתוך שאינו יכול לכנוס מיד בשל היותו "טורח בסעודה", שבשל כך תיקנו חכמים שיכנוס רק ברביעי — אינו מעלה לה מזונות. שאין זה נקרא שהגיע כבר הזמן.

7 ומסיק מכאן רב יוסף: לפיכך, על פי אותה סברה, אם חלה הוא הבעל או שחלתה היא הארוסה או שפירסה נדה כשהגיע הזמן שקבעו ואינו יכול לכנוס אותה אז, ומן הצורך לדחות את החופה לזמן אחר — אינו מעלה לה מזונות. שהרי למדנו שכאשר דחיית הנישואין אינה נעשית ברצונו — אין הוא מחוייב להעלות לה מזונות למרות שעבר הזמן שקבע לנישואין.

8 סוגיה זו נמסרה גם בצורה שונה: ואיכא דבעי לה מיבעיא ויש ששאל אותה בצורת שאלה: חלה הוא, הבעל, מהו דינו לענין חיוב במזונות ארוסתו? וצדדי השאלה: התם טעמא מאי שם, כשהגיע הזמן ביום ראשון בשבת, מה הטעם שפטור ממזונות — משום דאניס שהוא אנוס ואינו יכול לכונסה בזמן שקבע, והכא נמי הא אניס וכאן גם כן הרי הוא אנוס, ויהא פטור, או דלמא שמא יש לחלק: התם, אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן שם, אנוס הוא בשל התקנה שתיקנו לו חכמים שישא ברביעי דווקא, והם גם שקבעו שלא יהא עליו חיוב מזונות עד אז, ואולם הכא כאן, לא, שאף שאנוס הוא — מכל מקום לא נפטר מלמלא את התחייבותו.

9 על סמך כך ממשיכים ושואלים: ואם תמצי תמצא לומר ותסכים שאם חלה הוא — מעלה לה מזונות, שאין אונסו פוטרו מחיוב מזונות, אם חלתה היא מהו הדין? האם מצי אמר יכול לומר לה: אנא הא קאימנא אני הרי עומד ומוכן לנישואין, ואם את אינך מוכנה — אין זו אשמתי, או דלמא מציא אמרה ליה שמא יכולה היא לומר לו: "נסתחפה שדהו", כלומר, שמחלתה היא אונס, ולכן מצבו של הבעל כמצבו של אדם שהמים סחפו את שדהו, ויש לו הפסד, שאינו יכול לתלות אשמה בשום איש, ויהא חייב במזונותיה, שכן מזלו הוא שגרם לו להפסד זה.

10 ועוד, אם תמצי תמצא לומר שאמרה ליה שיכולה היא לומר לו על מחלתה "נסתחפה שדהו" ואנו מקבלים את טענתה זו, אם פירסה נדה ונדחו הנישואין בשל כך, מהו הדין? האם יש לראות בכך אונס כמחלה, או לומר שדבר זה צפוי מראש?

11 ומחלקים: אם פירסה נידה בשעת ווסתה, כלומר, בזמן הרגיל לנידתה — לא תיבעי תישאל לך, שאין ספק בדבר

12 דלא מציא אמרה ליה שאינה יכולה לומר לו "נסתחפה שדהו", כי הדבר אינו בגדר אונס, אלא דרכה הוא, והרי זה נחשב שבגללה נדחה זמן הנישואין. כי תיבעי כאשר תישאל לך שאלה זו — הרי זה כאשר פירסה נידה שלא בשעת ווסתה, מאי מה הדין? האם נאמר כיון שלא בשעת ווסתה הויא היתה הנידות הריהי כמחלה, ולכן מציא אמרה ליה ויכולה לומר לו "נסתחפה שדהו", או דלמא שמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו שיש נשים שמשנות את ווסתן מזמן לזמן — אין זה אונס גמור וכשעת ווסתה דמי נחשב הדבר, ובגללה נדחה זמן הנישואין.

13 שאלות אלה פשיט פתר רב אחאי מדיוק לשון המשנה: הגיע זמן ולא נישאו — אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. "לא נשאו הארוסים "לא קתני שנה, אלא "לא נישאו".

14 ומעתה נברר היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר שלא נישאו: אי דקא מעכבן אינהי אם שמעכבות הן, שמשום מה אינן רוצות להינשא באותו זמן — אמאי מדוע אוכלות משלו ואוכלות בתרומה? הלא הן שדחו את הנישואין! אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא האם לא מדובר באופן שנאנסו באופן כזה, כגון שחלתה או שפירסה נידה, וקתני ושנה שם: אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, שהרי זה כנסתחפה שדהו.

15 אמר רב אשי: אפשר לדחות ראיה זו, לעולם אימא לך אומר לך כי בכל אונסא אונס, בין שלו ובין שלה, לא אכלה אינה אוכלת בתרומה, והמקרה שמדובר בו במשנה הוא דקא מעכבי אינהו שהם הארוסים מעכבים את הנישואין. ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני שאכן היה צריך לשנות בלשון "לא נשאו", שמשמעו שהארוסים הם המעכבים, ואולם איידי דתנא רישא בדידהי על ידי, מכיון ששנה בתחילה בהן, כלומר, בנשים, שהן היו נושא המשפט שבמשנה, תנא נמי סיפא בדידהי שנה גם כן בסופה בהן, אבל אין לדייק בלשון. והכוונה היא, שאם הארוסים דחו את זמן הנשואין, צריכים הם לספק מזונות לנשים.

16 א אמר רבא: אף שאמרנו לענין דחיה בזמן נישואין, שאונס פוטר מן ההתחייבות למזונות, ואולם לענין גיטין אינו כן, שאין מתחשבים כלל באונס. ומעירים: אלמא קסבר מכאן שסבור רבא שאין אונס בגיטין. שאם העמיד אדם תנאי בגט ואירע לו אונס שבעטיו התקיים התנאי — אין אנו מתחשבים בכך אלא הולכים אחר התנאי כפי שהוא, בלא להתחשב בנסיבות שהביאו לקיום התנאי.

17 ושואלים: מנא ליה מנין לו לרבא הא הלכה זו? אילימא מהא דתנן אם תאמר מזו ששנינו במשנה: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש" ומת בתוך שנים עשר חדש — אינו גט, כיון שלא התקיים התנאי, ואם אין לה בנים ממנו — הריהי זקוקה לייבום. ונדייק: מת — הוא שאינו גט, שהרי אין גט חל לאחר מיתה, הא הרי אם אירע אונס אחר, וכגון שחלה ובשל כך לא בא — הרי זה גט, ומשמע שאונס אינו נחשב כביטול תנאי בגט.

18 ואולם אין זו ראיה גמורה, שכן דלמא שמא לעולם אימא אומר לך שהדין הוא שאם חלה נמי גם כן אינו גט, ומה שנאמר במשנה "מת", הריהו דוגמא לכל אונס שבעולם, ומדוע השתמש דווקא בדוגמא זו של מת — היא גופא קא משמע לן בהלכה זו עצמה השמיע לנו התנא שאין גט לאחר מיתה. שגם אם לא היה תנאי בגט, אלא שקבע הבעל שיחול הגט לאחר מותו — אינו גט.

19 ומשיבים: והרי דין זה שאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא הרי שנה אותו כבר בראשה של אותה משנה, ששנינו שם: שכיב מרע שכתב גט לאשתו ואמר לה: "הרי זה גיטיך אם מתי אמות", או: הרי זה גיטיך אם אמות מחולי זה", או אמר לה: "הרי זה גיטיך לאחר מיתה" — לא אמר כלום. שאין לגט תוקף אלא בחייו של הבעל ולא לאחר מותו.

20 אלא יש לדחות את הראיה לדברי רבא באופן אחר: דלמא שמא מה שאמרו ש"אם לא באתי יהא גט" ומת — אינו גט, הרי הוא לאפוקי להוציא מדברי רבותינו ואין לדייק מכאן למקרה שחלה. דתניא שכן שנינו בברייתא שהאומר "אם לא באתי יהיה גט" ומת — אינו גט, ורבותינו התירוה להנשא. ואמרינן ואמרנו על כך: מאן מי הם רבותינו אלו שהוזכרו שם? אמר רב יהודה אמר שמואל: בי דינא דשרו משחא אותם דייני בית הדין שהתירו שמן של גויים באכילה. ומסבירים את טעמם: סברי לה סבורים הם כשיטת ר' יוסי שאמר בכלל: זמנו של שטר מוכיח עליו. וכיון שכתב בגט תאריך מסויים, יש ללמוד מכאן שכוונתו היתה שהגט יחול מיום כתיבתו ומסירתו, ולא לאחר מיתה. ולכן אנו אומרים שלא פירש כראוי את התנאי, ולא נתכוון שיחול הגט אחר מותו, אלא שעם מותו יחול הגט משעת כתיבתו בחייו. ומכל מקום אין הוכחה ממשנתנו לשיטת רבא שאין טענת אונס בגיטין.

21 ואלא ההוכחה היא מסיפא מסוף המשנה, ששנינו, האומר לאשה: "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש" ומת בתוך שנים עשר חדש — הרי זה גט. ונדייק מכאן: הדין כן במקרה שמת אף על פי שהוא אונס גדול, ואם כן בודאי הוא הדין אם כן ודאי גם לחלה שהוא אונס קטן ממנו ולכל אונס שהוא, שאם לא התבטל תנאו, הגט קיים למרות האונס, משמע שאין אונס נחשב בגיטין.

22 ודוחים: דלמא שמא במת דוקא, אמרו שהגט קיים, מפני שלא ניחא ליה נוח לו שתפול קמי לפני יבם, שאם לא היו לו בנים תזדקק אלמנתו לייבום או לחליצה, וכיון שהוא רוצה בטובתה, היתה דעתו מתחילה שאם ימות — בכל מקרה יהא זה גט, ושמא אם היה אונס אחר שעיכב אותו אכן ייבטל התנאי!

23 אלא ההוכחה היא מהא מהלכה זו: דההוא שאדם אחד שאמר להו להם לשליחים שמסר בידם גט: "אי לא אתינא מיכן אם אינני בא, חוזר, מכאן ועד תלתין יומין שלושים יום — ליהוי גיטא שיהא זה גט ".אתא בא בסוף תלתין יומין שלושים יום ופסקיה מברא והפסיקתו המעבורת ולא היה יכול לעבור את הנהר, ונמצא שלא הגיע בתוך שלושים יום. אמר להו להם לאנשים העומדים בצד השני של הנהר: חזו דאתאי, חזו דאתאי ראו שבאתי, ראו שבאתי. אמר שמואל: לאו שמיה מתיא אין שמו, אין זה נחשב הגעה. ומדברי שמואל נלמד שגם במקרה של אונס אין האונס מבטל את התנאי.

24 ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה; ודלמא אונסא דשכיח שאני ושמא אונס שמצוי שונה. שכיון דאיבעי ליה לאתנויי שהיה לו להתנות ולא אתני התנה — איהו דאפסיד אנפשיה הוא שהפסיד לעצמו, שהיה עליו להעלות בדעתו אפשרות שכיחה כזו שלא יוכל לעבור את הנהר. ואם לא הגביל את התנאי שעשה — הוא הפסיד לעצמו, ואפשר לומר שרק אחר כך התחרט. אבל אין ללמוד מכאן שאונס בכלל אינו מבטל תנאי, ושמא באונס שאינו מצוי בטל התנאי.

25 אלא אין ראיה מן המקורות לדברי רבא, ורבא סברא דנפשיה קאמר סברה משל עצמו אמר בענין זה. ומהי הסברה לזה שאמר שאין אונס בגיטין — משום תקנת הנשים הצנועות, ומשום תקנת הפרוצות. ומסבירים: משום הצנועות — דאי אמרת שאם אומר אתה שלא להוי יהא גט אם היה אונס, אם כן,

ביאור שטיינזלץ על כתובות ג׳ ע״א »