ביאור שטיינזלץ על כתובות י״ז

« ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות י״ח ע״א »

1 כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִיגֶּרֶת אוֹ סוֹמָא, אוֹמְרִים לָהּ: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״? וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו, אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר: יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעוֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת.

2 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: הָכִי מְשָׁרוּ קַמֵּי כַּלְּתָא בְּמַעְרְבָא: ״לֹא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִּירְכּוּס וְיַעֲלַת חֵן״. כִּי סָמְכוּ רַבָּנַן לְרַבִּי זֵירָא, שָׁרוּ לֵיהּ הָכִי: ״לָא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִּירְכּוּס וְיַעֲלַת חֵן״.

3 כִּי סְמַכוּ רַבָּנַן לְרַבִּי אַמֵּי וּלְרַבִּי אַסִּי שָׁרוּ לְהוּ הָכִי: ״כֹּל מִן דֵּין וְכֹל מִן דֵּין סְמוּכוּ לַנָא, לָא תִּסְמֻכוּ לַנָא לָא מִן סַרְמִיסִין וְלָא מִן סַרְמִיטִין״, וְאָמְרִי לַהּ: ״לָא מִן חֲמִיסִין וְלָא מִן טוּרְמִיסִין״.

4 רַבִּי אֲבָהוּ כִּי הֲוָה אָתֵי מִמְּתִיבְתָּא לְבֵי קֵיסָר, נָפְקָן אַמְהָתָא דְּבֵי קֵיסָר לְאַפֵּיהּ וּמְשָׁרְיָן לֵיהּ הָכִי: ״רַבָּא דְעַמֵּיהּ וּמְדַבְּרָנָא דְאוּמְּתֵיהּ, בּוּצִינָא דִנְהוֹרָא, בְּרִיךְ מֵתְיָיךְ לִשְׁלָם״.

5 אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס, וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה, וְאוֹמֵר: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״. רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלָת. אָמַר רַבִּי זֵירָא: קָא מַכְסֵיף לַן סָבָא: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ, אִיפְּסִיק עַמּוּדָא דְנוּרָא בֵּין דִּידֵיהּ לְכוּלֵּי עָלְמָא, וּגְמִירִי דְּלָא אִפְּסִיק עַמּוּדָא דְנוּרָא אֶלָּא אִי לְחַד בְּדָרָא, אִי לִתְרֵי בְּדָרָא.

6 אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַהַנְיָיה לֵיהּ שׁוֹטִיתֵיהּ לְסָבָא. וְאָמְרִי לַהּ: שְׁטוּתֵיהּ לְסָבָא. וְאָמְרִי לַהּ: שִׁיטְתֵיהּ לְסָבָא.

7 רַב אַחָא מַרְכֵּיב לַהּ אַכַּתְפֵּיהּ וּמְרַקֵּד. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: אֲנַן מַהוּ לְמִיעְבַּד הָכִי? אֲמַר לְהוּ: אִי דָּמְיָין עֲלַיְיכוּ כִּכְשׁוּרָא — לְחַיֵּי, וְאִי לָא — לָא.

8 אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מוּתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי כַלָּה כׇּל שִׁבְעָה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ.

9 תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת מִלִּפְנֵי כַלָּה. וְזֶה וָזֶה מִלִּפְנֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ עָלָיו עַל אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ שֶׁעָבַר מִלִּפְנֵי כַּלָּה, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים.

10 שִׁבְּחוּהוּ — מִכְּלָל דְּשַׁפִּיר עֲבַד? וְהָא אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ — כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ — אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. דְּאָמַר מָר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ! פָּרָשַׁת דְּרָכִים הֲוַאי.

11 תָּנוּ רַבָּנַן: מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁאֵין עִמּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ. אֲבָל יֵשׁ עִמּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ — אֵין מְבַטְּלִין.

12 וְכַמָּה כׇּל צָרְכּוֹ? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וְשִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי. וְאָמְרִי לַהּ: תְּלֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וּמִינַּיְיהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי. עוּלָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּחָיְיצִי גַּבְרֵי מֵאֲבוּלָּא וְעַד סִיכְרָא. רַב שֵׁשֶׁת, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נְטִילָתָהּ — כִּנְתִינָתָהּ, מָה נְתִינָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא, אַף נְטִילָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְהָנֵי מִילֵּי לְמַאן דְּקָרֵי וְתָנֵי,

13 אֲבָל לְמַאן דְּמַתְנֵי, לֵית לֵיהּ שִׁיעוּרָא.

14 וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָה בְּהִינוּמָא וְכוּ׳. מַאי הִינּוּמָא? סוּרְחַב בַּר פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דִּזְעֵירִי אָמַר: תַּנּוּרָא דְאַסָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָרִיתָא דִּמְנַמְנְמָא בָּהּ כַּלְּתָא.

15 רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר וְכוּ׳. תָּנָא בִּיהוּדָה רְאָיָה, בְּבָבֶל מַאי? אָמַר רַב: דַּרְדּוֹגֵי דְמִשְׁחָא אַרֵישָׁא דְרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מִשְׁחָא דַחֲפִיפוּתָא קָאָמַר מָר? אֲמַר לֵיהּ: יַתְמָא, לָא עֲבַדָא לָךְ אִמָּךְ דַּרְדּוֹגֵי מִשְׁחָא אַרֵישָׁא דְּרַבָּנַן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה? כִּי הָא דְּהָהוּא מֵרַבָּנַן דְּאִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַבָּה בַּר עוּלָּא, וְאָמְרִי לַהּ, רַבָּה בַּר עוּלָּא אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי הָהוּא מֵרַבָּנַן, וְדַרְדֵּיג מִשְׁחָא אַרֵישָׁא דְרַבָּנַן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.

16 אַרְמַלְתָּא מַאי? תָּאנֵי רַב יוֹסֵף: אַרְמַלְתָּא לֵית לַהּ כִּיסָנֵי.

17 וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ כּוּ׳. וְלִיתְנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁלְּךָ הָיְתָה, וּלְקַחְתִּיהָ מִמְּךָ?

18 מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: ״לְקַחְתִּיהָ מִמֶּנּוּ״ — אֵינוֹ נֶאֱמָן. הֵיכִי דָּמֵי?

19 אִי דְּאַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה — אַמַּאי לָא מְהֵימַן?! וְאִי דְּלָא אַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה — פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימַן!

20 אִי הָכִי, גַּבֵּי אָבִיו נָמֵי: אִי דְּאַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה — אַמַּאי לָא מְהֵימַן?! וְאִי דְּלָא אַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה — פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימַן!

21 בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי אָבִיו מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן שֶׁאֲכָלָהּ שְׁתַּיִם בְּחַיֵּי הָאָב, וְאַחַת בְּחַיֵּי בְנוֹ, וְכִדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן, אֲפִילּוּ הִגְדִּיל.

22 וְרַב הוּנָא מַתְנִיתִין אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: רַב הוּנָא דִּיּוּקָא דְמַתְנִיתִין קָאָמַר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ הִגְדִּיל קָא מַשְׁמַע לַן.

23 וְלִיתְנְיַיהּ בְּדִידֵיהּ, וְלוֹקְמַהּ כְּגוֹן שֶׁאֲכָלָהּ שְׁתַּיִם בְּפָנָיו וְאַחַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וּכְגוֹן שֶׁבָּרַח.

24 בָּרַח מֵחֲמַת מַאי? אִי דְּבָרַח מֵחֲמַת נְפָשׁוֹת — פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימַן, דְּלָא מָצֵי מְמַחֵי. וְאִי דְּבָרַח מֵחֲמַת מָמוֹן, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמַחוֹיֵי. דְּקַיְימָא לַן: מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — הָוְיָא מֶחָאָה.

25 דִּתְנַן, שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחֲזָקָה: יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. הָיָה בִּיהוּדָה וְהֶחֱזִיק בַּגָּלִיל, בַּגָּלִיל וְהֶחֱזִיק בִּיהוּדָה — אֵינָהּ חֲזָקָה, עַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בִּמְדִינָה.

26 וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מֶחָאָה — אֲפִילּוּ בִּיהוּדָה וְגָלִיל נָמֵי. וְאִי קָסָבַר מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא הָוְיָא מֶחָאָה — אֲפִילּוּ יְהוּדָה וִיהוּדָה נָמֵי לָא!

27 אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: לְעוֹלָם קָסָבַר מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מֶחָאָה, וּמַתְנִיתִין בִּשְׁעַת חֵירוּם שָׁנוּ.

28 וּמַאי שְׁנָא יְהוּדָה וְגָלִיל דְּנָקֵט?

פירוש ביאור שטיינזלץ על כתובות י״ז

1 כלה כמות שהיא. כלומר, משבחים את הכלה לפי מעלותיה. ובית הלל אומרים: לכבודה של כל כלה שרים: "כלה נאה וחסודה". אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה הכלה חיגרת או סומא עוורת, אומרים לה: "כלה נאה וחסודה"? והרי התורה אמרה: "מדבר שקר תרחק" שמות כג, ז! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח קנה מקח רע מן השוק, האם אדם אחר הרואה אותו לאחר שקנה ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר — ישבחנו בעיניו ולא יגרום לו עוגמת נפש. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וינהג עמם בנימוס. ואף כאן, כיון שבחר בכלה זו, משבחים אותה שהיא נאה וחסודה.

2 כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: הכי משרו קמי כלתא במערבא כך שרים לפני הכלות בארץ ישראל: "לא כחל צבע לעינים ולא שרק צבע לפנים ולא פירכוס קליעת שיער ובכל זאת יעלת חן". ומספרים: כי כאשר סמכו רבנן חכמים לר' זירא ומינוהו בתואר "רבי", שרו ליה הכי לו כך, כפי ששרים לכלה: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן".

3 אגב כך מספרים: כי כאשר סמכו רבנן חכמים את ר' אמי ולר' אסי שרו להו הכי להם כך: "כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא הכל כמו מזה והכל כמו מזה סמכו לנו, לא אל תסמכו לנא לנו לא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין אנשים חסרי ערך וריקנים". ואמרי לה ויש אומרים שאמרו: "לא מן חמיסין ולא מן טורמיסין".

4 ועוד בענין שירות של שבח, מסופר: ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי כאשר היה בא מהישיבה לבית הקיסר, נפקן אמהתא דבי היו יוצאות השפחות של בית הקיסר לאפיה לפניו ומשרין ליה הכי והיו שרות לו כך: "רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם גדול עמו ומנהיג אומתו, נר המאיר, ברוך בואך לשלום".

5 ושוב לענין המצוה לשמח חתן וכלה: אמרו עליו על ר' יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד ענף של הדס, ומרקד לפני הכלה, ואומר: "כלה נאה וחסודה". מספרים: רב שמואל בר רב יצחק היה מרקד אתלת על שלושה ענפים כאלה. אמר ר' זירא: קא מכסיף לן סבא הרי מבייש אותנו הזקן, שעל ידי ריקודים אלה הוא מזלזל בכבוד תורתו וגורם בושה לתלמידי חכמים. ומסופר: כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר רב שמואל בר רב יצחק, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא הפסיק, חצץ, עמוד של אש בינו ובין כל העולם, וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא ואנו למודים במסורת שאין מפסיק עמוד אש כזה אלא אי לחד בדרא, אי לתרי בדרא או לאחד בדור, או לשניים בדור.

6 אמר ר' זירא: אהנייה ליה שוטיתיה לסבא הועיל לו הבד שלו לזקן, שבזכות מצוה זו שדקדק בה, זכה לשכר מרובה זה. ואמרי לה ויש אומרים שאמר בלשון אחרת קצת: שהועילה לו שטותיה לסבא שטותו לזקן, שהתנהג כשוטה כשרקד לפני הכלה. ואמרי לה ויש אומרים שאמר: הועילה לו שיטתיה לסבא שיטתו, מנהגו, לזקן.

7 ועוד מסופר: רב אחא היה מרכיב לה אותה, את הכלה אכתפיה על כתיפו והיה מרקד עימה. אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים: אנן אנחנו מהו למיעבד הכי שנעשה כך, כמוך? אמר להו להם: אי דמיין עלייכו ככשורא אם דומות הן הכלות עליכם כקורה בלבד שאין אתם מהרהרים אודותיה — לחיי בסדר, ואי ואם לא — לא תעשו כן.

8 ועוד בענין זה, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה ימי המשתה של החתונה, כדי לחבבה על בעלה, שיראה שהכל מסתכלים ביופיה. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה ואין הלכה כמותו, כלומר, שאסור להסתכל באשת איש אפילו היא כלה.

9 א ועוד בכבוד הכלה, תנו רבנן שנו חכמים: מעבירין את המת מלפני כלה, שאם יש הלוויית המת ויש שיירה המלווה את הכלה — שיירת הלוויית המת ממתינה עד שתעבור שיירת הכלה. וזה וזה ממתינות מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, למרות שלא היה חייב לעשות כן, ושבחוהו חכמים על כך.

10 ושואלים: שבחוהו — מכלל הדברים אתה למד דשפיר עבד שיפה עשה?! והא והרי אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, ורשאי לעשות כן, אבל מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שאין הדבר תלוי בו. שאמר מר החכם: מה שאמר הכתוב "שום תשים עליך מלך" דברים יז, טו, כוונתו — שתהא אימתו עליך. שמצוה מן התורה היא שיהא מורא של מלכות על הבריות, ואף המלך אינו רשאי למחול על כבודו! ומשיבים: פרשת דרכים הואי היתה, והוא פנה לדרך אחרת, ולא היה ניכר שהוא מוחל על כבודו, ואין בכך מיעוט מורא של מלכות ומשום כך שיבחוהו.

11 תנו רבנן שנו חכמים: מבטלין אפילו תלמוד תורה לצורך הוצאת המת לקבורה ולהכנסת כלה. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים שעושים כן — כשאין עמו עם המת או עם הכלה אנשים כל צרכו. אבל אם יש עמו כל צרכו, שיש לו מלווים כדי כבודו — אין מבטלין.

12 ושואלים: וכמה הוא כל צרכו של מת? אמר רב שמואל בר איני משמיה משמו של רב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי שנים עשר אלף אנשים ועוד ששת אלפים אנשים התוקעים בשופרות כדי להודיע שיבואו ללוותו. ואמרי לה ויש אומרים: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי שלושה עשר אלף איש ומהם ששת אלפים שופרות. עולא אמר: מהו כדי כבודו — כגון דחייצי גברי שחוצצים אנשים של שיירת ההלוויה מאבולא שער העיר ועד סיכרא מקום הקבר, מספר אנשים כזה צריכים ללוותו. רב ששת ואיתימא ויש אומרים שר' יוחנן אמר זאת: נטילתה של תורה, במותו של תלמיד חכם — כנתינתה, מה נתינתה היתה בששים רבוא, מספר בני ישראל במתן תורה — אף נטילתה כשמלווים אותו, בששים רבוא. ומעירים: והני מילי למאן דקרי ותני ודברים אלה אמורים דווקא ביחס למי שקרא מקרא ושנה משנה שהוא בן תורה, שצריך לכבדו כך,

13 אבל למאן דמתני, לית ליה שיעורא למי שמשנה, מלמד אחרים, אין לו שיעור. ומרבים במלווים ככל האפשר.

14 א שנינו במשנה: ואם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע — כתובתה מאתים. ושואלים: מאי מה היא הינומא זאת? סורחב בר פפא משמיה משמו של זעירי אמר: תנורא דאסא חופה עגולה של הדסים ששמים לכלה על ראשה. ר' יוחנן אמר: קריתא דמנמנה בה כלתא צעיף שמכסים בו את פני הכלה שבו הכלה יכולה לנמנם, משום שאין רואים את פניה, ו"הינומה" הוא מלשון תנומה.

15 ב שנינו במשנה שר' יוחנן בן ברוקא אומר שאף חילוק קליות בחתונה הוא ראיה לכך שנישאה בתולה. מעירים: תנא שנה התנא במשנה ביהודה מה היא הראיה, כלומר, תיארו את המנהגים שהיו נוהגים בנישואי בתולה ביהודה, בבבל מאי מה המנהג? אמר רב: דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן משיחת שמן ריחני על ראשם של חכמים. אמר ליה לו רב פפא לאביי: משחא דחפיפותא קאמר מר שמן של חפיפת ראש אמר אדוני? שלא ידע בדיוק מהו מנהג זה, אמר ליה לו: יתמא יתום, כלומר, הרי אתה כיתום ומנותק ממנהג הנהוג במקומך, שאינך בקי במנהגים אלה, וכי לא עבדא עשתה לך אמך דרדוגי משחא ארישא דרבנן משיחת שמן על ראש חכמים בשעת מעשה של חתונה? כי הא כמו מעשה זה דההוא מרבנן דאיעסק ליה לבריה שאחד החכמים שעסק לו בנישואי בנו בי בבית רבה בר עולא, ואמרי לה ויש אומרים שהיה זה להיפך, רבה בר עולא איעסק ליה לבריה היה עוסק בחתונת בנו בי ההוא מרבנן בבית אחד החכמים, ודרדיג משחא ארישא דרבנן ומשח שמן על ראשי חכמים בשעת מעשה.

16 ושואלים: ארמלתא מאי אלמנה מה סימנה? תאני שנה רב יוסף: ארמלתא לית לה כיסני בחתונת אלמנה אין מחלקים קליות וזה סימנה.

17 ג שנינו במשנה: ומודה ר' יהושע באומר לחבירו: "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו", שהוא נאמן. ושואלים: וליתני ושישנה מודה ר' יהושע באומר לחבירו עצמו: שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך?

18 ומסבירים: אמנם מודה ר' יהושע אף בזה, אלא משום דקא בעי למיתני סיפא שרצה לשנות בסוף: אם יש עדים שהיא שלו, של האב, והוא אומר: "לקחתיה ממנו" — אינו נאמן, ודבר זה יכול להיאמר רק לגבי שדה שהיתה שייכת לאב, ולא לשדה ששייכת לבעל הדבר עצמו. כי באם נניח שמדובר בשדה שלקח מחבירו, היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר?

19 אי אם מדובר באופן שהמחזיק אכלה, את פירות השדה, שלוש שני שנים כדי שתיחשב חזקה — אמאי לא מהימן מדוע אינו נאמן בטענתו זו שקנה אותה, הרי בכל מקרה לאחר שלוש שנים של חזקה די לקונה בטענה בלבד, ואינו צריך להביא שטר לראיה. ואי ואם מדובר שלא אכלה שני שנות חזקה — פשיטא דלא מהימן פשוט שאיננו נאמן. וכיון שלא יכול להוסיף הלכה זו של עדים לגבי שדה של התובע עצמו — לא שנה כלל ענין זה.

20 ושואלים: אי הכי אם כך, לגבי אביו נמי גם כן אפשר להקשות אותה קושיה עצמה: אי אם מדובר באופן שאכלה הקונה שני שנות חזקה — אמאי לא מהימן מדוע אינו נאמן? ואי ואם מדובר באופן שלא אכלה שני שנות חזקה — פשיטא דלא מהימן פשוט שאינו נאמן, ואם כן מדוע שנה מקרה זה?

21 ומשיבים: בשלמא נניח לגבי אביו משכחת לה מוצא אתה אותה אפשרות של ספק ביחס לחזקה, והמשנה באה ללמדנו כיצד הדין, כגון שאכלה המחזיק מפירות השדה שתים, שנתיים בחיי האב, ושנה אחת בחיי בנו, וכשיטת רב הונא. שאמר רב הונא: אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל. שאין חזקה מועילה בנכסי קטן, גם אם גדל במשך הזמן ולא מיחה שמחזיקים בשדהו שלא כדין. משום שאין הקטן יודע מה היה רכושו של אביו, ומשום כך אינו יודע למחות כאשר מחזיקים בנכסיו ואין שנה זו מצטרפת לשנות חזקה.

22 ושואלים: אם כך, שנוסחה של משנתנו אפשר לפרשו רק לשיטת רב הונא, וכי רב הונא מתניתין אתא לאשמועינן משנתנו בא להשמיע לנו? הרי כפי שהסברנו זהו דיוקה של משנתנו! ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור: רב הונא דיוקא דמתניתין קאמר את דיוקה של המשנה אמר שאם כי ההלכה נובעת מן המשנה, אבל אינה מפורשת בה, והוא לימדנו לדייק מן המשנה כפי שדייקנו. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: אפילו הגדיל קא משמע לן השמיע לנו, שמן המשנה אפשר ללמוד שאין חזקה מועילה בנכסי יתום קטן, ורב הונא הוסיף חידוש, שאפילו כאשר גדל היתום, אין חזקה זו מועילה.

23 וחוזרים ושואלים: אם זה הוא החידוש במשנה, ומשום כך שנה במשנה את המקרה שמודה המחזיק שלקח מן האב, וליתנייה בדידיה ושישנה את המשנה בו עצמו בטוען שקנה את השדה ממנו, ולוקמה ונעמיד אותה במקרה כזה, כגון שאכלה שתים בפניו בפני בעל השדה הראשון ואחת שלא בפניו. וכיצד — כגון שברח אותו אדם ממקומו בשנה השלישית, ואין שנה זו מצטרפת לשנות החזקה.

24 ומשיבים: במקרה שברח יש לברר, ברח מחמת מאי מה מאיזו סיבה? אי אם ברח מחמת האשמה שיש בה דיני נפשות — פשיטא דלא מהימן פשוט שאינו נאמן המחזיק בטענתו, כיון דלא מצי מחי שאין בעל השדה יכול למחות, שהרי הוא מעלים את עצמו מפני סכנת נפשות ואינו יכול לבוא ולמחות. ואי ואם ברח מחמת האשה שאין בה אלא חיוב ממון, שהוא חייב כסף ואינו רוצה לשוב למקומו, איבעי ליה למחויי היה צריך לו למחות במקום שהוא מצוי בו. דקיימא לן שהרי מוחזק בידינו: מחאה שלא בפניו של המחזיק — הויא הרי היא מחאה, ויכול להודיע בבית דין שבמקום אחר שהוא מוחה על החזקת השדה ביד אחר.

25 דתנן ששנינו במשנה: שלש ארצות נבדלות הן לענין חזקה בארץ ישראל, והן: יהודה ועבר הירדן, והגליל. היה האיש בעל השדה ביהודה והחזיק אדם בשדהו בגליל, או שהיה בגליל והחזיק ביהודה — אינה חזקה, עד שיהא עמו באותה מדינה.

26 והוינן בה והיינו עוסקים ומתקשים בה במשנה זו מאי קסבר מה סבור תנא זה? אי קסבר אם סבור הוא שמחאה שלא בפניו הויא הרי היא מחאה — אפילו כשמדובר ביהודה וגליל נמי גם כן יכול למחות במקום שנמצא בו, שכן השומע ודאי יספר לחבירו אודות המחאה, וחבירו לחבירו, עד שדבר המחאה יגיע לאזני המחזיק וישמור על שטרו. ואי קסבר ואם סבור שמחאה שלא בפניו לא הויא אינה נחשבת מחאה — אפילו כשמדובר ביהודה ויהודה נמי גם כן לא תהיה חזקה אם אינו מצוי באותו מקום עצמו למחות בפניו!

27 אמר ר' אבא בר ממל: לעולם קסבר סבור הוא שמחאה שלא בפניו הויא הרי היא מחאה, ומתניתין ומשנה זו בשעת חירום שנו, שאין הדרכים בטוחות ואי אפשר להעביר ידיעות מיהודה לגליל. ולכן, כשבעל השדה נמצא במדינה אחרת שאין קשר איתה, כיון שאינו יכול למחות — אף אין זו חזקה.

28 ושואלים: אם הטעם הוא מפני שעת חירום ומאי שנא ובמה שונה יהודה וגליל דנקט שלקח אותן כדוגמא? שהרי אין הדבר תלוי במרחק בין הארצות, אלא בשעת החירום בלבד!

« ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות י״ח ע״א »