ביאור שטיינזלץ על כתובות ק׳

« ביאור שטיינזלץ על כתובות צ״ט ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות ק״א ע״א »

1 רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: שָׁלִיחַ כְּדַיָּינִין. רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּיסְנָא אָמַר רַב נַחְמָן: כְּאַלְמָנָה.

2 רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: שָׁלִיחַ כְּדַיָּינִין. מָה דַיָּינִין לָאו לְדִידְהוּ — אַף שָׁלִיחַ נָמֵי לָאו לְדִידֵיהּ, לְאַפּוֹקֵי אַלְמָנָה דִּלְדִידַהּ.

3 רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּיסְנָא אָמַר רַב נַחְמָן: כְּאַלְמָנָה, מָה אַלְמָנָה יְחִידָה — אַף שָׁלִיחַ יָחִיד, לְאַפּוֹקֵי בֵּית דִּין — דְּרַבִּים נִינְהוּ. וְהִלְכְתָא, שָׁלִיחַ כְּאַלְמָנָה.

4 וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא וּתְרוֹם״ — תּוֹרֵם כְּדַעַת בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת — תּוֹרֵם בְּבֵינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. פִּיחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

5 הָתָם כֵּיוָן דְּאִיכָּא דְּתוֹרֵם בְּעַיִן רָעָה וְאִיכָּא דְּתוֹרֵם בְּעַיִן יָפָה, אֲמַר לֵיהּ: לְהָכִי אֲמַדְתָּיךְ. אֲבָל הָכָא טָעוּתָא הוּא, אָמַר לֵיהּ: לָא אִיבְּעִי לָךְ לְמִיטְעֵי.

6 אָמַר רַב הוּנָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים: וְלֵית לֵיהּ לְרַב נַחְמָן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יְתוֹמִים שֶׁבָּאוּ לַחְלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן — בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּבוֹרְרִין לָהֶם חֵלֶק יָפֶה. הִגְדִּילוּ — יְכוֹלִין לְמַחוֹת. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: הִגְדִּילוּ — אֵין יְכוֹלִין לְמַחוֹת, אִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה.

7 לָא קַשְׁיָא: הָא דִּטְעוֹ, הָא דְּלָא טְעוֹ.

8 אִי דְּלָא טְעוֹ, בְּמַאי יְכוֹלִין לְמַחוֹת? בְּרוּחוֹת.

9 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: מַעֲשֶׂה וְעָשָׂה רַבִּי כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, אָמַר לְפָנָיו פַּרְטָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי פַּרְטָא הַגָּדוֹל: אִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה, וְהֶחְזִיר רַבִּי אֶת הַמַּעֲשֶׂה.

10 רַב דִּימִי מַתְנֵי הָכִי, רַב סָפְרָא מַתְנֵי הָכִי: מַעֲשֶׂה וּבִיקֵּשׁ רַבִּי לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, אָמַר לְפָנָיו פַּרְטָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי פַּרְטָא הַגָּדוֹל: אִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה? לֹא עָשָׂה רַבִּי אֶת הַמַּעֲשֶׂה.

11 לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה — חוֹזֵר, וּמָר סָבַר: אֵינוֹ חוֹזֵר.

12 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא טָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר, וּמָר סָבַר הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה, וּמָר סָבַר הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה.

13 אָמַר רַב יוֹסֵף: אַרְמַלְתָּא דְּזַבִּינָה — אַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי. וּבֵית דִּין דְּזַבֵּין — אַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי.

14 פְּשִׁיטָא!

15 אַלְמָנָה לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. כִּי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, בֵּי דִינָא — מַהוּ דְּתֵימָא:

16 כֹּל דְּזָבֵין מִבֵּי דִינָא — אַדַּעְתָּא לְמִיפַּק לֵיהּ קָלָא הוּא דְּזָבֵין, קָא מַשְׁמַע לַן.

17 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּ׳. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּלְגָא.

18 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה אוֹ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם — מִכְרָן קַיָּים.

19 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ בְּלֹא הַכְרָזָה — נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁטָּעוּ בִּדְבַר מִשְׁנָה וְחוֹזְרִין.

20 נַעֲשׂוּ? וַדַּאי טָעוּ! דִּתְנַן: שׁוּם הַיְּתוֹמִין שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב.

21 אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי שָׁלִיחַ, אֲבָל בֵּית דִּין — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

22 אֵיתִיבֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: שׁוּם הַדַּיָּינִין שֶׁפִּחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת — מִכְרָן בָּטֵל. הָא שָׁוֶה בְּשָׁוֶה — מִכְרָן קַיָּים. מַאי לָאו דְּלָא אַכְרוּז? לָא, בִּדְאַכְרוּז.

23 הָא מִדְּסֵיפָא בִּדְאַכְרוּז הָוֵי, רֵישָׁא בִּדְלָא אַכְרוּז, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת, אֲפִילּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה — מִכְרָן קַיָּים.

24 אֶלָּא, לְעוֹלָם בִּדְלָא אַכְרוּז, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּדְבָרִים שֶׁמַּכְרִיזִין עֲלֵיהֶן, כָּאן בִּדְבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן.

25 וְאֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן: הָעֲבָדִים וְהַמִּטַּלְטְלִין וְהַשְּׁטָרוֹת. עֲבָדִים טַעְמָא מַאי? שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ וְיִבְרְחוּ. מִטַּלְטְלִין וּשְׁטָרוֹת — שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ.

26 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְרִיזִין, כָּאן בְּשָׁעָה שֶׁאֵין מַכְרִיזִין.

27 דְּאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לִכְרָגָא לִמְזוֹנֵי וְלִקְבוּרָה — מְזַבְּנִינַן בְּלָא אַכְרָזְתָּא.

28 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין, כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין. דְּאָמַר רַב נַחְמָן: מֵעוֹלָם לֹא עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת בִּנְהַרְדְּעָא.

29 סְבוּר מִינַּהּ מִשּׁוּם דִּבְקִיאֵי בְּשׁוּמָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, מִשּׁוּם דְּקָרוּ לְהוּ ״בְּנֵי אָכְלִי נִכְסֵי דְאַכְרָזְתָּא״.

30 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים — שָׁמִין אוֹתָן וּמוֹכְרִין אוֹתָן לְאַלְתַּר. רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: מוֹכְרִין אוֹתָן לִשְׁוָוקִים.

31 וְלָא פְּלִיגִי: הָא — דִּמְיקָרַב שׁוּקָא, הָא — דִּמְרַחַק שׁוּקָא.

32 רַב כָּהֲנָא הֲוָה בִּידֵיהּ שִׁכְרָא דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא בַּר חִילְקַאי יַתְמָא. שַׁהֲיֵיהּ עַד רִיגְלָא, אָמַר: אַף עַל גַּב דְּנָפֵל בֵּיהּ אִיצְצָתָא, מַיְיתֵי זוּזָא חֲרִיפָא.

33 רָבִינָא הֲוָה בִּידֵיהּ חַמְרָא דְּרָבִינָא זוּטֵי יַתְמָא בַּר אֲחָתֵיהּ. הֲוָה לְדִידֵיהּ נָמֵי חַמְרָא, הֲוָה קָמַסֵּיק לֵיהּ לְסִיכְרָא.

34 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְאַמְטוֹיֵי בַּהֲדַן? אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לָא עֲדִיף מִדִּידָךְ.

35 מַתְנִי׳ הַמְמָאֶנֶת, הַשְּׁנִיָּה, וְהָאַיְלוֹנִית — אֵין לָהֶן כְּתוּבָּה, וְלֹא פֵּירוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְּלָאוֹת.

36 אִם מִתְּחִלָּה נְשָׂאָהּ לְשֵׁם אַיְלוֹנִית — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

37 אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר — יֵשׁ לָהֶם כְּתוּבָּה.

38 גְּמָ׳ רַב תָּנֵי: קְטַנָּה — יוֹצְאָה בְּגֵט אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. וְכׇל שֶׁכֵּן מְמָאֶנֶת.

39 שְׁמוּאֵל תָּנֵי: מְמָאֶנֶת — אֵין לָהּ כְּתוּבָּה, אֲבָל יוֹצְאָה בְּגֵט — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

40 וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מְמָאֶנֶת — אֵין לָהּ כְּתוּבָּה, יוֹצְאָה בְּגֵט — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

41 מְמָאֶנֶת — לֹא פְּסָלָהּ מִן הָאַחִין, וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. יוֹצְאָה בְּגֵט — פְּסָלָהּ מִן הָאַחִין, וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.

42 מְמָאֶנֶת אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים,

פירוש ביאור שטיינזלץ על כתובות ק׳

1 רבא אמר בשם רב נחמן: שליח דינו כדיינין. רב שמואל בר ביסנא אמר בשם רב נחמן: דינו כאלמנה.

2 ומסבירים את נימוקיהם: רבא אמר בשם רב נחמן: שליח כדיינין, ומדוע — מה דיינין לאו לדידהו לא לעצמם הם מעריכים, ולכן ייפו חכמים את כוחם — אף שליח נמי לאו לדידיה גם כן לא לעצמו עושה, לאפוקי להוציא, למעט אלמנה דלדידה שמוכרת לעצמה.

3 רב שמואל בר ביסנא אמר בשם רב נחמן: שליח דינו כאלמנה, מה אלמנה יחידה — אף שליח יחיד, לאפוקי להוציא בית דין שרבים נינהו הם, ומסכמים: והלכתא והלכה היא, שליח דינו כאלמנה.

4 ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן ובמה שונה דבר זה מזו ששנינו: האומר לשלוחו "צא ותרום" — תורם כדעת בעל הבית, ואם אינו יודע מהי דעתו של בעל הבית — תורם בבינונית שהיא אחד מחמשים. ואם פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שתרם אחד מארבעים או אחד משישים — תרומתו תרומה. ומדוע לא נאמר שבטלה תרומתו אם לא תרם כדעת בעל הבית?

5 ומשיבים: התם שם כיון דאיכא שיש מי שתורם בעין רעה אחד משישים, ואיכא ויש שתורם בעין יפה אחד מארבעים, אמר ליה אומר לו השליח: להכי לכך אמדתיך, שיכולתי להעלות על דעתי שעינך יפה, או רעה. אבל הכא טעותא הוא כאן טעות היא, שבודאי לא היה הדבר כן, ורק השליח הוא שטעה אמר ליה אומר לו בעל הבית לשליח: לא איבעי היה לך למיטעי לטעות.

6 א אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים במשנתנו שאם טעו הדיינים בהערכתם המיקח בטל. ושואלים: ולית ליה והאם אין לו לרב נחמן שיטה זו של מה כח בית דין יפה? והאמר והרי אמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן — בית דין מעמידין להן אפוטרופוס, ובוררין להם בשבילם חלק יפה ומחלקים. הגדילו גדלו היתומים אחר כך — יכולין למחות על חלוקה זו. ורב נחמן דידיה בעצמו אמר ולא בשם שמואל: הגדילו — אין יכולין למחות, שאם כן מה כח בית דין יפה. הרי שרב נחמן עצמו סבור כדעת רבן שמעון בן גמליאל!

7 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה; הא זה ששנינו שלדבריו המיקח בטל, הרי זה באופן שטעו הדיינים והערכתם היתה בלתי נכונה, ולכן לדעתו מבטלים את הפסק כדברי חכמים. ואולם הא זה ששנינו שלדבריו אין החלוקה שחילק אפוטרופוס ליתומים בטלה, הרי זה באופן שלא טעו בחלוקת הנכסים בין היתומים, ולכן פסק כרבן שמעון בן גמליאל שמייפים את כוח בית דין, כדי שלא יוכלו היתומים למחות.

8 ומקשים: אי אם מדובר באופן שלא טעו הדיינים, אם כן, במאי במה יכולין היתומים למחות? הרי הדיינים עשו כדין! ומשיבים: ברוחות בצדדים, שאין הם טוענים שהיתה החלוקה בלתי צודקת, אלא מסיבות שונות מעוניינים הם להחליף בצדדים, כגון שיש לאחד מהם שדה משלו הסמוך לאותו צד שאותו הוא לא קיבל בחלוקה זו.

9 כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה ועשה רבי כדברי חכמים שבמשנה, אמר לפניו פרטא בנו של ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול: אם כן מה כח בית דין יפה?! ומששמע זאת, החזיר רבי את המעשה.

10 רב דימי מתני הכי היה שונה כך את המעשה כפי שנאמר כאן, ואילו רב ספרא מתני הכי היה שונה אותו כך בגרסה קצת שונה: מעשה וביקש רבי לעשות כדברי חכמים, אמר לפניו פרטא בנו של ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול: אם כן מה כח בית דין יפה? ומששמע זאת, לא עשה רבי את המעשה.

11 ומנסים להציע: לימא בהא קמיפלגי האם לומר שבענין זה רב דימי ורב ספרא חלוקים, מר חכם זה, רב דימי סבר שאם טעה החכם בדבר משנה — חוזר בו ממה שפסק. ומר וחכם זה, רב ספרא סבר: אינו חוזר, ולכן לגרסתו מדובר ששינה רבי את דעתו לפני שעשה מעשה.

12 ודוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל טעה בדבר משנה — חוזר, ואין ביניהם מחלוקת עקרונית כלל, אלא בפרטי המקרה ומר וחכם זה סבר כי הכי הוה כך היה המעשה, ומר וחכם זה סבר כי הכי הוה כך היה המעשה.

13 ב אמר רב יוסף: ארמלתא דזבינה אלמנה שמכרה לצורך מזונות או כתובה — האחריות היא איתמי על היתומים, שאם התברר שהיה שעבוד קודם על נכס זה שמכרה, נוטל הלוקח מנכסיהם האחרים של היורשים. וכן בית דין דזבין שמכרו לצורך זה — האחריות היא איתמי על היתומים.

14 ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, שהרי אין האלמנה מוכרת מרכוש עצמה, אלא לפרעון חובותיו של הבעל, והאחריות היא איפוא על נכסיו שהם עתה של יתומים!

15 ומשיבים: אלמנה באמת לא איצטריכא ליה הוצרך לו לומר, שברור שהאחריות על מכירה זו היא על היתומים, כי איצטריך ליה כאשר הוצרך לו לומר, הרי זה לגבי בי דינא בית דין, ומדוע הוצרך להדגיש זאת — כי מהו דתימא שתאמר:

16 כל דזבין מבי דינא שקונה מבית דין — אדעתא למיפק ליה קלא על דעת שייצא לו קול הוא דזבין שקונה, שמכירה על ידי בית דין נעשית בהכרזה ובפומבי, וסבור הלוקח שאם עד זמן הקניה לא באו מערערים — ודאי שאין עוד כל פקפוק בקנייתו ומוותר על האחריות, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל זאת, האחריות על נכסי היתומים ולא על בית הדין.

17 א שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר שאפילו אם טעו אין מחזירים, משום שאם לא כן מה כח בית דין יפה. ושואלים: ועד כמה אם טעו בית הדין אין מחזירים? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: עד פלגא חצי.

18 תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, אמר רבן שמעון בן גמליאל: בית דין שמכרו שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים — מכרן קיים, וכיון שלא הביא כדוגמה הפרש גדול יותר, משמע שזהו שיעור הטעות שאינה חוזרת.

19 אמר אמימר משמיה משמו של רב יוסף: בית דין שמכרו בלא הכרזה שמפרסמים שקרקע זו עומדת להימכר ובתוך כך יוודע מחירה — נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין.

20 ותוהים על הלשון: נעשו? מדוע אתה אומר שנעשו כאילו טעו? הלא ודאי טעו! דתנן שכן שנינו במשנה: שום הערכה שעושים בית הדין לפני שמוכרים מנכסי היתומין כדי לפרוע חוב אביהם, הריהי שלשים יום, ושום והערכה אותה עושה הגיזבר בבואו למכור מנכסי ההקדש הריהי ששים יום, ומכריזין בשלושים ובשישים הימים האלה בבקר ובערב. ואם כן כתוב במשנה שצריכים להכריז, ואם לא עשו כן, ודאי טעו בדבר משנה!

21 ומשיבים: אי מההיא הוה אמינא אם משם הייתי אומר כי הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בשליח שמכר, אבל בית דין שמכרו — לא, אין זה נחשב כטעות, על כן קא משמע לן השמיע לנו רב יוסף שגם בית דין שלא הכריזו — טעו.

22 איתיביה הקשה לו רב אשי לאמימר על דבריו הקודמים ממה ששנינו: שום הדיינין, כלומר, אם העריכו הדיינים נכס מסויים לשם מכירתו, שפיחתו בהערכתם שתות שישית מן המחיר הראוי, או הותירו שתות על המחיר הראוי — מכרן בטל. ומכאן נדייק: הא הרי אם מכרו שוה בשוה, במחיר הנכון — מכרן קיים. מאי לאו האם לא מדובר שם גם כשלא אכרוז הכריזו? והשיב אמימר: לא, מדובר שם בדאכרוז בשהכריזו.

23 ומקשים: הא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז הרי מכיון שסופה של המשנה היא בשהכריזו, אם כן ראשה הוא בשלא הכריזו, דקתני סיפא ששנה בסופה של המשנה: אם עשו אגרת בקורת הכרזה — אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה — מכרן קיים.

24 אלא יש לפרש בדרך אחרת, לעולם מדובר בדלא אכרוז בשלא הכריזו, ולא קשיא ואין זה קשה: כאן, בסיפא שמשמע שצריך הכרזה, הרי זה בדברים שמכריזין עליהן ואם מכרום בלא הכרזה — טעות גמורה היא, ואילו כאן, ברישא שמשמע שאין צריך הכרזה, הרי זה בדברים שאין מכריזין עליהן.

25 ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן: העבדים והמטלטלין והשטרות. ומסבירים: עבדים טעמא מאי מה טעם אין מכריזים עליהם? — שיש לחשוש שמא ישמעו שעומדים למכרם ויברחו. ומטלטלין ושטרות אין מכריזים שמוכרים אותם — שמא מתוך הפרסום יגנבו.

26 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: כאן — בשעה שמכריזין, כאן — בשעה שאין מכריזין. ומתי אין מכריזים?

27 — באותם זמנים דאמרי נהרדעי שאמרו חכמי נהרדעא: לכרגא לתשלום מסים, למזוני לתשלום מזונות ולקבורה — מזבנינן מוכרים אנו בלא אכרזתא הכרזה, אלא מיד, מפני שהצרכים הללו הם דחופים ואין הזמן מאפשר להמתין.

28 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: כאן — במקום שמכריזין, כאן — במקום שאין מכריזין. וכפי שאמר רב נחמן: מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא.

29 סבור מינה היו סבורים ממנה, מאמירה זו שלא הכריזו שם משום דבקיאי בשומא שבקיאים החכמים שם בהערכה. אמר ליה לו רב יוסף בר מניומי: לדידי מיפרשא לי מיניה לי נתפרש הדבר ממנו מרב נחמן עצמו, ולדבריו הטעם הוא משום דקרו להו שקוראים להם, לקונים "בני אכלי אוכלי נכסי דאכרזתא הכרזה ", שנחשב הדבר לגנאי שהשתמש הקונה במצוקתו של אחר וקנה ממנו את נכסיו, ולכן לא רצו אנשים הגונים לקנות בהכרזה, ומשום כך ביטלו את התקנה.

30 אמר רב יהודה אמר שמואל: מטלטלין של יתומים — שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר מיד, כדי שלא ייפסדו עם הזמן. רב חסדא אמר בשם אבימי: מוכרין אותן לשווקים בימי השוק, ואף אם הדבר גורם לעיכוב, לפי שמרובים אז הקונים וישיגו עבורם מחיר הגון.

31 מעירים: ולא פליגי ואין הם חלוקים בדבר, אלא הא זה שאמר אבימי שמוכרים אותם ביום השוק — הרי זה באופן דמיקרב שוקא שקרוב יום השוק, הא זה שאמר שמואל שמוכרים מיד, הרי זה באופן דמרחק שוקא שרחוק יום השוק.

32 מסופר: רב כהנא הוה בידיה שכרא היה בידו שיכר שהיה שייך לרב משרשיא בר חילקאי יתמא שהיה יתום. שהייה השהה אותו עד ריגלא הרגל כדי למוכרו אז, והסביר את טעם מעשיו ואמר כדי להסביר את טעם מעשיו: אף על גב דנפל ביה איצצתא אף על פי שיכול להיות שיפול בו פגם בשיכר, שיחמיץ מעט, מכל מקום מייתי זוזא חריפא מביא השיכר כסף מיידי, שאז יוכל לקבל תשלום גבוה יותר ובכסף מזומן ולכן, טובת היתום היא למכור סמוך לרגל.

33 וכן מסופר: רבינא הוה בידיה חמרא היה בידו יין של רבינא זוטי יתמא בר אחתיה הקטן היתום בן אחותו. הוה לדידיה נמי חמרא היה לו עצמו גם כן יין, הוה קמסיק ליה והיה מוליך אותו למקום בשם סיכרא כדי למכרו.

34 אתא לקמיה בא לפני רב אשי לשאול, אמר ליה לו: מהו לאמטויי בהדן להביא את היין שלי עם היין שלו? אמר ליה לו: זיל, לא עדיף מדידך לך, וקח גם את שלו, שאינו עדיף משלך, שאם אתה עושה כן ברכושך, משמע שאתה סבור שזו הדרך הטובה ביותר, ולכן גם בשלו מותר לך לעשות כן.

35 ב משנה קטנה שהיתה ממאנת בבעלה, וכן השניה לערוה שהיא קרובה שאינה אסורה מן התורה ורק חכמים גזרו שאסור לשאתה, והאילונית שהתברר שיש בה פגם גופני כזה שאינה מסוגלת מעיקרה ללדת — כל אלה אין להן לא כתובה, ולא פירות של הנכסים שלהן שאכל הבעל בינתיים ולא מזונות, ולא בלאות, כלומר, חפצים שהכניסה לו בנדונייתה והשתמש בהם ונתבלו במשך זמן הנשואין, שאינה מקבלת בחזרה.

36 אם מתחלה נשאה לשם אילונית, שידע שהיא אילונית ומתוך ידיעה זו נשאה — יש לה כתובה.

37 אלמנה שנישאה לכהן גדול, וכן גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, או ממזרת או נתינה מבני הגבעונים שנישאה לישראל, או בת ישראל לנתין או לממזר, אף שכל אלה אסורות מדין תורה — יש להם כתובה.

38 ג גמרא רב תני שנה: קטנה שהשיאוה אמה או אחיה — כאשר היא יוצאה בגט אין לה כתובה, שמדין תורה אין תוקף לנישואין אלה ולא תיקנו בהם כתובה. וכל שכן שאם יוצאת ממנו באופן שהיא ממאנת בו לפי שאינה רוצה בנישואין הללו.

39 שמואל תני שנה: ממאנת אין לה כתובה, אבל זו שיוצאה בגט — יש לה כתובה.

40 ומעירים: ואזדא והלך שמואל לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר שמואל: ממאנת אין לה כתובה, וזו שיוצאה בגט יש לה כתובה.

41 ועוד אמר: ממאנת — לא פסלה מן האחין, שאחי הבעל ושאר קרוביו רשאים לשאת אותה לאחר שיצאה מרשות בעלה, שכן המיאון עוקר את הנישואין מעיקרם, וכאילו לא היתה נשואה מעולם, ומאותו טעם אף לא פסלה מן הכהונה כגרושה. אבל זו היוצאה בגט — פסלה מן האחין, ופסלה מן הכהונה.

42 ועוד הבדל בהלכה: ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים כדי להינשא לאחר, כדרך שתיקנו לגבי כל אשה שנפרדה בדרך כלשהי מבעלה,

« ביאור שטיינזלץ על כתובות צ״ט ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות ק״א ע״א »