ביאור שטיינזלץ על כריתות ט״ז ב

1 מסתברא מסתבר כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה פשוט היה לו לר' עקיבא, שימים שבינתיים הויין הריהם נחשבים ידיעה לחלק בין שגגת שבת זו לשגגת שבת אחרת, וחייב על כל שבת ושבת. וזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה ששאל אותו האם השבתות כגופין נפרדים דמיין הן נחשבות לגבי שגגת המלאכה, או לאו.

2 ופשיט ליה ופשט לו ר' אליעזר לענין זדון שבת ושגגת מלאכות שהשבתות כגופין נפרדים דמיין נחשבות, ולא קביל מיניה ולא קיבל ממנו ר' עקיבא. וחזר ופשט ליה לו ר' אליעזר את שאלתו השניה, שולדי מלאכות כמלאכות דמיין נחשבים, ולא קביל מיניה ולא קיבל ממנו.

3 אמר רבה: מנא אמינא לה מנין אומר אני אותה? דתנן שכך שנינו במשנה, כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, שאינו יודע כלל שיש איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת, שאין כאן אלא העלם אחד.

4 היודע עיקר איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, מפני שלא ידע שהיום שבת — חייב חטאת על כל שבת ושבת, שהימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה, שלא ידע שהן אסורות, ועשאן בשבתות הרבה — חייב על כל אב מלאכה ומלאכה;

5 ואילו "חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת" לא קתני אינו שונה בהלכה זו, שאין רואים את השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים.

6 ויש לשאול: מני הא כשיטת מי משנה זו? אילימא אם תאמר שיטת ר' אליעזר, אימא סיפא אמור את סופה: העושה מלאכות הרבה וכולן מעין מלאכה אחת, כלומר, ולדות — אין חייב אלא אחת, ואי ואם לשיטת ר' אליעזר — הרי חייב על כל ולדי מלאכות כמלאכות!

7 אלא פשיטא פשוט הדבר שמשנה זו שיטת ר' עקיבא היא, ושמע מינה ולמד מכאן כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה פשוט היה לו שימים שבינתיים הויין נחשבים ידיעה לחלק בין שבת לשבת, כפי ששנינו בה שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל אחת ואחת.

8 ולפי זה, לגבי זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי אי כגופין דמיין הוא ששאל במשנתנו האם השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים נחשבות, ופשט ליה לו ר' אליעזר שכגופין נפרדים דמיין הן נחשבות, וחייב על כל אחת ואחת, וכן פשט לו שולדי מלאכות כמלאכות דמיין נחשבים, ותרוייהו לא קביל מיניה ושניהם לא קיבל ממנו ר' עקיבא.

9 אמר ליה לו אביי: כיצד מוכח הדבר מן המשנה? לעולם אימא אומר לך כי זדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה פשוט היה לו לר' עקיבא ששבתות לאו כגופין דמיין לא כגופים נפרדים הן נחשבות, כפי שדייקנו מסוף משנה זו, שאינו חייב על אב מלאכה של כל שבת, ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה ששאל אותו לגבי ימים שבינתיים מי הויין האם הם נחשבים ידיעה לחלק או לא.

10 ופשיט ליה ופשט לו ר' אליעזר שימים שבינתיים נחשבים כידיעה לחלק, וקביל מיניה וקיבל ממנו ר' עקיבא, כפי ששנינו במשנה זו, שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ועוד פשט ליה לו כי ולדי מלאכות כמלאכות דמיין נחשבים, ולא קביל מיניה ולא קיבל ממנו!

11 רב חסדא אמר: לענין זדון שבת ושגגת מלאכות — אפילו ר' עקיבא סבירא ליה סבור שכגופין נפרדים דמיין נחשבות השבתות, וכי בעי מיניה וכאשר שאל אותו, על שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה ששאל אותו, לגבי ימים שבינתיים אי הויין האם הם נחשבים ידיעה לחלק.

12 ופשט ליה ופשט לו ר' אליעזר כי ימים שבינתיים הויין הריהם ידיעה לחלק, וקביל מיניה וקיבל ממנו, כפי ששנינו במשנה במסכת שבת, בענין היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, שחייב על כל שבת ושבת.

13 ועוד פשט ליה לו שולדי מלאכות כמלאכות דמיין נחשבים, ולא קביל מיניה ולא קיבל ממנו, כפי ששנינו בסוף אותה משנה: העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת.

14 אמר רב חסדא: מנא אמינא לה מנין אומר אני אותה שלדעת ר' עקיבא שבתות נחשבות כגופים? דתניא ששנויה ברייתא הכותב שתי אותיות בשבת בהעלם אחת — חייב, שכך הוא שיעור מלאכת כתיבה. כתב שתי אותיות בשתי העלמות, שכתב אות בשגגה ונודע לו האיסור, וחזר ושכח וכתב אות נוספת לידה — רבן גמליאל מחייב, כאילו עשאן בהעלם אחד, שידיעה על שגגת חצי שיעור אינה נחשבת ידיעה לחלק בין שגגה לשגגה, וחכמים פוטרין; ומודה רבן גמליאל, שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת — פטור.

15 ותניא אחריתי ושנויה ברייתא אחרת: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אחד בשבת זו ואחד בשבת זו — רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין. ומסבירים: קא סלקא דעתך עולה על דעתך, מניחים אנו, שרבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה סבור הוא.

16 וכך אומר רב חסדא: בשלמא לדידי דאמינא נניח לשיטתי שאני אומר שלענין זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר' עקיבא אומר ששבתות כגופין נפרדים דמיין נחשבות, הא דתניא זו ששנויה שרבן גמליאל מודה שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת פטור — מדובר בזדון שבת ושגגת מלאכות, שאף שהיה זה בהעלם אחד של מלאכה, שהרי אין ידיעה לחצי שיעור, מכל מקום שבתות כגופין נפרדים דמיין נחשבות, והואיל ובכל פעם עשה חצי מלאכה — פטור.