ביאור שטיינזלץ על תלמוד ירושלמי שקלים ה׳:ב׳

2 א הלכה ב משנה אין פוחתין בהנהלת המקדש משבעה אמרכולין שהם ממונים כלליים ושלשה גזברין הממונים על כספי המקדש, ואין עושין כל תפקיד שיש בו שררה על הצבור שיהיו בה פחות משנים, חוץ מבן אחיה שממונה על ריפוי חולי המעיים מבין הכהנים, ואלעזר שממונה על אריגת הפרוכת, שאותן קיבלו רוב הצבור עליהן שישמשו בעצמם בלא אחר איתם.

3 ב גמרא שנינו במשנה שאין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכולין. וכיון שהוזכרה חובת מינוי בעלי תפקידים אלו מביאים עוד מה שתני שנינו בברייתא: אין פוחתים בהנהלת המקדש משני כתליקין ממונים עליונים. הדא הוא דכתיב זה הוא שנאמר בכתוב המונה את שמות הממונים על קבלת התרומות והמעשרות מן העם וחלוקתם לכהנים והלויים, ועל הדברים שהוקדשו למקדש: "ויחיאל ועזזיהו ונחת ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים מיד כנניהו ושמעי אחיו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים" דברי הימים ב לא, יג. "ויחיאל ועזזיהו ונחת" — הם היו גזברין. "ועש האל וירימות ויזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו" — הם היו אמרכולין. "פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו" — הם היו קתיליקין. "במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית אלהים" — הם המלך והכהן גדול, שהם הממונים העליונים על הכל.

4 ואומרים: כסדר דרגתם ומעמדם של כל אחד מן הממונים הללו, כך גם מעמדם בסדר הפיקוח על ממון המקדש. שכשהוא, הגזבר, חותם דבר הקדש באוצר המקדש עד לזמן שיחליטו להשתמש בו — הגזבר חותם תחילה, ונותנו לאמרכול שיחתום אף הוא, והאמרכל חותם ונותנו לקתליקון לחתום, והקתליקון חותם ונותנו לכהן גדול, והכהן הגדול חותם ונותנו למלך שיחתום אף הוא. וכשהוא מתיר, כלומר, כשרוצה הגזבר לשוב ולהשתמש לצורך הקדש באותו דבר, ורוצה להתיר את החותמות, הסדר הוא הפוך. שתחילה המלך רואה את חותמו ומתיר אותו. ולאחריו הכהן הגדול רואה את חותמו ומתיר, ולאחריו הקתליקין רואה את חותמו ומתיר אותו, ולאחריו האמרכל רואה את חותמו ומתיר אותו, ולבסוף הגזבר רואה את חותמו ומתיר אותו.

5 שנינו במשנה: אין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים. אמר רב נחמן בשם ר' מנא: מהו המקור לדין זה? — על שם הכתוב המדבר בענין עושי המלאכה בבנין המשכן ואריגת בגדי הכהנים שנאמר שלאחר שיגבו את נדבות הציבור לבנין המשכן: "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן" שמות כח, ה, "והם יקחו" — לשון רבים, שלא תיעשה שררה זו על ידי אדם אחד.

6 כיון שמדברים בענין הממונים על בנין המקדש וגביית נדבות הציבור לבניינו, מביאים את מה שאמר ר' חמא בי בן ר' חנינא: משה רבינו אף שהיה ממונה על כל בנין המשכן, לא נטל לעצמו דבר מנדבות הציבור. ואף שהיה עשיר — לא מנדבות הציבור העשיר, אלא מהפסולת של הלוחות שנפלה בעת חציבתם העשיר משה. הדא הוא דכתיב זה הוא שנאמר "פסל לך שני לוחות אבנים" שם לד, "פסל לך" — כוונתו שתהא הפסולת שלך. אמר ר' חנין: מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקדוש ברוך הוא למשה מתוך אהלו, וממנו העשיר משה. אכן נחלקו חכמים מה היה יחס העם לעשירותו של משה.

7 שכן כתיב נאמר "והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה", ונחלקו תרין אמוראין שני אמוראים במדרש הכתוב, חד אמר אחד מהם אמר שהבטה זו אחרי משה לגנאי היתה, וחד אמר ואחד מהם אמר שלשבח היתה. מאן דאמר מי שאמר לגנאי, פירש כך: שכאשר היה משה עובר, היו מסתכלים אחריו ואומרים: חמון שקין, חמון כרעין, חמון קופד ראו את השוקיים שלו, ראו את הרגליים שלו, ראו את הבשר שלו, ראו כמה עבים הם. וכל זה מנין לו? — שכן מה שהוא אכיל אוכל — מן דיהודאי מן היהודים הוא אוכל, ומה שהוא שתי שותה — מן דיהודאי מן היהודים הוא שותה, כל מדליה רכושו — מן דיהודאי היהודים הוא. ומאן דאמר ומי שאמר לשבח, פירש כך: ראיית הצדיק גדולה היא, ולכן כאשר היה משה עובר היו רואיו אומרים: הלואי מחמי צדיקיא שנראה את הצדיקים, ומזכי טוביא דזכת למיחמי יתיה וזוכה הרבה מי שזכה לראות אותו, את משה.