ביאור שטיינזלץ על הוריות ו׳

« ביאור שטיינזלץ על הוריות ה׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על הוריות ז׳ ע״א »

1 אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת.

2 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: ״הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר וְגוֹ׳ הַכֹּל עוֹלָה״. הַכֹּל עוֹלָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶפְשָׁר שֶׁחַטָּאת עוֹלָה! אֶלָּא הַכֹּל כָּעוֹלָה: מָה עוֹלָה לֹא נֶאֱכֶלֶת – אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַל עֲבוֹדָה זָרָה הֱבִיאוּם, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָשׂוּ בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ.

3 בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְהָנֵי שְׁנֵים עָשָׂר חַטָּאוֹת כְּגוֹן דְּחָטְאוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, דְּמַיְיתוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים. אִי נָמֵי דְּחָטְאוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים וּשְׁאָרָא אִינָךְ בִּגְרִירָה. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן דְּחָטְאוּ אַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים, דְּמַיְיתוּ אַחַד עָשָׂר שְׂעִירִים וְאִידַּךְ דְּבֵית דִּין. אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: בֵּית דִּין מְבִיאִין וְלֹא צִבּוּר, שְׁנֵים עָשָׂר הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ? כְּגוֹן דְּחָטְאוּ וַהֲדַר חָטְאוּ וַהֲדַר חָטְאוּ, עַד תְּרֵיסַר זִימְנֵי.

4 וְהָא מַיְיתֵי לְהוּ הָנְהוּ דְּחָטְאוּ!

5 אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי גְּמִירִי חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּמִיתָה – הָנֵי מִילֵּי בְּיָחִיד, אֲבָל לֹא בְּצִבּוּר, לְפִי שֶׁאֵין מִיתָה בְּצִבּוּר. מְנָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא הָא? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״תַּחַת אֲבוֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ״, אִי הָכִי אֲפִילּוּ בְּיָחִיד נָמֵי!

6 אֶלָּא דּוּקְיָא דְּרַב פָּפָּא מִשָּׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: מַיְיתֵי מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְהָא מַיְיתֵי לְהוּ מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָנָךְ דְּפָיְישִׁי הֵיכִי מַיְיתוּ! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּצִבּוּר קְרֵבָה.

7 מִי דָּמֵי? שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, דִּלְמָא לָא מַיְיתוּ מִצִּבּוּר, אֲבָל הָכָא וַדַּאי מַיְיתוּ! אֶלָּא טַעְמָא דְּרַב פָּפָּא מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה׳״ – רְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּכַפֵּר עַל יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, מִדִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר פָּדִיתָ״.

8 מִי דָּמֵי? הָתָם, כּוּלְּהוּ אִיתִינוּן מִגּוֹ דִּמְכַפְּרָה אַחַיִּים, מְכַפְּרָה נָמֵי אַמֵּתִים. אֶלָּא הָכָא מִי הֲווֹ חַיִּים? אִין, הָכִי נָמֵי, דִּכְתִיב: ״וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת וְגוֹ׳״.

9 וְדִלְמָא מוּעָטִין הֲווֹ וְלָא רַבִּים הֲווֹ! הָכְתִיב: ״וְלֹא הִכִּירוּ בְּקוֹל וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם וְגוֹ׳ וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק״.

10 וְהָא מְזִידִין הֲווֹ! הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – ״אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה״, כְּנֶגֶד מִי? אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה, הָכָא נָמֵי הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

11 תָּנוּ רַבָּנַן: מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר – חַיָּיבִין, אֶחָד מִבֵּית דִּין – פְּטוּרִין. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב יִרְמְיָה אָמַר רַב, רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: בֵּית דִּין מְבִיאִים וְלֹא צִבּוּר, הִלְכָּךְ מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר – חַיָּיבִין, דְּהָא קָאֵים כּוּלֵּיהּ בֵּית דִּין, מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין – פְּטוּרִין, דְּהָוְיָא לַהּ חַטָּאת שֶׁמֵּת אֶחָד מִן הַשּׁוּתָּפִין, וּמִשּׁוּם הָכִי פְּטוּרִין.

12 מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְנוֹקְמַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: בֵּית דִּין עִם הַצִּבּוּר, מֵת אֶחָד מִן הַצִּבּוּר – חַיָּיבִין, דְּאֵין צִבּוּר מֵתִים. מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין – פְּטוּרִין, כִּדְאָמְרִינַן דְּחַטָּאת שׁוּתָּפִין הִיא!

13 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: חַטַּאת שׁוּתָּפִין אֵינָהּ מֵתָה, דְּתַנְיָא: פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם – יָמוּתוּ כּוּלָּן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יִרְעוּ, לְפִי שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.

14 אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: כֹּהֲנִים קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי כֹּהֲנִים, דְּאִיקְּרוּ קָהָל, דִּכְתִיב: ״עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כׇּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר״.

15 אֶלָּא מֵעַתָּה נַיְיתוֹ פַּר בְּהוֹרָאָה! וְכִי תֵּימָא, הָכִי נָמֵי – טָפִי לְהוּ שְׁבָטִים.

16 אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בְּרַבִּי יַעֲקֹב: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לָא אִיקְּרוּ קָהָל, דִּכְתִיב: ״הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְגוֹ׳״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲחוּזָּה – אִיקְּרִי קָהָל, וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ אֲחוּזָּה – לָא אִיקְּרִי קָהָל.

17 אִם כֵּן, חָסְרִי לְהוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים! אָמַר אַבָּיֵי: ״אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי״. אָמַר רָבָא, וְהָא כְּתִיב: ״עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם״, לְנַחֲלָה הוּקְשׁוּ וְלֹא לְדָבָר אַחֵר!

18 וְלָא? וְהָא חֲלוּקִין בַּדְּגָלִים! כְּנַחֲלָתָן כָּךְ חֲנִיָּיתָן, כְּדֵי לְחַלֵּק כָּבוֹד לַדְּגָלִים.

19 וְהָא חֲלוּקִים בַּנְּשִׂיאִים! הָהוּא, לַחֲלוֹק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים. דְּתַנְיָא: שְׁלֹמֹה עָשָׂה שִׁבְעָה יְמֵי חֲנוּכָּה, וּמָה רָאָה מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת שְׁנֵים עָשָׂר יְמֵי חֲנוּכָּה? כְּדֵי לַחֲלוֹק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים.

20 מַאי הָוֵי עֲלַהּ?

21 תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת: וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר וְלַד חַטָּאת בְּצִבּוּר, שֶׁאֵין צִבּוּר מַפְרִישִׁין נְקֵבָה. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר תְּמוּרַת חַטָּאת בְּצִבּוּר, שֶׁאֵין תְּמוּרָה בְּצִבּוּר. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּצִבּוּר, שֶׁאֵין צִבּוּר מֵתִים.

22 שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ – לֹא שָׁמַעְנוּ, יָכוֹל יָמוּתוּ? אָמַרְתָּ: יִלְמוֹד סָתוּם מִן הַמְפוֹרָשׁ, מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְשֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים וְלֹא בְּצִבּוּר, אַף שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ – בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים וְלֹא בְּצִבּוּר.

23 וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּחַד מָקוֹם גְּמִיר.

24 הַדְרָן עֲלָךְ הוֹרוּ בֵּית דִּין

25 מַתְנִי׳ הוֹרָה כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ שׁוֹגֵג וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – מֵבִיא פַּר. שׁוֹגֵג וְעָשָׂה מֵזִיד, מֵזִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – פָּטוּר, שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר.

26 גְּמָ׳ שׁוֹגֵג וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – מֵבִיא פַּר. פְּשִׁיטָא!

27 אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה, וְשָׁכַח מֵאֵיזֶה טַעַם הוֹרָה, וּבְשָׁעָה שֶׁטָּעָה אָמַר: הֲרֵינִי עוֹשֶׂה עַל דַּעַת הוֹרָאָתוֹ, דְּמַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִתְיְדַע לֵיהּ, שֶׁמָּא הָדַר בֵּיהּ – כְּמֵזִיד דָּמֵי וְלָא לִחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לַן.

28 מֵזִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לְאַשְׁמַת הָעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר. שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִין הוּא:

פירוש ביאור שטיינזלץ על הוריות ו׳

1 אף חטאת זו לא נאכלת.

2 כיוצא בו, אמר ר' יוסי: נאמר בשבים מבבל בימי עזרא "הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה" עזרא ח, לה, ויש לשאול: הכל עולה סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כן, וכי אפשר שחטאת האמורה שם היא עולה? אלא לומר שזו כוונת הכתוב: הכל נעשה כעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת זו לא נאכלת. דתניא ששנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: על עבודה זרה הביאום, ואמר רב יהודה אמר שמואל: על אותה עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו.

3 ומעתה, בשלמא נניח לשיטת ר' יהודה במשנתנו, משכחת לה להני מוצא אתה לאותם שנים עשר חטאות כגון שחטאו שנים עשר שבטים בעבודה זרה, דמייתו שמביאים שנים עשר שעירים "צפירי חטאת", אי נמי או גם כן אפשרות אחרת שחטאו רק שבעה שבטים ושארא אינך ושאר השבטים הם בגרירה, ולר' שמעון נמי משכחת לה גם כן אתה יכול למצוא אותה אפשרות שמביאים שנים עשר שעירים, כגון שחטאו אחד עשר שבטים, דמייתו שמביאים אחד עשר שעירים ואידך והשעיר האחר הוא של בית דין, אלא לדעת ר' מאיר שאמר: בית דין מביאין ולא צבור, ומביאים רק פר אחד, שנים עשר היכי משכחת ליה כיצד אתה מוצא אותה? ומשיבים: כגון שחטאו והדר וחזרו וחטאו והדר וחזרו וחטאו, עד תריסר זימני שתים עשרה פעמים.

4 ושואלים: והא מייתי להו הנהו והרי מתו להם כבר אלה שחטאו בעבודה זרה בימי צדקיהו בזמן גלות בבל, וכיצד יכולים בניהם להביא קרבן חטאת בשביל אבותיהם שהיו בימי צדקיהו? והרי דינם כחטאת שמתו בעליה שאינה קריבה למזבח!

5 אמר רב פפא: כי גמירי כאשר למדו דין של חטאת שמתו בעליה שהיא במיתה — הני מילי דברים אלה אמורים דווקא ביחיד שמת, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור, שהציבור נשאר קיים. ושואלים: מנא ליה מנין לו לרב פפא הא דבר זה? אילימא מדכתיב אם תאמר ממה שנאמר: "תחת אבותיך יהיו בניך" תהלים מה, יז, ונחשב כאילו האבות קיימים, אי הכי אם כך, אפילו ביחיד נמי גם כן יהיו הבנים תחת האבות שמתו, ויקריבו את חטאתם!

6 אלא דוקיא דיוקו של רב פפא ולימודו משעיר של ראש חדש, שכן אמר רחמנא הכתוב: מייתי הבא אותם מתרומת הלשכה, בה נמצאות התרומות שנתרמו על ידי עם ישראל עבור הקרבנות בחודש אדר בכל שנה, ויש לשאול: הא מייתי להו הרי מתו להם אנשים מישראל בינתיים מחודש אדר ועד לזמן בו יוקרב הקרבן במהלך השנה, ואם כן הנך דפיישי היכי מייתו ואלה שנשארים היאך מביאים קרבן חטאת שהרי מקצת מבעלי הקרבן כבר מתו! אלא שמע מינה למד מכאן שחטאת שמתו בעליה בקרבן צבור קרבה.

7 ותוהים: מי דמי האם הדברים דומים? בשעיר ראש חדש יש מקום לומר דלמא שמא לא מייתו מתו מן הצבור בינתיים, אבל הכא כאן בשבי ציון מבבל ודאי מייתו מתו אותם שחטאו בעבודה זרה בימי צדקיהו, שהרי עברו שנים רבות מאז! אלא טעמא הטעם של רב פפא מהכא מכאן מכתוב זה, דכתיב שנאמר בוידוי על העגלה הערופה: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'" דברים כא, ח, לומר: ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים, מדכתיב ממה שנאמר "אשר פדית", שהם יוצאי מצרים שפדה ה' מן הגלות, ואף שכבר מתו יוצאי מצרים מזמן רב.

8 ועדיין מקשים: מי דמי האם הדברים דומים? התם, כולהו איתינון שם, כולם נמצאים בזמן שמביאים את העגלה לכפרה עליהם, ואפשר לומר מגו דמכפרה אחיים, מכפרה נמי אמתים מתוך שהיא מכפרת על החיים, הריהי מכפרת גם על המתים, אלא הכא מי הוו כאן האם היו אנשים חיים שנשארו מאז ימי צדקיהו שיתכפר להם חטאם בקרבן זה? ומשיבים: אין, הכי נמי כן, כך גם כן היה שנשארו עוד אנשים, דכתיב שנאמר: "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול

9 "עזרא ג, יב, ונמצא שהיו אז עדיין אנשים שחיו עוד בזמן הבית הראשון. ושואלים: ודלמא ושמא אותם הזקנים מועטין הוו היו ולא רבים הוו היו! ורוב קהל היה מאלה שלא היו בימי צדקיהו? ומשיבים: הכתיב הרי נאמר בפסוק שלאחריו: "ולא הכירו בקול ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק". משמע שרבים היו הזקנים הבוכים יותר מן הצעירים.

10 ומקשים קושיה בסיסית יותר לעצם הענין: והא והרי מזידין הוו היו בעבודה זרה בימי צדקיה, ואם כן מה להם להביא קרבנות חטאת, שמביאים על שגגה? ומשיבים: הוראת שעה היתה. ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר, דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כך, מה שנאמר שם "אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה", כנגד מי הם באים? אלא הוראת שעה היתה, הכא נמי כאן גם כן לענין הכפרה על הזדונות הוראת שעה היתה.

11 א ובנושא קרוב לזה תנו רבנן שנו חכמים: שגגו בית דין בהוראתם ועשו הקהל על פיהם, ובינתיים מת אחד מן הצבור — חייבין להביא קרבן, אם מת אחד מבית דין — פטורין. ושואלים: מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רב חסדא אמר ר' זירא אמר רב ירמיה אמר רב, שיטת ר' מאיר היא, שאמר: בית דין מביאים ולא צבור, הלכך על כן אם מת אחד מן הצבור — חייבין, דהא קאים כוליה שהרי עומד, נמצא כל בית הדין, אבל אם מת אחד מבית דין — פטורין, דהויא לה שהרי היא כחטאת שמת אחד מן השותפין, ומשום הכי כך פטורין.

12 מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף, ונוקמה ונעמיד אותה את ההלכה הזו כר' שמעון שאמר: בית דין מביאים עם הצבור, ולכן אם מת אחד מן הצבור — חייבין, משום שאין צבור מתים, מת אחד מבית דין — פטורין, כדאמרינן כמו שאמרנו שחטאת שותפין היא!

13 אמר ליה לו אביי לרב יוסף, שמעינן ליה שמענו אותו את ר' שמעון שאמר: חטאת שותפין אינה מתה, דתניא ששנויה ברייתא: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו — ימותו כולן, דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומר: ירעו, לפי שאין חטאת צבור מתה, והרי פר זה של יום הכפורים הוא פר של הכהנים, ונחשב כפר השותפים, ובכל זאת אין דנים בו לדעת ר' שמעון כפר שמתו בעליו.

14 אמר ליה לו רב יוסף לאביי: כהנים קא אמרת אומר אתה? שאני שונים כהנים, דאיקרו שהם נקראים בעצמם קהל, דכתיב שנאמר: "על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" ויקרא טז, לג.

15 ושואלים: אם הכהנים קרויים קהל אלא מעתה, נייתו שיביאו פר על חטאתם בהוראה של בית דין, כמו שמביא כל שבט לדעת ר' שמעון שהרי גם הם קהל! וכי תימא, הכי נמי ואם תאמר, אכן כך הוא גם כן, אם כן, טפי להו התרבו להם שבטים, שיש מעתה שלושה עשר שבטים!

16 אלא אמר רב אחא בר' יעקב: שבטו של לוי לא איקרו נקראו קהל, דכתיב שנאמר: "הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם" בראשית מח, ד, לומר כל שבט שיש לו אחוזה נחלה בארץ — איקרי נקרא קהל, וכל שאין לו אחוזה — לא איקרי נקרא קהל, ושבט לוי אין לו חלק ונחלה בארץ, וכן הכהנים הבאים משבט לוי.

17 ושואלים: אם כן, חסרי להו חסרים להם שנים עשר שבטים כיון שיש רק אחד עשר שבטים בלא לוי! אמר אביי: נאמר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" בראשית מח, ה, והם נמנים כשני שבטים. אמר רבא, והא כתיב והרי נאמר: "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" בראשית מח, ו לומר שדווקא לנחלה הוקשו הושוו לשבטים ולא לדבר אחר!

18 ושואלים: ולא? וכי אינם נחשבים לשבטים אף לעניינים אחרים? והא והרי חלוקין הם בדגלים במסע בני ישראל במדבר, שבכל דגל היו שלושה שבטים, וגם אפרים ומנשה נמנו במנין השבטים בדגלים כשני שבטים נבדלים! ומשיבים: כנחלתן כך חנייתן סביב למשכן, כדי לחלק כבוד לדגלים.

19 ושואלים: והא והרי הם חלוקים בנשיאים, שלשבט אפרים ומנשה היו נשיאים נבדלים! ומשיבים: ההוא, לחלוק כבוד לנשיאים, ומכאן אין ראיה שהם נחשבים לשני שבטים לענין אחר. דתניא ששנויה ברייתא: שלמה עשה שבעה ימי חנוכה בחנוכת בית המקדש, ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה בחנוכת המשכן? כדי לחלוק כבוד לנשיאים, שכל נשיא שבט יקריב באחד מימים אלה, ומפני כבודם של נשיאיהם נחשבים אפרים ומנשה לשנים.

20 ושואלים: לגופו של דבר, האם סבור ר' שמעון שחטאת השותפים שונה מחטאת הציבור, כפי שאמר רב יוסף, או כדברי אביי שאין הבדל ביניהם? מאי הוי עלה מה היה עליה?

21 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה, דתניא ששנויה ברייתא: ר' שמעון אומר, חמש חטאות מתות כלומר, גורמים להן למות, משום שאי אפשר להקריבן, והן: ולד חטאת, אם בהמת קרבן שהוקדשה לחטאת שהיא נקבה ילדה ולד, וולד זה יש בו קדושה אבל אי אפשר להביא אותו לקרבן. ותמורת חטאת, אם המירו בהמה אחרת בבהמה לחטאת, שנתקדשה באותה קדושה, אבל אי אפשר להקריבה. וחטאת שמתו בעליה. וחטאת שנתכפרו בעליה בקרבן אחר. וחטאת שעברה שנתה, שהיא צריכה להיות בת שנה, ועברה שנתה. ואי אתה יכול לומר ולד חטאת בצבור, שאין צבור מפרישין קרבן חטאת נקבה. ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בצבור, שאין תמורה בצבור, שדין התמורה הוא רק ביחיד. ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בצבור, שאין צבור מתים.

22 שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה לא שמענו מה דינם, יכול ימותו? אמרת אומר אתה: ילמוד סתום מן המפורש, מה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה שדין זה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור, אף חטאת שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה — ביחיד דברים אמורים ולא בצבור. ומאותו לימוד נלמד לענייננו לגבי חטאת השותפים, שכשם שמצינו בולד חטאת ותמורת חטאת שדינם ביחיד ולא בשותפים, כמו כן גם לגבי חטאת השותפים שמת אחד מהשותפים.

23 ושואלים: וכי דנין אפשר משאי אפשר? הרי יש פה דברים שאינם יכולים להיות בציבור מעצם טבעו של הציבור, אבל אין ללמוד מכאן על דברים שהם אפשריים בציבור! ומשיבים: ר' שמעון בחד מקום גמיר במקום אחד הוא לומד שכל דיני חטאות המתות נמסרו כהלכה אחת, ובמקום שאי אפשר לקיים כולה — כל הדין הזה בטל.

25 א משנה הורה כהן משיח לעצמו להתיר דבר האסור מן התורה שוגג מתוך טעות, ועשה בשוגג על פי הוראתו — מביא פר העלם דבר של כהן משיח. אם הורה לעצמו שוגג ועשה מזיד, או הורה מזיד ועשה שוגג — פטור מכל קרבן. שכלל הוא: הוראת כהן משיח שמורה לעצמו הלכה, הרי היא כהוראת בית דין שמורה לצבור. שרק במקרה שהיו מביאים פר העלם דבר של ציבור, מביא הכהן הגדול פר על שגגתו.

26 ב גמרא שנינו במשנה: שוגג ועשה שוגג — מביא פר. ושואלים: פשיטא פשוט הדבר, שהרי הוא שוגג ודאי, וחייב קרבן כדינו הכתוב בתורה!

27 אמר אביי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שהורה להיתר, ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שטעה ועשה מעשה אמר: הריני עושה על דעת הוראתו, שמהו דתימא שתאמר, כיון שאילו מתידע ליה היה נודע לו הטעם באותה שעה שמא הדר ביה היה חוזר בו, ואם שכח ובכל זאת עשה הריהו כמזיד דמי נחשב ולא לחייב יתחייב להביא קרבן על כך, קא משמע לן משמיע לנו שגם זה קרוי שוגג.

28 ג שנינו במשנה: שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג — פטור. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים האלה, כל הדינים המיוחדים של פר כהן משיח? דתנו רבנן ששנו חכמים: נאמר "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" ויקרא ד, ג, הרי שדין המשיח כדין הצבור, שאשמתו היא כדרך אשמת העם. ודנים בדבר, שיכול היית לומר שאין צורך בכתוב זה, והלא דין הוא שאפשר ללמוד אותו מן הסברה:

« ביאור שטיינזלץ על הוריות ה׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על הוריות ז׳ ע״א »