ביאור שטיינזלץ על הוריות ד׳

« ביאור שטיינזלץ על הוריות ג׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על הוריות ה׳ ע״א »

1 וְלָא מִבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר צִבּוּר מַיְיתֵי, דִּמְפַרְסְמָא מִלְּתָא. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר בֵּית דִּין מְבִיאִין, דְּלָא מְפַרְסְמָא מִלְּתָא – אִי הֲוָה שָׁאֵיל, הֲווֹ אָמְרִין לֵיהּ.

2 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: מָשָׁל דְּסוֹמְכוֹס לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהֵבִיא כַּפָּרָתוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִתְכַּפֵּר לוֹ, סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁכָה נִתְכַּפֵּר לוֹ, שֶׁאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

3 וְלָא מִבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר בֵּית דִּין מְבִיאִין דְּלָא אִפַּרְסְמָא מִלְּתָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר צִבּוּר מְבִיאִין, דִּמְפַרְסְמָא מִלְּתָא, וַהֲווֹ אָמְרִינַן לֵיהּ, דְּהָכָא בְּסָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁכָה, אִי שָׁאֵיל לָא אַשְׁכַּח אִינָשׁ דִּמְשַׁיֵּילֵּיהּ.

4 אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: מַאי שְׁנָא מִן הַיּוֹשֵׁב כּוּ׳. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְבֶן עַזַּאי?

5 אָמַר רָבָא: הֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, לְבֶן עַזַּאי חַיָּיב – דְּהָא בְּבֵיתֵיהּ אִיתֵיהּ, לְרַבִּי עֲקִיבָא פָּטוּר – דְּהָא הֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ.

6 הוֹרוּ לוֹ בֵּית דִּין לַעֲקוֹר אֶת כָּל הַגּוּף. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״ – וְלֹא שֶׁיֵּעָקֵר הַמִּצְוָה כּוּלָּהּ. כֵּיצַד? אָמְרוּ: אֵין נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״ – וְלֹא שֶׁתִּתְעַלֵּם מִצְוָה כּוּלָּהּ. הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

7 אֲבָל אָמְרוּ: יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר, יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר, יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָּטוּר – יָכוֹל יְהוּ פְּטוּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״ וְלֹא כָּל הַגּוּף.

8 אָמַר מָר: יָכוֹל יְהוּ פְּטוּרִין. וְאִי בְּקִיּוּם מִקְצָת וּבִיטּוּל מִקְצָת פְּטוּרִין, וּבַעֲקִירַת כָּל הַגּוּף פְּטוּרִין – בְּמַאי חַיָּיבִין? תַּנָּא הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, אֵימָא: ״דָּבָר״ כּוּלַּהּ מִילְּתָא מַשְׁמַע! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״.

9 מַאי מַשְׁמַע? אָמַר עוּלָּא: קְרִי בֵּיהּ ״וְנֶעֱלַם מִדָּבָר״.

10 חִזְקִיָּה אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת״, ״מִכׇּל מִצְוֹת״ – וְלֹא כׇּל מִצְוֹת. מִצְוֹת תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״מִצְוַת״ כְּתִיב.

11 רַב אָשֵׁי אָמַר: יָלֵיף ״דָּבָר״ ״דָּבָר״ מִזָּקֵן מַמְרֵא, דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּזָקֵן מַמְרֵא: ״כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל״, מָה מַמְרֵא – ״מִן הַדָּבָר״ וְלֹא כׇּל דָּבָר, אַף בְּהוֹרָאָה – ״דָּבָר״ וְלֹא כָּל הַגּוּף.

12 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין הַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁהַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ – פְּטוּרִין. מַאי טַעְמָא? זִיל קְרִי בֵּי רַב הוּא.

13 תְּנַן: יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר. וְאַמַּאי? שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, הָא כְּתִיב ״וְסָפְרָה לָּהּ״, מְלַמֵּד שֶׁסּוֹפֶרֶת אֶחָד לְאֶחָד!

14 דְּאָמְרִי: הַעֲרָאָה שַׁרְיָא, גְּמַר בִּיאָה הוּא דַּאֲסִירָא. הָא נָמֵי כְּתִיב: ״אֶת מְקוֹרָהּ הֶעֱרָה״!

15 דְּאָמְרִי: כְּדַרְכָּהּ – אֲסִירָא, שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – שַׁרְיָא. הָא כְּתִיב: ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״!

16 דְּאָמְרִי: כְּדַרְכָּהּ – אָסוּר אֲפִילּוּ הַעֲרָאָה, בְּשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – גְּמַר בִּיאָה הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל הַעֲרָאָה שַׁרְיָא. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ נִדָּה נָמֵי!

17 אֶלָּא לְעוֹלָם כְּדַרְכָּהּ, וּדְאָמְרִי: הַעֲרָאָה בְּאִשָּׁה דָּוָה הוּא דִּכְתִיבָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּאָמְרִי: זָבָה לָא הָוְיָא אֶלָּא בִּימָמֵי, דִּכְתִיב: ״כׇּל יְמֵי זוֹבָהּ״.

18 תְּנַן: יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת פָּטוּר. וְאַמַּאי? הוֹצָאָה הָא כְּתִיבָא: ״לֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם״!

19 דְּאָמְרִי הוֹצָאָה הוּא דְּאָסוּר, הַכְנָסָה מוּתָּר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּאָמְרִי: הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה הוּא דַּאֲסִירָא, מוֹשִׁיט וְזוֹרֵק שְׁרֵי.

20 תְּנַן: יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָּטוּר. וְאַמַּאי? הַמִּשְׁתַּחֲוֶה הָא כְּתִיבָא, דִּכְתִיב: ״לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר״!

21 דְּאָמְרִי: כִּי אֲסִירָא הִשְׁתַּחֲוָיָה כְּדַרְכָּהּ, אֲבָל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – שַׁרְיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּאָמְרִי: הִשְׁתַּחֲוָיָה גּוּפַהּ כְּדַרְכָּהּ הוּא דַּאֲסִיר, דְּאִית בַּהּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, הָא הִשְׁתַּחֲוָיָה דְּלֵית בַּהּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם – שַׁרְיָא.

22 בָּעֵי רַב יוֹסֵף: אֵין חֲרִישָׁה בְּשַׁבָּת, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּקָא מוֹדוּ בְּכוּלְּהוּ מִלְּתָא, כְּבִיטּוּל מִקְצָת וְקִיּוּם מִקְצָת דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּקָא עָקְרִיִין לֵיהּ לַחֲרִישָׁהּ כׇּל עִיקָּר, כַּעֲקִירַת גּוּף דָּמֵי?

23 תָּא שְׁמַע: יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר. וְאַמַּאי? הָא עָקְרִיִין לְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם כׇּל עִיקָּר!

24 אָמַר לְךָ רַב יוֹסֵף: שׁוֹמֶרֶת יוֹם דְּקָאָמְרִין כִּדְשַׁנִּין.

25 תָּא שְׁמַע: יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. וְאַמַּאי? הָא עָקְרִיִין לְהוֹצָאָה כׇּל עִיקָּר!

26 הָתָם נָמֵי כִּדְשַׁנִּין.

27 תָּא שְׁמַע: יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָּטוּר. אַמַּאי? וְהָא עָקְרִיִין לְהִשְׁתַּחֲוָיָה כׇּל עִיקָּר!

28 אָמְרִי: הִשְׁתַּחֲוָיָה נָמֵי כִּדְשַׁנִּין.

29 בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: אֵין שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, מַהוּ? בְּמַאי טָעוּ? בְּהָדֵין קְרָא: ״בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת״, בִּזְמַן דְּאִיכָּא חֲרִישָׁה – אִיכָּא שַׁבָּת, וּבִזְמַן דְּלֵיכָּא חֲרִישָׁה – לֵיכָּא שַׁבָּת.

30 מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּמְקַיְּימִין לַהּ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, כְּבִיטּוּל מִקְצָת וְקִיּוּם מִקְצָת דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּקָא עָקְרִיִין לֵיהּ בִּשְׁבִיעִית, כַּעֲקִירַת הַגּוּף דָּמֵי?

31 אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: נָבִיא שֶׁנִּתְנַבֵּא לַעֲקוֹר דָּבָר מִדִּבְרֵי תוֹרָה – חַיָּיב. לְבִיטּוּל מִקְצָת וּלְקִיּוּם מִקְצָת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּטוּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִילּוּ אָמַר: הַיּוֹם עוֹבְדָהּ, וּלְמָחָר בַּטְּלָה – חַיָּיב, שְׁמַע מִינַּהּ: אֵין שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית כְּבִיטּוּל מִקְצָת וְקִיּוּם מִקְצָת דָּמֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.

32 מַתְנִי׳ הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, וְאָמַר לָהֶן: ״טוֹעִין אַתֶּם״, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מוּפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן גֵּר אוֹ מַמְזֵר אוֹ נָתִין, אוֹ זָקֵן שֶׁלֹּא רָאוּי לְבָנִים – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.

33 שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן ״עֵדָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֵדָה״, מֶה ״עֵדָה״ הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – כּוּלָּן רְאוּיִן לְהוֹרָאָה, אַף ״עֵדָה״ הָאֲמוּרָה כָּאן – עַד שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּן רְאוּיִן לְהוֹרָאָה.

34 גְּמָ׳ אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מוּפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם – מְנָלַן? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ הוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁהַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ פְּטוּרִין? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶם לִלְמוֹד וְלֹא לָמְדוּ, לֹא הָיָה מוּפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם נָמֵי פְּטוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶם לִלְמוֹד וְלֹא לָמְדוּ.

35 נֶאֱמַר שָׁם ״עֵדָה״ וְנֶאֱמַר כָּאן ״עֵדָה״, עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן רְאוּיִן לְהוֹרָאָה. וְהָתָם מְנָלַן? דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר קְרָא: ״וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ״ – ״עִמָּךְ״ בְּדוֹמִין לָךְ.

36 וְאֵימָא: ״עִמָּךְ״ לִשְׁכִינָה! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ״ – ״אִתָּךְ״ בְּדוֹמִין לָךְ.

37 מַתְנִי׳ הוֹרוּ בֵּית דִּין שׁוֹגְגִין, וְעָשׂוּ כָּל הַקָּהָל שׁוֹגְגִין – מְבִיאִין פַּר. מְזִידִין, וְעָשׂוּ שׁוֹגְגִין – מְבִיאִין כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. שׁוֹגְגִין, וְעָשׂוּ מְזִידִין – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

38 גְּמָ׳ שׁוֹגְגִין וְעָשׂוּ מְזִידִין – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. הָא שׁוֹגֵג דּוּמְיָא דְּמֵזִיד – חַיָּיב, וְהֵיכִי דָּמֵי? שֶׁהוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְנִתְחַלֵּף לוֹ בְּשׁוּמָּן וַאֲכָלוֹ.

39 לֵימָא, תִּפְשׁוֹט הָא דְּבָעֵי רָמֵי בַּר חָמָא! אָמַר לָךְ, מִשּׁוּם דִּתְנָא רֵישָׁא: מְזִידִין וְעָשׂוּ שׁוֹגְגִין, תְּנָא סֵיפָא: שׁוֹגְגִין וְעָשׂוּ מְזִידִין.

40 מַתְנִי׳ הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ כׇּל הַקָּהָל אוֹ רוּבָּן עַל פִּיהֶן – מְבִיאִין פַּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים – מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים.

פירוש ביאור שטיינזלץ על הוריות ד׳

1 ולא מבעיא למאן דאמר נצרכה לדעת מי שאומר צבור מייתי מביא קרבן, דמפרסמא מלתא שמתפרסם הדבר בציבור שחזרו בהם, אלא אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר בית דין מביאין, שלא מפרסמא מלתא מתפרסם הדבר שחזרו בהם, מכל מקום יש לומר אי הוה שאיל, הוו אמרין ליה אם היה שואל, היו אומרים לו שחזרו בהם בית דין, ויש מקום לומר שעשה על דעת עצמו ולא תלה בבית הדין, לכן מביא אשם תלוי.

2 אמר ר' יוסי בר אבין, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה ר' יוסי בר זבידא: משל לשיטת סומכוס למה הדבר דומה? לאדם שהביא קרבן כפרתו בין השמשות, שהוא זמן מסופק, ספק יום ספק לילה, והרי זה ספק מבעוד יום נתכפר לו, ספק משחשכה נתכפר לו ואין כפרתו כפרה, דינו שאין מביא אשם תלוי.

3 אף שבמקום שיש ספק אם חייב חטאת — מביא אשם תלוי, מכל מקום בבין השמשות שהוא ספק שאי אפשר לבררו אין זה ספק רגיל ולא מביא אשם תלוי, ולא מבעיא למאן דאמר נצרכה לדעת מי שאומר בית דין מביאין, שלא אפרסמא מלתא התפרסם הדבר, אלא אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר צבור מביאין, דמפרסמא מלתא, והוו אמרינן ליה שמתפרסם הדבר, והיו אומרים לו שבית הדין חזרו בהם, דהכא שכאן הרי זה דומה לספק מבעוד יום ספק משחשכה, אי שאיל אם היה שואל לא אשכח אינש דמשייליה היה מוצא אדם לשאול אותו.

4 א שנינו במשנה, אמר לו בן עזאי: מאי שנא מן היושב בביתו? וענה לו ר' עקיבא שההולך למדינת הים אין לו אפשרות לשמוע. ושואלים: שפיר קאמר ליה יפה אמר לו ר' עקיבא לבן עזאי להסביר את ההבדל, וכיצד לא עמד חכם גדול כבן עזאי על כך?

5 אמר רבא: כאן מדובר לא במי שכבר הלך למדינת הים, אלא במי שהחזיק בדרך, שעדיין לא יצא למדינת הים, אלא שהוא טרוד בהכנות ליציאה, ובענין זה איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, לבן עזאי חייב — דהא בביתיה איתיה שהרי בביתו הוא נמצא ואין הבדל בין זה לבין היושב בביתו, לר' עקיבא פטור — דהא שהרי החזיק בדרך והרי הוא כמי שיצא לדרך.

6 ב שנינו במשנה שאם הורו לו בית דין לעקור את כל הגוף, אין זו הוראה, ובית דין פטורים. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: "ונעלם דבר מעיני הקהל" ויקרא ד, יג — ולא שיעקר המצוה כולה. כיצד? אמרו: אין נדה בתורה, או שאמרו: אין שבת בתורה, וכן אם אמרו: אין עבודה זרה בתורה, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: "ונעלם דבר", ולא שתתעלם מצוה כולה, ואם הורו כך בטעות — הרי אלו פטורין.

7 אבל אמרו: יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור, או שאמרו: יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור, וכן אם אמרו: יש עבודה זרה בתורה אבל המשתחוה לה פטור, יכול יהו פטורין? תלמוד לומר: "ונעלם דבר" ולא כל הגוף.

8 ומבררים, אמר מר החכם: יכול יהו פטורין. ותוהים: ואי ואם בקיום מקצת וביטול מקצת פטורין, ובעקירת כל הגוף כבר אמרנו שהם פטורין, במאי במה הם חייבין? ומשיבים: התנא הכי קא קשיא ליה כך היה קשה לו, אימא אמור: "דבר" כולה מילתא משמע כל הדבר משמעו! שנעלם עניינה של מצוה שלימה, תלמוד לומר: "ונעלם דבר".

9 ושואלים: מאי משמע מה המשמעות? כיצד נובע מכאן מה שרצה להוכיח! אמר עולא: קרי ביה קרא בו כאילו היתה שם מ' כפולה "ונעלם מדבר". מקצת הדבר, ולא כולו.

10 חזקיה אמר, אמר קרא הכתוב: "ועשו אחת מכל מצו‍ת" ויקרא ד, יג, "מכל מצו‍ת" — ולא כל מצו‍ת. ותוהים: "מצות" לפחות תרתי שתים משמע, אם כן לא יביאו קרבן עד שיטעו באחת מן המצוות הרבות ויעקרו אותה לגמרי! אמר רב נחמן בר יצחק: "מצות" כתיב כתוב בו' אחת, ואנו קוראים בו "מצות" חסר.

11 רב אשי אמר: יליף למד גזירה שווה "דבר" "דבר" מזקן ממרא, דכתיב ביה שנאמר בו בזקן ממרא: "כי יפלא ממך דבר... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" דברים יז, ח-יא, מה זקן ממרא רק כשחולק על החכמים בענין שהוא מן הדבר ולא כל דבר, אף בהוראה שטעו בה דבר ולא כל הגוף.

12 ג אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בית דין חייבין להביא קרבן עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו. שאין הצדוקים מקבלים תורה שבעל פה, אלא מבינים את המקרא ככתבו. כלומר, שיטעו בדבר שאינו מפורש בתורה, או נובע בפשטות מן הדברים. אבל בדבר שגם הצדוקין מודין בו — פטורין; מאי טעמא מה טעם הדבר? זיל קרי בי רב הוא לך קרא בבית הרב הוא כלומר, דבר זה פשוט עד כדי כך שגם התינוקות בבית הרב יודעים אותו, ואם בית דין טעו בזה אין זה נחשב שגגת בית דין.

13 תנן שנינו במשנה: מתי חייבים, כשטעו ואמרו יש נדה בתורה, אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור; וקשה לדברי שמואל, ואמאי ומדוע חייבים על כך? שומרת יום כנגד יום הא כתיב הרי נאמר בתורה בנדה שלא בזמן הוסת "וספרה לה" ויקרא טו, כח, מלמד שסופרת אחד לאחד "שומרת יום כנגד יום" ואם כן נאמר הדבר בכתוב ואף הצדוקים מודים בו!

14 ומשיבים: לא בעצם דין שומרת יום טעו, אלא דאמרי שאמרו: העראה תחילת ביאה שריא מותרת באשה נדה, גמר ביאה הוא דאסירא שאסור. ומקשים: הא נמי כתיב הרי זה גם כן כתוב: "את מקורה הערה" ויקרא כ, יח שמפורש איסור העראה באשה נדה!

15 ומשיבים: דאמרי שהם אומרים: אם בא עליה כדרכה — אסירא אסורה, שלא כדרכה בפי הטבעת — שריא מותרת. ומקשים: הא כתיב הרי נאמר: "משכבי אשה" ויקרא יח, כב ומכאן עולה בפשטות שיש שני משכבים באשה, כדרכה ושלא כדרכה והרי זה כאילו כתוב במפורש!

16 ומשיבים: דאמרי שאומרים כך: כדרכה — אסור אפילו העראה, בשלא כדרכה — גמר ביאה הוא שאסור, אבל העראה שריא מותרת. ומקשים: אי הכי אם כך, אפילו נדה עצמה בזמן וסתה נמי גם כן יתירו בה ויאמרו שרק גמר ביאה הוא שאסור ומדוע נאמר במשנה שטעו בשומרת יום כנגד יום!

17 אלא לעולם בהעראה כדרכה, ודאמרי ושהם אומרים: העראה באשה דוה ראה שם יח בנדה בזמן וסתה הוא דכתיבא שכתובה ולא בשומרת יום. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור, דאמרי שהם אומרים: זבה דם ממקורה שלא בזמן הוסת לא הויא איננה אלא ביממי בימים ולא בלילות, דכתיב שנאמר: "כל ימי זובה" ויקרא טו, כו.

18 ומיד שואלים: תנן שנינו במשנה: יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות לרשות פטור. ומקשים: לשמואל ואמאי ומדוע? הוצאה הא כתיבא הרי נאמרה: "לא תוציאו משא מבתיכם" ירמיהו יז, כב והצדוקים מודים בה!

19 ומשיבים: דאמרי שהם אומרים: הוצאה הוא שאסור, אבל הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד מותר. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור דאמרי שהם אומרים: הוצאה הוא דאסירא שאסורה, אבל מושיט וזורק מרשות לרשות שרי מותר.

20 ועוד, תנן שנינו במשנה: יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה פטור; ואמאי ומדוע? הלא המשתחוה הא כתיבא הרי נאמר, דכתיב שנאמר: "לא תשתחוה לאל אחר" שמות לד, יד!

21 ומשיבים: דאמרי שהם אומרים: כי אסירא כאשר אסורה השתחויה הרי זו כדרכה, כאשר זו דרך עבודתה של עבודה זרה זו, אבל שלא כדרכה שאין משתחוים לה — שריא מותרת. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור, דאמרי שהם אומרים: השתחויה גופה עצמה כדרכה הוא דאסיר שאסור, ומתי? דאית שיש בה פשוט ידים ורגלים שהיא השתחויה גמורה כמו במקדש, הא הרי השתחויה דלית שאין בה פשוט ידים ורגלים — שריא מותרת.

22 א ועוד בענין הוראת בית דין שיש בה עקירת מצוה. בעי שאל רב יוסף: אם הורו בית דין שאין איסור חרישה בשבת, מהו? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו: כיון דקא מודו בכולהו מלתא שהם מודים בכל הדבר בכל איסורי שבת, והוראתם אינה אלא לענין חרישה בלבד, הרי זה כביטול מקצת וקיום מקצת דמי נחשב, או דלמא שמא כיון דקא עקריין ליה שהם עוקרים את מלאכת החרישה כל עיקר, הרי זה כעקירת גוף מצות שבת דמי נחשב?

23 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור; ואמאי ומדוע? הא עקריין הרי עקרו את הדין המיוחד של שומרת יום כנגד יום כל עיקר, משמע שדבר כזה אינו נקרא עקירת כל גוף המצוה!

24 ודוחים: אמר לך יכול היה לומר רב יוסף בתשובה לכך כי שומרת יום דקאמרין שאומרים כדשנין כמו שתירצנו בענין העראה ולא ביטלו את כל האיסור הזה כולו.

25 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, ממה ששנינו: יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור; ואמאי ומדוע? הא עקריין הרי עוקרים בית הדין בכך להוצאה כל עיקר!

26 ודוחים: התם נמי כדשנין שם גם כן יש לומר כמו שתירצנו מקודם שבית הדין עוקרים רק מקצת המלאכה. כגון הזורק והמושיט.

27 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, ממה ששנינו: יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה פטור; ועל כך יש לשאול: אמאי מדוע? והא עקריין והרי הם עוקרים להשתחויה כל עיקר!

28 אמרי אומרים בדחיית אותה ראיה: השתחויה נמי כדשנין גם כן יש לומר כמו שתירצנו מקודם שהתירו רק בהשתחוויה מעטה, ולא עקרו את כל האיסור. ועוד בענין הוראת בית דין שיש בה עקירת מצוה.

29 בעי שאל ר' זירא: הורו בית הדין שאין איסור שבת בשנה השביעית שנת השמיטה, מהו? ולפני שמבררים את השאלה, מקדימים ושואלים: במאי במה טעו, מה גרם להם לטעות זו? בהדין קרא בפסוק זה שנאמר במצות השבת: "בחריש ובקציר תשבת" שמות לד, כא, והם מפרשים: בזמן דאיכא שיש חרישה כלומר, בשאר השנים איכא יש איסור שבת, ובזמן דליכא שאין חרישה בשנת השמיטה, שאסור לחרוש בה ליכא אין איסור שבת נוהג.

30 וצדדי בעייתו של ר' זירא: מי אמרינן האם אנו אומרים: כיון דמקיימין לה אותה את השבת בשאר שני שבוע שנות מחזור שבע השנים, ומסכימים שבשאר השנים יש איסור שבת, הרי זה כביטול מקצת וקיום מקצת דמי נחשב, או דלמא שמא כיון דקא עקריין ליה שהם עוקרים אותה את השבת בשביעית לגמרי, הרי זה כעקירת הגוף דמי נחשב?

31 אמר רבינא, תא שמע בוא ושמע ראיה לכך, ממה ששנינו: נביא שנתנבא לעקור דבר מדברי תורה — הרי זה חייב מיתה, שהוא נביא שקר. אם נתנבא לביטול מקצת ולקיום מקצת — ר' שמעון אומר: פטור, ובעבודה זרה, אפילו אמר הנביא: היום עובדה, ולמחר בטלה — הריהו חייב, שבעבודה זרה, אפילו ביטול מקצת האיסור הריהו איסור חמור, ולפי זה שמע מינה למד מכאן לענייננו, בית דין שהורה שאין שבת בשביעית — הרי זה כביטול מקצת וקיום מקצת דמי נחשב. ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שכן הוא.

32 ב משנה הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן: "טועין אתם", או שלא היה מופלא של בית דין גדול החכמים שם במושב הסנהדרין שהחליט על כך, או שהיה אחד מהן פסול לסנהדרין, כגון שהיה גר או ממזר או נתין, או זקן שלא ראוי לבנים, שכל אלה אינם כשרים לשמש בסנהדרין — הרי זה פטור, שאין זו הוראה גמורה,

33 שכן נאמר כאן בהוראת בית דין בטעות "עדה" "ואם כל עדת ישראל ישגו". ויקרא ד, יג, ונאמר להלן בענין דין הרוצח בשגגה "עדה" "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם". במדבר לה, כד, מה "עדה" האמורה להלן — כולן ראוין להוראה, אף "עדה" האמורה כאן — עד שיהיו כולן ראוין להוראה.

34 ג גמרא שנינו במשנה: או שלא היה מופלא של בית דין שם — הרי זה פטור. מנלן מנין לנו שכך הוא הדין? אמר רב ששת, וכן תנא דבי שנה החכם מבית המדרש של ר' ישמעאל, מפני מה אמרו במשנה: הורו בדבר שהצדוקין מודין בו — פטורין? מפני שאין דייני בית דין שכזה נחשבים ראויים להוראה, כיון שהיה להם ללמוד ולא למדו, ובדומה לזה, כאשר לא היה מופלא של בית דין שם נמי גם כן פטורין, מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו.

35 עוד שנינו במשנה: "נאמר שם עדה ונאמר כאן עדה... עד שיהו כולן ראוין להוראה". ושואלים: והתם מנלן ושם מנין לנו שכולם ראויים להוראה? ומשיבים: שכן אמר רב חסדא אמר קרא הכתוב במינוי שבעים הזקנים על ידי משה: "והתיצבו שם עמך" במדבר יא, טז, לומר "עמך" כוונתו בדומין לך למשה, שיהיו כולם ראויים להוראה.

36 ושואלים: ואימא ואמור: ש"עמך" כוונתו לשכינה וכוונת הכתוב לומר שיתייצבו יחד לקבל השראת השכינה! אלא אמר רב נחמן בר יצחק, למדים אנו שכולם צריכים להיות ראויים להוראה ממה שאמר קרא הכתוב בשופטים אותם מינה משה: "ושפטו את העם בכל עת... והקל מעליך ונשאו אתך" שמות יח, כב, כלומר "אתך" משמעו: בדומין לך.

37 ד משנה הורו בית דין שוגגין, ועשו כל הקהל שסמכו על בית הדין שוגגין — מביאין פר, כמפורש בתורה בהעלם דבר של ציבור. אם היו בית דין מזידין שידעו שאין הוראתם נכונה, ועשו הקהל שוגגין שהם האמינו לדברי בית הדין — מביאין היחידים כשבה ושעירה כלומר, כבשה או שעירה כדין חוטאים בשגגה. אם היו בית דין שוגגין וטעו, ועשו הקהל מזידין שידעו שטעה בית הדין ובכל זאת עשו — הרי אלו פטורין.

38 ה גמרא שנינו במשנה: שוגגין ועשו מזידין — הרי אלו פטורין. ונדייק מכאן: הא הרי שוגג דומיא בדומה למזיד — חייב חטאת, והיכי דמי וכיצד בדיוק היה הדבר? שהורו בית דין שחלב מותר, וזה שחטא נתחלף לו חלב בשומן שחשב ששומן הוא חלב זה שלפניו ואכלו.

39 ואם כן, לימא אמור מכאן: תפשוט הא דבעי תפתור בעיה זו ששאל רמי בר חמא בדף ב,א בענין זה ונשארה שאלתו בלא פתרון! ודוחים: אמר לך יכול היה לומר לך שאין זו ראיה, שכן משום דתנא רישא ששנה בתחילה: מזידין ועשו שוגגין, תנא סיפא שנה בסוף: שוגגין ועשו מזידין, אבל אין לדייק מכאן.

40 ו משנה הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובן של הקהל על פיהן — מביאין פר לכפרה, ואם היתה שגגה זו בעבודה זרה — מביאין פר ושעיר, כמבואר בתורה במדבר טו, כד, אלו דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר: לא בית הדין מביא קרבן אלא הציבור, ואם חטאו שנים עשר שבטים — מביאין שנים עשר פרים, שכל שבט הוא קהל לעצמו. ובעבודה זרה — מביאין שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים;

« ביאור שטיינזלץ על הוריות ג׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על הוריות ה׳ ע״א »