מקור גיטין ז׳ ב
1 ״וְעִנִּתִךְ״ – אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, יַעֲשֶׂה צְדָקָה. ״לֹא אַעֲנֵּךְ עוֹד״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שׁוּב אֵין מַרְאִין לוֹ סִימָנֵי עֲנִיּוּת.
2 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִרְקָם לַמִּזְרָח כּוּ׳: לְמֵימְרָא דְּעַכּוֹ לִצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָיְימָא?! וּרְמִינְהוּ: הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב; מִימִינוֹ – לְמִזְרַח הַדֶּרֶךְ – טְמֵאָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים, וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּמִן הַשְּׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת.
3 מִשְּׂמֹאלוֹ – לְמַעֲרַב הַדֶּרֶךְ – טְהוֹרָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים, וְחַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ שֶׁהִיא פְּטוּרָה. עַד הֵיכָן? עַד כְּזִיב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: עַד לַבְלָבוֹ.
4 אָמַר אַבָּיֵי: רְצוּעָה נָפְקָא. וְיָהֵיב תַּנָּא סִימָנָא הָכִי?! אִין; קְרָא נָמֵי יָהֵיב סִימָנָא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה׳ בְּשִׁילוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל, מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעוֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה, וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה״, וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְמִזְרָחָהּ שֶׁל מְסִלָּה.
5 תָּנָא חֲדָא: הַמֵּבִיא גֵּט בִּסְפִינָה – כְּמֵבִיא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְתַנְיָא אִידַּךְ – כְּמֵבִיא בְּחוּצָה לָאָרֶץ!
6 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יְהוּדָה הָא רַבָּנַן. דִּתְנַן: עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ הַבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ – חַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית.
7 אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת, אֲבָל אֵין הַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת – פָּטוּר.
8 אַבָּיֵי אָמַר: הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין הַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת, כָּאן בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת.
9 אָמַר רַבִּי זֵירָא: עָצִיץ נָקוּב הַמּוּנָּח עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת, בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן.
10 אָמַר רָבָא: דִּילְמָא לָא הִיא – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא בִּסְפִינָה,
פירוש ביאור שטיינזלץ על גיטין ז׳ ב
1 ודרשו את המשך הפסוק, "ועיניתך" — אמר מר זוטרא: לומר שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה אף הוא יעשה צדקה הרמוזה קודם לכן בפסוק. "לא אענך עוד" — תני שנה רב יוסף: לומר שאם הוא מחלק צדקה לאחרים שוב אין מראין לו סימני עניות.
2 א שנינו במשנה שר' יהודה אומר: מרקם למזרח וכו', מעכו לצפון ועכו כצפון. ומדייקים: למימרא יש לומר, ללמוד ולהניח מכאן שעכו לצפונה של ארץ ישראל קיימא היא עומדת. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממקום אחר, על פיו מתברר שאין עכו בקצה הצפוני של הארץ, ששנינו: היה מהלך מעכו לכזיב, מימינו למזרח הדרך — האדמה טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשר ומן השביעית, משום שחזקתה היא חוצה לארץ, עד שיודע לך מקום שבו היא חייבת, ואילו
3 משמאלו למערב הדרך — הריהי טהורה משום דין ארץ העמים, וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך מקום שבו היא פטורה. עד היכן? — עד כזיב. ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום בשם אביו: עד המקום הנקרא לבלבו. ומכל מקום רואים מכאן שעכו אינה הקצה הצפוני של הארץ.
4 אמר אביי: רצועה נפקא יוצאת מעכו צפונה, ובה נמשך חלק של ארץ ישראל. ושואלים: ויהיב וכי נותן התנא סימנא הכי סימן באופן כזה לפי הדרך על גבולות הארץ? ומשיבים: אין כן, וכן קרא נמי יהיב סימנא הכתוב גם כן נותן סימן בדרך זו, דכתיב שנאמר: "ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה, ומנגב ללבונה" שופטים כא, יט, ואמר רב פפא: יש להבין את הכתוב "מזרחה השמש" שכוונתו למזרחה של מסלה, משמע שקובעים סימן לפי הדרך.
5 ב ומביאים סתירה בין שתי ברייתות, תנא חדא שנה בברייתא אחת: המביא גט שנכתב בספינה בהיותה בארץ ישראל — הרי הוא כמביא בארץ ישראל ואינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת שהמביא גט שנכתב בספינה בהיותה בארץ ישראל — הרי הוא כמביא בחוצה לארץ!
6 אמר ר' ירמיה, לא קשיא אין זה קשה, ואפשר לומר כי הא זו כשיטת ר' יהודה היא, הא רבנן זו כשיטת חכמים היא. דתנן שכן שנינו במשנה: עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ וצמח בו דבר — חייב במעשר ובשביעית, משום שכאשר הוא מגיע לארץ — דינו כארץ ישראל, והרי הוא כצומח בארץ ישראל.
7 אמר ר' יהודה: אימתי אמרו דבר זה? בזמן שהספינה גוששת, שהיא שקועה עמוק במים ונוגעת באדמה, אבל כשאין הספינה גוששת — פטור. ואם כן, החכם הסבור שהספינה היא כארץ ישראל סבור כדברי חכמים שספינה שבארץ ישראל דינה כארץ ישראל, והסבור שאין הספינה נדונה כארץ ישראל סבור כר' יהודה.
8 אביי אמר: אפשר לומר כי הא והא זו וזו כדעת ר' יהודה היא, ולא קשיא ואין זה קשה: כאן בברייתא בה נפסק שדינה כחוצה לארץ — מדובר בזמן שאין הספינה גוששת, כאן בברייתא בה שנינו שדינה כארץ ישראל — הרי זה בזמן שהספינה גוששת.
9 אמר ר' זירא: אם היה עציץ נקוב המונח על גבי יתדות וצמח בו דבר, בשאלה מה דינו, האם הצומח בו נחשב כצומח בארץ באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וחכמים ביחס לאדמה שבספינה; שהרי לדעת חכמים אדמה זו למרות שאינה נוגעת ממש בארץ, נחשבת בכל זאת כמחוברת לארץ, ולדעת ר' יהודה, לא.
10 אמר רבא ודחה: דילמא לא היא שמא אינו כן, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' יהודה התם שם אלא בספינה,