ביאור שטיינזלץ על גיטין ה׳

« ביאור שטיינזלץ על גיטין ד׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על גיטין ו׳ ע״א »

1 אִילֵימָא חֵרֵשׁ, חֵרֵשׁ בַּר אֵיתוֹיֵי גִיטָּא הוּא?! וְהָתְנַן: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן!

2 וְאָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ, וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ. לְרָבָא נִיחָא, לְרַבָּה קַשְׁיָא!

3 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לְאַחַר שֶׁלָּמְדוּ. אִי הָכִי, יָכוֹל נָמֵי! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ.

4 אִי הָכִי, אֵינוֹ יָכוֹל נָמֵי! פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא, וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזוּר בַּהּ רַבָּנַן.

5 וְהָא אִשָּׁה, דְּלָא שְׁכִיחָא, וּתְנַן: הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁצְּרִיכָה לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״? שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בִּשְׁלִיחוּת.

6 אִי הָכִי, בַּעַל נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: הוּא עַצְמוֹ שֶׁהֵבִיא גִּיטּוֹ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״?

7 טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, דִּילְמָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר וּפָסֵיל לֵיהּ; הַשְׁתָּא מִינְקָט נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ, וְעַרְעוֹרֵי קָא מְעַרְעַר עֲלֵיהּ?!

8 תָּא שְׁמַע, דִּבְעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, צְרִיכִין שֶׁיֹּאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם״ אוֹ אֵין צְרִיכִין? אֲמַר לֵיהּ: אֵין צְרִיכִין. וּמָה אִילּוּ יֹאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ גֵּרְשָׁהּ״, מִי לָא מְהֵימְנִי?!

9 לְרָבָא נִיחָא, לְרַבָּה קַשְׁיָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לְאַחַר שֶׁלָּמְדוּ.

10 אִי הָכִי, חַד נָמֵי! גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ.

11 אִי הָכִי, בֵּי תְרֵי נָמֵי! בֵּי תְרֵי דְּמַיְיתוּ גִּיטָּא, מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא; וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזוּר בָּהּ רַבָּנַן.

12 וְהָא אִשָּׁה, דְּלָא שְׁכִיחָא, וּתְנַן: הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא עַצְמָהּ צְרִיכָה לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״! שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בִּשְׁלִיחוּת.

13 אִי הָכִי, בַּעַל נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: הוּא עַצְמוֹ שֶׁהֵבִיא גִּיטּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״? טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ – דִּילְמָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר וּפָסֵיל לֵיהּ; הַשְׁתָּא מִינְקָט נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ, וְעַרְעוֹרֵי קָא מְעַרְעַר עֲלֵיהּ?!

14 תָּא שְׁמַע: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וּנְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אִם נִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. הֱוֵי לֹא הוּצְרְכוּ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ לְהַחֲמִיר עָלֶיהָ, אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ.

15 לְרָבָא נִיחָא, לְרַבָּה קַשְׁיָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לְאַחַר שֶׁלָּמְדוּ.

16 וְהָאָמְרַתְּ: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר הַדָּבָר לְקִלְקוּלוֹ! כְּשֶׁנִּיסַת. אִי הָכִי, הֱוֵי לָא הוּצְרְכוּ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ לְהַחְמִיר עָלֶיהָ אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ?! מִשּׁוּם דְּנִיסַּת הוּא!

17 הָכִי קָאָמַר: וְכִי תֵּימָא לְהַחֲמִיר עֲלַהּ וְלַפְּקַהּ, הֱוֵי לֹא הוּצְרְכוּ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ לְהַחְמִיר עָלֶיהָ אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ,

18 טַעְמָא מַאי – דִּילְמָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר וּפָסֵיל לֵיהּ; הַשְׁתָּא בַּעַל לָא קָא מְעַרְעַר, אֲנַן נֵיקוּם וּנְעַרְעַר עֲלַהּ?!

19 בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְחַד אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ.

20 תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אַיְיתִי גִּיטָּא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וַאֲמַר לֵיהּ: צְרִיכְנָא לְמֵימַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אוֹ לָא?

21 אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, אֲבָל בְּדוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים דִּבְקִיאִין לִשְׁמָהּ – לֹא. תִּסְתַּיֵּים.

22 וְתִסְבְּרָא?! וְהָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! וְעוֹד, הָא אָמְרִינַן שֶׁמָּא יַחְזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ!

23 אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא הֲוָה בַּהֲדֵיהּ, וְהָא דְּלָא חָשֵׁיב לֵיהּ – מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

24 אִיתְּמַר: בִּפְנֵי כַּמָּה נוֹתְנוֹ לָהּ? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא; חַד אָמַר: בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְחַד אָמַר: בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה.

25 תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, דְּרָבִין בַּר רַב חִסְדָּא אַיְיתִי גִּיטָּא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַאֲמַר לֵיהּ: זִיל הַב לָהּ בְּאַפֵּי תְּרֵי, וְאֵימָא לְהוּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. תִּסְתַּיֵּים.

26 לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, קָסָבַר: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ; וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ?

27 וְתִסְבְּרָא?! הָא מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָכָא הֵיכִי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּפְנֵי שְׁנַיִם?

28 וְעוֹד, הָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא!

29 אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָכָא בְּשָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד וְעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין קָמִיפַּלְגִי: מַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, קָסָבַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד, וְעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין.

30 וְהָא קַיְימָא לַן בִּדְרַבָּנַן דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין!

31 אֶלָּא הָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּאִשָּׁה כְּשֵׁירָה לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, זִמְנִין דְּמַיְיתָא לֵיהּ אִיתְּתָא וְסָמְכִי עֲלַהּ.

32 וְאִידַּךְ: אִשָּׁה – מִידָּע יָדְעִי וְלָא סָמְכִי עֲלַהּ.

33 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וּנְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

34 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְיֹאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״.

35 וְרַבִּי מֵאִיר, מִשּׁוּם דְּלֹא אָמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר?

36 אִין, רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר.

37 בַּר הֶדְיָא בָּעֵי לְאֵתוֹיֵי גִּיטָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַחַי, דַּהֲוָה מְמוּנֶּה אַגִּיטֵּי, אֲמַר לֵיהּ: צָרִיךְ אַתָּה לַעֲמוֹד עַל כָּל אוֹת וָאוֹת. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, אָמְרִי לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ.

38 וְכִי תֵּימָא אֶעֱבֵיד לְחוּמְרָא, נִמְצָא אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל גִּיטִּין הָרִאשׁוֹנִים.

39 רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אַיְיתִי גִּיטָּא, פַּלְגָא אִיכְּתַב קַמֵּיהּ וּפַלְגָא לָא אִיכְּתַב קַמֵּיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת לִשְׁמָהּ, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. רַב אָשֵׁי אָמַר:

פירוש ביאור שטיינזלץ על גיטין ה׳

1 אילימא אם לומר שהוא חרש ולכן אינו יכול לדבר, וכי חרש בר איתויי גיטא בן הבאת גט הוא, וכי ראוי הוא לכך? והתנן והרי שנינו במשנה: הכל כשרים להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן שאינם ראויים כלל להיות שליחים כיון שאין הם בני דעת!

2 ואמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שהשליח נתנו לה, את הגט כשהוא פקח שומע ולא הספיק לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" עד שנתחרש, ששליחותו היתה שליחות ראויה, אלא שכעת אינו יכול לומר דבר. לרבא ניחא נוח הדבר, ואולם לרבה קשיא קשה: מה מועיל אם יתקיים הגט בחותמיו, והרי סוף סוף יש צורך בעדות על כתיבת הגט לשמה!

3 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — לא בעיקר התקנה, אלא בדורות אחרונים לאחר שלמדו אף במדינת הים שיש לכתוב גט לשמה. ומקשים: אי הכי אם כך שמדובר כשהכל מוחזקים בקיאים, אם כן אפילו אם השליח יכול להעיד נמי גם כן לא יצטרך לומר "בפני נכתב", ודיו בקיום חתימת העדים! ומשיבים: בכל זאת צריך השליח להעיד, והטעם: גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, ששוב לא יהא ידוע הצורך בכתיבה לשמה.

4 ומקשים: אי הכי אם כך שאנו גוזרים גזירה זו, גם אם הביא את הגט מי שאינו יכול נמי גם כן לא יועיל קיום הגט בחותמיו, בגלל גזירה זו! ומשיבים: מקרה כזה של פקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא דבר שאינו מצוי הוא, ומילתא דלא שכיחא ודבר שאינו מצוי לא גזור בה רבנן גזרו בו חכמים.

5 ומקשים על כך: והא והרי אשה עצמה המביאה את גיטה, שהוא גם כן דבר דלא שכיחא שאינו מצוי, ותנן ושנינו במשנה: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שצריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ומדוע גזרו חכמים שתאמר, הרי אין זה דבר מצוי שהיא בעצמה תהיה שליח להבאת גיטה?! ומשיבים: קבעו חכמים דבר זה כתקנה כדי שלא תחלוק בשליחות, אלא יצטרכו כל השליחים המביאים גט אשה להעיד.

6 ומקשים: אי הכי אם כך שכך תיקנו, בעל נמי גם כן המביא את גט אשתו יצטרך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" כדי שלא לחלוק בשליחות! אלמה תניא ומפני מה שנויה ברייתא: הוא, הבעל עצמו שהביא את גיטו, אין צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"?

7 ומשיבים: טעמא מאי אמור רבנן מה טעם אמרו חכמים שצריך שליח הגט לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" - דילמא אתי שמא יבוא הבעל מערער ויערער ופסיל ליה ויפסול אותו את הגט, ואולם במקרה זה, וכי השתא מינקט נקיט ליה בידיה עכשיו הוא מחזיק אותו בידו וערעורי קא מערער עליה ומערער עליו? שאם אינו רוצה לתתו יקרענו! ולכן אין טעם לגזור במקרה זה.

8 ומנסים להביא ראיה נוספת: תא שמע בוא ושמע ממה דבעא מיניה ששאל אותו שמואל מרב הונא: שנים שהביאו גט ממדינת הים, האם צריכין שיאמרו "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם" או אין צריכין? אמר ליה לו: אין צריכין. ונתן טעם לדבר: ומה אילו יאמרו ויעידו רק "בפנינו גרשה", בלי להביא גט, מי האם לא מהימני יהיו נאמנים הם בכך ותיחשב כגרושה? ואם כן, כאשר הם באים ומביאים את הגט הריהם נאמנים שהיו הגירושין כתיקונם.

9 לשיטת רבא ניחא נוח הדבר, כיון שהכל תלוי במציאותם של עדים לקיימו, והרי שני עדים לפנינו, אולם לרבה קשיא קשה שהרי יש צורך גם בעדות שנכתב לשמה! ומשיבים: לשיטתו צריכים לומר כי הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — לאחר שלמדו במדינת הים שהגט צריך להיכתב לשמה.

10 ומקשים: אי הכי אם כך שמדובר לאחר שלמדו, חד אחד שמביא את הגט נמי גם כן לא יצטרך לומר "בפני נכתב" וכו'! ומשיבים: עד אחד עדיין צריך לומר, והטעם: גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו.

11 ומקשים שוב: אי הכי, בי תרי נמי אם כך, שניים גם כן יצטרכו לומר אף הם "בפני נכתב" וכו', משום הגזירה! ומשיבים: בי תרי דמייתו גיטא, מילתא דלא שכיחא שניים שמביאים גט, דבר שאינו מצוי הוא, ומילתא דלא שכיחא ודבר שאינו מצוי לא גזור בה רבנן גזרו בו חכמים.

12 ומקשים: והא והרי אשה המביאה את גיטה שדבר שלא שכיחא מצוי הוא, ותנן ושנינו במשנה: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא עצמה צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"! ומשיבים: הטעם בזה הוא כדי שלא תחלוק בשליחות של יחיד.

13 ומקשים: אי הכי אם כך, בעל נמי גם כן יצטרך לומר! אלמה תניא ומפני מה שנויה ברייתא: הוא, הבעל עצמו שהביא את גיטו, אינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"? ומשיבים: טעמא מאי אמור רבנן מה טעם אמרו חכמים שצריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" — דילמא אתי שמא יבוא הבעל מערער ופסיל ליה יערער ויפסול אותו, את הגט, השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה עכשיו הוא מחזיק אותו בידו ומערער עליו?

14 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: שליח המביא גט ממדינת הים, ונתנו לה, לאשה ולא אמר לה "בפני נכתב ובפני נחתם", אם נתקיים הגט בחותמיו, שהעידו אחרים על חתימת העדים — הרי זה גט כשר, ואם לאו לא — הריהו פסול. הוי, לא הוצרכו לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" להחמיר עליה, אלא להקל עליה שלא תהא זקוקה לקיים את הגט.

15 וברייתא זו לרבא ניחא נוחה, לרבה קשיא קשה היא, שהרי לדעתו אמירת "בפני נכתב" וכו' באה להחמיר בדבר משום חשש "לשמה"! ומתרץ רבה: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — לאחר שלמדו.

16 ומקשים: והאמרת והרי אמרת: גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו, ומפני מה לא גזרו פה? ומשיבים: כאן מדובר כשניסת כשנישאה כבר האשה, ולא רצו להחמיר להוציאה מבעלה השני רק משום גזירה. ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש, מה שנאמר שם: הוי לא הוצרכו לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" להחמיר עליה אלא להקל עליה, לא זה הטעם, אלא משום שניסת נישאה הוא, שזה הוא הטעם של ההיתר!

17 ומשיבים: באמת הכי קאמר כך הוא אומר, זו היתה כוונתו, וכך יש להבין את הדברים: וכי תימא ואם תאמר להחמיר עלה ולפקה שנחמיר עליה ונוציא אותה מבעלה — הוי לא הוצרכו לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" להחמיר עליה אלא להקל עליה, ומשום כך לא עמדו חכמים במקרה זה על קיום גזירתם,

18 שהרי טעמא מאי מה הטעם שהצריכו בכלל עדות זו — דילמא אתי שמא יבוא הבעל מערער ופסיל ליה ויערער ויפסול אותו, השתא עכשיו כשה בעל לא קא מערער אינו מערער ורואה שהיא נישאת, אנן ניקום ונערער עלה אנו נעמוד ונערער עליו?

19 א ומעירים: רבה ורבא חולקים הם בפלוגתא במחלוקת של ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אחד מהם אמר טעם לתקנת אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם": לפי שאין בקיאין לשמה, וחד ואחד מהם אמר: לפי שאין עדים מצויין לקיימו.

20 ומוסיפים: תסתיים תוגדר שר' יהושע בן לוי הוא זה שאמר שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה. ומה הראיה לדבר? — שר' שמעון בר אבא אייתי גיטא לקמיה הביא גט לפני ר' יהושע בן לוי, ואמר ליה לו: צריכנא למימר האם צריך אני לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", או לא?

21 אמר ליה לו: לא צריכת אינך צריך, שכן, לא אמרו שצריך לומר כן אלא בדורות הראשונים, שאין בקיאין לשמה, אבל בדורות האחרונים שבקיאין לשמה — לא, אם כן, תסתיים תוגדר שהוא החכם שסבר שהטעם הוא משום כתיבה לשמה.

22 ותוהים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן שאין שליח יחידי צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"? והא והרי כבר הוכחנו שגם רבה אית ליה יש לו, מקבל גם את שיטת רבא ובעיה זו של מציאות עדים אינה נפתרת רק על ידי זה שדורות אחרונים למדו כתיבת גט לשמה! ועוד, הא אמרינן הרי אנו אומרים לשיטת רבה שצריך להמשיך ולומר "בפני נכתב" וכו' שמא יחזור דבר לקלקולו!

23 אלא, כך צריך לומר: ר' שמעון בר אבא איניש אחרינא הוה בהדיה איש אחר, נוסף, היה איתו כעד, והא וזה שלא חשיב ליה מנה אותו במעשה זה — משום כבודו של ר' שמעון בר אבא, שאותו אדם היה אדם פשוט ולכן לא הוזכר, אבל כיון שהיו שני עדים, החשש שאין עדים מצויים אינו קיים כאן, ובמקרה כזה שהוא לא מצוי אף אין אנו גוזרים משום החשש שמא יחזור הדבר לקלקולו.

24 ב איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: בפני כמה נותנו השליח המביא את הגט מחוצה לארץ לה, לאשה? ר' יוחנן ור' חנינא נחלקו בכך, חד אחד מהם אמר: בפני שנים נותנו, וחד ואחד מהם אמר: בפני שלשה נותנו.

25 ומעירים: תסתיים תוגדר שר' יוחנן הוא שאמר בפני שנים. ומה הראיה? שרבין בר רב חסדא אייתי גיטא לקמיה הביא גט לפני ר' יוחנן, ואמר ליה לו ר' יוחנן: זיל הב לך תן לה את הגט באפי תרי בפני שניים ואימא להו ואמור להם "בפני נכתב ובפני נחתם". ומסכמים: אכן, תסתיים תוגדר שזוהי שיטת ר' יוחנן.

26 ומציעים: לימא בהא קמיפלגי האם נאמר שבענין זה הם חלוקים, דמאן דאמר שמי שאומר בפני שנים, קסבר סבור שהטעם הוא: לפי שאין בקיאין לשמה, וכיון שהעיד שנכתב הדבר לשמו — די בכך, ומאן דאמר ומי שאומר שצריך שיעיד בפני שלשה, קסבר סבור: לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ולכן צריך להעיד בפני שלושה שהם בית דין כפי שמעידים בכל קיום שטרות?

27 ודוחים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן? הא הרי מכיון שר' יהושע בן לוי אמר, כפי שהוכחנו, שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה, ממילא מובן כי ר' יוחנן החולק עליו, הוא שאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. והכא היכי קאמר וכאן איך אומר ר' יוחנן בפני שנים? שאם הטעם לשלושה הוא מפני הצורך לקיים את השטר, היה דווקא ר' יוחנן צריך לומר שיקיימנו בפני שלושה!

28 ועוד, הא הרי רבה אית ליה יש לו, מקבל את שיטת רבא. ואם כן, גם האומר שאין בקיאים לשמה, מכל מקום צריך עדים לקיימו, ואם צריך בית דין לכך — הלא אין שנים בית דין!

29 אלא, יש לומר דכולי עלמא שלדעת הכל במחלוקת זו, בעינן צריכים אנו עדים מצויין לקיימו, והכא וכאן בשאלה אחרת נחלקו: האם שליח בדבר נעשה עד להעיד על אותו דבר עצמו, והאם עד נעשה דיין באותו דין עצמו, קמיפלגי חלוקים הם. וכך נפרש: מאן דאמר מי שאומר שמעיד בפני שנים, קסבר סבור: שליח נעשה עד, ועד נעשה דיין, ואם כן, שליח זה שמעיד על אמיתות הגט, הריהו מצטרף לשנים האחרים והם נעשים בית דין ומקיימים אותו. ומאן דאמר ומי שאומר בפני שלשה, קסבר סבור הוא: אמנם שליח נעשה עד, אבל אין עד נעשה דיין, ומשום כך צריך השליח שלושה כדי להעיד בפניהם.

30 ומקשים: והא קיימא לן והרי מוחזק בידינו שדברים שהם בדרבנן מדברי סופרים בלבד שעד נעשה בהם דיין והצורך בקיום שטרות הוא מדברי סופרים, ובזה יכול עד להיעשות דיין!

31 אלא, יש לחזור מהעמדת המחלוקת בנקודה זו, ולומר כי הכא בהא קמיפלגי כאן בזה הם חלוקים, דמר שחכם זה ר' חנינא, המצריך לתת את הגט בפני שלושה, סבר סבור: כיון שאף אשה כשירה להביא את הגט, יש לחשוש זמנין דמייתא ליה איתתא וסמכי עלה פעמים שמביאה אותו אשה ואלו שבפניהם הובא הגט סומכים עליה, שאינם יודעים שמה שמספיק להעיד בפני שניים הוא מפני שהעד מצטרף, ויבואו לטעות שדי בשניים בלבד, וכיון שאין אשה מצטרפת לבית דין נמצא שאין כאן בית דין המקבל את העדות ומקיים את הגט. ומשום כך הצריכו בכל מקרה שלושה.

32 ואידך והאחר ר' יוחנן, סבור בענין זה של אשה: אשה — מידע ידעי ולא סמכי עלה יודעים אנשים שאינה יכולה לדון ואין סומכים עליה ואז מביאים עוד אדם שלישי, ואין מקום לגזור בדבר.

33 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן שאינו מצריך אלא שניים שיעיד השליח בפניהם: המביא גט ממדינת הים, ונתנו לה ולא אמר לה "בפני נכתב ובפני נחתם" והלכה ונישאה לאחר — יוציא הבעל השני את האשה בגט, והולד שנולד מנישואים אלה ממזר הוא, אלו דברי ר' מאיר.

34 וחכמים אומרים : אין הולד מן השני ממזר. כיצד יעשה לתקן את הדברים כראוי? יחזור השליח ויטלנו הימנה ממנה, את הגט ויחזור ויתננו לה בפני שנים, ויאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואף שהמחלוקת היתה בענין אחר, מכל מקום מפורש בה שצריך לומר בפני שניים ולא בפני שלושה.

35 כיון שהבאנו את הברייתא, תוהים: ור' מאיר מה הוא סבור, וכי משום שלא אמר השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" יוציא והולד ממזר? הרי מדובר גם במקרה שהעד ראה את כתיבת וחתימת הגט, ורק מפני שלא אמר יחמירו בו עד כדי כך!?

36 ומשיבים: אין כן, ר' מאיר לטעמיה לטעמו, לשיטתו בענין זה. שאמר רב המנונא משמיה משמו של עולא: אומר היה ר' מאיר: כל המשנה כל דבר ממטבע צורה, תבנית שטבעו חכמים בגיטין — הרי זה יוציא את האשה שנישאה לו על סמך גט כזה, והולד ממזר.

37 ב מסופר: בר הדיא בעי לאתויי גיטא רצה להביא גט ממדינה למדינה, אתא לקמיה בא לפני ר' אחי דהוה שהיה ממונה אגיטי על הגיטין לשאול אותו מה עליו לעשות, אמר ליה לו: צריך אתה לעמוד על כל אות ואות בזמן כתיבת הגט, ולראות שהכל נעשה כראוי. אתא לקמיה בא לפני ר' אמי ור' אסי, אמרי ליה אמרו לו: לא צריכת אין אתה צריך לכך, אלא די שאתה נמצא במקום, ורואה שבכלל נעשה הדבר כראוי.

38 וכי תימא אעביד לחומרא ואם תאמר אעשה אני לחומרה כדעת ר' אחי שמחמיר בזה, נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים שהשליחים שהביאום לא בדקו בהם עד כדי כך.

39 מסופר: רבה בר בר חנה אייתי גיטא הביא גט, פלגא איכתב קמיה ופלגא חצי נכתב לפניו, וחצי לא איכתב קמיה נכתב לפניו. אתא לקמיה בא לפני ר' אלעזר כדי לברר מה הדין בענין זה. אמר ליה לו: אפילו אם לא כתב בו הסופר אלא שיטה שורה אחת לשמה בפניו, שוב אינו צריך להסתכל עוד ודיו בכך, שמן הסתם גם גמרו לשמה. רב אשי אמר:

« ביאור שטיינזלץ על גיטין ד׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על גיטין ו׳ ע״א »