ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ד

« ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ג ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ה ע״א »

1 בְּטַשָׁה בֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא כָּךְ כָּתוּב ״עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה״, אִם עֲרוּכָה בִּרְמַ״ח אֵבָרִים שֶׁלְּךָ — מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְאִם לָאו — אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.

2 תָּנָא, תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּתְחַיֵּיב בִּשְׂרֵיפָה לַמָּקוֹם. אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ אָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ.

3 אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, פְּתַח פּוּמָּיךְ קְרִי, פְּתַח פּוּמָּיךְ תְּנִי, כִּי הֵיכִי דְּתִתְקַיַּים בָּיךְ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״, אַל תִּקְרֵי ״לְמֹצְאֵיהֶם״ אֶלָּא ״לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה״.

4 אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, חֲטוֹף וֶאֱכוֹל חֲטוֹף וְאִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאָזְלִינַן מִינֵּיהּ כְּהִלּוּלָא דָּמֵי.

5 אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב הַמְנוּנָא: בְּנִי אִם יֵשׁ לָךְ — הֵיטֵב לָךְ, שֶׁאֵין בַּשְּׁאוֹל תַּעֲנוּג, וְאֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהַּ. וְאִם תֹּאמַר אַנִּיחַ לְבָנַי — חוֹק בַּשְּׁאוֹל מִי יַגִּיד לָךְ: בְּנֵי הָאָדָם דּוֹמִים לְעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה הַלָּלוּ נוֹצְצִין וְהַלָּלוּ נוֹבְלִין.

6 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ לְוָיָיה — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִוְיַת חֵן הֵם״.

7 חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ — יַעֲסוֹק בְּתוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ״. חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ״. חָשׁ בְּמֵעָיו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ״. חָשׁ בְּעַצְמוֹתָיו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ״. חָשׁ בְּכׇל גּוּפוֹ — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״.

8 אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרַבִּי חִיָּיא: בֹּא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: אָדָם נוֹתֵן סַם לַחֲבֵירוֹ — לָזֶה יָפֶה, וְלָזֶה קָשֶׁה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן: נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — סַם חַיִּים לְכׇל גּוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״.

9 אָמַר רַב אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכּוֹנוּ יַחְדָּיו עַל שְׂפָתֶיךָ״, אֵימָתַי דִּבְרֵי תוֹרָה נְעִימִים — בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, וְאֵימָתַי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ — בִּזְמַן שֶׁיִּכּוֹנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ.

10 רַבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא: ״שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב״, אֵימָתַי שִׂמְחָה לָאִישׁ — בִּזְמַן שֶׁמַּעֲנֶה בְּפִיו. לָשׁוֹן אַחֵר: אֵימָתַי שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו — בִּזְמַן שֶׁדָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב.

11 רַבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״, אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ — בִּזְמַן שֶׁבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ.

12 רָבָא אָמַר מֵהָכָא: ״תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה״, אֵימָתַי תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ — בִּזְמַן שֶׁאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה.

13 רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ״. וּכְתִיב ״וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה״. זָכָה — תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לוֹ. לֹא זָכָה — וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה.

14 תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נֶצַח״ ״סֶלָה״ ״וָעֶד״ — אֵין לוֹ הֶפְסֵק עוֹלָמִית. נֶצַח, דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף״.

15 סֶלָה, דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה׳ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה״. וָעֶד, דִּכְתִיב: ״ה׳ יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד״.

16 סִימָן: ״עֲנָקִים״ ״לְחָיָיו״ ״לוּחוֹת״ ״חָרוּת״. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי דִּכְתִיב ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲנָק זֶה שֶׁרָף עַל הַצַּוָּאר וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ.

17 וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי דִּכְתִיב ״לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבּוֹשֶׂם״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה זוֹ שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ, וּכְבוֹשֶׂם זֶה שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין בָּהּ — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים, וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים.

18 וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי דִּכְתִיב ״לוּחוֹת אֶבֶן״, אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ אֶת לְחָיָיו כְּאֶבֶן זוֹ שֶׁאֵינָהּ נִמְחֵית — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ.

19 וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי דִּכְתִיב ״חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת״, אִלְמָלֵי לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — לֹא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל.

20 רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חָרוּת״ — אַל תִּיקְרֵי ״חָרוּת״, אֶלָּא חֵירוּת.

21 אָמַר רַב מַתְנָה: מַאי דִּכְתִיב ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ.

22 רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא הֲוָה לֵיהּ מִלְּתָא לְרַב יוֹסֵף בַּהֲדֵיהּ, כִּי מְטָא מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי אֲמַר: אֵיזִיל וַאֲפַיְּיסֵיהּ. אֲזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ דְּקָא מָזֵיג לֵיהּ כָּסָא. אֲמַר: הַב לִי וְאֶימְזְגֵיהּ אֲנָא. יְהַב לֵיהּ, מַזְגֵיהּ. כִּדְטַעְמֵיהּ אָמַר: דָּמֵי הַאי מְזִיגָא לִמְזִיגָא דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא.

23 אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּתֵּיב אַכַּרְעָיךָ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לִי הָנֵי קְרָאֵי. מַאי דִּכְתִיב: ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא״?

24 אֲמַר לֵיהּ: אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ — תּוֹרָה נִיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה — נְחָלוֹ אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל״. וְכֵיוָן שֶׁנְּחָלוֹ אֵל — עוֹלֶה לִגְדוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת״.

25 וְאִם מֵגֵיס לִבּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא״. וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא״.

26 אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: ״חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים״, אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי שֶׁמַּסְרַחַת וְאוֹכֶלֶת — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים״.

27 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ״, לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כִּתְאֵנָה, מָה תְּאֵנָה זוֹ

28 כׇּל זְמַן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ — מוֹצֵא בָּהּ תְּאֵנִים. אַף דִּבְרֵי תוֹרָה, כׇּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן — מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם.

29 אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן וְגוֹ׳״, לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְאַיֶּלֶת? לוֹמַר לָךְ: מָה אַיָּלָה רַחְמָהּ צַר, וַחֲבִיבָה עַל בּוֹעֲלָהּ כׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲבִיבִין עַל לוֹמְדֵיהֶן כׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה.

30 ״וְיַעֲלַת חֵן״ — שֶׁמַּעֲלָת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. ״דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכׇל עֵת״ — לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּדַד? מָה דַּד זֶה כׇּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ — מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה, כׇּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן — מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם.

31 ״בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד״ — כְּגוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פְּדָת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי, וּסְדִינוֹ מוּטָל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם לִיטְּלוֹ, וּמָצָא בּוֹ שָׂרָף.

32 תָּנָא דְּבֵי רַב עָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״רוֹכְבֵי אֲתוֹנוֹת צְחוֹרוֹת יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהוֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ״, ״רוֹכְבַי אֲתוֹנוֹת״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּהַלְּכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד בּוֹ תּוֹרָה. ״צְחוֹרוֹת״ — שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּצָהֳרַיִם. ״יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין״ — שֶׁדָּנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. ״וְהוֹלְכֵי״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. ״עַל דֶּרֶךְ״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. ״שִׂיחוּ״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד, שֶׁכׇּל שִׂיחָתָן דִּבְרֵי תוֹרָה.

33 אָמַר רַב שֵׁיזְבִי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מַאי דִּכְתִיב ״לֹא יַחֲרוֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ״ — לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים צַיָּיד הָרַמַּאי.

34 רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: צַיָּיד הָרַמַּאי יַחֲרוֹךְ?

35 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: מָשָׁל לְצַיָּיד שֶׁצָּד צִפֳּרִים, אִם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מְשַׁבֵּר כְּנָפָיו — מִשְׁתַּמֵּר, וְאִם לָאו — אֵין מִשְׁתַּמֵּר.

36 אָמַר רַבָּה אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקוֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה״, אִם עוֹשֶׂה אָדָם תּוֹרָתוֹ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, — מִתְמַעֵט, וְאִם לָאו — קוֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה.

37 אָמַר רַבָּה: יָדְעִי רַבָּנַן לְהָא מִלְּתָא, וְעָבְרִי עֲלַהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא עֲבַדְתַּהּ, וְאִיקַּיַּים בִּידַאי.

38 תָּנוּ רַבָּנַן, כֵּיצַד סֵדֶר מִשְׁנָה: מֹשֶׁה לָמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה. נִכְנַס אַהֲרֹן, וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּירְקוֹ, נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לִשְׂמֹאל מֹשֶׁה. נִכְנְסוּ בָּנָיו, וְשָׁנָה לָהֶן מֹשֶׁה פִּירְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, אֶלְעָזָר יָשַׁב לִימִין מֹשֶׁה, וְאִיתָמָר לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן לִימִין מֹשֶׁה חוֹזֵר. נִכְנְסוּ זְקֵנִים וְשָׁנָה לָהֶן מֹשֶׁה פִּירְקָן. נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים, נִכְנְסוּ כׇּל הָעָם וְשָׁנָה לָהֶן מֹשֶׁה פִּירְקָן. נִמְצְאוּ בְּיַד אַהֲרֹן אַרְבָּעָה, בְּיַד בָּנָיו שְׁלֹשָׁה, וּבְיַד הַזְּקֵנִים שְׁנַיִם, וּבְיַד כׇּל הָעָם אֶחָד.

39 נִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה וְשָׁנָה לָהֶן אַהֲרֹן פִּירְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן שָׁנוּ לָהֶן בָּנָיו פִּירְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, שָׁנוּ לָהֶן זְקֵנִים פִּירְקָן. נִמְצָא בְּיַד הַכֹּל אַרְבָּעָה.

40 מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חַיָּיב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים. וְקַל וָחוֹמֶר, וּמָה אַהֲרֹן שֶׁלָּמַד מִפִּי מֹשֶׁה, וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה — כָּךְ, הֶדְיוֹט מִפִּי הֶדְיוֹט — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

41 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיִּלְמָדֶנּוּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּמִנַּיִן עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂימָהּ בְּפִיהֶם״,

42 וּמִנַּיִין שֶׁחַיָּיב לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״.

43 וְלִיגְמְרוּ כּוּלְּהוּ מִמֹּשֶׁה! כְּדֵי לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן וּבָנָיו, וְכָבוֹד לַזְּקֵנִים.

44 וְנֵיעוּל אַהֲרֹן וְנִיגְמַר מִמֹּשֶׁה, וְלִיעַיְילוּ בָּנָיו וְלִיגְמְרוּ מֵאַהֲרֹן, וְלִיעַיְילוּ זְקֵנִים וְלֵילְפוּ מִבָּנָיו, וְלֵיזְלוּ וְלַיגְמְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל! כֵּיוָן דְּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה גָּמַר, מִסְתַּיְּיעָא מִלְּתֵיהּ.

45 אָמַר מָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן לִימִין מֹשֶׁה חוֹזֵר. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ — הָרַב בָּאֶמְצַע, וְגָדוֹל בִּימִינוֹ, וְקָטָן בִּשְׂמֹאלוֹ. לֵימָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא רַבָּנַן?

46 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, מִשּׁוּם טִירְחָא דְאַהֲרֹן.

47 רַבִּי פְּרִידָא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה תָּנֵי לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זִימְנֵי וְגָמַר. יוֹמָא חַד בַּעְיוּהּ לְמִלְּתָא דְמִצְוָה. תְּנָא לֵיהּ וְלָא גְּמַר.

48 אֲמַר לֵיהּ: הָאִידָּנָא מַאי שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ: מִדְּהָהִיא שַׁעְתָּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְמָר אִיכָּא מִילְּתָא דְּמִצְוָה — אַסְּחַאי לְדַעְתַּאי, וְכׇל שַׁעְתָּא אָמֵינָא: הַשְׁתָּא קָאֵי מָר, הַשְׁתָּא קָאֵי מָר. אֲמַר לֵיהּ: הַב דַּעְתָּיךְ וְאַתְנֵי לִיךְ. הֲדַר תְּנָא לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זִימְנֵי אַחֲרִינֵי.

49 נְפַקָא בַּת קָלָא וַאֲמַר לֵיהּ: נִיחָא לָיךְ דְּלִיסְפּוֹ לָךְ אַרְבַּע מְאָה שְׁנֵי, אוֹ דְּתִיזְכּוֹ אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אָמַר: דְּנִיזְכּוֹ אֲנָא וְדָרַיי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וָזוֹ.

50 אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵין תּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂימָהּ בְּפִיהֶם״, אַל תִּקְרֵי ׳שִׂימָהּ׳, אֶלָּא ׳סַיְּמֶנָּהּ׳.

51 שַׁמְעַהּ רַב תַּחְלִיפָא מִמַּעְרְבָא, אֲזַל אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר: אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן מֵהָכָא מַתְנִינַן לַהּ: ״הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים שִׂימִי לָךְ וְגוֹ׳״ — עֲשׂוּ צִיּוּנִים לַתּוֹרָה. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי צִיּוּן לִישָּׁנָא דְסִימָנָא הוּא? דִּכְתִיב: ״וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן״.

52 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר, מֵהָכָא: ״אֱמוֹר לַחׇכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ וּמוֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא״ — עֲשֵׂה מוֹדָעִים לַתּוֹרָה. רָבָא אָמַר: עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה.

פירוש ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ד

1 בטשה ביה, בעטה בו אמרה ליה לו: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה" שמואל ב' כג, ה, משמע אם ערוכה התורה במאתים ארבעים ושמונה איברים שלך — כלומר שאתה מתאמץ בה גם בגופך משתמרת, ואם לאו — אינה משתמרת. ומעין זה תנא שנה: תלמיד אחד היה לר' אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו.

2 ואגב מעשה זה בתלמיד ר' אליעזר מסופר גם: תנא שנה, תלמיד אחד היה לר' אליעזר שנתחייב בעונש שריפה למקום שכינה בגלל חטאיו אך אמרו: הניחו לו ולא תענישוהו כדינו משום שאדם גדול שמש.

3 ומעין אותה הוראה של ברוריה אמר שמואל לרב יהודה: שיננא גדול השינים, פתח פומיך קרי פיך וקרא, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי פיך ושנה כדי שתתקיים התורה בך ותאריך ימים שנאמר "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא" משלי ד, כב אל תקרי תקרא "למצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה".

4 ועוד הוראה אמר שמואל לרב יהודה תלמידו החביב עליו: שיננא גדול השינים, חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו כמשתה חתונה הוא ששמחתו רק לפי שעה, ואם אינו נהנה עכשיו לא יוכל ליהנות לאחר מכן.

5 ובדומה לכך אמר לו רב לרב המנונא: בני, אם יש לך ממון — היטב לך לעצמך, ואין טעם להמתין שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה, ואם תאמר אחסוך כדי שאניח לבני — חוק בשאול מי יגיד לך מי משניכם יקדים למות ערוך: שהרי לענין מיתה בני אדם דומים לעשבי השדה הללו נוצצין גדלים ומתברכים מעשיהם והללו נובלין מתים.

6 א כיון שנדרש פסוק "כי חיים הם למוצאיהם" לענין תורה מביאים דרשה נוספת בשבח התורה הקשורה בפסוק זה. אמר ר' יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו בן לוייה ומפחד — יעסוק בתורה, שכן נאמר על דברי תורה "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך" משלי א ט

7 חש בראשו — יעסוק בתורה, שנאמר "כי לוית חן הם לראשך". חש בגרונו — יעסוק בתורה, שנאמר "וענקים לגרגרתיך". חש במעיו — יעסוק בתורה, שנאמר "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך" משלי ג, ח. חש בעצמותיו — יעסוק בתורה, שנאמר "ושקוי לעצמותיך". חש בכל גופו — יעסוק בתורה, שנאמר "ולכל בשרו מרפא" משלי ד, כב.

8 אמר רב יהודה בר' חייא: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם אדם נותן סם לחבירו — לזה לחלק זה בגוף יפה, ולזה קשה ומזיק. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל — סם חיים לכל גופו, שנאמר "ולכל בשרו מרפא".

9 ולשבחם של לימוד תורה וידיעתה אמר ר' אמי: מאי דכתיב מהו שנאמר "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדו על שפתיך" משלי כב, יח אימתי דברי תורה נעים — בזמן שתשמרם בבטנך ותדעם, ואימתי תשמרם בבטנך — בזמן שיכנו יחדו על שפתיך ואתה הוגה בקול ודורש בהם.

10 ור' זירא אמר אותו רעיון מהכא מכאן: "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב" משלי טו, כג, אימתי "שמחה לאיש" — בזמן שמענה של דברי תורה בפיו. לישנא אחרינא לשון אחרת: אימתי שמחה לאיש במענה פיו — בזמן שדבר בעתו מה טוב כלומר, יודע מתי וכיצד לומר כל דבר.

11 ר' יצחק אמר אותו רעיון מהכא מכאן שנאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" דברים ל, יד אימתי "קרוב אליך" — בזמן ש"בפיך ובלבבך לעשותו" שאתה עוסק בהם בפיך.

12 רבא אמר אותו ענין מהכא מכאן, מפסוק אחר שנאמר: "תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה" תהילים כא, ג, אימתי תאות לבו נתתה לו — בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה, והוא מדבר בדברי תורה.

13 רבא רמי הקשה, הראה סתירה מאותו פסוק על עצמו: כתיב נאמר "תאות לבו נתת לו" משמע שדי לו לאדם לבקש בלבו. ואילו בסופו כתיב נאמר "וארשת שפתיו בל מנעת סלה" משמע שצריך לבטא תפילתו בפיו. והשיב בעצמו: אם זכה אדם — תאות לבו נתתה לו, ואינו צריך אף לבטא את תפילתו בפיו. ואם לא זכה — הרי לפחות ארשת שפתיו בל מנעת סלה. ולסיומו של פסוק זה.

14 תנא שנה דבי החכם מבית מדרשו של ר' אליעזר בן יעקב: כל מקום שנאמר "נצח או "סלה" או "ועד" — אין לו הפסק עולמית. וראיה לדבר "נצח" דכתיב שנאמר בפסוק אחד: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" ישעיה נז, טז הרי שנצח משמעו כמו "לעולם".

15 סלה — דכתיב שנאמר "כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר אלהינו אלהים יכוננה עד עולם סלה" תהילים מח, ט הרי שסלה פירושו "עד עולם". "ועד" — שנאמר: "ה' ימלך לעלם ועד" שמות טו, יח.

16 ב בעקבות הפסוקים שעסקנו בהם ובמדרשם מביאים כמה מדרשי פסוקים שאמר ר' אליעזר וסימן נותנים להם "ענקים" "לחייו" "לוחות" "חרות". אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב מהו שנאמר "וענקים לגרגרתיך" משלי א, ט, ופירושו: אם משים אדם עצמו כענק זה שרף רופף על הצואר כן גם התלמיד חכם אינו דוחק או מפריע לאחרים, אף נראה ואינו נראה שהוא מכוסה בבגדים ובשיער כן גם התלמיד חכם שנמנע מלהיראות — תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו, שהיה נוהג בגסות הרוח, אין תלמודו מתקיים בידו, ועוד

17 אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב מהו שנאמר "לחיו כערוגת הבשם" שיר השירים ה יג אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין ועודרים בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה והנאתו לא רק למתבשם בו — תלמודו מתקיים, ואם לאו — אין תלמודו מתקיים.

18 ואמר ר' אליעזר: מאי דכתיב מהו שנאמר: "לחת אבן" שמות לא, יח, אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו, שאינה נמחית — תלמודו מתקיים בידו, ואם אינו כך, ואינו מתמיד עד כדי כך — אין תלמודו מתקיים בידו.

19 ואמר ר' אליעזר: מאי דכתיב מהו שנאמר: "והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלחת" שמות לב, טז. משמעו: אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונים שדבר זה נאמר בהם — לא נשתכחה תורה מישראל, והיו דברי התורה חרוטים וחקוקים בלבבות.

20 רב אחא בר יעקב אמר: אלמלא לא נשתברו אותם לוחות אין כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר "חרות", אל תיקרי "חרות" אלא חירות.

21 ובאותו ענין אמר רב מתנה: מאי דכתיב מהו שנאמר "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענתם וממדבר מתנה" במדבר כא, יח, — אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהוא הפקר לכל — שהכל דשין ודורכים בו — תלמודו מתקיים בידו וניתן לו כמתנה. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.

22 מסופר: רבא בריה בנו של רב יוסף בר חמא הוא רבא סתם הוה ליה מלתא היה לו דבר תרעומת לרב יוסף בהדיה עליו ומשום כך לא היו נפגשים, כי מטא מעלי יומא דכיפורי כאשר הגיע ערב יום הכפורים אמר רבא: איזיל ואפייסיה אלך ואפייסהו אזל, אשכחיה לשמעיה דקא מזיג ליה כסא הלך מצא את שמשו של רב יוסף שהוא מוזג לו כוס יין אמר ליה לו לשמש: הב תן לי ואימזגיה אנא. יהב ליה, מזגיה ואמזגהו אני. נתן לו ומזגו ורב יוסף עיוור היה ולא ראה את האורח, כדטעמיה כאשר טעם מן היין אמר: דמי האי מזיגא למזיגא דומה מזיגה זו למזיגה של רבא בריה בנו של רב יוסף בר חמא. שהיה מוסיף מים יתרים ליין. אמר ליה לו: אנא אני הוא

23 אמר ליה לו: לא תתיב אכרעיך עד דמפרשת לי הני קראי לא תשב על רגליך עד שתפרש לי פסוקים אלה: מאי דכתיב מהו שנאמר: "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון" במדבר כא, יט-כ?

24 אמר ליה לו: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו — תורה ניתנת לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה — נחלו ועשה אותו האל חלקו, שנאמר "וממתנה נחליאל". וכיון שנחלו אל — עולה, שנאמר "ומנחליאל במות" שהן בגובה.

25 ואם מגיס לבו מתגאה — הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא". ואם חוזר בו ומתחרט — הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר "כל גיא ינשא" ישעיה מ, ד

26 אמר רב הונא: מאי דכתיב מהו שנאמר: "חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים" תהילים סח, יא — אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, מיד ואינה מקפידה על אכילתה וכן הוא, אם מחזר אחר תלמודו מיד לאחר ששמעו מפי רבו, ואיכא דאמרי ויש שאומרים שמסרחת ואוכלת ואינה מקפידה על טיב מאכלה וכן היא, אם אינו מקפיד ומבזה את עצמו על תלמודו — תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו — אין תלמודו מתקיים בידו. ואם עושה כן — הקדוש ברוך הוא עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר "תכין בטובתך לעני אלהים", הקדוש ברוך הוא מכין לו בטובו סעודה לאותו עני.

27 ג אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב מהו שנאמר "נצר תאנה יאכל פריה" משלי כז, יח למה נמשלו דברי תורה כתאנה — מה תאנה זו

28 כל זמן שאדם ממשמש ומחפש בה פרי תאנה לאכול — מוצא בה תאנים, לפי שאין התאנים מבשילות בבת אחת, ובכל עת שמחפשים, מוצאים תאנה שנתבשלה זה עתה. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן — מוצא בהן טעם חדש.

29 אמר ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב מהו שנאמר "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" משלי ה, יט, למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה — אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

30 "ויעלת חן" — נדרש: שמעלת חן על לומדיה. "דדיה ירוך בכל עת" — למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו, מוצא בו חלב. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה ומוסיף להגות בהן — מוצא בהן טעם.

31 "באהבתה תשגה תמיד" — שבשל אהבת התורה נעשה שוגה בעניני העולם, כגון ר' אליעזר בן פדת, שאמרו עליו על ר' אליעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. שמחמת עיסוקו בתורה יצא מגדר מנהג העולם. ובענין זה מוסיפים לספר. תניא שנינו בברייתא, אמר ר' יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם ליטלו שרצה לקחת סדין זה לעצמו, ומצא בו שרף נחש השומר אותו.

32 ועוד לשבחה של התורה ולומדיה. תנא דבי שנה החכם של בית המדרש של רב ענן: מאי דכתיב מהו שנאמר "רכבי אתנות צחרות ישבי על מדין והלכי על דרך שיחו" שופטים ה, י, "רכבי אתנות" — אלו תלמידי חכמים, שמהלכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד בו תורה. "צחרות" — שעושין אותה בהירה כצהרים, כלומר מובנת. "ישבי על מדין" — שדנין דין אמת לאמיתו. "והלכי" — אלו בעלי מקרא שאינם חשובים כל כך. "על דרך" — אלו בעלי משנה. "שיחו" — אלו בעלי תלמוד שחשובים הם ביותר, שכן כל שיחתן דברי תורה. ועוד בנושא זה.

33 אמר רב שיזבי משום בשם ר' אלעזר בן עזריה: מאי דכתיב מהו שנאמר "לא יחרך רמיה צידו" משלי יב, כז — לא יחיה ולא יאריך ימים, צייד הרמאי — מי שאינו מטפל בציפורים שניצודו על ידו כראוי, אינו יכול להחזיק בהם לאחר מכן. אף כאן מי שלומד הרבה ואינו חוזר, איננו יכול להשיג דבר. ונדרש "יחרוך" כצירוף של יחיה— ארוך.

34 רב ששת אמר: וכי צייד הרמאי יחרוך? והרי ההולך בדרך זו אינו אלא שוטה, ואין בזה דבר מן הערמומיות!

35 כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל אמר: משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון שצד משבר כנפיו שלא יעוף — משתמר בידו מה שצד, ואם לאו — אין משתמר.

36 ובדומה אמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא: מאי דכתיב מהו שנאמר "הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה" משלי יג, יא אם עושה אדם את תורתו הון חבילות חבילות שכאן המלה 'הבל' נדרשת בחילוף אותיות ה'-ח', חבל — מתמעט בתורתו, ואם לאו שלומד מעט מעט וחוזר — קובץ על יד ירבה.

37 אמר רבה: ידעי רבנן להא מילתא, ועברי עלה יודעים חכמים דבר זה, ועוברים עליו שאינם נוהגים כן. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבדתה אני עשיתיה כזאת ושניתי כראוי כקובץ על יד, ואכן איקיים בידאי התקיים תלמודי בידי.

38 א וכיון שדברנו בדרך הלימוד מביאים עוד. תנו רבנן שנו חכמים, כיצד סדר משנה כלומר, כיצד נלמדה התורה שבעל פה מתחילה: משה למד מפי הגבורה ה'. נכנס אהרן וישב לפניו, ושנה לו משה פירקו שלמד מפי הגבורה, נסתלק אהרן מלימוד זה וישב לשמאל משה. נכנסו בניו של אהרן, ושנה להן משה פירקן, והיה אהרן מקשיב. נסתלקו בניו של אהרן, אלעזר ישב לימין משה, ואיתמר לשמאל אהרן. ר' יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר ושם מקום מושבו. שנחלקו בדבר האופן הראוי לסדר מקומות הישיבה ליד הרב. נכנסו זקנים שבישראל ושנה להן משה פירקן. נסתלקו זקנים לצד, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה פעמים ששמע את הפרק, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד.

39 נסתלק משה והלך לאהלו ושנה להן אהרן פירקו שלמד מפי משה. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה שכל העם למדו ארבע פעמים את הפרק שנלמד מפי הגבורה.

40 מכאן אמר ר' אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה עצמו, ומשה הרי קיבל את הדבר במישרין מפי הגבורה — כך היה צריך לחזור על תלמודו, הדיוט הלומד מפי הדיוט — על אחת כמה וכמה שצריך לחזור ארבע פעמים על פרקו.

41 ר' עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו את דברי התורה עד שילמדנו התלמיד ויקלוט את הדברים — שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" דברים לא, יט ומשמעו שצריך ללמד אותה להם, ומניין שצריך ללמדם עד שתהא סדורה בפיהם — שנאמר "שימה בפיהם" שאף הם יוכלו להיות מסוגלים ללמדה לאחרים,

42 ומניין שחייב הרב להראות לתלמידו פנים כלומר: להסביר את טעמי הדברים — שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" שמות כא, א משמעו שצריך לשים את הנלמד שיהיה ערוך ומסודר בטעמיו לפני הלומדים.

43 על סדר הלימוד של משה שואלים: וליגמרו כולהו ושילמדו כולם ממשה עצמו ארבע פעמים! ומשיבים: שנעשה הדבר רק כדי לחלוק כבוד לאהרן ובניו, וכבוד לזקנים.

44 ושואלים: והרי יש דרך שלא להטריח את משה כל כך, וניעול ושיכנס אהרן וניגמר וילמד ממשה, וליעיילו ושיכנסו בניו וליגמרו וילמדו מאהרן, וליעיילו ושיכנסו זקנים ולילפו וילמדו מבניו של אהרן, וליזלו וליגמרינהו לכולהו וילכו וילמדו את כל ישראל! ומשיבים: כיון שמשה מפי הגבורה גמר למד, מסתייעא מלתיה מצליח הדבר ורצוי שישמעו כל ישראל ממשה עצמו פעם אחת.

45 בדברים ששנינו אמר מר החכם, ר' יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר כלומר שאהרן לעולם יושב לימינו של משה ואין הבדל במספר האנשים הנמצאים שם. ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו בדיני נימוסין: שלשה שהיו מהלכין בדרך ראוי הוא שיהא הרב באמצע, וגדול שבין השניים הנותרים בימינו, וקטן בשמאלו. לימא האם לומר כשיטת ר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן חכמים? שלפי שיטתם צריך הגדול להיות בשמאלו של הרב, כדי שיהיה צד ימינו פונה אל הרב.

46 ומשיבים: אפילו תימא רבנן תאמר שברייתא זו כשיטת חכמים היא ומה שאמרו בענין שאהרן יושב לימין אפילו לאחר שנכנסו האחרים, שם היה טעם הדבר משום טירחא דאהרן טירחתו של אהרן כדי שלא יצטרך להתאמץ בקימה ובישיבה.

47 ב כיון שדובר בחשיבותה של חזרה על דברי תורה מסופר: ר' פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר היה לו תלמיד אחד שהיה שונה לו ארבע מאות פעמים ורק אז היה לומד, שבפחות מכך לא היה מסוגל לקלוט תלמודו. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה יום אחד בקשו אותו, את ר' פרידא, לדבר מצוה שהיה יכול לעסוק בה לאחר זמן. תנא ליה שנה לו ר' פרידא ארבע מאות פעם ולא גמר למד התלמיד.

48 אמר ליה לו: האידנא מאי שנא הפעם מה שונה שאינך יכול לקלוט? אמר ליה לו: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה — אסחאי לדעתאי מאותה שעה שאמרו לו לאדוני שיש דבר מצוה — הסחתי את דעתי מן הלימוד, וכל שעתא אמינא: השתא קאי מר, השתא קאי מר וכל שעה אמרתי: עכשיו עומד אדוני, עכשיו עומד אדוני לעסוק במצוה ולא יוכל ללמדני כראוי. אמר ליה לו: הב דעתיך ואתני לך תן דעתך הפעם ואשנה לך ותדע שלא אקום עד שלא אגמור להשנות לך כראוי. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני אחריני חזר ושנה לו ארבע מאות פעמים נוספות.

49 ובזכות זו, מחמת גודל מסירותו לתלמידיו, נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי יצאה בת קול ואמרה לו: האם נוח לך שיוסיפו לך לשנותיך ארבע מאות שנים, או שתיזכו אתה ובני דורך לעולם הבא? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי שנזכה אני ודורי לעולם הבא. אמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכים: תנו לו זו וזו; שגם יאריך ימים מאד וגם יזכו הוא ובני דורו לחיי עולם הבא.

50 ג ועוד מדרכי לימוד התורה אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין שעושין בה כדי להקל על הזכרון. שנאמר "שימה בפיהם", אל תקרי אל תקרא 'שימה' אלא 'סימנה' שכאשר עושים בה סימן הרי היא נשמרת בזכרון.

51 שמעה לאימרה זו רב תחליפא ממערבא מארץ ישראל, אזל הלך אמרה קמיה לפני ר' אבהו, אמר: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה משם לומדים אותו רעיון, אנחנו מכאן לומדים אותו שנאמר: "הציבי לך צינים שימי לך וגו'" ירמיהו לא, כ שמשמעו: עשו ציונים לתורה — הם סימנים לזכרון. ומאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא ומה המקור לכך שהמשמעות שציון זה לשון סימן הוא? דכתיב שכן נאמר בכתוב אחר: "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" יחזקאל לט, טו משמע: סימן שיש טומאה במקום.

52 ר' אליעזר אמר: את אותו רעיון למדנו מהכא מכאן, מכתוב זה: "אמר לחכמה אחתי את ומדע לבינה תקרא" משלי ז, ד כלומר: עשה מודעים סימנים המודיעים לתורה. רבא אמר על פסוק זה: עשה מועדים לתורה שיש לקבוע זמן קבוע "מודע" = מועד ללימוד תורה.

« ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ג ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ה ע״א »