ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ג

« ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ב ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ד ע״א »

1 וּגְשָׁרִים וּנְפָשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה — מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְּנֶגְדָּן. וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין טַבְלָא מְרוּבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת.

2 גְּמָ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד תָּנֵי ״מְעַבְּרִין״ וְחַד תָּנֵי ״מְאַבְּרִין״.

3 מַאן דְּתָנֵי ״מְאַבְּרִין״ — אֵבֶר אֵבֶר, וּמַאן דְּתָנֵי ״מְעַבְּרִין״ — כְּאִשָּׁה עוּבָּרָהּ.

4 מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְחַד אָמַר: בַּיִת וַעֲלִיָּיה עַל גַּבָּיו.

5 בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זֶה עַל גַּב זֶה — הַיְינוּ ״מַכְפֵּלָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, מַאי ״מַכְפֵּלָה״?

6 שֶׁכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת. ״מַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, קִרְיַת הָאַרְבַּע זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה.

7 ״וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל״, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: נִמְרוֹד שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַמְרָפֶל? שֶׁאָמַר וְהִפִּיל לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְחַד אָמַר: אַמְרָפֶל שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נִמְרוֹד? שֶׁהִמְרִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ.

8 ״וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם״, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו.

9 מַאן דְּאָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ — דִּכְתִיב ״חָדָשׁ״, וּמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו — מִדְּלָא כְּתִיב ״וַיָּמׇת וַיִּמְלוֹךְ״.

10 וּלְמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו, הָא כְתִיב ״אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף״? מַאי ״אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף״ — דַּהֲוָה דָּמֵי כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ לְיוֹסֵף כְּלָל.

11 סִימָן: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וּשְׁנֵים עָשָׂר לָמַדְנוּ בְּדָוִד וַיִּבֶן.

12 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁמוֹנָה עָשָׂר יָמִים גִּידַּלְתִּי אֵצֶל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרִיבִּי וְלֹא לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד בְּמִשְׁנָתֵינוּ: כֵּיצַד מְאַבְּרִין אֶת הֶעָרִים — בְּאָלֶף.

13 אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁנֵים עָשָׂר תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרִיבִּי, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר יָמִים גִּידַּלְתִּי בֵּינֵיהֶן, וְלָמַדְתִּי לֵב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד, וְחׇכְמַת כׇּל אֶחָד וְאֶחָד?

14 לֵב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד וְחׇכְמַת כׇּל אֶחָד וְאֶחָד גְּמַר, גְּמָרָא — לָא גְּמַר. אִיבָּעֵית אֵימָא: מִנַּיְיהוּ דִּידְהוּ — גְּמַר, מִינֵּיהּ דִּידֵיהּ — לָא גְּמַר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דָּבָר אֶחָד בְּמִשְׁנָתֵינוּ קָאָמַר.

15 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִין תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, הָיִינוּ יוֹשְׁבִין אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה בְּאַמָּה. אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִין תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, הָיִינוּ יוֹשְׁבִין שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּאַמָּה.

16 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרִיבִּי בְּדוֹרוֹ כְּרַבִּי מֵאִיר בְּדוֹרוֹ, מָה רַבִּי מֵאִיר בְּדוֹרוֹ לֹא יָכְלוּ חֲבֵרָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ — אַף רַבִּי אוֹשַׁעְיָא לֹא יָכְלוּ חֲבֵרָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ.

17 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, וְשֶׁל אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְאָנוּ — כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִידְקִית.

18 רִאשׁוֹנִים — רַבִּי עֲקִיבָא, אַחֲרוֹנִים — רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רִאשׁוֹנִים — רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, אַחֲרוֹנִים — רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרִיבִּי. וְאָנוּ כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִידְקִית.

19 אָמַר אַבָּיֵי: וַאֲנַן, כִּי סִיכְּתָא בְּגוּדָּא לִגְמָרָא. אָמַר רָבָא: וַאֲנַן, כִּי אֶצְבַּעְתָּא בְּקִירָא לִסְבָרָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנַן, כִּי אֶצְבַּעְתָּא בְּבֵירָא לְשִׁכְחָה.

20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּנֵי יְהוּדָה שֶׁהִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם, נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם. בְּנֵי גָלִיל שֶׁלֹּא הִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם, לֹא נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם.

21 מִידֵּי בִּקְפֵידָא תַּלְיָא מִילְּתָא? אֶלָּא: בְּנֵי יְהוּדָה דְּדָיְיקִי לִישָּׁנָא, וּמַתְנְחִי לְהוּ סִימָנָא, נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָן. בְּנֵי גָלִיל דְּלָא דָּיְיקִי לִישָּׁנָא, וְלָא מַתְנְחִי לְהוּ סִימָנָא, לֹא נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם.

22 בְּנֵי יְהוּדָה גְּמַרוּ מֵחַד רַבָּה, נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם. בְּנֵי גָלִיל דְּלָא גָּמְרִי מֵחַד רַבָּה, לֹא נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם.

23 רָבִינָא אָמַר: בְּנֵי יְהוּדָה דְּגַלּוֹ מַסֶּכְתָּא, נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם. בְּנֵי גָלִיל דְּלָא גַּלּוֹ מַסֶּכְתָּא, לֹא נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם.

24 דָּוִד גַּלִּי מַסֶּכְתָּא, שָׁאוּל לָא גַּלִּי מַסֶּכְתָּא. דָּוִד דְּגַלִּי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיהּ: ״יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ״. שָׁאוּל דְּלָא גַּלִּי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיהּ: ״אֶל כׇּל אֲשֶׁר יִפְנֶה

25 יַרְשִׁיעַ״.

26 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי״. עִמִּי — בִּמְחִיצָתִי.

27 אָמַר רַבִּי אַבָּא: אִי אִיכָּא דִּמְשַׁאֵיל לְהוּ לִבְנֵי יְהוּדָה דְּדָיְיקִי לִשָּׁנֵי — מְאַבְּרִין תְּנַן אוֹ מְעַבְּרִין תְּנַן, אַכּוּזוֹ תְּנַן אוֹ עַכּוּזוֹ תְּנַן, יָדְעִי.

28 שְׁאֵילִינְהוּ וְאָמְרִי לֵיהּ: אִיכָּא דְּתָנֵי מְאַבְּרִין, וְאִיכָּא דְּתָנֵי מְעַבְּרִין. אִיכָּא דְּתָנֵי אַכּוּזוֹ וְאִיכָּא דְּתָנֵי עַכּוּזוֹ.

29 בְּנֵי יְהוּדָה דָּיְיקִי לִישָּׁנָא מַאי הִיא? דְּהָהוּא בַּר יְהוּדָה דַּאֲמַר לְהוּ: טַלִּית יֵשׁ לִי לִמְכּוֹר. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי גּווֹן טַלִּיתְךָ? אֲמַר לְהוּ: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה.

30 בְּנֵי גָלִיל דְּלָא דָּיְיקִי לִישָּׁנָא מַאי הִיא? דְּתַנְיָא דְּהָהוּא בַּר גָּלִילָא דַּהֲוָה קָאָזֵיל וַאֲמַר לְהוּ: ״אֲמַר לְמַאן, אֲמַר לְמַאן?״ אֲמַרוּ לֵיהּ: גָּלִילָאָה שׁוֹטֶה, חֲמַר לְמִירְכַּב אוֹ חֲמַר לְמִישְׁתֵּי? עֲמַר לְמִילְבַּשׁ אוֹ אִימַּר לְאִיתְכַּסָּאָה?

31 הָהִיא אִיתְּתָא דְּבָעֲיָא לְמֵימַר לַחֲבֶרְתַּהּ: ״תָּאִי דְּאוֹכְלִיךְ חֲלָבָא״, אֲמַרָה לַהּ: ״שְׁלוּכָתִי, תּוֹכְלִיךָ לָבִיא״.

32 הַהִיא אִתְּתָא דְּאָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּדַיָּינָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״מָרִי כִּירִי, תַּפְלָא הֲוָית לִי וְגַנְבוּךְ מִין. וְכַדּוּ הֲווֹת, דְּכַד שָׁדְרוּ לָךְ עִילָּוַיהּ — לָא מָטֵי כַּרְעָיךְ אַאַרְעָא״.

33 אַמְהֲתָא דְּבֵי רַבִּי כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעְיָא בִּלְשׁוֹן חׇכְמָה, אָמְרָה הָכִי: עֶלֶת נְקַפַת בְּכַד, יִדְאוֹן נִישְׁרַיָּא לְקִינֵּיהוֹן.

34 וְכַד הֲוָה בָּעֵי דְּלִיתְּבוּן, הֲוָה אָמְרָה לְהוּ: יִעְדֵּי בָּתַר חֲבֶרְתַּהּ מִינַּהּ, וְתִתְקְפֵי עֶלֶת בְּכַד, כְּאִילְפָא דְּאָזְלָא בְּיַמָּא.

35 רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָסְיָין כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעֵי בִּלְשׁוֹן חׇכְמָה, אֲמַר: עֲשׂוּ לִי שׁוֹר בְּמִשְׁפָּט בְּטוּר מִסְכֵּן.

36 וְכַד הֲוָה שָׁאֵיל בְּאוּשְׁפִּיזָא, אָמַר הָכִי: גְּבַר פּוּם דֵּין חַי, מַה זּוֹ טוֹבָה יֵשׁ?

37 רַבִּי אֲבָהוּ כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעֵי בִּלְשׁוֹן חׇכְמָה, הֲוָה אָמַר הָכִי: אַתְרִיגוּ לְפֶחָמִין, אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין, וַעֲשׂוּ לִי שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְיַעֲשׂוּ לִי בָּהֶן שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה.

38 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אֲבָהוּ: הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן רַבִּי אִלְעַאי צָפוּן. אָמַר לָהֶן: עָלַץ בְּנַעֲרָה אַהֲרוֹנִית אַחֲרוֹנִית עֵירָנִית וְהִנְעִירַתּוּ.

39 אָמְרִי לַהּ אִשָּׁה.

40 וְאָמְרִי לַהּ מַסֶּכְתָּא.

41 אָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי אִלְעַאי: הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן רַבִּי אֲבָהוּ צָפוּן. אָמַר לָהֶן: נִתְיָיעֵץ בַּמַּכְתִּיר וְהִנְגִּיב לִמְפִיבֹשֶׁת.

42 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם חוּץ מֵאִשָּׁה תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת. אִשָּׁה מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא אַחַת, עָשְׂתָה לִי פּוֹלִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן — אֲכַלְתִּים וְלֹא שִׁיַּירְתִּי מֵהֶן כְּלוּם. שְׁנִיָּיה, וְלֹא שִׁיַּירְתִּי מֵהֶן כְּלוּם. בְּיוֹם שְׁלִישִׁי הִקְדִּיחָתַן בְּמֶלַח, כֵּיוָן שֶׁטָּעַמְתִּי — מָשַׁכְתִּי יָדַי מֵהֶן.

43 אָמְרָה לִי: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אֵינְךָ סוֹעֵד? אָמַרְתִּי לָהּ: כְּבָר סָעַדְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם. אָמְרָה לִי: הָיָה לְךָ לִמְשׁוֹךְ יָדֶיךָ מִן הַפַּת!

44 אָמְרָה לִי: רַבִּי, שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָּרִאשׁוֹנִים? וְלֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְשַׁיְּירִין פֵּאָה בָּאִלְפָּס, אֲבָל מְשַׁיְּירִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה.

45 תִּינוֹקֶת מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהָיְתָה דֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשָּׂדֶה, וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּהּ. אָמְרָה לִי תִּינוֹקֶת אַחַת: רַבִּי, לֹא שָׂדֶה הִיא זוֹ? אָמַרְתִּי לָהּ: לֹא, דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה הִיא. אָמְרָה לִי: לִיסְטִים כְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהָ.

46 תִּינוֹק מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרוּכָּה, וְזוֹ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרוּכָּה, כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּיסִין.

47 חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הֲלֹא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה? אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרוּכָּה? נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכּוּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם.

48 רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אַשְׁכְּחַהּ לִבְרוּרְיָה אֲמַר לַהּ: בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לְלוֹד? אֲמַרָה לֵיהּ: גָּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה?! הָיָה לְךָ לוֹמַר: ״בְּאֵיזֶה לְלוֹד״.

49 בְּרוּרְיָה אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה קָא גָרֵיס בִּלְחִישָׁה.

פירוש ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ג

1 וגשרים ונפשות מצבות קבר העשויות כמו בית שיש בהן בית דירה — מוציאין את המדה של העיר מהן והלאה כאילו יש כנגדן מבנה דומה בזווית אחרת. ועושין אותה את העיר לפני מדידת תחום שבת כמין טבלא מרובעת, כדי שיהא נשכר את הזויות אף על פי שאין בתים באותן זויות.

2 א גמרא מתחילה דנים בדיוק לשון המשנה. ובכך נחלקו רב ושמואל: חד תני אחד מהם שנה "מעברין" וחד תני ואחד מהם שנה "מאברין".

3 ומסבירים: מאן דתני מי ששנה "מאברין" פירש שהכוונה במשנתינו היא מלשון אבר אבר שיש בכך מעין הוספת איברים לעיר כנגד הקיימים ומהם נמדד התחום. ומאן דתני ומי ששנה "מעברין" — כאשה עוברה שבולטת ביטנה, כך במשנתינו מדובר על הכנסת כל הבליטות הללו לתחום העיר.

4 ואגב מחלוקת זו של רב ושמואל בפירוש המילות, מביאים מחלוקות אחרות שלהם בדומה לכך: מערת המכפלה, רב ושמואל נחלקו כיצד היתה כפולה, חד אחד מהם אמר: במערה זו יש שני בתים זה לפנים מזה. וחד ואחד מהם אמר: בית ועלייה על גביו.

5 ושואלים: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר זה על גב זה — היינו זוהי משמעות לשון "מכפלה". אלא למאן דאמר אלא לשיטת מי שאומר שני בתים זה לפנים מזה, מאי מהו לשון "מכפלה"? הרי בית רגיל הוא שיש בו שני חדרים!

6 אלא יש לפרש: כפולה בזוגות, שקבורים בה זוגות זוגות. וכעין מה שדרשו שם העיר חברון הקרויה "ממרא קרית הארבע" בראשית לה, כז אמר ר' יצחק: קרית הארבע זוגות שנקברו שם: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.

7 ועוד נחלקו: "ויהי בימי אמרפל" בראשית יד, א, רב ושמואל שניהם מסכימים שאמרפל הוא נמרוד אלא חד אחד מהם אמר: נמרוד הוא שמו האמיתי. ולמה נקרא שמו אמרפל? נוטריקון: שאמר ציוה והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש כשמרד בו ולא קבל את אלוהותו. וחד ואחד מהם אמר: אמרפל הוא שמו האמיתי, ולמה נקרא שמו נמרוד — שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו.

8 וכן נחלקו בפירוש הפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" שמות א, ח רב ושמואל. חד אחד מהם אמר: מלך חדש ממש היה. וחד ואחד מהם אמר: מלך ותיק היה, אלא שנתחדשו גזרותיו.

9 ומסבירים את שיטותיהם: מאן דאמר מי שאומר חדש ממש — דכתיב שנאמר "חדש", ומאן דאמר ומי שאומר שנתחדשו גזרותיו — סומך מדלא כתיב מתוך שלא נאמר "וימת וימלוך" כפי שנאמר במלכי אדום למשל, משמע שאותו מלך הוא.

10 ומקשים: ולמאן דאמר ולשיטת מי שאומר שנתחדשו גזרותיו, הא כתיב הרי נאמר "אשר לא ידע את יוסף" ואם אותו מלך היה, כיצד לא ידע את יוסף? ומסבירים: מאי מה פירוש "אשר לא ידע את יוסף" — דהוה דמי כמאן שהיה דומה כמי שלא ידע ליה לו את יוסף כלל.

11 ב סימן: שמונה עשרה ושנים עשר למדנו בדוד ויבן שהם סימני המסורות הכתובות להלן.

12 אמר ר' יוחנן: שמונה עשר ימים גדלתי אצל ר' אושעיא בריבי הדגול ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתינו: כיצד מאברין את הערים — באלף.

13 ומקשים: איני וכי כן הוא?! והאמר והרי אמר ר' יוחנן שנים עשר תלמידים היו לו לר' אושעיא בריבי, ושמונה עשר ימים גידלתי ביניהן, ולמדתי לב כל אחד ואחד כלומר מה מהותו ואופיו, וכמה חכמת כל אחד ואחד, וכיצד אמר שלא למד אלא דבר אחד?

14 ומשיבים: ייתכן שלב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד — גמר למד, גמרא לימוד של ממש — לא גמר למד. איבעית אימא אם תרצה אמור הסבר אחר: מנייהו דידהו מהם עצמם — גמר למד, מיניה דידיה ממנו עצמו — לא גמר למד. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: דבר אחד במשנתינו קאמר שאמר ושאר לימודים היה בברייתות או בשאר עניני לימוד.

15 ואמר ר' יוחנן על אותה תקופה: כשהיינו לומדים תורה אצל ר' אושעיא היתה הדחקות מרובה כל כך ומספר התלמידים גדול כל כך שהיינו יושבין ארבעה ארבעה באמה מרובעת. אמר רבי מעין זה: כשהיינו לומדין תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע, היינו יושבין ששה ששה באמה.

16 אמר ר' יוחנן על רבו זה: ר' אושעיא בריבי בדורו היה גדול כר' מאיר בדורו, מה ר' מאיר בדורו לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו משום גדלותו היתירה — אף ר' אושעיא לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו.

17 וכיון שדובר באלה אמר ר' יוחנן: לבן של ראשונים גדול כפתחו של אולם שהיה עשרים על ארבעים אמה. וליבם של אחרונים כפתחו של היכל עשר על עשרים אמה. ואנו — לבנו כמלא נקב מחט סידקית מחט תפירה.

18 והוא מסביר: ראשונים — הכוונה לר' עקיבא, אחרונים — הכוונה לתלמידו ר' אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי יש שאומרים שכך נתכוון: ראשונים — ר' אלעזר בן שמוע, אחרונים — ר' אושעיא בריבי. ואנו כמלא נקב מחט סידקית.

19 כיון שדובר בירידתם הנמשכת של הדורות, אמר אביי: ואנן, כי סיכתא בגודא לגמרא אנו יכולתנו כמו יתד בכותל לענין לימוד שכשם שקשה מאוד להכניסו ולתוקעו שם כך גם הלימוד לנו. אמר רבא: ואנן, כי אצבעתא בקירא לסברא ואנו, כמו אצבע בשעווה לענין סברה שאין האצבע נכנסת היטב בשעווה ואינה מוציאה משם דבר. אמר רב אשי: אנן, כי אצבעתא בבירא אנו, כמו אצבע בבור לענין שכחה, שכשם שהאצבע טובעת בתוך הבור הגדול בקלות רבה כך גם אנו ממהרים לשכוח תלמודנו.

20 ג וכיון שדובר בענין לימוד וקליטת הנלמד מביאים את שאמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על דקדוק לשונם ונקיותה, נתקיימה תורתם בידם. בני גליל שלא הקפידו על לשונם, לא נתקיימה תורתם בידם.

21 ושואלים: מידי בקפידא תליא מילתא וכי בהקפדה בדבר זה תלוי הדבר? הלא אין הדבר תלוי אם אדם מקפיד או אינו מקפיד בכך. אלא: בני יהודה דדייקי לישנא, ומתנחי להו סימנא שהיו מדייקים מדקדקים בלשון דיבורם ומניחים להם סימן בלימודם, נתקיימה תורתן בידן. בני גליל דלא דייקי לישנא, ולא מתנחי להו סימנא שלא היו מדייקים בלשונם ולא הניחו סימן, לא נתקיימה תורתן בידם.

22 ועוד: בני יהודה גמרו מחד רבה למדו מרב אחד, ולכן נתקיימה תורתן בידן, שהיתה ביד הלומד שיטת יסוד אחת. בני גליל דלא גמרי מחד רבה שלא למדו מרב אחד, אלא היו לומדים מכמה מורים, לא נתקיימה תורתן בידם, שהיו מערבים גישות ושיטות של חכמים שונים.

23 רבינא אמר: בני יהודה דגלו מסכתא שהיו מגלים את המסכת שילמדו, שלפני תחילת הלימוד במסכת מסויימת היו מודיעים ומגלים ברבים שמסכת זו תילמד במחצית השנה הבאה, והיו הכל מתכוננים ללימודה גאונים, נתקיימה תורתן בידם. בני גליל שלא גלו מסכתא היו מגלים את המסכת, לא נתקיימה תורתן בידם.

24 וכן מסופר כי דוד גלי מסכתא היה מגלה את המסכת שילמדו, שאול לא גלי מסכתא לא היה מגלה את המסכת. דוד דגלי מסכתא דוד שגלה מסכת כתיב ביה נאמר בו: "יראיך יראוני וישמחו" תהילים קיט, עד שהיו הכל מוכנים ונהנים מתורתו, שאול שלא גלי מסכתא גלה מסכת כתיב ביה נאמר בו: "אל כל אשר יפנה

25 ירשיע" שמואל א' יד, מז. וכיון שדובר בשאול, באים לסיים בשבחו.

26 ואמר ר' יוחנן: מנין שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון שחטא בנוב עיר הכהנים — שנאמר בדברי שמואל אליו: "ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלישתים ומחר אתה ובניך עמי" שמואל א' כח, יט ונדייק בלשון: עמי — משמעו במחיצתי. כלומר באותה דרגה עם צדיק גמור כשמואל.

27 א וחוזרים לשאלה הקודמת בדבר הקריאה הנכונה של המלה עבור אם בא' או בע'. אמר ר' אבא: אי איכא דמשאיל להו היש מי שישאל את בני יהודה דדייקי לשני שמדקדקים בלשונם האם מאברין תנן שנינו במשנה או מעברין תנן שנינו במשנה? וכעין ספק זה במשנה אחרת לענין מומי בכור: אכוזו תנן שנינו במשנה או עכוזו תנן שנינו במשנה? ומשיבים: ידעי ידעו הם,

28 שאילינהו שאלו אותם ואמרי ליה ואמרו לו: איכא דתני יש ששונה מאברין, ואיכא דתני ויש ששונה מעברין. איכא דתני יש ששונה אכוזו ואיכא דתני ויש שונה עכוזו. כלומר נוסחאות עתיקות הן, ושתיהן אינן שיבוש.

29 כיון שהוזכר כי בני יהודה דייקי לישנא מדייקים בלשונם מאי היא מהו ענין זה? מביאים דוגמא: דההוא אדם אחד בר בן יהודה שאמר להו להם לשומעיו: טלית יש לי למכור. אמרו ליה לו: מאי מה גוון טליתך? אמר להו להם: כתרדין עלי אדמה. שאמר בלשון מדוקדקת מהו בדיוק גוון הטלית, שהוא ירוק כצבע התרד בשעת צמיחתו.

30 בני גליל דלא דייקי לישנא מאי היא בני הגליל שלא דייקו בלשונם מהו? ואף כאן מביאים דוגמאות: דתניא ששנינו בברייתא דההוא בר גלילא אדם אחד בן גליל, דהוה קאזיל ואמר להו אותו שהיה הולך ואומר להם לאנשים: "אמר למאן למי, אמר למאן למי "? אמרו ליה לו: גלילאה גלילי שוטה, שאין אתה מדקדק בלשונך למה כוונתך? שהגליליים לא היו מבטאים כראוי את אותיות הגרון, ואין לדעת אם כוונתך: חמר למירכב חמור לרכוב עליו או חמר למישתי יין לשתות? עמר למילבש צמר ללבוש או אימר לאיתכסאה כבש לשחוט? והרי זו דוגמה לחוסר הדיוק בלשונם של בני גליל.

31 ועוד דוגמה ללשון משובשת זו: ההיא איתתא דבעיא למימר אשה אחת שרצתה לומר לחברתה "שלוכתי שכנתי, תאי דאוכליך חלבא" בואי ואאכילך חלב אמרה לה: "שלוכתי שכנתי, תוכליך לביא" תאכלך הלביאה. והכל משום חוסר הדיוק בלשון.

32 ועוד דוגמה לבערותם וגסותם של בני הגליל: ההיא אתתא דאתיא לקמיה דדיינא אשה אחת שבאה לפני הדיין ורצתה לומר לו: "מרי קירי, טבלא הוית לי וגנבוה מיני", כלומר: אדוני אדוני, טבלה היתה לי וגנבוה ממני. ובמקום זה אמרה ליה: מרי כירי, תפלא הוית לי וגנבוך מין אדוני עבדי, קורה היתה לי וגנבוך ממני, וכדו הוות, דכד שדרו לך עילויה — לא מטי כרעיך אארעא וכך היתה גדולה, שאם היו תולים אותך עליה, לא היו רגליך מגיעות לארץ.

33 ולעומת לשון גסה ונבערת זו מביאים דוגמאות ללשונם המחוכמת של בני יהודה ותלמידי חכמים: אמהתא דבי אמתו של בית רבי כי הוה משתעיא כשהיתה מדברת בלשון חכמה, כלומר בלשון מליצה וחידה, אמרה הכי היתה אומרת כך: עלת נקפת הספל שממנו דולים יין מן הכד כבר מקיש בכד, שהתמעט היין עד שהספל אינו צף עוד על גביו. ידאון נישריא לקיניהון יעופו הנשרים לקניהם כלומר, יחזרו התלמידים לביתם, שהרי אין במה להשקותם.

34 וכד הוה בעי דליתבון, הוה אמרה להו וכאשר היה רוצה רבי שישבו, היתה אומרת להם: יעדי נסיר מגופתה של חבית זו בתר אחרי חברתה האחרת מינה ממנה, ותתקפי עלת ותהא צפה העלת בכד, כאילפא דאזלא בימא כספינה ההולכת בים.

35 ועוד מסופר: ר' יוסי בר אסיין, כי הוה משתעי כאשר היה מדבר בלשון חכמה אמר: עשו לי שור במשפט בטור מסכן, שתרגם את ההברות הארמיות לעברית ולהיפך "שור" הוא "תור", "משפט" הוא "דין" וביחד — "תרדין", "טור" הוא "הר" או שהיה זה דומה במבטאם ל"חר", "מסכן" הוא "דל", וביחד חרדל. אם כן ביקש תרדין בחרדל.

36 וכד הוה שאיל באושפיזא, אמר הכי וכשהיה שואל בפונדק, היה אומר כך: גבר פום דין חי, מה זו טובה יש? ו"גבר פום דין חי" הוא תרגום דומה של הברות: "גבר" משמעו "איש", "פום" משמעו "פה", "דין" משמעו "זה", "חי" הוא תרגום "נא" — וביחד כל זה מצטרף למעין: אושפזיכנא ר"ח, כלומר: פונדקאי.

37 ר' אבהו כי הוה משתעי כאשר היה מדבר בלשון חכמה, הוה אמר הכי היה אומר כך אתריגו לפחמין, ארקיעו לזהבין עשו את הפחמים בצבע האתרוג, רקעו את הזהבים כלומר שיטחו את הגחלים שכשהן בוערות הן אדומות כזהב ועשו לי שני מגידי בעלטה הם תרנגולים המודיעים בעלטה בלילה מהי השעה. איכא דאמרי יש אומרים בנוסח שונה במקצת: ויעשו לי בהן בגחלים כלומר, יצלו על גביהן שני מגידי בעלטה תרנגולים.

38 ובלשון חכמה דומה אמרו ליה רבנן לו חכמים לר' אבהו: הצפיננו הראה לנו היכן ר' אלעאי צפון מסתתר שאיננו יודעים היכן הוא. אמר להן: עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית והנעירתו ולשון זו משתמעת לשני פנים:

39 אמרי לה יש אומרים שהכוונה היא לאשה, שנשא לאשה נערה ממשפחת כהנים אהרונית והיא אשתו השניה אחרונית בת כפר עירנית והיא העירתו בלילה ולכן ישן הוא ביום.

40 ואמרי לה ויש אומרים הכוונה היתה למסכתא. "נערה" — הוא כינוי למסכת. "אהרונית" — מסכת העוסקת בסדר קדשים שהוא סדר עבודת הכהנים. "אחרונית" — שהיא אחרונה ללימודיו הקודמים. "עירנית" — שיש בה חריפות, ובלימודה היה נעור כל הלילה וכעת ישן.

41 מספרים, אמרי ליה לר' אלעאי: הצפיננו הראה לנו היכן ר' אבהו צפון מסתתר. אמר להן: נתייעץ במכתיר הוא הנשיא הממנה את החכמים והנגיב למפיבשת, פנה דרומה לחכמי דרום המכונים על שם חכם גדול בדורו, הוא נכדו של שאול מפיבושת.

42 ב וכיון שדובר בלשון חכמה, מביאים מה שאמר ר' יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם בדברים חוץ מאשה תינוק ותינוקת. אשה מאי מה היא, כיצד נצחתני? פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה בישלה לי האשה פולין — ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום, אף שמדרך הנימוס הוא לשייר. שניה, ולא שיירתי מהן כלום. ביום השלישי הקדיחתן במלח, שמה בהם יותר מדי מלח, עד שאי אפשר היה לאכול מהם. כיון שטעמתי — משכתי ידי מהן.

43 אמרה לי: רבי, מפני מה אינך סועד לבך בפולים היום כבכל יום? כיון שלא רציתי להעליבה, אמרתי לה: כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לי: אם אינך רעב הלא היה לך למשוך ידיך מן הפת ולא לאכול פת הרבה ואז היית יכול לא להימנע מאכילת הפולים!

44 אלא אמרה לי: רבי, שמא לא הנחת פאה שיירי אוכל בקערה בימים ראשונים, ומשום כך הנחת הפעם? וכי לא כך אמרו חכמים: אין משיירין פאה באלפס שאם שופכין מן האילפס שמטבילים בו לקערות הסועדים אין בשיור כל תוספת נימוס, אבל מטעמי נימוס משיירין פאה בקערה תוס'. הרי שניצחה אותו אשה בדברים.

45 תינוקת מאי מה היא? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? והרי אין עוברין בשדה כדי שלא להזיק לזרעים! אמרתי לה: לא, דרך כבושה היא בשדה? והרי בשבילים שבשדה מותר ללכת. אמרה לי: ליסטים שודדים כמותך כבשוה כלומר אסור היה כלל ללכת בשדה זה, ורק אנשים שלא שמו לב לאיסור, כמותך, הלכו דרך השדה עד שכבשו בה שביל. והרי כאן נצחון התינוקת.

46 תינוק מאי מה היא? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: דרך זו קצרה וארוכה, ודרך זו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין ולא ידעתי את השבילים העוברים דרכם העירה.

47 חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי שדרך זו קצרה? אמר לי: וכי לא אמרתי לך שהיא אף ארוכה? נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם.

48 ג ומשום שמדובר בלשון חכמה, ובחכמתן של נשי ישראל, מביאים את המעשה: ר' יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, היה מהלך בדרך אשכחה מצא את ברוריה אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה לו: גלילי שוטה, וכי לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה?! היה לך לומר בקיצור, כדי לא להרבות שיחה: "באיזה ללוד".

49 ועוד מדברי חכמתה של ברוריה: ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס מצאה תלמיד אחד שהיה לומד בלחישה, ולא הרים קולו בלימודו.

« ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ב ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ד ע״א »