מקור עירובין נ״א
1 אָמַר רָבָא: וְהוּא דְּכִי רָהֵיט לְעִיקָּרוֹ מָטֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא ״חָשְׁכָה לוֹ״ קָתָנֵי!
2 ״חָשְׁכָה״ — לְבֵיתוֹ, אֲבָל לְעִיקָּרוֹ שֶׁל אִילָן מָצֵי אָזֵיל. אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רָבָא: חָשְׁכָה לוֹ כִּי מְסַגֵּי קַלִּי קַלִּי, אֲבָל רָהֵיט — מָטֵי.
3 רַבָּה וְרַב יוֹסֵף הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב יוֹסֵף: תְּהֵא שְׁבִיתָתֵנוּ תּוּתֵי דִּיקְלָא דְּסָבֵיל אֲחוּהּ. וְאָמְרִי לַהּ: תּוּתֵי דִּיקְלָא דְּפָרֵיק מָרֵיהּ מִכְּרָגָא.
4 יָדַע לֵיהּ מָר? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: סְמוֹךְ עֲלַי, דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם הָיוּ שְׁנַיִם, אֶחָד מַכִּיר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר — זֶה שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מוֹסֵר שְׁבִיתָתוֹ לַמַּכִּיר, זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹמֵר: תְּהֵא ״שְׁבִיתָתֵנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״.
5 וְלָא הִיא, לָא תְּנָא לֵיהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבֵּל לַהּ מִינֵּיהּ, מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי נִימּוּקוֹ עִמּוֹ.
6 אִם אֵינוֹ מַכִּיר אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי וְכוּ׳.
7 הָנֵי אַלְפַּיִם אַמָּה הֵיכָן כְּתִיבָן? דְּתַנְיָא: ״שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו״ — אֵלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. ״אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ״ — אֵלּוּ אַלְפַּיִם אַמָּה.
8 מְנָא לַן? אָמַר רַב חִסְדָּא: לָמַדְנוּ ׳מָקוֹם׳ מִ׳מָּקוֹם׳, וּ׳מָקוֹם׳ מִ׳נִּיסָה׳, וְ׳נִיסָּה׳ מִ׳נִּיסָה׳, וְ׳נִיסָּה׳ מִ׳גְּבוּל׳, וּ׳גְבוּל׳ מִ׳גְּבוּל׳, וּ׳גְבוּל׳ מִ׳חוּץ׳, וְ׳חוּץ׳ מִ׳חוּץ׳. דִּכְתִיב: ״וּמַדּוֹתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ׳״.
9 וְנֵילַף מִ״קִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה״? דָּנִין ׳חוּץ׳ מִ׳חוּץ׳, וְאֵין דָּנִין ׳חוּץ׳ מֵ׳חוּצָה׳.
10 וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״ — זוֹ הִיא שִׁיבָה, זוֹ הִיא בִּיאָה!
11 הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא מִידֵּי דְּדָמֵי לֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא מִידֵּי דְּדָמֵי לֵיהּ — מִדָּמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן.
12 אַלְפַּיִם אַמָּה עֲגוּלּוֹת. וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מָה נַפְשָׁךְ: אִי אִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה — פֵּיאוֹת כְּתִיבָן, אִי לֵית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה — אַלְפַּיִם אַמָּה מְנָא לֵיהּ?
13 לְעוֹלָם אִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא: ״זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים״ — לָזֶה אַתָּה נוֹתֵן פֵּיאוֹת, וְאִי אַתָּה נוֹתֵן פֵּיאוֹת לְשׁוֹבְתֵי שַׁבָּת.
14 וְרַבָּנַן? תָּנֵי, רַב חֲנַנְיָה אוֹמֵר: כָּזֶה יְהוּ כׇּל שׁוֹבְתֵי שַׁבָּת.
15 אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הַמַּעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁמַּעֲבִיר הֵן וַאֲלַכְסוֹנָן.
16 אָמַר רַב פָּפָּא בָּדֵיק לַן רָבָא: עַמּוּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרוֹחַב אַרְבָּעָה, צָרִיךְ הֵן וַאֲלַכְסוֹנָן אוֹ לָא? וְאָמְרִינַן לֵיהּ: לָאו הַיְינוּ דְּרַב חֲנַנְיָה? דְּתַנְיָא, רַב חֲנַנְיָה אוֹמֵר: כָּזֶה יְהוּ כׇּל שׁוֹבְתֵי שַׁבָּת.
17 וְזֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי וְכוּ׳.
18 אָמַר רַב נַחְמָן: מַחֲלוֹקֶת ״בִּמְקוֹמִי״, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: עִיקָּר עֵירוּב בְּפַת,
19 עָנִי הוּא דְּאַקִּילוּ רַבָּנַן עִילָּוֵיהּ, אֲבָל עָשִׁיר — לָא.
20 וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: עִיקַּר עֵירוּב בָּרֶגֶל, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. אֲבָל ״בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ — דִּבְרֵי הַכֹּל: עָנֵי — אִין, עָשִׁיר — לָא.
21 ״וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ״ מַאן קָתָנֵי לַהּ — רַבִּי מֵאִיר. וְאַהֵיָיא קָאֵי — אַ״אֵינוֹ מַכִּיר אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בַּהֲלָכָה״. ״וְלֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל״ מַאן קָתָנֵי לַהּ — רַבִּי יְהוּדָה.
22 וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַחֲלוֹקֶת ״בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: עָנִי — אִין, עָשִׁיר — לָא, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. אֲבָל ״בִּמְקוֹמִי״, דִּבְרֵי הַכֹּל אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, דְּעִיקַּר עֵירוּב בָּרֶגֶל.
23 ״וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ״ מַאן קָתָנֵי לַהּ — רַבִּי מֵאִיר. וְאַהֵיָיא קָאֵי — אַהָא: ״מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשֵׁכָה״. ״וְלֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל״ מַאן קָתָנֵי לַהּ — דִּבְרֵי הַכֹּל.
24 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בְּפַת, וְלֹא יֵצֵא עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם וְיֹאמַר: ״שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי״ — לְפִי שֶׁלֹּא אָמְרוּ מְעָרְבִין בָּרֶגֶל אֶלָּא לְמִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשֵׁכָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
25 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר מְעָרְבִין בָּרֶגֶל, וְיֵצֵא עָשִׁיר חוּץ לַתְּחוּם: וְיֹאמַר ״תְּהֵא שְׁבִיתָתִי בִּמְקוֹמִי״, וְזֶה הוּא עִיקָּרוֹ שֶׁל עֵירוּב. וְהִתִּירוּ חֲכָמִים לְבַעַל הַבַּיִת לְשַׁלֵּחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ בִּשְׁבִיל לְהָקֵל עָלָיו.
26 אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי בֵּית מֶמֶל וּבְאַנְשֵׁי בֵּית גּוּרְיוֹן בְּאָרוֹמָא שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין גְּרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִין לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, וּבָאִין עֲנִיֵּי כְּפַר שִׁיחִין וַעֲנִיֵּי כְּפַר חֲנַנְיָה וּמַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם, לַמׇּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין.
27 אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ לְעִיר שֶׁמְּעָרְבִין לָהּ, וְהֶחְזִירוֹ חֲבֵרוֹ — הוּא מוּתָּר לֵילֵךְ, וְכׇל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
28 וַהֲוֵינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא אִיהוּ וּמַאי שְׁנָא אִינְהוּ? וְאָמַר רַב הוּנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים, וּשְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת בֵּינֵיהֶן.
29 אִיהוּ, כֵּיוָן דְּנָפְקָא לֵיהּ לְאוֹרְחָא — הֲוָה לֵיהּ עָנִי.
30 וְהָנָךְ — עֲשִׁירִים נִינְהוּ. אַלְמָא כָּל ״בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ — עָנִי אִין, עָשִׁיר לָא. שְׁמַע מִינַּהּ.
31 מַתְנֵי לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב ״אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר״. אֲמַר לֵיהּ רַב: סַיֵּים בָּהּ נָמֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.
32 רַבָּה בַּר רַב חָנָן הֲוָה רְגִיל דְּאָתֵי מֵאַרְטִיבְנָא לְפוּמְבְּדִיתָא.
פירוש ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״א
1 אמר רבא: דין זה האמור במשנתנו שאם הגדיר את מקום שביתתו המדוייק תחת האילן קנה שם שביתה והוא דכי רהיט שכאשר ירוץ לעיקרו של האילן מטי יכול להגיע עוד לפני שבת. אמר ליה לו אביי: והא והרי "חשכה לו" קתני שנינו משמע שמרוחק הוא יותר מכדי מרחק זה!
2 ומשיבים: "חשכה" משמעו — שלא יוכל להגיע בעוד יום לביתו, אבל לעיקרו של אילן מצי אזיל יכול להספיק ללכת. איכא דאמרי יש שאומרים בלשון אחרת אמר רבא: חשכה לו משמעו כי מסגי קלי קלי כשהוא הולך לאט לאט, אבל רהיט אם ירוץ — מטי יגיע.
3 א רבה ורב יוסף הוו קא אזלי באורחא היו הולכים בדרך יחד. אמר ליה לו רבה לרב יוסף: תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה תחת הדקל הנושא את אחיו שהיה דקל אחר נשען עליו. ואמרי לה ויש אומרים שכך אמר לו: תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא תחת הדקל שהציל את בעליו ממס הקרקע שהיה הדקל הזה פורה במידה כזאת שמפירותיו היו בעליו משלמים את כל מיסי הקרקע.
4 ושאל: ידע ליה מר האם אדוני יודע, מכיר אותו? אמר ליה לו: לא ידענא ליה איני מכיר אותו. אמר ליה לו: סמוך עלי, דתניא שהרי שנינו בברייתא, ר' יוסי אומר: אם היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר — זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, וזה שמכיר אומר: "תהא שביתתנו במקום פלוני".
5 ומעירים: ולא היא, ואין הדבר כן בדיוק, לא תנא ליה לא נשנתה אותה ברייתא כר' יוסי, אלא אמר לו כן כי היכי דליקבל לה מיניה כדי שיקבל רב יוסף ממנו משום שר' יוסי נימוקו עמו והלכה כר' יוסי ברוב דבריו, ולכן לא יבוא רב יוסף לפקפק בדבר.
6 ב במשנה שנינו שאם אינו מכיר אילן או מקום מסוים אחר, או שאינו בקי בהלכה ואינו יודע שאפשר לקנות שביתה במקום רחוק, ואמר: "שביתתי במקומי" — זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח.
7 ושואלים על כך: הני אותן אלפים אמה היכן כתיבן היכן הם כתובות בתורה? ומשיבים, דתניא שכן שנינו בברייתא: "שבו איש תחתיו" שמות טז, כט משמעו — אלו ארבע אמות, שהן התחום הקטן ביותר כגון ליוצא מחוץ לתחומו. "אל יצא איש ממק מו" שמות טז, כט — אלו אלפים אמה של תחום שבת לשובת במקום, ש"מקום" סתם שיעורו אלפים אמה.
8 ושואלים: מנא לן מנין לנו שזה שיעור מקום? אמר רב חסדא: למדנו בדרך גזירה שווה "מקום" מ"מקום" שנאמר כאן "אל יצא איש ממקומו" ונאמר בפסוק ברוצח בשגגה "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" שמות כא, יג. ובפסוק זה נאמר גם "מקום" וגם ענין מנוסה, ולמדים "מקום" מ"ניסה" מנוסה. ולמדים "ניסה" מ"ניסה", מכתוב אחר באותו ענין "ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה" במדבר לה, כו ולמדים ניסה מ"גבול" האמור אף הוא באותו פסוק. ונלמד שוב בגזירה שווה "גבול" מ"גבול" שנאמר שם "ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו" במדבר לה, כז ונלמד עוד "גבול" מ"חוץ" שנאמר בפסוק זה, ואף אנו נלמד שוב בגזירה שווה "חוץ" מ"חוץ", דכתיב שנאמר בערי הלויים שהן היו ערי מקלט "ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה" במדבר לה, ה
9 ושואלים: ונילף ונלמד "מקיר העיר וחוצה אלף אמה" במדבר לה, ד שהתחום הוא אלף אמה בלבד. ומשיבים: דנין בגזירה שווה מקום שנאמר בו "חוץ" ממקום אחר שנאמר בו "חוץ", ואין דנין "חוץ" מ"חוצה".
10 ומקשים: ומאי נפקא מינה ומה יוצא מזה, מה ההבדל בין הדברים? הא תנא דבי הרי שנינו בשם חכם בית מדרשו של ר' ישמעאל שלמד גזירה שווה לענין נגעי בתים מפסוק אחד שנאמר בו "ושב הכהן" ויקרא יד, לט ומפסוק אחר שנאמר בו "ובא הכהן" ויקרא יד, מד שדרש: זו היא שיבה זו היא ביאה, ואם כן, שינוי באות אחת ודאי אינו מעכב לימוד זה!
11 ודוחים: הני מילי היכא דליכא מידי דדמי ליה דברים אלה אמורים היכן שאין דבר מילה הדומה לו אבל היכא דאיכא מידי דדמי היכן שיש דבר מילה הדומה לו, ליה — מדמי ליה ילפינן מן הדומה לו אנו למדים ולא ממה שאינו בדיוק כמוהו.
12 ג נחלקו תנאים במשנתינו אם תחום אלפים אמה הניתנות לכל אדם ממקום שביתתו הרי הן עגולות או מרובעות כטבלא. ושואלים: ור' חנינא בן אנטיגנוס מה נפשך רצונך מהי בדיוק שיטתו, ובאיזה אופן נסביר אותה. שכן אי אית ליה אם יש לו כאן גזירה שוה, והוא לומד הלכה זו מהנאמר בערי הלויים, הרי שם פיאות זוויות כתיבן נאמרו, ומשמע: תחומים מרובעים. אי לית ליה אם אין לו גזירה שוה — אלפים אמה עצמן מנא ליה מנין לו?
13 משיבים: לעולם תאמר אית ליה יש לו גזירה שוה, ושאני הכא ושונה כאן בענין הערים שכן אמר קרא המקרא: "זה יהיה להם מגרשי הערים" במדבר לה, ה כוונתו: לזה, למגרש העיר, אתה נותן פיאות ומרובע, ואי אין אתה נותן פיאות לשובתי שבת בכל מקום שקנו שביתה, שאין מחשבים אלא תחום עגול.
14 ושואלים: ורבנן וחכמים כיצד מבינים הם הדגשה זו? ומשיבים: תני שנינו, רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת שכל החישובים בקשר לשביתת שבת יהיו זהים.
15 אמר רב אחא בר יעקב: המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אף שם אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן, שארבע אמות שנאמרו הן רק יסוד המידה שעל פיה מחשבים, אבל למעשה דנים על פי האלכסון הגדול יותר.
16 ואמר רב פפא בדיק לן בחן אותנו רבא: עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים, האם צריך שארבעה טפחים אלה יהיו הן ואלכסונן או לא? ואמרינן ליה ואמרנו לו: לאו היינו אין זה כדברי רב חנניה? דתניא שכן שנינו בברייתא, רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת, משמע שבכל דיני שביתה בשבת מודדים אנו גם את האלכסון.
17 ד שנינו במשנה: וזה הוא שאמרו: העני מערב ברגליו, שיכול העני שאין ברשותו פת לעירוב לקנות שביתה כשנמצא בתוך תחום ואומר: קובע אני שביתתי במקום זה, אמר ר' מאיר: אנו אין לנו אלא עני שיכול לעשות כן שהקלו עליו חכמים, אבל מי שיש פת בידו אינו יכול לקנות שביתה בדרך זו, אלא בפת. ואילו ר' יהודה אומר שבין עני ובין עשיר יכולים להשתמש בדרך זו של עירוב.
18 אמר רב נחמן: מחלוקת זו בין ר' מאיר ור' יהודה היא באם אמר אדם: "שביתתי במקומי", שר' מאיר סבר: עיקר תיקונו ותקנתו של העירוב הוא בפת,
19 עני המהלך בדרכים ואין לו פת הוא דאקילו רבנן עילויה שהקילו חכמים עליו לשבות במקום על ידי שיאמר שביתתי בו, אבל עשיר היושב בביתו ויש לו פת — לא.
20 ור' יהודה סבר: עיקר עירוב ברגל שילך למקום ויאמר שקונה בו שביתה, אחד עני ואחד עשיר. אבל לגבי האומר "שביתתי במקום פלוני" והוא אינו מצוי שם — דברי הכל: שעירוב זה רק אם היה עני ומהלך בדרך — אין כן אבל עשיר — לא.
21 "וזו היא שאמרו" במשנה "העני מערב ברגליו" מאן קתני לה מי הוא זה ששנה אותה — ר' מאיר. ואהייא קאי ועל איזה דבר עומד, מתייחס — על מה שאמרו "אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה" ואילו בהמשך הדברים במשנה "ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל" מאן קתני לה מי שנה אותה הלא הוא ר' יהודה ששיטתו שהעירוב נועד גם לעשיר.
22 ואילו רב חסדא אמר: לא כך יש להבין את המחלוקת במשנה, אלא המחלוקת ביניהם היא באומר "שביתתי במקום פלוני" שקניית השביתה אינה נעשית לא ברגל ולא בפת, שר' מאיר סבר: עני — אין כן קונה שביתה, עשיר — לא. ור' יהודה סבר: אחד עני ואחד עשיר. אבל האומר: "שביתתי במקומי" דברי הכל: אחד עני ואחד עשיר מועיל להם, שהכל מודים כי עיקר עירוב ברגל.
23 "וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו "מאן קתני לה מי הוא ששנה אותה — ר' מאיר, ואהייא קאי ועל איזה דבר עומד, מתייחס, על דבר זה: "מי שבא בדרך וחשכה" אבל לדעת ר' יהודה גם אם היה עשיר יכול לומר כך. "ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל" מאן קתני לה מי הוא ששנה אותה — אלו דברי הכל.
24 א ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב נחמן שאמר שמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בשאמר "שביתתי במקומי": אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת, ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר: "שביתתי במקומי" — לפי שלא אמרו מערבין ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה, אלו דברי ר' מאיר.
25 ר' יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, וכן יצא יכול לצאת עשיר חוץ לתחום ויאמר: "תהא שביתתי במקומי", וזה הוא עיקרו של עירוב. ואולם התירו חכמים לבעל הבית לשלח עירובו ביד עבדו, ביד בנו, ביד שלוחו בשביל להקל עליו. ואם כן מבואר פה שהמחלוקת היא כפי שהגדיר רב נחמן.
26 אמר ר' יהודה: מעשה באנשי בית משפחת ממל ובאנשי בית גוריון בכפר ארומא שהיה בתוך ארבעת אלפים אמה לתחומם שהיו מחלקין גרוגרות וצימוקין לעניים בשני בצורת, ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה ומחשיכין על התחום, למחרת משכימין ובאין לקבל את הגרוגרות.
27 ורואים אם כן שמערבים ברגל אם אומר "שביתתי במקומי" אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא משנתינו גם כן מדוייקת כהסברו של רב נחמן, דקתני ששנינו במשנה: מי שיצא לילך לעיר שמערבין לה, והחזירו חבירו שעיכבו מלכת — הוא מותר לילך, וכל בני העיר אסורין, דברי ר' יהודה.
28 והוינן והיינו עסוקים בה, ומתקשים במשנה זו: מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו במה שונה הוא ובמה שונים הם שלו מותר ולהם אסור? ואמר רב הונא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שיש לו לאותו אדם שני בתים, ושני תחומי שבת ביניהן.
29 איהו הוא, כיון דנפקא ליה לאורחא שיצא לו לדרך — הוה ליה הריהו נעשה כעני, שהרי לא נתכוין לחזור לביתו אלא להמשיך עד לביתו האחר, ולכן יכול הוא לקנות שביתה בסוף התחום באמירה בלבד.
30 והנך עשירין נינהו ואלה בני עירו עשירים הם שהרי יש להם מזונות בבתיהם וצריכים לקנות עירוב מבעוד יום. אלמא מכאן שכל השנוי באומר "שביתתי במקום פלוני" מדובר שעני אין כן אבל עשיר — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן הוא.
31 מתני ליה היה משנה, מלמד אותו רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה לפני רב שהיה נוכח שם באותה שעה, את משנתינו "אחד עני ואחד עשיר". אמר ליה לו רב: סיים בה נמי גם כן לאחר לימוד ענין זה: הלכה כר' יהודה.
32 מסופר: רבה בר רב חנן הוה היה רגיל דאתי לבוא מהעיר ארטיבנא לפומבדיתא.