ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ח

« ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ט ע״א »

1 מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל לְהַפְסִיקוֹ. מְחַיֵּיךְ עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא.

2 מַאי טַעְמָא קָא מְחַיֵּיךְ? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּתָנֵי לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְחוּמְרָא, וְאִיהוּ סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבָּנַן לְקוּלָּא. ומִשּׁוּם דְּסָבַר לְקוּלָּא, מַאן דְּתָנֵי לְחוּמְרָא מְחַיֵּיךְ עֲלֵהּ?

3 אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּתַנְיָא: נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעְיָינוֹת הַנּוֹבְעִין — הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם.

4 וְדִילְמָא בִּמְכוּנָּסִין.

5 אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי: ״צָרִיךְ מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל לְהַפְסִיקוֹ״. וּמַאי שְׁנָא קָנִים דְּלָא — דְּעָיְילִי בְּהוּ מַיָּא, שֶׁל בַּרְזֶל נָמֵי — עָיְילִי בְּהוּ מַיָּא.

6 וְדִילְמָא ״צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה״ קָאָמַר.

7 מִשּׁוּם דְּקַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם.

8 כִּדְרַבִּי טַבְלָא, דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב: מְחִיצָה תְּלוּיָה, מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה?

9 אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בְּמַיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם.

10 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְכוּ׳. רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!

11 אָמַר רָבָא: שְׁמוֹנֶה עַל שְׁמוֹנֶה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יֵשׁ לוֹ שְׁמוֹנֶה עַל שְׁמוֹנֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

12 וְאָמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת לְהַלֵּךְ, אֲבָל לְטַלְטֵל דִּבְרֵי הַכֹּל: אַרְבַּע אַמּוֹת — אִין, טְפֵי — לָא.

13 וְהָנֵי אַרְבַּע אַמּוֹת הֵיכָא כְּתִיבָא?

14 כִּדְתַנְיָא: ״שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו״ — כְּתַחְתָּיו. וְכַמָּה תַּחְתָּיו גּוּפוֹ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְאַמָּה כְּדֵי לִפְשׁוֹט יָדָיו וְרַגְלָיו — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גּוּפוֹ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְאַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל חֵפֶץ מִתַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו וּמַנִּיחַ תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו.

15 מַאי בֵּינַיְיהוּ, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: אַרְבַּע אַמּוֹת מְצוּמְצָמוֹת.

16 אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לִבְרֵיהּ: כִּי עָיְילַתְּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, בְּעִי מִינֵּיהּ: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ, בְּאַמָּה דִּידֵיהּ יָהֲבִינַן לֵיהּ, אוֹ בְּאַמָּה שֶׁל קֹדֶשׁ יָהֲבִינַן לֵיהּ?

17 אִם אָמַר לָךְ: אַמּוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ יָהֲבִינַן לֵיהּ — עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מַה תְּהֵא עָלָיו? וְאִם אָמַר לָךְ בְּאַמָּה דִּידֵיהּ יָהֲבִינַן לֵיהּ, אֵימָא לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי ״יֵשׁ שֶׁאָמְרוּ הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם״?

18 כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, אֲמַר לֵיהּ: אִי דָּיְיקִינַן כּוּלֵּא הַאי, לָא הֲוֵי תָּנֵינַן.

19 לְעוֹלָם בְּאַמָּה דִּידֵיהּ יָהֲבִינַן לֵיהּ. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי גַּבֵּי ״יֵשׁ שֶׁאָמְרוּ״? — דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא נַנָּס בְּאֵבָרָיו.

20 הָיוּ שְׁנַיִם מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה וְכוּ׳. לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר ״לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה״?

21 הָכִי קָאֲמַר לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן: מִכְּדִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מַאי שְׁנָא הָתָם דִּפְלִיגִיתוּ, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּלָא פְּלִיגִיתוּ?

22 וְרַבָּנַן: הָתָם אָוְושִׁי דָּיוֹרִין. הָכָא לָא אָוְושִׁי דָּיוֹרִין.

23 וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת כּוּ׳. וְאַמַּאי? כֵּיוָן דְּעָרְבִי לְהוּ חִיצוֹנוֹת בַּהֲדֵי אֶמְצָעִית, הָוְיָא לְהוּ חֲדָא!

24 אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֶמְצָעִית עֵירוּבָהּ בָּזוֹ וְעֵירוּבָהּ בָּזוֹ.

25 וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁנָּתְנוּ עֵירוּבָן בָּאֶמְצָעִית, כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוּהוּ

26 בִּשְׁנֵי בָתִּים.

27 כְּמַאן? כְּבֵית שַׁמַּאי, דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן וּנְתָנוּהוּ בִּשְׁנֵי כֵלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין עֵירוּבָן עֵירוּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עֵירוּבָן עֵירוּב.

28 אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָתָם — אֶלָּא בִּשְׁנֵי כֵלִים בְּבַיִת אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי בָתִּים, לָא.

29 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: לְרַב יְהוּדָה קַשְׁיָא וּלְרַב שֵׁשֶׁת קַשְׁיָא. לְרַב יְהוּדָה קַשְׁיָא דְּאָמַר: כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֶמְצָעִית עֵירוּבָהּ בָּזוֹ וְעֵירוּבָהּ בָּזוֹ, וְכֵיוָן דְּעֵירְבָה אֶמְצָעִית בַּהֲדֵי חִיצוֹנָה הָוְיָא לֵיהּ חֲדָא, וְכִי הָדְרָה וְעָרְבָה בַּהֲדֵי אִידַּךְ — שְׁלִיחוּתָהּ עָבְדָה.

30 וּלְרַב שֵׁשֶׁת קַשְׁיָא: תֶּיהְוֵי כַּחֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב — דְּאָסְרִי אַהֲדָדֵי!

31 אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא לְרַב יְהוּדָה קַשְׁיָא וְלָא לְרַב שֵׁשֶׁת קַשְׁיָא. לְרַב יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: כֵּיוָן דְּעֵירְבָה לַהּ אֶמְצָעִית בַּהֲדֵי חִיצוֹנָה, וּשְׁתַּיִם חִיצוֹנוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא עֵירְבוּ — גַּלְּיָא דַּעְתֵּיהּ דִּבְהָא נִיחָא לֵיהּ, וּבְהָא לָא נִיחָא לֵיהּ.

32 וּלְרַב שֵׁשֶׁת לָא קַשְׁיָא: אִם אָמְרוּ דָּיוֹרִין לְהָקֵל, יֹאמְרוּ דָּיוֹרִין לְהַחְמִיר?!

33 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: רְשׁוּת אַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת לִשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת. אֲבָל לָא שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת לִרְשׁוּת אַחַת.

34 כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי:

פירוש ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ח

1 מחיצה של ברזל להפסיקו, להפריד בין תחום לתחום, כדי להתיר לבני שני המקומות לשאוב משם מים. היה מחייך צוחק עליה על כך ר' יוסי בר חנינא שסבר שאין צורך בתקנה זו.

2 ושואלים: מאי טעמא קא מדוע היה מחייך? אילימא אם תאמר משום דתני לה ששנה אותה ר' חייא כר' יוחנן בן נורי לחומרא להחמיר שחפצי הפקר קונים שביתה במקומם ואיהו ר' יוסי בר חנינא סבירא ליה כרבנן לקולא והוא עצמו סבור היה כשיטת חכמים להקל שאינם קונים שביתה במקומם ומשום דסבר לקולא, מאן דתני לחומרא מחייך עלה שהוא סבר להקל, מי ששנה להחמיר היה צוחק עליו?

3 אלא מטעם אחר, משום דתניא שכן שנינו בברייתא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין — הרי הן כרגלי כל אדם, ואם כן מותרים לשואב אותם לטלטלם כפי שהוא עצמו מותר, אפילו אם היו קודם לכן מחוץ לתחומו.

4 ודוחים שהרי משם אין להוכיח כי דילמא שמא מדובר כאן בחריץ של מים מכונסין ועומדים, שמים כאלה שייכים רק לבני מקומם.

5 אלא מטעם אחר היה מחייך, משום דקתני ששנה ר' חייא: "צריך מחיצה של ברזל להפסיקו". וכך טען ר' יוסי: ומאי שנא ומה שונה מחיצת קנים שלא — דעיילי בהו מיא שכן נכנסים בהם דרכה המים מתחום לתחום, אולם במחיצה של ברזל נמי גם כן — עיילי בהו מיא נכנסים בהם מתחתיה מים ואי אפשר לעשותה שתהיה אטומה לגמרי, ומה הועיל אם כן בתקנתו.

6 ומקשים: ודילמא ושמא "צריך ואין לו תקנה" קאמר הוא שאמר שצריך היה לעשות מחיצה של ברזל שתפסיק לחלוטין. וכיון שאי אפשר לעשות מחיצה אטומה כזו — אין לו תקנה לחרם זה ואין להשתמש במים.

7 אלא מטעם אחר לא קיבל את דברי ר' חייא, משום שקל הקלה הוא שהקילו חכמים במים במחיצה כל שהיא ואין צריך במחיצת ברזל ובלבד שתהא בת עשרה טפחים.

8 וכמו שהיה בענין ר' טבלא, דבעא מיניה ששאל ממנו ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה המפסיקה מלמעלה אבל אינה מגיעה עד למטה, מהו שתתיר בחורבה? והאם אפשר לומר שחלקי גגות וקירות בבית שנהרס ישמשו מחיצה אף בדרך זו.

9 ואמר ליה לו רב: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, קל הוא שהקילו חכמים במים ומדבריו למדנו שכשם שהקלו במים לומר שאם תלויה מעל למים — דייה, כך אין צורך במחיצה של ברזל, אלא די במחיצה כל שהיא, ואפילו היא של קנים.

10 א במשנה מובא כי חכמים אומרים שמי שבשעת קניית השביתה ישן ולא נתכוון לשבות במקום אין לו אלא ארבע אמות. ור' יהודה אומר שיכול לבחור ארבע אמות לכל צד שירצה, ושואלים: ר' יהודה היינו זהו הרי אלה דברי תנא קמא התנא הראשון, חכמים!

11 אמר רבא: שמונה על שמונה אמות איכא בינייהו יש ביניהם הבדל להלכה שלדעת ר' יהודה יש לו ארבע אמות רק לצד אחד לפי בחירתו, ואילו לדברי התנא הראשון יש ארבע אמות לכל צד שירצה ובסך הכל יש לו שמונה על שמונה אמות. ואכן תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך במפורש: יש לו שמונה על שמונה, דברי ר' מאיר. והוא כדברי התנא הראשון במשנתנו.

12 ועוד אמר רבא: מחלוקת זו היא לענין ההיתר להלך, אבל לטלטל — דברי הכל: ארבע אמות — אין כן, מותר, טפי יותר — לא.

13 ושואלים לעיקר ההלכה: והני ואלה ארבע אמות היכא כתיבא היכן כתובות?

14 ומביאים כדתניא כמו ששנויה בברייתא: "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" שמות טז, כט, הכוונה: שביום השבת אל יצא אדם ממקומו אלא יהיה מוגבל לשטח שהוא כתחתיו. וכמה הוא תחתיו של אדם — גופו שיעורו כרגיל שלש אמות, ואמה נוספת כדי לפשוט ידיו ורגליו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר באופן אחר: גופו שלש אמות, ואמה נוספת כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו כלומר, שישאר לו רווח מסויים.

15 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל הלכה למעשה ביניהם, ועונים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה לענין ארבע אמות מצומצמות בדיוק, שלדעת ר' יהודה יש רק ארבע אמות בדיוק, ולדעת ר' מאיר אין מצמצמים בכך.

16 אמר ליה לו רב משרשיא לבריה לבנו: כי עיילת לקמיה כאשר תבוא לפני רב פפא, בעי מיניה שאל ממנו ארבע אמות שאמרו כאן, באמה דידיה יהבינן ליה שלו אנו נותנים לו, כלומר לפי גודל אמת יד שלו או באמה של קדש, האמות הרגילות הקבועות לעניני הקודש שהם של ששה טפחים בינוניים, יהבינן ליה נותנים אנו לו.

17 אם אמר לך אמות של קדש יהבינן ליה נותנים אנו לו — עוג מלך הבשן מה תהא עליו? שגדול הוא בהרבה מתחום זה. ואם אמר לך באמה דידיה יהבינן ליה שלו אנו נותנים לו אימא ליה אמור לו: מאי טעמא לא קתני לה גבי מה הטעם לא שנה אף אותה הלכה אצל אותן הלכות שצרפו יחד שיעורים שונים בהלכה "יש שיעורים שאמרו בהם הכל לפי מה שהוא אדם", שהמידה אינה קבועה ומשתנה לפי האדם העושה, ולא מנו בין ההלכות הללו גם את ארבע האמות הללו?

18 כי אתא כאשר בא בנו של רב משרשיא לקמיה לפני רב פפא, אמר ליה לו רב פפא: אי דייקינן כולא האי, לא הוי תנינן אילו היינו מדייקים כל כך, לא היינו יכולים ללמוד כלל ואין לדייק עד כדי כך במשנתינו.

19 לעולם באמה דידיה יהבינן ליה שלו אנו נותנים לו ודקא קשיא ואשר היה קשה לך מאי טעמא לא קתני גבי מה הטעם לא נשנה דבר זה אצל אותן ההלכות שמתחילות ב"יש שאמרו"? טעמו של דבר — שלא פסיקא ליה פסוקה וגמורה לו הלכה זו, שפעמים צריך לשנות בה, משום דאיכא שיש אדם שהוא ננס באבריו שגופו גדול וידיו קטנות, ולאדם כגון זה אין מודדים לפי גודל אמת ידו שלו אלא באמות של קודש.

20 ב במשנה שנינו: היו שנים מקצת אמותיו של זה כו'. שר' שמעון הביא דוגמא לדבריו לגבי שלשה שהיו בתחומים חופפים משלש חצרות. ושואלים: למה ליה למימר לומר "למה הדבר דומה" ולצרף לכאן ענין אחר?

21 ומסבירים: הכי קאמר להו כך אמר להם ר' שמעון לרבנן לחכמים: מכדי הרי למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ופתוחות לרשות הרבים, מאי שנא התם דפליגיתו, ומאי שנא הכא דלא פליגיתו מה שונה שם שאתם חולקים עלי להלן עירובין דף מט,א ואומרים שכל החצירות אסורות, ומה שונה כאן שאין אתם חולקים עלי?

22 ורבנן וחכמים מה הם משיבים: התם אוושי שם מרובים הדיורין שבחצירות ויתכן שיבואו אחדים מהם לטלטל במקום האסור להם. ואילו הכא לא אוושי כאן אין מרובים הדיורים הדיורין, שיש רק שלשה אנשים ויזהירו זה את זה מחילול שבת.

23 ג המשך דברי ר' שמעון במשנה הוא: "ושתים החיצונות שלא עירבו זו עם זו אסורות, ומותרות עם האמצעית". ושואלים: ואמאי ומדוע? כיון שערבו להו להם החיצונות בהדי עם האמצעית, הויא להו חדא נעשו להן כאחת, שנעשו כולם כאילו דרים באמצעית ומן הדין שיהיו כולן מותרות זו עם זו!

24 אמר רב יהודה: כגון שלא הניחו שתי החיצוניות עירובם באמצעית אלא להיפך שנתנה אמצעית עירובה בזו עם אחת, ועירובה בזו עם אחת, נמצא שהאמצעית לא נעשתה מקום עירוב של כל החצירות.

25 ורב ששת אמר: אפילו תימא תאמר שנתנו החיצוניות עירובן באמצעית ובכל זאת לא נעשו כולן כאחת, כגון שנתנוהו לעירוב

26 בשני בתים נפרדים, ולכן אין שתי החצרות החיצונות מתערבות יחד.

27 ושואלים: כמאן כשיטת מי אומר רב יהודה שעירוב שהונח בשני בתים אפילו באותה חצר אינו מתערב יחד? כשיטת בית שמאי, דתניא שכן שנינו בברייתא: חמשה אנשים שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים אפילו בבית אחד, בית שמאי אומרים: אין עירובן עירוב כיון שאין שתי יחידות העירוב ממש יחד. ובית הלל אומרים: עירובן עירוב כל עוד הוא ברשות אחת.

28 ודוחים: אפילו תימא יכול אתה לומר שהדבר הוא אף כשיטת בית הלל; כי עד כאן לא קאמרי שמענו שאמרו בית הלל התם שם — אלא בשני כלים שהיו בבית אחד ולכן לדעתם מתערבים הם, אבל אם היו בשני בתים נפרדים, אפילו הם מודים שלא, שאין העירוב חל בשני בתים.

29 א אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב אויא לרב אשי: בעצם דיוקם של הדברים גם לרב יהודה קשיא קשה וגם לרב ששת קשיא קשה. לרב יהודה קשיא קשה שאמר: כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו, וכיון שעירבה אמצעית בהדי עם החיצונה — הויא ליה חדא נעשתה אחת עימה, וכי הדרה וכאשר חזרה וערבה בהדי אידך עם האחרת — את שליחותה של החצר החיצונה הראשונה עבדה עשתה, שהרי נעשו שתיהן כחצר אחת.

30 ואף לרב ששת קשיא קשה הדבר: שמכיון ששתי החיצוניות הניחו עירוביהן באמצעית, נעשה הדבר כאילו דרות כולן באמצעית ומכיון שכל אחת הניחה עירובה בבית אחר תיהוי שיהא הדבר כחמשה ששרויין בחצר אחת, ושכח אחד מהם ולא עירב — דאסרי אהדדי שאוסרים הם זה על זה, ואם כן לפי שיטה זו צריך שתהיה אף האמצעית אסורה ולא רק שתי החיצונות!

31 אמר ליה לו רב אשי: לא לרב יהודה קשיא קשה ולא לרב ששת קשיא קשה. לרב יהודה לא קשיא קשה כיון שעירבה לה האמצעית בהדי עם החיצונה, ושתים החיצונות בהדי הדדי זו עם זו לא עירבו — גליא דעתיה דבהא ניחא ליה, ובהא לא ניחא ליה גילתה החיצונה דעתה שבזו האמצעית נוח לה, ובזו החיצונה האחרת לא נוח לה. וכיון שגילו החיצונות דעתם שאינם רוצים להיות מעורבים אי אפשר להכריחם.

32 ואף לרב ששת לא קשיא קשה הדבר: אם אמרו שהמערבים בחצר נעשו כאילו דיורין בחצר להקל, ולהתיר להם לטלטל, יאמרו שנעשו דיורין אף להחמיר, ולאסור בגללם את החצר כאילו היו גרים בה?!

33 ב אמר רב יהודה אמר רב: זו ששנינו כאן במשנתנו היא כדברי ר' שמעון. אבל חכמים אומרים: רשות אחת משמשת לשתי רשויות שמותר לטלטל חפצים מן החצרות החיצוניות אל החצר הפנימית, שעל החצרות החיצוניות לא חל איסור בגלל העירוב המשותף. אבל לא שתי רשויות משמשות לרשות אחת, ואין לטלטל חפצים מן החצר האמצעית לשתי החצרות האחרות. שכלי החצר האמצעית נמשכים לשתי האחרות, ואם מכניס אותם לאחת מהן נמצא שהוציאם מרשות האחרת.

34 וסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה כאשר אמרתי הלכה זו לפני שמואל אמר לי:

« ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ט ע״א »