ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ז

« ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ח ע״א »

1 שָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים. וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ — רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא אָמְרַתְּ: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה!

2 ומַאי קוּשְׁיָא? דִילְמָא הָכָא נָמֵי, הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר.

3 אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל — אוֹסֵר לִבְנֵי חֲצֵירוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

4 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ אוֹסֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נָכְרִי — אוֹסֵר, יִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ אוֹסֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבֹא בַּשַּׁבָּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר — אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁכְּבָר הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ.

5 וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ — רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה!

6 וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא הָכָא נָמֵי, הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר.

7 אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי.

8 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו.

9 וּמַתְנֵי לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. וַאֲמַר לֵיהּ רַב, סַיֵּים בָּהּ נָמֵי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

10 תַּרְתֵּי לְמָה לִי, וְהָא אָמְרַתְּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה!

11 וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא רַב לֵית לֵיהּ לְהָנֵי כְּלָלֵי?

12 אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: הַיְּבָמָה לֹא תַּחֲלוֹץ וְלֹא תִּתְיַיבֵּם עַד שֶׁיְּהוּ לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.

13 וְכֵן שְׁאָר כׇּל הַנָּשִׁים לֹא יִנָּשְׂאוּ וְלֹא יִתְאָרְסוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת, אֶחָד אַלְמָנוֹת וְאֶחָד גְּרוּשׁוֹת, אֶחָד אֲרוּסוֹת וְאֶחָד נְשׂוּאוֹת.

14 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְשׂוּאוֹת — יִתְאָרְסוּ.

15 וַאֲרוּסוֹת — יִנָּשְׂאוּ, חוּץ מֵאֲרוּסָה שֶׁבִּיהוּדָה, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ.

16 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ, חוּץ מִן הָאַלְמָנָה — מִפְּנֵי הָאִיבּוּל.

17 וְאָמְרִינַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא. אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִּי דַּהֲוָה קָאֵים. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר בְּבֵי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. מִכְּלָל דִּיחִידָאָה פְּלִיג עֲלֵיהּ?

18 אִין, וְהָתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה רְדוּפָה לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, אוֹ שֶׁהָיְתָה לָהּ כַּעַס עִם בַּעְלָהּ, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה, עֲקָרָה, זְקֵנָה, קְטַנָּה וְאַיְילוֹנִית, וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, הַמַּפֶּלֶת לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ — כּוּלָּן צְרִיכִין לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר לֵיאָרֵס וְלִינָּשֵׂא מִיָּד.

19 לְמָה לִי? וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי!

20 וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּגְזֵירוֹתָיו.

21 אֶלָּא, מֵהָא דְּתַנְיָא: הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל נׇכְרִים וְלוֹקְחִים מֵהֶן בְּהֵמָה וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָן.

22 וְאִם הָיָה כֹּהֵן — מִטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָדוּן וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶן. וּכְשֵׁם שֶׁמִּטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כָּךְ מִטַּמֵּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.

23 בֵּית הַקְּבָרוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא!

24 אֶלָּא בְּבֵית הַפְּרָס, דְּרַבָּנַן.

25 וּמִטַּמֵּא לִישָּׂא אִשָּׁה, וְלִלְמוֹד תּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁאֵין מוֹצֵא לִלְמוֹד, אֲבָל מוֹצֵא לִלְמוֹד — לֹא יִטַּמָּא.

26 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִלְמוֹד — נָמֵי יִטַּמָּא, לְפִי

27 שֶׁאֵין מִן הַכֹּל זוֹכֶה אָדָם לִלְמוֹד. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף הַכֹּהֵן שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבּוֹ לְצַיְדָּן לִלְמוֹד תּוֹרָה.

28 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וּלְמָה לִי? וְהָא אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי!

29 אָמַר אַבָּיֵי: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי — בְּמַתְנִיתִין, אֲבָל בְּבָרַיְיתָא — אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן

30 אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: הָנֵי כְּלָלֵי לָאו דִּבְרֵי הַכֹּל נִינְהוּ, דְּהָא רַב לֵית לֵיהּ הָנֵי כְּלָלֵי.

31 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶפְצֵי נָכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה.

32 לְמַאן, אִילֵּימָא לְרַבָּנַן — פְּשִׁיטָא! הַשְׁתָּא חֶפְצֵי הֶפְקֵר דְּלֵית לְהוּ בְּעָלִים, אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה. חֶפְצֵי הַנׇּכְרִי, דְּאִית לְהוּ בְּעָלִים, מִיבַּעְיָא?

33 אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְקָא מַשְׁמַע לַן: אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה — הָנֵי מִילֵּי חֶפְצֵי הֶפְקֵר, דְּלֵית לְהוּ בְּעָלִים. אֲבָל חֶפְצֵי הַנׇּכְרִי, דְּאִית לְהוּ בְּעָלִים — לָא.

34 מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מִן הַנׇּכְרִי בְּיוֹם טוֹב, וְכֵן הַמַּשְׁאִיל לוֹ לַנׇּכְרִי כְּלִי מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְהֶחְזִירוֹ לוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְהַכֵּלִים וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — יֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ. וְנׇכְרִי שֶׁהֵבִיא לוֹ פֵּירוֹת מִחוּץ לַתְּחוּם — הֲרֵי זֶה לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָן.

35 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי נׇכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא.

36 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי הַנׇּכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה, הָא מַנִּי — לָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְלָא רַבָּנַן!

37 לְעוֹלָם קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי הַנׇּכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבָּנַן, וּדְקָאָמְרַתְּ: לְרַבָּנַן פְּשִׁיטָא — מַהוּ דְּתֵימָא: גְּזֵירָה בְּעָלִים דְּנׇכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְּיִשְׂרָאֵל, קָא מַשְׁמַע לַן.

38 וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֶפְצֵי נׇכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, גְּזֵירָה בְּעָלִים דְּנׇכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְּיִשְׂרָאֵל.

39 הָנְהוּ דִּכְרֵי דַּאֲתוֹ לִמְבָרַכְתָּא, שְׁרָא לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא לְמִיזְבַּן מִינַּיְיהוּ.

40 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מַאי דַּעְתָּיךְ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חֶפְצֵי נׇכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה.

41 וְהָא שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֶפְצֵי נׇכְרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, גְּזֵירָה בְּעָלִים דְּנׇכְרִי אַטּוּ בְּעָלִים דְּיִשְׂרָאֵל?!

42 הֲדַר אָמַר רָבָא: לִיזְדַּבְּנוּ לִבְנֵי מְבָרַכְתָּא, דְּכוּלַּהּ מְבָרַכְתָּא לְדִידְהוּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דָּמְיָא.

43 תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: חֵרֶם שֶׁבֵּין תְּחוּמֵי שַׁבָּת — צָרִיךְ

פירוש ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ז

1 אין צורך בשטח כה גדול אלא בהקצאת שלש חצירות של שני בתים די. ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון. ומאן פליג עליה ומי חולק עליו — ר' יהודה. והא והרי אמרת שקיים כלל: ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה!

2 ודוחים: ומאי קושיא ומה הקושיה בכך? דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר שמא גם כאן, במקום שנאמר במפורש שהלכה כר' שמעון — איתמר נאמר, היכא דלא איתמר במקום שלא נאמר — לא איתמר לא נאמר וכרגיל הלכה כר' יהודה.

3 אלא מהא דתנן מזו ששנינו במשנה: המניח את ביתו ולא עשה עירוב חצירות והלך לשבות בעיר אחרת, אחד גוי ואחד ישראל — אוסר לבני חצירות שהיו סביב ביתו להוציא מביתם לחצר משום שלא עירב עימם, ובית שאינו מעורב, אוסר על כולם — אלו דברי ר' מאיר.

4 ר' יהודה אומר: אינו אוסר כיון שאינו נמצא במקום. ר' יוסי אומר: גוי — אוסר, ישראל — אינו אוסר, מפני שאין דרך ישראל לבא בשבת אם כבר קבע לעצמו דירה במקום אחר. ר' שמעון אומר: אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר — אינו אוסר אף שוודאי מצד הדין יכול לחזור, שכבר הסיח דעתו מלשוב לביתו.

5 ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון, ומאן פליג עליה ומי חלק עליו — ר' יהודה. והא והרי אמרת כבר כי ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה!

6 ושוב דוחים: ומאי קושיא ומה הקושיה בכך? דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר שמא גם כאן, במקום שנאמר במפורש שהלכה כר' שמעון — איתמר נאמר, היכא דלא איתמר במקום שלא נאמר — לא איתמר לא נאמר.

7 אלא יש להוכיח מהא דתנן מזו ששנינו במשנה: וזהו שאמרו: העני מערב ברגליו שיכול ללכת למקום שבתוך תחומו ולומר: כאן תהא שביתתי וישערו לו את תחום השבת מאותו מקום. ר' מאיר אומר: אנו אין לנו אלא עני שאין ברשותו כעת מזון שתי סעודות, והוא שמותר לו לערב ברגליו.

8 ר' יהודה אומר: היתר זה, אחד עני ואחד עשיר. ולהיפך, לא אמרו שמערבין בפת אלא להקל על העשיר, שלא יטרח ויצא ויערב ברגליו, אבל עיקר עירוב — ברגליו הוא.

9 ומתני ליה והיה משנה, מלמד, לו רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה לפני רב: אחד עני ואחד עשיר. ואמר ליה לו רב: סיים בה נמי גם כן כשאתה מלמד: הלכה כר' יהודה.

10 ואפשר להקשות: תרתי שתיים למה לי, והא והרי כבר אמרת: ר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה! ואם הוצרך רב לפרש שהלכה כר' יהודה, משמע שאינו סבור שיש כלל שר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה?!

11 ודוחים: ומאי קושיא ומה קושיה? דילמא רב לית ליה להני כללי שמא רב אין לו, אינו סובר אלה הכללים, אבל שאר חכמים מקבלים אותם?

12 אלא מביאים ראיה ממקור אחר, מהא דתנן מזו ששנינו במשנה: היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה שלשה חדשים אחרי מות בעלה, שמא היתה מעוברת מבעלה, ואם יהיה לה ילד ממנו אינה זקוקה ליבום ולחליצה, ותוך שלשה חדשים יהא הדבר ניכר.

13 וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים אחר מות בעליהן, או לאחר גירושיהן, אחד אם נישאו כשהן בתולות ואחד בעולות, אחד אלמנות ואחד גרושות, אחד אם נתאלמנו או נתגרשו כשהיו ארוסות ואחד נשואות, שאם היתה הרה לבעלה הראשון ידעו בבירור מי אבי הילד, שלא נחלקו חכמים אם יש מקום לחשש זה אלא קבעו כלל לכל מקרה, שיהא תוקפו קיים תמיד.

14 ר' יהודה אומר: אם נתאלמנו או נתגרשו כשהיו נשואות — יתארסו מיד שהרי בתקופת האירוסין אין האיש בא על ארוסתו ואין להקפיד אלא להרחיק את זמן נשואין שניים מן הראשונים.

15 וכן אם נתאלמנו או נתגרשו כשהיו ארוסות — ינשאו מיד, שאין להניח שנבעלו בתקופת אירוסיהן, חוץ מארוסה שביהודה, מפני שלבו גס בה. שזוגות מאורסים שבארץ יהודה היו נוהגים להיפגש ביחידות, ויש לחשוש שמא הרתה לו, אבל בשאר מקומות אין לחשוש.

16 ר' יוסי אומר: כל הנשים שמנינו יתארסו מיד, שלא גזרו אלא על נישואין, חוץ מן האלמנה שצריכה להמתין, אבל מטעם אחר — מפני האיבול אבילות. שבגלל אבלה על מות בעלה, אסור לה להתארס.

17 ואמרינן ואמרנו בענין זה: ר' אלעזר לא על בא פעם לבי מדרשא לבית המדרש. אשכחיה מצא את ר' אסי דהוה קאים שהיה עומד. אמר ליה לו: מאי אמור בבי מדרשא מה אמרו בבית המדרש? אמר ליה לו: הכי כך אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי. אמר לו: מכלל דיחידאה פליג עליה שיחיד הוא זה שחלק עליו ולכן הלכה כמותו.

18 ענה לו: אין כן, והתניא וכן שנינו בברייתא: הרי אשה שהיתה רדופה לילך לבית אביה, שהיתה להוטה להיות בבית אביה ולא שהתה עם בעלה בימיו האחרונים. או שהיתה לה כעס עם בעלה ונפרדו, או שהיה בעלה זקן או חולה, שאינו יכול להוליד, או שהיתה היא חולה, או שהוחזקה עקרה, או זקנה, קטנה ואיילונית שמטבעה אינה מסוגלת להוליד, וכל שאינה ראויה לילד מסיבה אחרת, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין, וכן המפלת לאחר מיתת בעלה שאין לחוש עוד שמא היא מעוברת — כולן צריכין להמתין שלשה חדשים, דברי ר' מאיר הסבור שגזירה זו חלה על כל הנשים. אף אם אין בכך הכרח מצד הענין. ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד בכל אלו.

19 וממשיכים: למה לי לשם מה היה צריך לומר שהלכה כר' יוסי? והא והרי אמרת ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואם כן הלכה כמותו גם כאן. ואם כן לכאורה משמע מכאן שאין כלל זה נכון!

20 ודוחים: ומאי קושיא ומה הקושיה שבדבר? דלמא לאפוקי שמא בא פסק זה להוציא מדברי רב נחמן אמר שמואל שאמר שאף שבמחלוקות רבות אין הלכה כר' מאיר, מכל מקום הלכה כר' מאיר בגזירותיו, כאשר החמיר בדבר אחד מתוך דמיונו לאחרים. ולכן היה ר' יוחנן צריך לומר שהלכה כאן כר' יוסי למרות שהוא בניגוד לגזירתו של ר' מאיר.

21 אלא ההוכחה לביטול כללים אלה היא מהא דתניא מזו ששנינו בברייתא: הולכין ליריד של גוים שוק שנעשה לכבוד עבודה זרה ולוקחים מהן בהמה ועבדים ושפחות, מפני שמכניסים אותם לקדושה. בתים שדות וכרמים, משום יישוב ארץ-ישראל. וכותב ומעלה מאשר את הדברים בערכאות בתי דינים שלהן, תוך קבלת חתימותיהן, ואף על פי שיש בכך הכרת חשיבותם ויש לחשוש שמא יבוא להודות לעבודה זרה, מפני שבכך הוא כמציל מידן. שכן על ידי אישורם וחתימתם לא יוכלו לערער ולחזור בהם ממכירתם.

22 ואם היה כהן — אף מותר לו לצאת למקום שבו הוא מטמא, בחוצה לארץ, שעפרה ואוירה מטמאים, וללכת לדון ולערער עמהן. וכשם שמטמא הכהן בחוצה לארץ כך מטמא, לשם כך, בבית הקברות.

23 ומתחילה תוהים על הלכה אחרונה זו: וכי בית הקברות סלקא דעתך עולה על דעתך לומר?! הלא טומאה דאורייתא מן התורה היא, וכיצד יתירו חכמים לכהן להיטמא, בניגוד למה שכתוב בתורה!

24 אלא מדובר בטומאת בית הפרס, שדה שנחרש בו קבר ויש בו חשש טומאת מת, שטומאתו רק מדרבנן מדברי חכמים.

25 ומטמא וכמו כן יוצא הכהן לחוץ לארץ כדי לישא אשה שם, או כדי ללמוד תורה. אמר ר' יהודה: אימתי נאמר היתר זה — בזמן שאין מוצא אפשרות ללמוד בארץ, אבל אם מוצא הכהן אפשרות ללמוד בארץ — לא יטמא.

26 ר' יוסי אומר: אף בזמן שמוצא אפשרות ללמוד בארץ — נמי גם כן יטמא, לפי

27 שאין שלא מן הכל זוכה אדם ללמוד, וייתכן שרק רב מסויים הנמצא בחוץ לארץ הוא המתאים לו. ואמר ר' יוסי ראיה לדבריו: מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידן שהיא בחוץ לארץ ללמוד תורה, על אף שהיה בדורו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה בארץ ישראל והיה גדול הדור.

28 ואמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי. וכאן עולה השאלה: ולמה לי לפסוק גם כאן? והא והרי כבר אמרת ר' יהודה ור' יוסי — הלכה כר' יוסי!

29 אמר אביי: איצטריך נצרך, בכל זאת, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הני מילי דברים אלה — במתניתין במשנתינו, אבל בברייתא — אימא אמור שלא, על כן היה צורך לומר שהלכה כדבריו גם בברייתא. ומכיון שלא נמצאו הוכחות לדברי רב משרשיא שאין כללים לפסק ההלכה, יש איפוא לתקן את דבריו, אלא

30 הכי קאמר כך אמר התכוון רב משרשיא: הני כללי לאו כללים אלה לא דברי הכל נינהו הם, דהא שהרי רב לית ליה הני כללי אין לו אותם כללים, כפי שהוכחנו לעיל.

31 א מעתה שבים אנו לבעיה היסודית של קנין שביתה. אמר רב יהודה אמר שמואל: חפצי גוי אין קונין שביתה ואין להם תחום שבת לא מכח עצמם, ולא מכח בעלותו של הגוי, ואם נכנסו מחוץ לתחום לתוך העיר, מותר לישראל לטלטלם אלפיים אמה לכל צד.

32 ושואלים: למאן לשיטת מי נאמר דבר זה, אילימא לרבנן אם תאמר שלפי שיטת חכמים אמר — הרי פשיטא פשוט הדבר! השתא עכשיו שאומר אתה שחפצי הפקר דלית להו שאין להם בעלים, אין קונין שביתה. חפצי הגוי, דאית להו שיש להם בעלים ובעליהם עצמם אינם יכולים לקנות שביתה מיבעיא נצרכה לומר שאינם קונים שביתה במקומם מכח עצמם?

33 אלא אליבא על פי שיטתו של ר' יוחנן בן נורי, וקא משמע לן ומשמיע לנו: אימר אמור שאמר ר' יוחנן בן נורי שקונין שביתה — הני מילי דברים אלה אמורים בחפצי הפקר, דלית להו שאין להם בעלים. אבל חפצי הגוי, דאית להו שיש להם בעלים — לא.

34 מיתיבי מקשים ר' שמעון בן אלעזר אומר: השואל כלי מן הגוי בן עירו ביום טוב, וכן המשאיל לו לגוי כלי מערב יום טוב, והחזירו לו הגוי ביום טוב. וכן הכלים שנעשו אוצרות מחסנים ששבתו בתוך התחום — יש להן אלפים אמה לכל רוח. וגוי שהביא לו לישראל ביום טוב פירות שקנו שביתה מחוץ לתחום — הרי זה לא יזיזם ממקומן.

35 אי אמרת בשלמא קסבר אם נניח שאתה אומר שסבור ר' יוחנן בן נורי: חפצי גוי קונין שביתה, ניתן אז לפרש: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' יוחנן בן נורי היא שאף חפצי גוי קונים שביתה.

36 אלא אי אמרת קסבר אם אומר אתה שסבור ר' יוחנן בן נורי שחפצי הגוי אין קונין שביתה, הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא לא ר' יוחנן בן נורי ולא רבנן חכמים!

37 ומשיבים: לעולם תפרש קסבר שסבור ר' יוחנן בן נורי חפצי הגוי קונין שביתה, ושמואל שאמר שאינם קונים — כשיטת רבנן חכמים אמר, ודקאמרת: לרבנן פשיטא ומה שאמרת: הלא לשיטת חכמים פשוט הדבר ואין צורך לאמרו כלל — אין הדבר כן, כי מהו דתימא שתאמר: יש מקום לגזירה בבעלים שהוא גוי אטו משום בעלים שהוא ישראל, קא משמע לן השמיע לנו ויקנו שביתה במקום הגוי, ולא יטלטלו יותר מאלפיים אמה משם. ועל כן היה צורך לומר לנו שאין גוזרים בכך.

38 ואילו רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: חפצי גוי אכן קונין שביתה, מן הטעם האמור של גזירה בבעלים שהוא גוי אטו משום בעלים שהוא ישראל.

39 מסופר: הנהו דכרי דאתו אותם אילים שהובאו לעיירה מברכתא בשבת, שרא להו התיר להם רבא לבני מחוזא למיזבן מינייהו לקנות מהם אף שמברכתא היא מחוץ לתחומה של מחוזא, ואפשר להגיע אליה רק על ידי עירוב תחומים ואילים אלה הובאו איפוא מחוץ לתחום לגמרי.

40 אמר ליה לו רבינא לרבא: מאי דעתך מה דעתך שאתה מתיר, שאתה מסתמך על מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: חפצי גוי אין קונין שביתה, ולכן לא קנו האילים שביתה במקומם ואפילו נכנסו מחוץ לתחום מותר לטלטלם.

41 והא והרי כלל הוא בידינו כי אם נחלקים שמואל ור' יוחנן — הלכה כר' יוחנן, והלא כבר אמר רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: חפצי גוי קונין שביתה גזירה בעלים שהוא גוי אטו משום בעלים שהוא ישראל?! והלכה כמותו!

42 הדר חזר ואמר רבא: ליזדבנו שימכרו האילים רק לבני מברכתא, שכן כולה כל מברכתא לדידהו עבורם כארבע אמות דמיא נחשבת, ואפילו חפץ שיצא באיסור מתחומו מותר לטלטלו ארבע אמות. אבל לבני מחוזא — אסור, וכשיטת ר' יוחנן.

43 ב תני שנה ר' חייא: חרם תעלה מלאה מים שבין תחומי שבת — צריך לעשות

« ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ח ע״א »