ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ו

« ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ז ע״א »

1 כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָווּ לְהוּ נוֹלָד, דַּאֲסִירִי!

2 אֶלָּא: מַיָּא בְּעָבִים מֵינָד נָיְידִי. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אוֹקְיָינוֹס נָמֵי לָא לִיקְשׁוֹ לָךְ, מַיָּא בְּאוֹקְיָינוֹס נָמֵי מֵינָד נָיְידִי, וְתַנְיָא: נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעְיָינוֹת הַנּוֹבְעִין הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם.

3 אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי.

4 מַאי כְּלָלָא? דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּעֵירוּב.

5 וְתַרְתֵּי לְמָה לִי?!

6 אָמַר רַבִּי זֵירָא: צְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הֲוָה אָמֵינָא בֵּין לְקוּלָּא וּבֵין לְחוּמְרָא, קָא מַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּעֵירוּב.

7 וְלֵימָא ״הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּעֵירוּב״. הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְמָה לִי?

8 אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד וְרַבִּים בִּמְקוֹם רַבִּים, אֲבָל יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים — אֵימָא לָא.

9 אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְאַבָּיֵי: מִכְּדֵי עֵירוּבִין דְּרַבָּנַן, מָה לִי יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד, וּמָה לִי יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים!

10 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וּבִדְרַבָּנַן לָא שָׁנֵי לַן בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד לְיָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים!

11 וְהָתְנַן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל אִשָּׁה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת — דַּיָּיהּ שְׁעָתָהּ.

12 וְתַנְיָא: מַעֲשֶׂה וְעָשָׂה רַבִּי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר, אָמַר: כְּדַי הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק.

13 מַאי ״לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר״? אִילֵּימָא: לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא כְּרַבָּנַן — בִּשְׁעַת הַדְּחָק הֵיכִי עָבֵיד כְּווֹתֵיהּ!

14 אֶלָּא: דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְלָא כְּרַבָּנַן. ״לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר״ דְּלָאו יָחִיד פְּלִיג עֲלֵיהּ אֶלָּא רַבִּים פְּלִיגִי עֲלֵיהּ, אָמַר: כְּדַי הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק.

15 אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: וּבִדְרַבָּנַן לָא שָׁנֵי בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד, בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים?

16 וְהָתַנְיָא: שְׁמוּעָה קְרוֹבָה נוֹהֶגֶת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים, רְחוֹקָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד.

17 וְאֵי זוֹ הִיא קְרוֹבָה וְאֵיזוֹ הִיא רְחוֹקָה? בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים — קְרוֹבָה, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים — רְחוֹקָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת שְׁמוּעָה קְרוֹבָה וְאַחַת שְׁמוּעָה רְחוֹקָה נוֹהֶגֶת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים.

18 וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יָחִיד מֵיקֵל וְרַבִּים מֵחֲמִירִין, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּחְמִירִין הַמְרוּבִּים, חוּץ מִזּוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מֵיקֵל וַחֲכָמִים מֵחֲמִירִין — הֲלָכָה כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

19 וְסָבַר לַהּ כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל.

20 בַּאֲבֵילוּת הוּא דְּאַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן, אֲבָל בְּעָלְמָא — אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן שָׁנֵי בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם יָחִיד בֵּין יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים.

21 וְרַב פָּפָּא אָמַר, אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין — אֵימָא לָא צְרִיכָא.

22 וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת לְעֵירוּבֵי תְּחוּמִין — דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת מְעָרְבִין בֵּין לְדַעַת וּבֵין שֶׁלֹּא לְדַעַת, שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו.

23 רַב אָשֵׁי אָמַר: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הָנֵי מִילֵּי בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב, אֲבָל בִּתְחִילַּת עֵירוּב — אֵימָא לָא.

24 וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין שִׁיּוּרֵי עֵירוּב לִתְחִילַּת עֵירוּב — דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּתְחִילַּת עֵירוּב, אֲבָל בְּשִׁיּוּרֵי עֵירוּב — אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא.

25 וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב חֲצֵירוֹת, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ תּוֹרַת עֵירוּב מִן הַתִּינוֹקוֹת.

26 רַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי זְרִיקָא אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ, וּכְרַבִּי יוֹסֵי מֵחֲבֵרָיו, וּכְרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ.

27 לְמַאי הִלְכְתָא? רַבִּי אַסִּי אָמַר: הֲלָכָה. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: מַטִּין. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: נִרְאִין.

28 כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הַשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה לֵיתָא, בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבַּעְיָא?!

29 אָמַר רַב אַסִּי: אַף אֲנִי לוֹמֵד: רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. הַשְׁתָּא בִּמְקוֹם רַבִּי יְהוּדָה לֵיתָא, בִּמְקוֹם רַבִּי יוֹסֵי מִיבַּעְיָא?

30 אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי? תֵּיקוּ.

31 אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי. מְנָא לֵיהּ לְרַב מְשַׁרְשְׁיָא הָא?

32 אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. עֵירְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית — הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מוּתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ.

33 וְאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַאן פְּלִיג עֲלֵיהּ — רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא אָמְרַתְּ: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: לֵיתַנְהוּ?

34 וּמַאי קוּשְׁיָא, דִּילְמָא הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר.

35 אֶלָּא, מֵהָא דִּתְנַן: עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים — מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ. שֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד — אֵין מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה חוּצָה לָהּ, כָּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דָּיוֹרִין — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

36 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

פירוש ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ו

1 כל שכן דהוו להו שהינם בבחינת נולד דאסירי שאסורים בטלטול כלל, שכן דבר שנוצר מתחילתו ביום טוב ובשבת — אסור להשתמש בו, שהוא כמוקצה גמור,

2 אלא כך יש לומר: מים בעבים מינד ניידי נודדים הם וכיון שכך אינם קונים שביתה שם. ואומרים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכך לתירוץ זה, אוקיינוס נמי גם כן לא ליקשו יקשה לך, מיא המים באוקיינוס נמי מינד ניידי גם כן נעים ונדים, ותניא ושנינו בברייתא: נהרות המושכין מים ומעיינות הנובעין — הרי הן כרגלי כל אדם לפי שלא קנו שביתה במקום מסויים אחד וכן דין מי העבים והימים.

3 א אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' יוחנן בן נורי. אמר ליה לו ר' זירא לר' יעקב בר אידי: האם בפירוש שמיע לך שמעת הלכה זו או מכללא שמיע לך מכלל הדברים שמעת, הסקת אותה? אמר ליה לו: בפירוש שמיע לי שמעתי.

4 ושואלים: מאי כללא מהו כלל זה שחשב ר' זירא שהוא מקור הלכה זו? — שאמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כדברי המיקל בעירוב.

5 ואולם כיון שנאמרה אף מימרה זו בפירוש, שואלים: ותרתי ובאמת שתיהן למה לי, שאם אמר כבר שהלכה כדברי המיקל בעירוב, לשם מה היה לו לומר שהלכה כר' יוחנן בן נורי?!

6 אמר ר' זירא: צריכי צריכים שניהם להיאמר, דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו רק הלכה כר' יוחנן בן נורי, הוה אמינא הייתי אומר שהלכה כמותו בין לקולא להקל באדם ישן שקנה שביתה ויכול להלך אלפיים אמה ובין לחומרא להחמיר בכלי הפקר שקונים שביתה במקומם ואין להם אלא אלפיים אמה ממקומם, ולכן קא משמע לן השמיע לנו כי הלכה כדברי המיקל בעירוב, שיש לפסוק כר' יוחנן בן נורי רק כשיש צד הקלה בדבר.

7 וכן שואלים: ולימא ושיאמר רק "הלכה כדברי המיקל בעירוב". ואם כן, הלכה כדברי ר' יוחנן בן נורי למה לי?

8 ומשיבים: איצטריך נצרך כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר הני מילי דברים אלה שהלכה כמיקל בעירובין נאמרו כאשר המחלוקת היא של יחיד במקום יחיד, ורבים במקום רבים, אבל יחיד במקום רבים — אימא אמור שלא יפסקו כמותו. על כן הוצרך לומר שהלכה כר' יוחנן בן נורי, אף כנגד חכמים.

9 אמר ליה לו רבא לאביי: מכדי הרי עירובין דרבנן מדברי חכמים הם, מה לי להבדיל בין מחלוקת יחיד במקום יחיד, ומה לי יחיד במקום רבים!

10 אמר ליה לו רב פפא לרבא: ובדרבנן לא שני לן וכי בדברי סופרים אינו שונה לנו בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים!

11 והתנן והרי שנינו במשנה, ר' אלעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות, כלומר: שהגיעו ימי וסתה שלש פעמים ולא מצאה דם, הרי זו בחזקת שאינה רואה דם וסת. ואם ראתה דם אחר כך — דייה שעתה, דייה להיות טמאה כנדה משעה זו שבדקה ומצאה שהיא נדה ואין חוששים שמא יצא הדם קודם לכן ויש לטמאה יום שלם מקודם לכך. וחכמים אומרים בענין זה שכך הלכה רק באשה זקנה או יולדת שבדרך הטבע מפסיקה לראות דם, אבל באשה צעירה רגילה אין אומרים אף אחר שלש עונות "דייה שעתה".

12 ותניא ושנינו בברייתא: מעשה ועשה רבי ופסק הלכה כר' אלעזר. לאחר שנזכר שבדבר זה חלוקין חבריו על ר' אלעזר ושלכאורה לא עשה כראוי, אמר: בכל זאת כדי ראוי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.

13 ומעירים: מאי מה פירוש "לאחר שנזכר"? אילימא אם לומר לאחר שנזכר שאין הלכה כר' אלעזר אלא כרבנן כחכמים, אם כן בשעת הדחק היכי עביד כוותיה איך עשה כמותו, והלא נפסקה הלכה שלא כדבריו!

14 אלא דלא איתמר הלכתא שלא נאמרה הלכה פסוקה בדבר לא כר' אלעזר ולא כרבנן. ו"לאחר שנזכר" דלאו שלא יחיד פליג עליה חלק עליו על ר' אלעזר אלא רבים פליגי עליה חולקים עליו אמר: בכל זאת כדי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. משמע שאף שנחלקו בגזירת חכמים אם לטמא אשה למפרע, מכל מקום מלכתחילה בכל מחלוקת בין יחיד ורבים הלכה כרבים.

15 אמר רב משרשיא לרבא, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב נחמן בר יצחק לרבא: ובדרבנן לא שני ובדברי חכמים אינו שונה בין יחיד במקום יחיד, בין יחיד במקום רבים?

16 והתניא והרי שנינו בברייתא: שמועה קרובה ששמע אדם שמת אחד מקרוביו — נוהגת, וצריך הוא להתאבל בכל דיני האבל שבעה ימי אבל חמור, ושלשים ימי אבל קל יותר. שמועה רחוקה — אינה נוהגת באבילות אלא יום אחד בלבד.

17 ואמרו: ואי זו היא קרובה ואי זו היא רחוקה? בתוך שלשים יום מיום הפטירה — קרובה, לאחר שלשים — רחוקה, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים.

18 ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל בהלכה, ורבים מחמירין, ודאי הלכה כדברי המחמירין המרובים, חוץ מזו, שאף על פי שר' עקיבא מיקל וחכמים מחמירין — הלכה כדברי ר' עקיבא. ור' יוחנן

19 סבר לה לאותה הנהגה כשמואל, שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל, שכל מחלוקת בדיני אבילות ראוי לנטות בה להקלה.

20 ומכאן נדייק: באבילות הוא דאקילו שהקילו בה רבנן חכמים אבל בעלמא בכלל בשאר הלכות — אפילו בדרבנן שני בדברי סופרים שונה בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים. ואם כן יפה עשה ר' יהושע בן לוי שפסק הלכה במפורש כר' יוחנן בן נורי שהוא יחיד במקום רבים אף בעירוב שאינו אלא מדברי סופרים.

21 ורב פפא אמר שאפשר להסביר את הצורך בכפילות דבריו של ר' יהושע בן לוי באופן אחר, איצטריך נצרך שאילו היה אומר רק הלכה כדברי המיקל בעירוב סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר: הני מילי אלו הדברים נאמרו רק בדיני עירובי חצירות, שכולם מדברי סופרים. אבל בעירובי תחומין שמחמירים בהם — אימא אמור שלא נפסוק להקל, על כן צריך שיאמר שניהם.

22 ושואלים: ומנא תימרא דשני לן ומנין תאמר ששונה לנו להלכה בין עירובי חצירות לעירובי תחומין — דתנן שכן שנינו במשנה בדומה לכך, אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים שמערבים לאדם רק מדעתו — בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות — מערבין בין לדעת ובין שלא לדעת, שזכין לאדם שלא בפניו ואין צורך לקבל הסכמתו לדבר שיש לו בו רק צד זכות והנאה, ואולם אין חבין לאדם אלא בפניו. והרי בעירובי תחומין מה שהוא מרוויח בהיתר הליכה לצד אחד מפסיד הוא מצד שני, ואין לעשות זאת שלא מדעתו.

23 רב אשי אמר: אפשר להסביר באופן אחר את כפילות דברי ר' יהושע. איצטריך נצרך, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי מה שאמר שמקילים בעירוב, הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בשיורי עירוב, כלומר: לאחר שנעשה כבר העירוב כדינו, אלא שיש לחשוש שנתקלקל אחר כך, אבל בתחילת עירוב — אימא אמור שלא נפסוק להקל.

24 ושואלים: ומנא תימרא דשני לן ומנין תאמר ששונה לנו בין שיורי עירוב לתחילת עירוב — דתנן שכן שנינו במשנה אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים שקבעו מידה לכמות האוכל שיש צורך בה לעירוב — בתחילת עירוב כדי לקבעו מעיקרו, אבל בשיורי עירוב — אפילו כל שהוא.

25 ולא אמרו לערב חצירות כאשר כל בני העיר עשו שיתופי מבואות, ונעשים כולם כבני חצר אחת, אלא כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות. ועיקר דין עירוב אינו אלא בעירוב תחומים.

26 ב כיון שנאמרו דברים בכללי קביעת הלכה בנושאים שונים הביאו עוד דברים בנושא זה. ר' יעקב ור' זריקא אמרו: הלכה בכל מקום כר' עקיבא מחבירו כשיחיד חולק עליו, והלכה כר' יוסי אפילו מחביריו הרבים, והלכה כרבי יהודה הנשיא מחבירו.

27 ושואלים: למאי הלכתא לאיזו הלכה נאמרו דברים אלה. כלומר, באיזו מידה אפשר לסמוך על כללים אלה? ר' אסי אמר שהדבר הזה הלכה גמורה הוא. ור' חייא בר אבא אמר: מטין, להורות כן ליחיד השואל הלכה אבל לא לרבים כהלכה כללית. ור' יוסי בר' חנינא אמר: נראין, שכך נראה שיש לפסוק, אבל אין זו הלכה גמורה ולכן אין מורים כן כלל, אבל אם נהג כך האחד מדעתו, אין מחזירים אותו.

28 ועוד בענין זה. כלשון הזה אמר ר' יעקב בר' אידי אמר ר' יוחנן: ר' מאיר ור' יהודה שנחלקו ביניהם — הלכה כר' יהודה, ר' יהודה ור' יוסי — הלכה כר' יוסי. ואין צריך לומר שאם נחלקו ר' מאיר ור' יוסי — הלכה כר' יוסי. כי השתא עכשיו במקום ר' יהודה — ליתא אינו, שאין פוסקים הלכה כמותו. במקום ר' יוסי מיבעיא נצרכה?! שהרי אף ר' יהודה אין הלכה כמותו נגד ר' יוסי.

29 אמר רב אסי: אף אני לומד לפי אותו עקרון: ר' יוסי ור' שמעון — הלכה כר' יוסי, שאמר ר' אבא אמר ר' יוחנן: אם נחלקו ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה. ומכאן נסיק: השתא עכשיו שאנחנו יודעים שבמקום ר' יהודה ליתא אינו לדברי ר' שמעון, במקום ר' יוסי שהלכה כמותו כנגד ר' יהודה מיבעיא נצרכה לומר שהלכה כמותו?

30 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: ר' מאיר ור' שמעון שחלקו, מאי מה פסק ההלכה? ולא נמצאו מקורות בדבר, והושארה הבעיה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

31 ג אמר רב משרשיא: ליתנהו להני כללי אין לסמוך על אותם הכללים שואלים: מנא ליה מנין לו לרב משרשיא הא זאת שאין לסמוך על הכללים הללו?

32 אילימא מהא דתנן אם תאמר מזו ששנינו במשנתנו, ר' שמעון אומר: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית — היא מותרת עמהן, והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו.

33 ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון. ומאן פליג עליה ומי חלק עליו על ר' שמעון בדבר זה — ר' יהודה. והא והרי אמרת: ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה. אלא לאו שמע מינה: ליתנהו אלא האם לא תלמד מכאן כי אין לסמוך על כללים אלה?

34 ודוחים: ומאי קושיא ומה הקושיה שבדבר שממנה לומדים כן, דילמא היכא דאיתמר במקום שנאמר פסק הלכה מפורש שונה — איתמר, אבל היכא דלא איתמר במקום שלא נאמרה הלכה מנוגדת — לא איתמר לא נאמר. ואפשר לסמוך על הכלל הקבוע.

35 אלא אפשר להוכיח מהא דתנן מזו ששנינו במשנה: עיר של יחיד ונעשית אחר כך קנין לרבים — מערבין את כולה בעירוב חצרות. ואולם אף עיר של רבים אם נעשית קנין של יחיד — אין מערבין את כולה, אלא אם כן עושה חוצה לה שהשאיר חלק מסויים שלא יכלל בעירוב החצירות, ויהא החלק גדול כעיר ששמה חדשה שביהודה. שיש בה חמשים דיורין — אלו דברי ר' יהודה.

36 ר' שמעון אומר:

« ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ז ע״א »