מקור עירובין מ״ב
1 רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בִּמְקוֹמָן — יֵאָכֵלוּ, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן — לֹא יֵאָכֵלוּ.
2 מַאי בִּמְקוֹמָן? אִילֵּימָא: בִּמְקוֹמָן — בְּמֵזִיד, וְהָא קָתָנֵי בְּהֶדְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֲסוּרִין עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִמְקוֹמָן שׁוֹגְגִין. בְּשׁוֹגֵג — אִין, בְּמֵזִיד — לָא.
3 אֶלָּא לָאו: בִּמְקוֹמָן — בְּשׁוֹגֵג, וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם, בְּשׁוֹגֵג — יֵאָכֵלוּ, בְּמֵזִיד — לֹא יֵאָכֵלוּ.
4 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן, אֲבָל בִּמְקוֹמָן — אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד יֵאָכֵלוּ. וַאֲתָא רַבִּי נְחֶמְיָה לְמֵימַר: אֲפִילּוּ בִּמְקוֹמָן נָמֵי, בְּשׁוֹגֵג — אִין, בְּמֵזִיד — לָא.
5 לָא, בְּמֵזִיד בִּמְקוֹמָן — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, וְהָכָא בְּשׁוֹגֵג שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן פְּלִיגִי: תַּנָּא קַמָּא סָבַר בְּשׁוֹגֵג שְׁרֵי שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן, וְרַבִּי נְחֶמְיָה סָבַר אֲפִילּוּ שׁוֹגֵג, בִּמְקוֹמָן — אִין, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן — לָא.
6 וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֲסוּרִין עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִמְקוֹמָן שׁוֹגְגִין, שׁוֹגֵג — אִין, בְּמֵזִיד — לָא, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: בְּמֵזִיד נָמֵי שְׁרֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.
7 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הָיָה מְהַלֵּךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ תְּחוּם שַׁבָּת, מְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם פְּסִיעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת, וְזוֹ הִיא תְּחוּם שַׁבָּת.
8 וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁבַת בְּבִקְעָה, וְהִקִּיפוּהָ נׇכְרִים מְחִיצָה בְּשַׁבָּת — מְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמְטַלְטֵל בְּכוּלָּהּ עַל יְדֵי זְרִיקָה.
9 וְרַב הוּנָא אָמַר: מְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמְטַלְטֵל אַרְבַּע אַמּוֹת. וְנִיטַּלְטֵל בְּכוּלַּהּ עַל יְדֵי זְרִיקָה?
10 שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחַר חֶפְצוֹ.
11 בְּאַלְפַּיִם מִיהַת לִיטַלְטֵל כִּי אוֹרְחֵיהּ!
12 מִשּׁוּם דְּהָוֵי כִּמְחִיצָה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לְמָקוֹם הָאָסוּר לָהּ.
13 חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: מְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמְטַלְטֵל בְּאַלְפַּיִם אַמָּה. כְּמַאן? דְּלָא כְּרַב נַחְמָן וְלָא כְּרַב הוּנָא!
14 אֵימָא: מְטַלְטֵל בְּאַרְבַּע. אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּרַב הוּנָא. אֵימָא: וְכֵן אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב.
15 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: לָא תִּיפְלוֹג עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ. דְּתַנְיָא:
16 הָיָה מוֹדֵד וּבָא, וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכׇל הָעִיר כּוּלָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר אֶת הַתְּחוּם בְּרַגְלָיו. מַאי מְטַלְטֵל, לָאו עַל יְדֵי זְרִיקָה?
17 אָמַר רַב הוּנָא: לָא, עַל יְדֵי מְשִׁיכָה.
18 אָמַר רַב הוּנָא: הָיָה מוֹדֵד וּבָא, וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי חָצֵר — אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי חָצֵר.
19 פְּשִׁיטָא! אֵימָא: יֵשׁ לוֹ חֲצִי חָצֵר.
20 הַאי נָמֵי פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי בְּכוּלַּהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
21 אָמַר רַב נַחְמָן, מוֹדֶה לִי הוּנָא: הָיָה מוֹדֵד וּבָא וְכָלְתָה מִדָּתוֹ עַל שְׂפַת תִּקְרָה — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכׇל הַבַּיִת.
22 מַאי טַעְמָא — הוֹאִיל וְתִקְרַת הַבַּיִת חוֹבֶטֶת.
23 אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: כְּתַנָּאֵי. הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת, וּנְתָנוּהוּ בְּדִיר אוֹ בְּסַהַר, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים: מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.
24 מַאי לָאו, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאָמְרוּ: מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ — דְּלָא גָּזְרִי הִילּוּךְ דִּיר וְסַהַר אַטּוּ הִילּוּךְ בְּבִקְעָה;
25 וּמִדְּהִילּוּךְ אַטּוּ הִילּוּךְ לָא גָּזְרִי, טִלְטוּל אַטּוּ הִילּוּךְ לָא גָּזְרִי.
26 וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, דְּגָזְרִי הִילּוּךְ דִּיר וְסַהַר אַטּוּ הִילּוּךְ דְּבִקְעָהּ; וּמִדְּהִילּוּךְ אַטּוּ הִילּוּךְ גָּזְרִי, טִלְטוּל אַטּוּ הִילּוּךְ נָמֵי גָּזְרִי.
27 מִמַּאי? דִּילְמָא כִּי לָא גָּזְרִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִילּוּךְ סַהַר וְדִיר אַטּוּ הִילּוּךְ בִּקְעָה, הָנֵי מִילֵּי הָתָם דִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת הֵן.
28 אֲבָל טִלְטוּל אַטּוּ הִילּוּךְ דְּמָקוֹם אֶחָד הוּא, הָכִי נָמֵי דְּגָזְרִי, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחֵר חֶפְצוֹ.
29 וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, מִמַּאי דְּמִשּׁוּם דְּגָזְרִי הוּא? דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּקָא סָבְרִי כִּי אָמְרִינַן כָּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דָּמֵי, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּשָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם.
30 אֲבָל הֵיכָא דְּלֹא שָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם — לָא.
31 אָמַר רַב: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּדִיר וְסַהַר וּסְפִינָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, בִּסְפִינָה, אֲבָל בְּדִיר וְסַהַר — לָא.
32 דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּסְפִינָה, מַאי טַעְמָא?
33 אָמַר רַבָּה: הוֹאִיל וְשָׁבַת בַּאֲוִיר מְחִיצּוֹת מִבְּעוֹד יוֹם.
34 רַבִּי זֵירָא אָמַר: הוֹאִיל וּסְפִינָה נוֹטַלְתּוֹ מִתְּחִילַּת אַרְבַּע וּמַנַּחְתּוֹ בְּסוֹף אַרְבַּע.
35 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁנִּפְחֲתוּ דּוֹפְנֵי סְפִינָה. אִי נָמֵי: בְּקוֹפֵץ מִסְּפִינָה לִסְפִינָה.
36 וְרַבִּי זֵירָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה? אָמַר לָךְ: מְחִיצּוֹת,
פירוש ביאור שטיינזלץ על עירובין מ״ב
1 ר' נחמיה אומר: אם חזרו למקומן — יאכלו, שלא במקומן שעדיין הם מחוץ לתחום — לא יאכלו,
2 ומבררים: מאי מה פירוש במקומן? אילימא אם תאמר שחזרו למקומן במזיד — והא קתני בהדיא והרי שנינו במפורש, ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין, משמע: בשוגג — אין כן במזיד — לא.
3 אלא לאו האם לא במקומן משמעו שחזרו בשוגג למקומם, וחסורי מחסרא, והכי קתני וחסרה הברייתא, וכך יש לשנותה: פירות שיצאו חוץ לתחום, בשוגג — יאכלו, במזיד — לא יאכלו.
4 במה דברים אמורים — שלא במקומן כלומר, שעדיין לא חזרו למקומם, אבל אם הם במקומן — אפילו במזיד יאכלו. ואתא ובא ר' נחמיה למימר לומר: אפילו במקומן נמי גם כן בשוגג — אין כן, מותר במזיד — לא.
5 את ההסבר הזה דוחים: לא, אין זה מחייב, ואפשר גם לבאר כך: במזיד במקומן — דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חולקים שאסור, והכא וכאן — בשוגג שלא במקומן פליגי נחלקו: תנא קמא התנא הראשון סבר שאם יצאו בשוגג שרי מותר לאוכלם אפילו שלא במקומן, ור' נחמיה סבר: אפילו שוגג, אם חזרו והם במקומן — אין כן, מותר, ואם הם עדיין שלא במקומן — לא.
6 ומקשים: והא מדקתני סיפא הרי ממה ששנינו בסופה של ברייתא זו: ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין. הרי אפשר לדייק מכאן בבירור כי: שוגג — אין כן, מותר אולם במזיד — לא, ואם ר' נחמיה סבור כי המזיד אסור אפילו במקומם, מכלל דתנא קמא מכאן שהתנא הראשון סבר: במזיד נמי שרי גם כן מותר ואם כן, הסבר זה אינו יכול להתקבל, ומסכמים: אכן שמע מינה נלמד ממנה שכך.
7 א אמר רב נחמן אמר שמואל: היה מהלך במקום ואינו יודע תחום שבת שלו היכן הוא, מהלך אלפים פסיעות בינוניות ממקום שביתתו לכל צד שירצה, וזו היא תחום שבת, ששיעורה של פסיעה בינונית הוא אמה בערך.
8 ב ועוד אמר רב נחמן אמר שמואל: שבת בבקעה במישור, והקיפוה גוים מחיצה בשבת לצורך דירה — מהלך אלפים אמה בלבד, שאינו יכול לסמוך אלא על מחיצות שהיו כבר בשעת קניית השביתה, ואולם מטלטל בכולה אף באותו חלק שמחוץ לאלפים אמה. אולם רק על ידי זריקה, שהרי הוא עצמו אינו יכול להוליך את החפץ הלאה.
9 ואילו רב הונא אמר: מהלך אלפים אמה, ואולם מטלטל אפילו בשטח זה רק בארבע אמות הסמוכות לו כבכרמלית. ושאלו: ומדוע לא ניטלטל יטלטל בכולה על ידי זריקה? שכן אף על פי שהוא עצמו אינו יכול להלך בכולה, הרי מכל מקום מחיצה היא זו, ויהיה מותר לטלטל בתוכה!
10 ומשיבים: שמא ימשך אחר חפצו, והרי הוא אסור לצאת מתחום אלפיים אמה, ואם יטלטל בזריקה — שמא יצא אחרי חפצו מתחום המותר לו.
11 ושואלים: בתוך אלפיים אמה מיהת לטלטל כי אורחיה בכל אופן שיטלטל כדרכו? שהרי מותר לו מלכתחילה להלך בהם, ואין חשש שמא ימשך!
12 ומשיבים שדבר זה נאסר מצד אחר בדיני עירובין, משום דהוי שהוא כמחיצה שנפרצה במלואה למקום האסור לה. שהרי יותר מאלפים אמה אינו יכול לטלטל, והבקעה כולה מוקפת ביותר מאלפיים אמה, ונמצא שהחלק המותר לו פרוץ כולו לחלק האחר האסור לו, ולכן נאסר הטלטול בכולה אפילו על ידי זריקה.
13 ואילו חייא בר רב אמר: מהלך אלפים אמה, ומטלטל כדרכו אפילו שלא על ידי זריקה באלפים אמה. ושואלים: כמאן כשיטת מי? שלא כשיטת רב נחמן ולא כשיטת רב הונא, והרי לכאורה אין מקום כאן במחלוקת זו לשיטה שלישית!
14 ומשיבים: אימא אמור, תקן: מטלטל בארבע אמות. ושואלים: אי הכי, היינו אם כך תתקן, הרי זו ממש שיטתו של רב הונא. ומשיבים: אימא אמור, תקן: וכן אמר ר' חייא בר רב.
15 אמר ליה לו רב נחמן לרב הונא: לא תיפלוג עליה דשמואל אל תחלוק עליו, על שיטת שמואל שהביאה רב נחמן משמו בענין זה של בקעה שהוקפה מחיצה בשבת, דתניא כוותיה שכן שנויה הברייתא כמותו. דתניא שהרי שנינו בברייתא:
16 היה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח בו עירובו, וכלתה מדתו בחצי העיר — מותר לטלטל בכל העיר כולה, ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו. שלא יצא מחצי העיר, שהוא סוף תחומו. ואם אינו יוצא ברגליו במאי במה מטלטל בעיר, לאו האם לא על ידי זריקה? וקשה לרב הונא האוסר לטלטל על ידי זריקה במקום שאסור לו להלך בו.
17 אמר רב הונא: לא, הכוונה היא שמטלטל בעיר רק על ידי משיכה, שמותר לו למשוך חפצים מחצי העיר האחר אל המקום שבו הוא נמצא, שבכך אין לחשוש שמא יבוא להימשך אחר החפץ, שכן הוא מקרב את החפץ אליו.
18 א אמר רב הונא בדומה לכך: היה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח עירובו, וכלתה מדתו בחצי חצר — אין לו אלא חצי חצר.
19 ומקשים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שאין לו רשות להלך יותר מתחום שבת שלו! ומשיבים אימא אמור: יש לו חצי חצר כלומר חידש לנו רב הונא צד אחר, שמותר לו לטלטל בחציה זה של החצר.
20 ומקשים: האי נמי פשיטא גם דבר זה פשוט כי מדוע יאסר עליו הטלטול ברשות היחיד שהוא מותר להלך בה? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: ליחוש דלמא אתי לטלטולי נחשוש שמא יבוא לטלטל בחצר כולה, ולכן קא משמע לן השמיע לנו שאין לנו לחשוש לכך.
21 אמר רב נחמן: מודה לי רב הונא במקרה דומה שאין גוזרים משום שמא ימשך: מי שהיה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח בו עירובו וכלתה מדתו על שפת תקרה, כלומר תחת תקרה, אף שחלק הבית שמתחתיה נפרץ שהבית עצמו מחוץ לתחומו — מותר לטלטל בכל הבית על ידי זריקה,
22 מאי טעמא מה הטעם? — הואיל ותקרת הבית חובטת. כלומר, תקרת הבית נראית לו כמחיצה, ואין לחשוש שיעבור מחיצה זו וימשך אחר חפצו.
23 ב אמר רב הונא בריה בנו של רב נתן: מחלוקת שמואל ורב הונא אם גוזרים שמא ימשך, יסודה כתנאי במחלוקת תנאים. שאף הם נחלקו באותו נושא, ומחלוקת זו במשנתנו: מי שהוליכוהו בעל כורחו לעיר אחרת מחוץ לתחום, ונתנוהו בדיר או בסהר שהיו שם, רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה את הדיר והסהר כולו, שכיון שהם מוקפים במחיצה, כל שטחם נחשב כארבע אמות בלבד. ואילו ר' יהושע ור' עקיבא אומרים: אין לנו אלא ארבע אמות.
24 מאי לאו האם לא נאמר רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה שאמרו: מהלך את כולה — שלא גזרי גזרו הילוך שמותר בדיר וסהר אטו משום הילוך בבקעה ואמרו שכיון שהדיר מוקף במחיצה אינו דומה לבקעה שבה אסור לצאת מארבע אמות שלו,
25 ומדהילוך אטו הילוך לא גזרי, טלטול אטו הילוך לא גזרי ומכיון שהילוך מותר משום הילוך אסור לא גזרו, ודאי שבטלטול משום הילוך לא גזרו, ובוודאי יתירו בבקעה שהוקפה בשבת על ידי גויים טלטול שעל ידי זריקה אפילו יותר מאלפיים אמה ולא יגזרו, כשם שלא גזר שמואל.
26 ואילו ר' יהושע ור' עקיבא שאומרים: אין לו אלא ארבע אמות, ודאי הטעם משום דגזרי שגזרו הילוך דיר וסהר אטו משום הילוך בקעה, ומדהילוך אטו הילוך גזרי, טלטול אטו הילוך נמי גזרי וממכיון שהילוך משום הילוך גזרו, טלטול משום הילוך גם כן גזרו וכשיטת רב הונא.
27 את ההשוואה הזאת דוחים: ממאי ממה מסיק אתה שכן הוא? דילמא כי לא גזרי שמא כאשר לא גזרו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הילוך סהר ודיר אטו משום הילוך בקעה, הני מילי התם דברים אלה אמורים רק שם ששני מקומות שונים הן, ואין לגזור במקום אחד מחשש שבמקום אחר לא ינהג כדין.
28 אבל לגזור טלטול אטו משום הילוך שמקום אחד הוא, הכי נמי דגזרי כך גם כן נאמר שגוזרים הם שמא ימשך אחר חפצו ויהלך במקום האסור לו.
29 וכן גם אפשר לדחות את ההשוואה מצד שני: ור' יהושע ור' עקיבא נמי גם כן ממאי דמשום דגזרי ממה מסיק אתה שאסרו משום שגזרו הוא? דילמא משום דקא סברי כי אמרינן שמא משום שהן סוברים כאשר אומרים אנו: כל הבית כולו כארבע אמות דמי נחשב, הרי הני מילי דברים אלה אמורים היכא במקום ששבת באויר מחיצות של אותו בית מבעוד יום, ואז נחשב הבית כולו כארבע אמות.
30 אבל היכא היכן שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום לא נחשב הבית וכל שכן דיר וסהר כארבע אמות, אלא נמדד כשיעור אמות שבו, ואין הדבר אומר כלל לענין טלטול על ידי זריקה מחוץ לאלפיים אמה. ואם כן אין הכרח להשוות מחלוקת זו למחלוקת שבין רב נחמן ורב הונא.
31 ג אמר רב: הלכתא הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה. ושמואל אמר: הלכה כרבן גמליאל בספינה, אבל בדיר וסהר — לא.
32 ושואלים: דכולי עלמא לדעת הכל מיהת בכל אופן הלכה כרבן גמליאל בספינה, מאי טעמא ומה הטעם שונה הלכה זו משאר המקרים?
33 אמר רבה: הואיל ושבת באויר בתוך חלל מחיצות של ספינה מבעוד יום ואז סברה פשוטה היא לומר שהספינה כולה נחשבת כארבע אמות בלבד.
34 ר' זירא אמר: הואיל ואי אפשר להגביל את מקום הספינה וספינה נוטלתו מתחילת ארבע אמות ומנחתו בסוף ארבע אמות אחרות. הרי בין כה וכה אינו מצוי בתחום אחד של ארבע אמות גם אם ירצה בכך, ולכן מסתבר להתיר ולומר שאין דין ארבע אמות כלל בכל הספינה.
35 ושואלים: מאי בינייהו מה ביניהם ההבדל למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה כאשר נפחתו נשברו דופני ספינה ואם כן שוב אינו מצוי בין המחיצות. אי נמי או גם כן בקופץ מספינה לספינה, והרי לא שבת מבעוד יום בספינה השניה, ואולם נימוקו של ר' זירא קיים גם במקרים אלה.
36 ושואלים: ור' זירא מאי טעמא מה הטעם לא אמר כרבה? שלכאורה נימוקו פשוט ביותר? ומשיבים אמר לך יכול היה לומר לך: מחיצות ספינה אין לראותן כמחיצות גמורות, שכן אלה רק כדי