ביאור שטיינזלץ על חולין ט״ז א

1 ולכאורה, שני חלקי הברייתא קשיין אהדדי קשים הם זה על זה, שהרי מצד אחד שנינו שהשוחט במחובר — שחיטתו כשרה, ובסוף שנינו שהשוחט בצור היוצא מן הכותל או בקנה העולה מאליו — שחיטתו פסולה! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי שאני שונה הדין בין מחובר מעיקרו, כגון צור הבולט מכותל של סלע, או קנה הצומח מאליו, לבין תלוש ולבסוף חברו? ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

2 א אמר מר החכם באותה ברייתא: השוחט במוכני — שחיטתו כשרה. ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא: שחיטתו פסולה! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: הא בסרנא דפחרא זו הברייתא שמכשירה עוסקת בסכין שמחוברת לגלגל של יוצר כלי חרס, שהוא מניע את הגלגל ברגלו ומקרב אליו את צואר הבהמה, וכך הוא שוחט, ושחיטה זו כשרה משום שנעשית בכוחו. הא בסרנא דמיא זו שפוסלת עוסקת בגלגל שמונע בכוח המים, ששחיטתו פסולה, מפני שאינה נעשית בכוח אדם.

3 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הא והא בסרנא דמיא זו וזו עוסקת בגלגל של מים, ולא קשיא ואינו קשה: הא זו מדברת בכח ראשון, שהשחיטה מתבצעת מיד כשמאפשר למים לזרום ולסובב את הגלגל שהסכין קבועה בו, הא זה בכח שני, לאחר שהגלגל הסתובב פעם נוספת מחמת המים.

4 וכי הא וכמו זו שאמר רב פפא לענין אחר: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית מי שכפת את חבירו והיטה לעברו שטף מים ומת — חייב משום רוצח, מאי טעמא מה טעם הדבר? והרי לא הרגו בידים! מפני שגירי דידיה הוא דאהני ביה חיציו שלו הוא שהועילו בו, וכאילו ירה בו חיצים. והוסיף רב פפא: והני מילי ודברים אלה אמורים בכח ראשון, כלומר, שחבירו היה קרוב אליו, ומיד כשאיפשר למים לזרום נחנק על ידם, אבל בכח שני, לאחר שהמים זרמו בעצמם — אין זה מעשה שלו, אלא גרמא בעלמא גורם בלבד הוא, ופטור.

5 ב בענין שעסקנו בו תחילה, מסופר: יתיב ישב רב אחוריה אחרי רבי חייא, ורבי חייא ישב קמיה לפני רבי, ויתיב ויושב היה רבי וקאמר ואומר: מנין לשחיטה שהוא דווקא בתלוש? שנאמר באברהם: "ויקח את המאכלת לשחוט" בראשית כב, י, הרי שצריך לקחת בידו דבר כדי לשחוט בו. אמר ליה לו רב לרבי חייא: מאי קאמר מה הוא אומר? מה טיבה של הוכחה זו? אמר ליה לו: וי"ו דכתיב אאופתא קאמר וי"ו שכתובה על עץ מבוקע אמר, כלומר, דבר שאין בו ממש. ושואלים: והא קרא קאמר והרי מקרא הוא אומר כראיה לדבריו! ומשיבים: קרא זריזותיה המקרא רק את זריזותו של אברהם קא משמע לן משמיע לנו, שהיתה לו סכין מוכנה לידו לשם כך, ואין ללמוד מכאן איך צריכה להיות השחיטה.

6 ג ובענין שחיטה בדבר שהיה תלוש וחיברו, מביאים מה שאמר רבא: פשיטא פשוט לי, דבר שהיה תלוש ולבסוף חברו, לענין עבודה זרה הוי הרי הוא נידון כתלוש. דאמר מר שאמר החכם: המשתחוה לבית שלו — אסרו בהנאה, כדין עבודה זרה, ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך שתלוש ולבסוף חיברו הוי הריהו נחשב מחובר, מדוע נאסר? הרי נאמר בענין עבודה זרה "אלהיהם על ההרים" דברים יב, ב, ומשם דייקו חכמים — ולא ההרים עצמם אלהיהם, שדבר המחובר לקרקע אינו נאסר משום עבודה זרה! אלא מכאן שהתלוש שחיברו, כגון בית הבנוי מאבנים תלושות שחוברו לקרקע, נדון כתלוש.

7 והוסיף רבא, לענין הכשר זרעים ושאר אוכלים לקבלת טומאה — תנאי מחלוקת תנאים היא מה דינו של תלוש ואחר כך חיברו. דתנן ששנינו במשנה: הכופה הופך קערה על הכותל בשביל שתודח, כדי שישטפו אותה הגשמים היורדים על הכותל — הרי זה ב"כי יותן", כלומר, המים שנפלו עליה מכשירים אוכלים לקבלת טומאה. משום שירדו לרצונו על הקערה. אבל אם כפה את הקערה רק בשביל שלא ילקה יינזק הכותל, ואינו מעוניין במים — אינו ב"כי יותן".

8 ויש לשאול: הא גופא קשיא משנה זו עצמה קשה מתוכה, שכן מתחילה אמרת אומר אתה: כפה את הקערה בשביל שתודח הקערה עצמה — הרי זה ב"כי יותן", ונדייק מכאן: הא הרי אם עשה זאת בשביל שיודח הכותל, להביא עליו את מי הגשמים באמצעות הקערה — אין זה ב"כי יותן", שאין מים מכשירים אם חשב עליהם לשם דבר מחובר,

9 והדר תני וחזר ושנה: כפה את הקערה בשביל שלא ילקה הכותל — אינו ב"כי יותן", ומכאן נדייק: הא הרי אם כפאה בשביל שיודח הכותל — הרי זה ב"כי יותן"!

10 ובהסבר הדבר אמר ר' אלעזר: תברא שבורה המשנה, ומי ששנה זו, את ההלכה הראשונה, לא שנה זו, את ההלכה השניה. ונמצא כי יש במשנה זו מחלוקת תנאים, האם כותל, שהוא תלוש וחיברו, נחשב כמחובר או כתלוש, וכדברי רבא. רב פפא אמר: כולה חד תנא כשיטת תנא אחד הוא, הסבור שתלוש וחיברו דינו כתלוש לענין זה. אלא הא הלכה זו, הראשונה שממנה דייקנו שאם רצונו שיודח הכותל אין זה ב"כי יותן", עוסקת בכותל של מערה, שהוא מחובר מתחילתו. הא הלכה זו, השניה שדייקנו ממנה שאם רצינו שיודח הכותל הרי זה ב"כי יותן", עוסקת בכותל בנין, שנבנה מאבנים שהיו תלושות.

11 והכי קאמר וכך הוא אומר: הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח — הרי זה ב"כי יותן", הא הרי אם כפאה בשביל שיודח הכותל — אין זה ב"כי יותן".

12 במה דברים אמורים? בכותל מערה, משום שכותל המערה מחובר לקרקע מעיקרו. אבל בכותל בנין — אם כפאה בשביל שלא ילקה הכותל — הוא שאינו ב"כי יותן", מפני שאינו רוצה במים, הא הרי בשביל שיודח הכותל — הרי זה ב"כי יותן". וממשיכים בדברי רבא.

13 בעי שאל רבא: