ביאור שטיינזלץ על חולין י״ב ב

1 ומסבירים: הכי קאמר כך הוא אומר, כך היא כוונת הדברים: נראין דברי רבי יהודה האוסר, לרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי — כשמצאם באשפה שבשוק, שאף רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי לא נחלק עליו אלא כשמצאם באשפה שבבית, אבל כשמצאם באשפה שבשוק מודי ליה מודה לו שאסור, וכן נראין דברי ר' חנינא המתיר, לר' יהודה — כשמצאם בבית שלא באשפה, שאף הוא לא חלק עליו במקרה זה.

2 א שנינו במשנה: הכל שוחטים ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שאין שחיטתם כשרה, ואפילו בדיעבד, שמא יקלקלו את שחיטתן. ומדייקים: "שמא קלקלו את שחיטתן" לא קתני אינו שונה, אלא "שמא יקלקלו" לעתיד. אמר רבא: זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה לשחוט, אפילו אחרים רואים אותם.

3 עוד שנינו במשנה: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם — שחיטתן כשרה. ומשמע — אפילו חרש שוטה וקטן, שאין בהם דעת. ושואלים: מאן תנא דלא בעינן מיהו התנא הסבור שאין אנו צריכים כוונה לשחיטה?

4 אמר רבא: שיטת רבי נתן היא, דתני ששנה אושעיא זעירא דמן חבריא הקטן שבחבורת החכמים בברייתא: זרק סכין כדי לנועצה בכותל והלכה הסכין ושחטה כדרכה בשחיטה כשרה — רבי נתן מכשיר, וחכמים פוסלין. ומוסיפים: הוא אושעיא תני לה שנה אותה, והוא אמר לה עליה: הלכה כרבי נתן, שאין צורך בכוונה לשם שחיטה.

5 ולגופה של הברייתא שואלים: והא בעינן והרי צריכים אנו שיהיה מוליך ומביא את הסכין על צואר הבהמה, ולא די בהולכה בלבד בדרך מעופה! ומשיבים: הכוונה שהסכין הלכה וגם באה, שחתכה במעופה, וכשפגעה בכותל ניתזה לאחור וחזרה וחתכה כדרכה.

6 ב אמר ר' חייא בר אבא, בעי שאל רבי יוחנן: בעניינים בהם יש צורך במחשבה וכוונה, האם קטן יש לו מחשבה, שכוונתו מועילה, או אין לו מחשבה?

7 אמר ליה לו רבי אמי לר' חייא בר אבא: ותיבעי ליה ותישאל לו לר' יוחנן השאלה ביחס למעשה, כאשר יש מעשה המוכיח את הכוונה, האם המעשה של הקטן נחשב! מאי שנא במה שונה מעשה דלא קא מבעיא ליה שלא נשאלה לו — דתנן שהרי שנינו במשנה במפורש: יש להן מעשה לקטנים, אולם אם כן במחשבה נמי לא תיבעי ליה גם כן לא תישאל לו, דתנן שהרי שנינו באותה משנה: אין להן מחשבה!

8 דתנן ששנינו במשנה: פרי האלון, וכן הרמון או האגוז שחקקום תינוקות ילדים, שעשו בהם בית קיבול כדי למוד למדוד בהן עפר, או שהתקינום לעשות אותם כף מאזנים — הרי הם טמאין כלומר, ראויים לקבלת טומאה, כדין כלים גמורים. למרות שאם מצאו קליפת אגוז, שאינה מקבלת טומאה, וחשבו להשתמש בה למדידה — אינה מקבלת טומאה, כמו שהוא באדם בוגר. וטעם הדבר מפני שיש להן לקטנים מעשה, שאם עשו מעשה המוכיח כוונה הריהו בר תוקף,