ביאור שטיינזלץ על חגיגה ח׳

« ביאור שטיינזלץ על חגיגה ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על חגיגה ט׳ ע״א »

1 אַלְמָא קָסָבַר — חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר לָאו דְּאוֹרָיְיתָא.

2 אָמַר מָר, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִן הַמַּעֲשֵׂר. אַמַּאי? דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה הוּא, וְכׇל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין? אָמַר עוּלָּא: בְּטוֹפֵל.

3 חִזְקִיָּה אָמַר, טוֹפְלִין בְּהֵמָה לִבְהֵמָה, וְאֵין טוֹפְלִין מָעוֹת לְמָעוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: טוֹפְלִין מָעוֹת לְמָעוֹת, וְאֵין טוֹפְלִין בְּהֵמָה לִבְהֵמָה.

4 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּחִזְקִיָּה, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״מִסַּת״ — מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחוּלִּין. וּמִנַּיִן שֶׁאִם רָצָה לְעָרֵב מְעָרֵב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

5 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּחִזְקִיָּה: ״מִסַּת״ — מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחוּלִּין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מִן הַחוּלִּין, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִן הַמַּעֲשֵׂר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה מִן הַחוּלִּין, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִן הַמַּעֲשֵׂר.

6 וּשְׁאָר כׇּל יְמוֹת הַפֶּסַח, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה. בְּיוֹם טוֹב מַאי טַעְמָא לָא?

7 אָמַר רַב אָשֵׁי: דִּלְמָא אָתֵי לְעַשּׂוֹרֵי בְּיוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב מִשּׁוּם סְקַרְתָּא.

8 מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי מִסַּת לִישָּׁנָא דְחוּלִּין הוּא? דִּכְתִיב: ״וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ״.

9 יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״ — לְרַבּוֹת כׇּל מִינֵי שְׂמָחוֹת לְשִׂמְחָה. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה,

10 וְהַכֹּהֲנִים בְּחַטָּאת וְאָשָׁם וּבִבְכוֹר, וּבְחָזֶה וָשׁוֹק. יָכוֹל אַף בָּעוֹפוֹת וּבִמְנָחוֹת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״,

11 מִי שֶׁחֲגִיגָה בָּאָה מֵהֶם, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין חֲגִיגָה בָּאָה מֵהֶם.

12 רַב אָשֵׁי אָמַר: מִ״וְּשָׂמַחְתָּ״ נָפְקָא. יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶן שִׂמְחָה.

13 וְרַב אָשֵׁי, הַאי ״בְּחַגֶּךָ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא, לְכִדְרַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא. דְּאָמַר רַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא אָמַר רַב: מִנַּיִין שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״, וְלֹא בְּאִשְׁתֶּךָ.

14 מַתְנִי׳ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרוּבִּים וּנְכָסִים מוּעָטִים — מֵבִיא שְׁלָמִים מְרוּבִּים וְעוֹלוֹת מוּעָטוֹת. נְכָסִים מְרוּבִּים וְאוֹכְלִין מוּעָטִין — מֵבִיא עוֹלוֹת מְרוּבּוֹת וּשְׁלָמִים מוּעָטִין.

15 זֶה וָזֶה מוּעָט — עַל זֶה נֶאֱמַר: מָעָה כֶּסֶף, שְׁתֵּי כֶּסֶף. זֶה וָזֶה מְרוּבִּים — עַל זֶה נֶאֱמַר: ״אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״.

16 גְּמָ׳ שְׁלָמִים מְרוּבִּים. מֵהֵיכָא מַיְיתֵי? הָא לֵית לֵיהּ! אָמַר רַב חִסְדָּא: טוֹפֵל וּמֵבִיא פַּר גָּדוֹל. אָמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: הֲרֵי אָמְרוּ טוֹפְלִין בְּהֵמָה לִבְהֵמָה!

17 מַאי קָאָמַר לֵיהּ? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָמְרוּ טוֹפְלִין בְּהֵמָה לִבְהֵמָה אֲבָל לֹא מָעוֹת לְמָעוֹת, וְלֵימָא לֵיהּ: אֵין טוֹפְלִין מָעוֹת לְמָעוֹת! אֶלָּא הָכִי אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָמְרוּ אַף טוֹפְלִין בְּהֵמָה לִבְהֵמָה.

18 כְּמַאן? דְּלָא כְּחִזְקִיָּה וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן!

19 וְכִי תֵּימָא: אָמוֹרָאֵי הוּא דִּפְלִיגִי, מַתְנְיָיתָא לָא פְּלִיגִי. וְהָא קָתָנֵי: אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה מִן הַחוּלִּין.

20 מַאי אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה — שִׁיעוּר דְּמֵי אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה מִן הַחוּלִּין.

21 אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הִפְרִישׁ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת לַחֲגִיגָתוֹ, הִקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — חוֹזֵר וּמַקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כֵּיוָן שֶׁפָּסַק, שׁוּב אֵינוֹ מַקְרִיב.

22 אָמַר רַבִּי אַבָּא, וְלָא פְּלִיגִי: כָּאן בִּסְתָם, כָּאן בִּמְפָרֵשׁ.

23 הַאי סְתָם הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלֵיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם לִקְרַב, הַאי דְּלָא אַקְרְבִינְהוּ — דְּלֵיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם.

24 וְאֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ אוֹכְלִין, הַאי דְּלָא אַקְרְבִינְהוּ — דְּלֵית לֵיהּ אוֹכְלִין.

25 לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם וְאִית לֵיהּ אוֹכְלִין, מִדִּבְקַמָּא לָא אַקְרְבִינְהוּ, שְׁמַע מִינַּהּ שַׁיּוֹרֵי שַׁיְּירִינְהוּ.

26 וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִפְרִישׁ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת לַחֲגִיגָתוֹ, הִקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — חוֹזֵר וּמַקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי.

27 אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בִּסְתָם, כָּאן בִּמְפָרֵשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.

28 אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

פירוש ביאור שטיינזלץ על חגיגה ח׳

1 אלמא קסבר מכאן שסבור הוא שחגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא אינה מן התורה, וכיון שאין חובה מן התורה להביאה, יכול להביאה אף מן המעשר.

2 א אמר מר החכם בברייתא, בית הלל אומרים: מביאים שלמי חגיגה אף מן המעשר. ושואלים: אמאי מדוע? הלא דבר שבחובה הוא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וכיצד יכול להביא קרבנות חובתו מן המעשר? אמר עולא: מדובר פה בטופל מוסיף כלומר, שמוסיף מן המעשר על החולין ומביאם כאחד.

3 בפרטי הלכה זו של טפילה נחלקו אמוראים: חזקיה אמר, טופלין בהמה לבהמה, שאם יש בביתו אנשים רבים ולא תספיק בהמה אחת, מביא בהמה אחת לשם חגיגה מן החולין, והשאר יטפול יוסיף ויקנה מכספי המעשר, שכיון שיוצא ידי חובת חגיגה באחת מהם יכול להביא את האחרות ממעשר שני או מעשר בהמה, ואין טופלין מעות למעות, שאין לצרף כספי מעשר וכספי חולין כדי לקנות בהם בהמה אחת לחגיגה. ור' יוחנן אמר להיפך: טופלין מעות למעות, ואין טופלין בהמה לבהמה.

4 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של חזקיה, תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן. ומפרטים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן, נאמר: "מסת נדבת ידך אשר תתן" דברים טז, י — מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. ומנין שאם רצה לערב מערב — תלמוד לומר: "כאשר יברכך ה' אלהיך" דברים טז, י משמע שיכול להוסיף, ולשון "מערב" משמעה — עירוב כספים זה בזה.

5 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של חזקיה: "מסת" — מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, ונחלקו בדין זה בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אומרים: יום ראשון אינו מביא אלא מן החולין, מכאן ואילך מביא אף מן המעשר. ובית הלל אומרים: אכילה ראשונה מן החולין, מכאן ואילך מן המעשר. ואנו מבינים ש"אכילה ראשונה" היא בהמה ראשונה שאוכל וזה כשיטת חזקיה.

6 וכל זה אמור ביום טוב עצמו, ושאר כל ימות הפסח, שבהם חייב להביא שלמי שמחה, אדם יוצא ידי חובתו אפילו במעשר בהמה. ושואלים: ביום טוב מאי טעמא מה טעם לא יוצא ידי חובה במעשר בהמה?

7 אמר רב אשי: יש לחשוש שאם יזדקק לבהמות נוספות, כיון שהדבר נחוץ לו דלמא אתי לעשורי שמא יבוא לעשר ביום טוב עצמו, ואי אפשר לעשר ביום טוב משום סקרתא הצבע, שכל היוצא עשירי היו צובעים אותו בצבע אדום, וכיון שהדבר אסור ביום טוב משום מלאכת כותב, אי אפשר להפריש מעשר.

8 ולבירור דברי הברייתא שואלים: מאי מה משמע, כיצד מובן דהאי מסת לישנא ש"מסת" זה האמור בכתוב לשון של חולין הוא? ומשיבים: דכתיב שנאמר: "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ" אסתר י, א, ובוודאי שמדובר במס שהוא חולין.

9 ב שנינו במשנה כי ישראל יוצאין ידי חובתן במצות שמחה בנדרים ונדבות. תנו רבנן שנו חכמים על הכתוב "ושמחת בחגך" דברים טז, יד — לרבות כל מיני שמחות למצות שמחה, שכיון שציוותה התורה לשמוח באכילת בשר בחג, וכל הראוי לאכילה מצטרף למצוה זו, מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן בשמחה על ידי זה שאוכלים בבשר נדרים ונדבות ובמעשר בהמה,

10 והכהנים יוצאים ידי חובת שמחה באכילת חטאת ואשם ובבכור, ובחזה ושוק של שלמים. יכול יצאו אף באכילת עופות חטאת העוף ובמנחות — תלמוד לומר: "ושמחת בחגך",

11 מי אותם דברים שקרבן חגיגה "בחגך" באה מהם, כלומר, מן הצאן והבקר, יצאו אלו עופות ומנחות שאין קרבן חגיגה באה מהם.

12 רב אשי אמר: שאין צורך ללמוד מ"ושמחת בחגך" ולהבין את המושג "חג" במובן קרבן חגיגה, אלא מעצם המלה "ושמחת" נפקא יוצא, נלמד דבר זה, כלומר: יצאו אלו עופות ומנחות שאין בהן שמחה, שאין שמחת אכילה אלא בבשר בהמה.

13 ושואלים: ורב אשי, האי המלה הזאת "בחגך" מאי עביד ליה מה עושה הוא בה לאיזה ענין הוא דורשה? ומשיבים: הכתוב ההוא, "בחגך" בא ללמד לכ דברי רב דניאל בר קטינא, שאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מניין שאין נושאין נשים בחול המועד — שנאמר "ושמחת בחגך" דברים טז, יד ויש בו הדגשה: בחגך ולא באשתך.

14 א משנה מי שיש לו אוכלים מרובים שבני ביתו מרובים במספר, ונכסים מועטים — מביא שלמים מרובים ועולות מועטות, ומן השלמים יאכלו בני ביתו. אם יש לו נכסים מרובים ואוכלין מועטין — מביא עולות מרובות ושלמים מועטין.

15 היה זה וזה מועט בביתו — על זה נאמר שקבעו חכמים את השיעור הקטן ביותר — מעה כסף לעולת ראייה ושתי כסף לשלמי חגיגה. אם היו לו זה וזה מרובים — על זה נאמר "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך" דברים טז, יז.

16 ב גמרא נאמר במשנה שמי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מעטים מביא שלמים מרובים. ושואלים: מהיכא מייתי מהיכן הוא מביא שלמים מרובים? הא לית ליה הרי אין לו נכסים! אמר רב חסדא: טופל. כלומר, מוסיף כספים, מכספי המעשר ומביא פר גדול, ועל ידי זה יש לו שלמים מרובים. אמר ליה לו רב ששת: הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה!

17 דבריו אלה של רב ששת לא היו ברורים, ושואלים: מאי קאמר ליה מה אמר לו מה היתה כוונת רב ששת בדבריו אלה? אילימא הכי קאמר ליה אם לומר שכך אמר לו: הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה אבל לא מעות למעות, ולכן אינו יכול להביא פר גדול אחד, אם כן ולימא ליה ושיאמר לו בבירור מה שרצה לומר: אין טופלין מעות למעות! ומשום מה לא אמר את דבריו במפורש אלא ברמז בלבד? אלא הכי כך אמר ליה לו, כך היתה כוונתו: הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה. כלומר, אין חייבים לעשות רק בדרך זו של החלפה לפר גדול על-ידי הוספת מעות, ואפשר גם לטפול בהמה אחרת שיקדישה לשלמים.

18 אולם אם כן כמאן כדעת מי אמר זאת? שהרי זו שיטה חדשה בהלכה, שלא כשיטת חזקיה האומר שטופלים רק בהמה לבהמה ושלא כשיטת ר' יוחנן האומר שטופלים רק מעות למעות!

19 וכי תימא ואם תאמר: אמוראי הוא דפליגי, מתנייתא לא פליגי האמוראים הם שחולקים, הברייתות אינן חלוקות, שהברייתות שהבאנו לסייע לדבריהם אינן מוציאות זו מדברי זו, אלא בכל אחת יש הצעת דרך אחרת, ולכן יכול רב ששת, למרות שהיה בדור מאוחר, לחלוק על האמוראים הראשונים חזקיה ור' יוחנן. ואולם אי אפשר לומר כן, כי הא קתני הרי שנה בברייתא: אכילה ראשונה מן החולין, ולכאורה משמע במפורש כאן כשיטת חזקיה שיש לחלק בין בהמה שהיא כולה חולין אכילה ראשונה ובין בהמה שהיא כולה מן המעשר אכילה שניה, ודבר זה אינו ניתן להיעשות אלא כשטופלים בהמה לבהמה ולא כשטופלים מעות למעות.

20 ודוחים: משם אין ראיה גמורה, כי אפשר לומר: מאי מה פירוש אכילה ראשונה — שלכשיטפלו מעות למעות ויקנו בהמה מכסף חולין ומכסף מעשר גם יחד, יהיה בה שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין.

21 ג אמר עולא אמר ריש לקיש: הפריש עשר בהמות לחגיגתו לצורך קרבן חגיגה, הקריב חמש מהן ביום טוב ראשון — חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני, שבכל יום מימי הרגל יכול להביא קרבן חגיגתו ואין חוששים משום "בל תוסיף". ר' יוחנן אמר: כיון שפסק להקריב ביום הראשון שהביא בו את החגיגה שוב אינו מקריב בימים אחרים.

22 אמר ר' אבא: ולא פליגי ואינם חלוקים, ששני האמוראים מדברים במקרים שונים; כאן בסתם שאם הפריש בהמות סתם לחגיגתו היתה כוונתו שיוקרבו כולן ביום הראשון, ואם לא הקריבן — שוב אינו רשאי להקריבן. וכאן במפרש בשעת נדבתו שלא יקריב את כולן ביום הראשון, אלא גם בימים אחרים ר"ח.

23 ושואלים: האי סתם היכי דמי סתם זה שאמרנו כיצד הוא בדיוק? אילימא דליכא אם תאמר שאין עוד שהות ביום לקרב שהביא את בהמותיו כולן ביום הראשון והתברר שאין זמן להקריב את כולן והוקרב רק חלק מהן, אם כן האי זה שלא אקרבינהו הקריבן הוא מפני דליכא שאין שהות ביום עוד, וכשמקריבן ביום אחר אפשר לראות זאת כהשלמה של חובת היום הראשון.

24 ואלא תאמר דלית ליה שאין לו אוכלין, שהתברר שאין מספיק אנשים בביתו שיאכלו את הקרבנות הללו ולא יותירו מהם, אף כאן, האי זה שלא אקרבינהו הקריבן — מפני דלית ליה שאין לו אוכלין ואין זו דחיה מרצון.

25 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דאיכא שיש שהות ביום ואית ליה ויש לו אוכלין, מדבקמא וכיון שביום הראשון לא אקרבינהו הקריבן, שמע מינה שיורי שיירינהו משמע ששייר אותן בכוונה, וכיון ששיירן שוב איננו יכול להקריבן בשאר ימי החג, שיש בכך משום תוספת.

26 ומעירים: והכי נמי מסתברא וכך גם כן מסתבר לומר שר' יוחנן מודה במפרש, דכי אתא שכאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב חמש ביום טוב ראשון — חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני. ולכאורה קשיין אהדדי קשות הן זו על זו השמועה שמסר רבין וזו שמסר עולא בשם ר' יוחנן,

27 אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי כאן — בסתם, אסור להשלים את הקרבתן ביום אחר, כאן — במפרש, יכול להקריב את השאר אף בשאר ימי החג, וכפי שפירש. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

28 איתמר נמי נאמר גם כן בשם אמורא אחר, שאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן:

« ביאור שטיינזלץ על חגיגה ז׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על חגיגה ט׳ ע״א »