ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ז

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ח ע״א »

1 דִּינָא הָכִי וּשְׁתֵיק רַב.

2 וְהִלְכְתָא כְּרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי, דְּמַהְדַּר לֵיהּ תַּבְרֵיהּ וּמְמַלֵּי לֵיהּ דְּמֵי מָנָא.

3 הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל דַּוְולָא מֵחַבְרֵיהּ, אִיתְּבַר. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא. אֲמַר לֵיהּ: אַיְיתִי סָהֲדִי דְּלָא שַׁנֵּית בֵּיהּ, וְאִיפְּטַר.

4 הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל שׁוּנָרָא מֵחַבְרֵיהּ, חֲבוּר עֲלֵיהּ עַכְבְּרֵי וְקַטְלוּהּ. יָתֵיב רַב אָשֵׁי וְקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: כִּי הַאי גַוְונָא מַאי? כִּי מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה דָּמֵי, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי הָכִי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: גַּבְרָא דִּנְשֵׁי קַטְלוּהּ – לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא.

5 אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲכַל עַכְבְּרֵי טוּבָא וַחֲבִיל וּמִית. יָתֵיב רַב אָשֵׁי וְקָא מְעַיֵּין בַּהּ: כְּהַאי גַּוְונָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא: גַּבְרָא דִּנְשֵׁי קַטְלוּהּ – לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא.

6 אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִישְׁאַל מִידֵּי מֵחַבְרֵיהּ וְלִיפְּטַר, נֵימָא לֵיהּ: אַשְׁקְיַין מַיָּא, דְּהָוֵי שְׁאֵילָה בִּבְעָלִים.

7 וְאִי פִּקֵּחַ הוּא, נֵימָא לֵיהּ: שְׁאֵיל בְּרֵישָׁא וַהֲדַר אַשְׁקְיָיךְ.

8 אָמַר רָבָא: מַקְרֵי דַרְדְּקֵי, שַׁתָּלָא, טַבָּחָא, וְאוּמָּנָא, סַפַּר מָתָא – כּוּלְּהוֹן בְּעִידָּן עֲבִידְתַּיְיהוּ כִּשְׁאֵילָה בִּבְעָלִים דָּמוּ.

9 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: שְׁאִיל לַן מָר. אִקְּפִיד. אֲמַר לְהוּ: לְאַפְקוֹעֵי מָמוֹנַאי קָא בָעֵיתוּ?! אַדְּרַבָּה, אַתּוּן שְׁאִילְתּוּן לִי. דְּאִילּוּ אֲנָא מָצֵי אִישְׁתְּמוֹטֵי לְכוּ מִמַּסֶּכְתָּא לְמַסֶּכְתָּא, אַתּוּן לָא מָצֵיתוּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי.

10 וְלָא הִיא, אִיהוּ שְׁאִיל לְהוּ בְּיוֹמָא דְכַלָּה. אִינְהוּ שְׁאִילוּ לֵיהּ בִּשְׁאָר יוֹמֵי.

11 מָרִימָר בַּר חֲנִינָא אוֹגַר כּוּדַנְיָיתָא בֵּי חוֹזָאֵי, נְפַק לְדַלּוֹיֵי טְעוּנַהּ בַּהֲדַיְיהוּ, פְּשַׁעוּ בַּהּ וּמִית. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַיְּיבִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים הִיא! אִיכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דִּלְמֵיסַר טְעוּנַהּ הוּא דִּנְפַק.

12 הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים פָּטוּר, מִשּׁוּם הָכִי אִיכְּסִיף. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיב, אַמַּאי אִיכְּסִיף?

13 לָא מִיפְשָׁע פְּשַׁעוּ בָּהּ, אֶלָּא אִיגְּנוֹבֵי אִיגְּנוּב, וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בֵּי גַנָּב הָוֵי. וַאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא וְחַיְּיבִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: גְּנֵיבָה בִּבְעָלִים הִיא. אִכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דִּלְמֵיסַר טְעוּנַהּ הוּא דִּנְפַק.

14 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, שְׁאָלָהּ חֲצִי יוֹם וּשְׂכָרָהּ חֲצִי יוֹם. שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר. שָׂכַר אַחַת וְשָׁאַל אַחַת, וּמֵתָה. הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר: שְׁאוּלָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה,

15 בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה. וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – חַיָּיב.

16 הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר: שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה. וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – פָּטוּר.

17 זֶה אוֹמֵר: שְׁאוּלָה, וְזֶה אוֹמֵר: שְׂכוּרָה – יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה.

18 זֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – יַחְלוֹקוּ.

19 גְּמָ׳ שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – חַיָּיב.

20 לֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן, דְּאִיתְּמַר: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה אָמְרִי: חַיָּיב. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: פָּטוּר!

21 כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן. הָכָא נָמֵי – כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן.

22 הֵיכִי דָּמֵי עֵסֶק שְׁבוּעָה? כִּדְרָבָא,

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ז

1 דינא הכי כך הדין? ושתיק ושתק, לא ענה.

2 ומסכמים: והלכתא והלכה בענין זה כשיטת רב כהנא ורב אסי, דמהדר ליה תבריה וממליא ליה דמי שמחזיר לו את הכלי השבור וממלא לו את דמי ההפסד בכסף.

3 ומסופר עוד: ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה, איתבר אדם אחד שאל דלי מחבירו, ונשבר. אתא לקמיה בא לפני רב פפא. אמר ליה לו רב פפא לשואל: אייתי סהדי הבא עדים שלא שנית ביה שינית בו בשימושו, ואיפטר והפטר, שדבר זה דינו כמתה מחמת מלאכה.

4 ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה, חבור עליה עכברי וקטלוהו אדם אחד שאל חתול מחבירו לצוד עבורו עכברים, חברו עליו העכברים והרגוהו. יתיב ישב רב אשי וקמיבעיא ליה ונסתפק לו: כי האי גוונא מאי כגון זה מה דינו? האם כי כמו מתה מחמת מלאכה דמי נחשב, או לא? אמר ליה לו רב מרדכי לרב אשי; הכי כך אמר אבימי מהעיר הגרוניא משמיה משמו של רבא: גברא דנשי קטלוהו גבר, אדם, שנשים הרגוהו — לא דינא דין יש כאן ולא דיינא דיין, שדבר זה הוא משונה, ואינו כדרכו כלל.

5 איכא דאמרי יש אומרים שהמעשה לא כך היה אלא באופן אחר: שאותו חתול אכיל עכברי טובא וחביל ומית אכל החתול עכברים הרבה עד שלקה ומת. יתיב ישב רב אשי וקא והיה מעיין בה: כהאי גוונא מאי בכגון זה מהו הדין? אמר ליה לו רב מרדכי לרב אשי: הכי כך אמר אבימי מהגרוניא: גברא דנשי קטלוהו גבר, אדם, שנשים הרגוהו מרוב בעילות שבעל — לא דינא דין יש כאן ולא דיינא דיין.

6 א אמר רבא: הא מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר מי שרוצה לשאול דבר מחבירו ולהפטר מתשלום נזקים, נימא ליה שיאמר לו למשאיל: אשקיין מיא השקה אותי מים דהוי שתהא זו שאילה בבעלים, שהרי אם המשאיל עוסק עם השואל במלאכתו בזמן השאילה פטור השואל מנזקי אונס.

7 ואי ואם פקח הוא המשאיל, נימא ליה שיאמר לו: שאיל ברישא והדר אשקייך שאל ממני תחילה, ולאחר מכן אשקה אותך, שאז השאילה אינה קשורה במלאכה, וחייב בכל הנזקים.

8 אמר רבא: מקרי דרדקי, שתלא, טבחא, ואומנא, ספר מתא מלמד תינוקות, שתלן מומחה, טבח, מקיז דם, וסופר העיר ערוך כולהון בעידן עבידתייהו כולם בזמן עבודתם כשאילה בבעלים דמו הם נחשבים.

9 אגב כך מספרים: אמרו ליה רבנן לו חכמים לרבא: שאיל לן מר אדוני שאול לנו למלאכה, שהרי אתה מלמדנו תורה, ואם כן כל חפץ שנשאל ממך יהא דינו כשאלה בבעלים. אקפיד הקפיד רבא על כך, אמר להו להם לתלמידיו: וכי לאפקועי ממונאי קא בעיתו להפקיע את ממוני אתם רוצים?! אדרבה, אתון שאילתון להיפך, אתם שאולים לי. שאתם כתלמידים מסייעים בידי לחזור ולשנן את תורתי, והראיה לדבר שאני הוא בעל הבית, ואתם כפועלי, שאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא אני יכול להשתמט לכם ממסכת למסכת, שאינני חייב ללמדכם מה שאתם רוצים, אתון לא מציתו לאישתמוטי אתם אינכם יכולים להשתמט ממני ומה שמחליט אני ללמד — חייבים אתם ללמוד.

10 ומעירים: ולא היא ואינו כן, כלומר, לאמיתו של דבר אין זו חלוקה מוחלטת, איהו שאיל להו ביומא דכלה הוא שאול להם בימי הכלה, ימי הכינוס שבהם לומדים מסכת קבועה מראש, וראש הישיבה אומר את שיעוריו במסכת זו דווקא, ואינו יכול לדון בנושא אחר. אינהו שאילו ליה והם שאולים לו בשאר יומי הימים, שאז יכול הוא לבחור במה שירצה.

11 מסופר: מרימר בר חנינא אוגר כודנייתא בי השכיר פרדה בבית חוזאי, נפק לדלויי טעונה בהדייהו יצא להרים את המשא עמם, פשעו התרשלו השואלים בה, בבהמה, ומית ומתה. אתו לקמיה באו לפני רבא לדין, חייבינהו וחייב אותם לשלם. אמרו ליה רבנן לו חכמים לרבא: והלא פשיעה בבעלים היא, שהרי בעל הפרדות היה עמם באותו מקום! איכסיף התבייש רבא על שפסק שלא כדין. לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק לבסוף התברר הדבר שלבדוק את מטענה הוא שיצא, כלומר, שלא בא לעזור להם, ולא היה עמם במלאכתם אלא בא לבדוק שלא יפשעו בטעינתה.

12 ומעירים: לגופו של דבר, הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר שגם בפשיעה בבעלים פטור, ומשום הכי איכסיף כך התבייש, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שבפשיעה בבעלים חייב השואל, אמאי איכסיף מדוע אם כן התבייש?

13 אלא לא כך היה המעשה, לא מיפשע פשעו שהתרשלו בה, אלא איגנובי איגנוב שנגנבה, ומתה כדרכה בי בבית הגנב הוי היתה. ואתו לקמיה ובאו לדין לפני רבא וחייבינהו וחייבם. אמרו ליה רבנן לו חכמים לרבא: הלא גניבה בבעלים היא: ועל כן אכסיף התבייש. לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק לבסוף התברר הדבר שלבדוק את מטענה הוא שיצא ולא לעזור, ואם כן לא היו כאן בעלים בשעת מלאכה. ונמצא שיפה פסק מתחילה.

14 ב משנה השואל את הפרה, אם שאלה מבעליה לחצי יום ושכרה לחצי יום האחר, וכן אם שאלה היום ושכרה למחר, או שכר פרה אחת מאותו אדם ושאל ממנו אחת, ומתה הפרה ולא ברור איזה מהן מתה ומתי מתה. המשאיל אומר: שאולה מתה, או במקרה האחר — ביום שהיתה שאולה מתה,

15 בשעה שהיתה שאולה מתה, והוא טוען איפוא שיש להחזיר לו דמי הפרה. והלה השואל־השוכר אומר: איני יודע מתי אירע הדבר, במקרה כזה חייב לשלם.

16 לעומת זאת, אם השוכר אומר: שכורה מתה, או ביום שהיתה שכורה מתה, או בשעה שהיתה שכורה מתה, והלה, בעל הבהמה, אומר: איני יודע — פטור.

17 זה אומר בוודאות: השאולה היא שמתה, וזה אומר: השכורה היא שמתה — ישבע השוכר ששכורה מתה.

18 זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע — יחלוקו.

19 א גמרא ומדייקים: שמעת מיניה למד אתה מכאן ממשנה זו שאם בא אדם ותבע מחבירו: מנה לי ביד ך שאתה חייב לי, והלה, הנתבע, אומר: איני יודע — חייב לשלם לו.

20 ושואלים: לימא תהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה לדברי רב נחמן; דאיתמר שנאמר שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: בא לחבירו ואמר לו "מנה לי בידך" והלה, הנתבע, אומר: איני יודע. רב הונא ורב יהודה אמרי אומרים: במקרה זה הנתבע חייב לשלם. רב נחמן ור' יוחנן אמרי אומרים שהוא פטור!

21 ודוחים: כאן יש להסביר כדאמר כפי שאמר רב נחמן במקרה אחר: כגון שיש עסק שבועה ביניהן. כלומר, בין הטוען והנטען יש גם התדיינות אחרת, שבשלה חייב הנתבע להשבע. ולכן, מאחר שהנתבע יש עליו חיוב שבועה, וכאן אינו יכול להשבע — שהרי איננו יודע — לכן חייב לשלם. שמי שנתחייב שבועה ואינו רוצה או אינו יכול להשבע — משלם, אם כן הכא נמי כאן גם כן — כגון שיש עסק שבועה ביניהם.

22 ושואלים: היכי דמי אין הוא בדיוק ענין זה של עסק שבועה? ומשיבים: כדברי רבא,

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ח ע״א »