ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״א

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ב ע״א »

1 לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

2 וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים, וְהָוֵינַן בָּהּ: ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה,

3 דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ! הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

4 תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹסֵם אֶת הַפָּרָה וְדָשׁ בָּהּ – לוֹקֶה, וּמְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה קַבִּין לְפָרָה וּשְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר. וְהָא אֵינוֹ לוֹקֶה וָמֵת, וְאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. אָמַר אַבָּיֵי: הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם.

5 רָבָא אָמַר: ״אֶתְנַן״ אָסְרָה תּוֹרָה, וַאֲפִילּוּ בָּא עַל אִמּוֹ.

6 רַב פָּפָּא אָמַר: מִשְּׁעַת מְשִׁיכָה אִיחַיַּיב לֵהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וּמִילְקָא לָא לָקֵי עַד שְׁעַת חֲסִימָה.

7 אָמַר רַב פָּפָּא: הָנֵי מִילֵּי בְּעוֹ מִינַּאי דְּבֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא, וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא – חֲדָא כְּהִלְכְתָא, וַחֲדָא דְּלָאו כְּהִלְכְתָא.

8 בְּעוֹ מִינַּאי: מַהוּ לָלוּשׁ אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב? וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא כְּהִלְכְתָא, דְּתַנְיָא: אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ – כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ: אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה, וְאִם טָשׁ – כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר.

9 וְאִידָּךְ בְּעוֹ מִינַּאי: מַהוּ לְהַכְנִיס מִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לַדִּיר? וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא דְּלָאו כְּהִלְכְתָא.

10 דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: וּבִמְנָאֲפִים – עַד שֶׁיִּרְאוּ כְּדֶרֶךְ הַמְנָאֲפִים. וּבְכִלְאַיִם – עַד שֶׁיַּכְנִיס כְּמִכְחוֹל בַּשְּׁפוֹפֶרֶת.

11 מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: אִילּוּ נֶאֱמַר ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ״ הָיִיתִי אוֹמֵר, לֹא יֶאֱחוֹז אָדָם הַבְּהֵמָה בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה עָלֶיהָ זָכָר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם״.

12 לָאו מִכְּלָל דְּכִלְאַיִם אֲחִיזָה נָמֵי לָא? מַאי ״אֲחִיזָה״ – הַכְנָסָה, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ ״אֲחִיזָה״ – לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא.

13 אָמַר רַב יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ, מוּתָּר לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בַּשְּׁפוֹפֶרֶת, וַאֲפִילּוּ מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא לֵיכָּא. מַאי טַעְמָא – בַּעֲבִידְתֵּיהּ טְרִיד. מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי:

14 אִלּוּ נֶאֱמַר ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ״ הָיִיתִי אוֹמֵר: לֹא יֶאֱחוֹז אָדָם אֶת הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ זָכָר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם״. כִּלְאַיִם הוּא דְּאָסוּר, הָא מִין בְּמִינוֹ – שְׁרֵי.

15 וּמִין בְּמִינוֹ נָמֵי: אֲחִיזָה אִין, הַכְנָסָה – לָא! מַאי ״אֲחִיזָה״ – הַכְנָסָה, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״אֲחִיזָה״ – לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא.

16 אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא מִילְּתָא בְּעוֹ מִינַּאי דְּבֵי רַב נְחֶמְיָה רֵישׁ גָּלוּתָא: מַהוּ לְהַכְנִיס מִין וּמִינוֹ וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לַדִּיר? כֵּיוָן דְּאִיכָּא מִינֵיהּ – בָּתַר מִינֵיהּ גְּרִיר. אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ הָכִי לָא? וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא דְּלָא כְּהִלְכְתָא, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא דְּעַבְדֵי.

17 מַתְנִי׳ הָיָה עוֹשֶׂה בְּיָדָיו אֲבָל לֹא בְּרַגְלָיו, בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְּיָדָיו, אֲפִילּוּ בִּכְתֵיפוֹ – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו.

18 גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״, בְּכֹל מַאי דְּעָבֵיד.

19 רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? כִּי שׁוֹר, מָה שׁוֹר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו – אַף פּוֹעֵל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו.

20 בָּעֵי רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: דָּשׁ בַּאֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִים, לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַהוּ? בְּכׇל כֹּחוֹ בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִלְמָא בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא. תֵּיקוּ.

21 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: פּוֹעֲלִים, עַד שֶׁלֹּא הִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת – אוֹכְלִין עֲנָבִים וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן. מִשֶּׁהִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת – אוֹכְלִין עֲנָבִים וְשׁוֹתִין יַיִן.

22 מַתְנִי׳ הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים – לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים. בַּעֲנָבִים – לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים. אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם יָפוֹת וְאוֹכֵל.

23 וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ: פּוֹעֲלִין אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמָן לְאוֹמָן, וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת, וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת.

24 גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה, מַהוּ שֶׁיֹּאכַל בְּגֶפֶן אַחֵר? מִמִּין שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִלְמָא מִמַּה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא?

25 וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה לֹא יֹאכַל בְּגֶפֶן אַחֵר, שׁוֹר בִּמְחוּבָּר הֵיכִי אָכֵיל? אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בִּשְׁרָכָא.

26 תָּא שְׁמַע: הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים – לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים. הָא תְּאֵנִים וּתְאֵנִים דּוּמְיָא דִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים – אוֹכֵל. וְאִי אָמְרַתְּ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בְּמוּדְלֵית.

27 תָּא שְׁמַע: אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת, וְאוֹכֵל. וְאִי אָמְרַתְּ עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר, נֵיזִיל וְנֵיתֵי וְנֵיכוֹל! הָתָם מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן, כִּי קָא מִבַּעְיָא לַן הֵיכָא דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, מַאי?

28 תָּא שְׁמַע: וְכוּלָּם לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ: פּוֹעֲלִים אוֹכְלִים בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמָן לְאוֹמָן וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת.

29 סַבְרוּהָ מְהַלֵּךְ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי, וּמִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לִבְעָלִים הוּא דְּאָכֵיל, מִדְּאוֹרָיְיתָא לָא אָכֵיל. אַלְמָא עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר.

30 לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר, וּמְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי.

31 אִיכָּא דְּאָמְרִי סַבְרוּהָ מְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא אָכֵיל – מִשּׁוּם דְּלָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי, הָא עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – אָכֵיל מִדְּאוֹרָיְיתָא, אַלְמָא עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר!

32 לָא. לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר,

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״א

1 לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר — מומר, שחלה התמורה על בהמת החולין, וסופג את הארבעים, שלוקה מלקות מן התורה. ומכאן שדיבור בלבד, אף בלא מעשה – נחשב, וחייב עליו! אמר ליה לו ריש לקיש: הא מני משנה זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה — לוקים עליו. ואילו אנו דנים לשיטת חכמים, שאין נענשים על עבירה אלא אם כן עשה בה מעשה ממש.

2 ושואלים: ומי מצית מוקמת לה האם יכול אתה להעמיד, להסביר, אותה, את המשנה הזאת כשיטת ר' יהודה? והא קתני רישא והרי שנינו בראשה: הכל ממירין, אחד האנשים ואחד הנשים, והוינן היינו עוסקים, מתקשים בה: לשון "הכל" ששנינו לאתויי מאי להביא את מה, מה באה לשון זו להוסיף? ותירצנו: לאתויי להביא יורש שאף הוא ממיר קרבן שירש, ושלא כשיטת ר' יהודה,

3 דאי שאם תאמר שהיא כשיטת ר' יהודה — האמר הרי אמר: יורש אינו ממיר, יורש אינו סומך! את הקושי הזה דוחים: מכאן אין הוכחה גמורה, כי אפשר לומר: האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא תנא זה של מסכת תמורה סבר כמותו בדבר אחד וחלק עליו באחד.

4 א תנו רבנן שנו חכמים: החוסם את הפרה ודש בה – לוקה, ונוסף לכך משלם לבעל הפרה ארבעה קבין לפרה שזה שיעור אכילתה הרגיל בזמן דישה, ושלשה קבין לחמור. ושואלים: והא והרי כלל הוא בדיני עונשים שעבריין אינו לוקה וגם מת נענש בעונש מוות, וכן אינו לוקה ומשלם, אלא מענישים עבריין רק בעונש אחד בלבד. אמר אביי: הא מני זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר בכלל: לוקה ומשלם.

5 רבא אמר שיש מקום לחלק, שהרי האיסור הוא בינו ובין המקום ומשום כך לוקה, ואילו את ההפסד שגרם לבעל הפרה צריך הוא לשלם לו. וכשם שיש הלכה בענין אתנן זונה שאסור להשתמש בו לצרכי קרבנות ואמרו כל אתנן אסרה תורה, ואפילו בא על אמו ונתן לה אתנן זה הריהו באיסור זה. ואם כן, אף שוודאי אין האיש מתחייב לשלם בבית דין, שהרי הוא חייב מיתה משום שעבר בביאה על אמו, מכל מקום יש לו התחייבות מסויימת לתת, ולכן חל האיסור עליו.

6 רב פפא אמר שאפשר לתרץ באופן אחר: משעת משיכה שמשך את הפרה כששכרה לדוש אצלו איחייב התחייב לה במזונותיה שתאכל בשעת דישה, ומילקא וללקות הוא לא לקי לוקה עד שעת חסימה ממש. וכיון שכך, נמצא שהתחייב בתשלום ממון קודם חיוב במלקות, שיש כאן שני חיובים שונים.

7 ב אגב הדיון בהלכות אלה, אמר רב פפא: הני מילי בעו מינאי דבי דברים אלה שאלו ממני, אותי בני ביתו של רב פפא בר אבא, ופשטי להו לאיסורא ופתרתי, עניתי, להם לאיסור בשניהם, חדא כהלכתא וחדא דלאו כהלכתא אחד לפי ההלכה, ואחד שלא כהלכה.

8 בעו מינאי שאלו אותי: מהו הדין בענין ללוש את העיסה של בצק בחלב? ופשטי להו לאיסורא כהלכתא ופתרתי להם לאיסור כהלכה, שכן שנויה ברייתא: אין לשין את העיסה בחלב שמא יבוא לאכול מן הפת עם בשר, ואם לש — כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין מורחים את התנור באליה בשומן מאליית הכבש, ואם טש — כל הפת כולה אסורה מחשש שמא יאכל אותה עם חלב, עד שיסיק את התנור בלי פת למשך זמן מסוים ותישרף המשיחה הזו.

9 ואידך בעו מינאי ושאלה אחרת שאלו ממני, אותי: מהו הדין בענין להכניס בעלי חיים זכר ונקבה מין ושאינו מינו לדיר יחד, שהרי קיים חשש שמא יזדווגו, האם יש לחשוש משום איסור כלאיים, ופשטי להו לאיסורא דלאו כהלכתא ופתרתי להם לאיסור שלא על פי ההלכה, ש

10 אמר שמואל: ובמנאפים מעידים עליהם העדים שנאפו זה עם זה עד שיראו אותם שנוהגים הם כדרך המנאפים, ואינם צריכים לראות את פרטי הפרטים של מעשה הביאה. אבל אם הרביע בכלאים אין מענישים עד שיעידו עליו שיכניס אבר הזכר לנקבה כמכחול בשפופרת. ואם כן, מובן מכאן שאין איסור בכלאים אלא במעשה גמור של הרבעה ביד, ואינו אסור כשרק היו יחד בדיר.

11 מתיב מקשה על כך רב אחדבוי בר אמי, ממה ששנינו: אילו נאמר רק "בהמתך לא תרביע" ויקרא יט, יט הייתי אומר שבכלל אסור לאדם לסייע בזיווג בעלי חיים, ולכן לא יאחוז אדם הבהמה בשעה שעולה עליה זכר, ועל כן תלמוד לומר: "כלאים" שם, שרק בכלאים אסור הדבר ולא בבעלי חיים מאותו מין.

12 על כל פנים לאו האם לא תלמד מכלל הדברים שבכלאים אחיזה נמי גם כן לא יעשה? ואם כן משמע שבכלאים אסורה לא רק הפעולה הממשית של זיווג בעלי החיים, אלא גם סיוע לכך כאחיזה. ואם כן, הכנסה לדיר אחד אסורה מעיקר הדין! ודוחים: לא, מאי מה פירוש המושג "אחיזה" האמור בברייתא זו — הכוונה היא הכנסה ממש של האבר, ואמאי קרי ומדוע קורה לה "אחיזה" — לישנא מעליא בלשון מעולה, נקיה נקט, שאינו רוצה לומר במפורש.

13 אמר רב יהודה: מין במינו כשרוצה לזווג אותם זכר ונקבה בהיתר, מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא פריצות וחשש להרהור אין כאן. מאי טעמא מה טעם הדבר — בעבידתיה טריד בעבודתו הוא טרוד ואינו בא לידי הרהור פריצות. מתיב מקשה על כך רב אחדבוי בר אמי:

14 אלו נאמר סתם "בהמתך לא תרביע" הייתי אומר: לא יאחוז אדם את הבהמה כדי שיעלה עליה זכר, ועל כן תלמוד לומר: "כלאים". ומכאן נלמד: כלאים הוא שאסור, הא הרי מין במינו — שרי מותר.

15 ואולם מין במינו נמי גם כן אחיזה — אין כן מותרת, הכנסה ממש — לא! ודוחים: מאי מה פירוש "אחיזה" כאן — הכנסה, ואמאי קרי ליה ומדוע קורא לה "אחיזה" — משום לישנא מעליא לשון, מעולה, נקיה.

16 אמר רב אשי: הא מילתא בעו מינאי דבי דבר זה שאלו ממני, אותי בני ביתו של רב נחמיה ריש גלותא ראש הגולה: מהו הדין בענין להכניס מין ומינו ושאינו מינו יחד לדיר? האם נאמר כיון דאיכא מיניה שיש בן מינו — בתר מיניה גריר אחרי בן מינו הוא נגרר ואין לחשוש כלל לכלאים. או דלמא שמא אפילו הכי כך — לא יעשה, שמא בכל זאת יבוא לרביעה? ופשטי להו לאיסורא ופתרתי להם את השאלה לאיסור שלא כהלכתא על פי ההלכה, משום פריצותא דעבדי פריצותם של העבדים, שאם יתירו להם יבואו להרביע כלאים בכוונה, ויאמר שמאליו נהיה הדבר.

17 א משנה היה הפועל עושה מלאכה בידיו אבל לא ברגליו, או שהיה עושה ברגליו אבל לא בידיו כעין דריכת ענבים בגת, ואפילו בכתיפו לבד — הרי זה אוכל מפירות השדה שעוסק בהם. ר' יוסי בר' יהודה אומר: לא יאכל עד שיעשה בידיו וברגליו.

18 ב גמרא שואלים: מאי טעמא מה הטעם של חכמים בכך שלדעתם די בעשיית הפועל בידיו או רגליו בלבד? ומשיבים, שנאמר: "כי תבא בכרם רעך" דברים כג, כה שלא פירט הכתוב בכך, וממילא הכוונה היא: בכל מאי דעביד מה שהוא עושה.

19 שנינו במשנה שר' יוסי בר' יהודה אומר שאין הפועל אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו. ושאלו: מאי טעמא מה הטעם של ר' יוסי בר' יהודה? ומסבירים: כי כמו שור בדישו, מה שור עד שיעשה בידיו וברגליו שהרי דש הוא בכל ארבע רגליו — אף פועל עד שיעשה בידיו וברגליו.

20 באותו ענין בעי שאל רבה בר רב הונא: דש באווזין ותרנגולים ולא בבהמה, לשיטת ר' יוסי בר' יהודה מהו הדין? וצדדי השאלה: האם דישה בכל כחו בעינן צריכים אנו, ומטעם זה אמר שצריך לדוש בידיו וברגליו — והא איכא והרי יש כאן, שהרי עופות אלה דשים בכל כחם, או דלמא שמא בידיו וברגליו דווקא בעינן צריכים אנו, והא ליכא והרי אינו. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו תעמוד במקומה.

21 אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פועלים העובדים בכרם, עד שלא הילכו הלכו שתי וערב בגת שהיא תחילת מלאכת עשיית היין — אוכלין ענבים, שהרי מלאכתם בענבים, אבל עדיין אין שותין יין — לפי שאין עדיין יין מפרי מלאכתם. משהילכו שתי וערב בגת נמצא שעבודתם היא גם ביין, ולכן אוכלין ענבים ושותין יין.

22 ג משנה היה הפועל עושה מלאכה בתאנים — לא יאכל בענבים, עושה מלאכה בענבים — לא יאכל בתאנים, שאינו אוכל אלא ממין שעובד בו. אבל מותר לו להיות מונע את עצמו מאכילה עד שמגיע למקום ענבים או תאנים יפות ואוכל מהן, שהרי הן מאותו מין שעושה בו.

23 וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה — באותה שעה יכול לקחת ולאכול, אבל משום השב אבידה לבעלים כדי שלא יבטלו הפועלים ממלאכתם באכילה אמרו: פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן משורה לשורה בכרם או במטע, ובחזירתן כשחוזרים מן הגת, ובחמור כשהיא פורקת.

24 ד גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו בבירור הלכה שבמשנה: היה הפועל עושה בגפן זה, מהו שיאכל בגפן אחר? האם רק ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן צריכים אנו — והא איכא והרי יש כאן ומתקיים תנאי זה, או דלמא שמא דווקא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית מאותו דבר עצמו בעינן צריכים אנו — והא ליכא והרי איננו?

25 ואם תמצי לומר תמצא לומר ותחליט שאכן עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר, יש לשאול שאלה נוספת: שור שעושה מלאכה במחובר היכי אכיל כיצד הוא רשאי לאכול? שהרי בשעה שעושה מלאכה עושה הוא ברגליו, וראשו נמצא במקום אחר, ונמצא שאיננו יכול לאכול ממש מאותו דבר שבו הוא עושה מלאכה! אמר רב שישא בריה בנו של רב אידי: בשרכא בענפים ארוכים שבהם יתכן שעושה מלאכה בקצה אחד של הענף, ומקצהו האחר אוכל. קושי זה נפתר, אבל גופה של השאלה צריכה תשובה.

26 ומציעים: תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: היה עושה בתאנים — לא יאכל בענבים, ונדייק: הא הרי אם היו אלה תאנים ותאנים דומיא בדומה לתאנים וענבים שאינם אותו דבר עצמו — מכל מקום אוכל. ואי אמרת ואם אומר אתה כי העושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, היכי משכחת לה כיצד אתה יכול למצוא אותה, אפשרות כזו? אמר רב שישא בריה בנו של רב אידי: כאן מדובר בגפן מודלית, שיתכן שמעבד צד אחד שלה, ואילו האכילה היא מצד אחר.

27 ומציעים עוד: תא שמע בא ושמע פתרון לדבר מממה ששנינו עוד: אבל מונע הפועל את עצמו מאכילה עד שמגיע למקום היפות, ואוכל. ואי אמרת אם אומר אתה כי העושה בגפן זה אוכל בגפן אחר, אם כן ניזיל וניתי וניכול שילך ויבוא ויאכל ולא יצטרך להמתין עד שיגיע לאותה גפן משובחת! ומשיבים: התם שם הטעם הוא משום ביטול מלאכה שמבטל בהליכתו, ולכן לא קא מיבעיא לן נשאלה לנו שאלה זו שוודאי אסור לו לבטל ממלאכתו כדי לאכול במקום אחר, כי קא מבעיא לן היכא דאיכא כאשר נשאלה לנו השאלה, הרי היא במקום שיש אשתו ובניו שאינם עובדים, ומותרים לאכול — השאלה היא האם להם מותר לקטוף מאותם הפירות שאין הוא עושה בהם באותה שעה, מאי מה הדין?

28 תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: וכולם לא אמרו אלא בשעת מלאכה, אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו: פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת.

29 סברוה סברו לומר, כהנחה יסודית בפתרון שאלה זו, שהפועל המהלך כעושה מעשה מלאכה דמי נחשב, שהילוכו זה נחשב כחלק מעבודתו והיה ראוי לו לאכול באותה שעה, ובכל זאת שנינו שמשום השב אבידה לבעלים הוא דאכיל שאוכל ואילו מדאורייתא לא אכיל מדין תורה אינו אוכל, ואם עובד מדוע אינו אוכל? אלמא מכאן שהעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, ולכן כשמהלך ואינו עוד בצד הגפן — אסור היה לו מדין תורה לאכול.

30 ודוחים: לא, לעולם אימא אומר לך כי העושה בגפן זה אף אוכל בגפן אחר, אלא מהלך לאו לא כעושה מעשה דמי נחשב, ומדין תורה אינו אוכל באותה שעה, אלא אמרו חכמים שיאכל אז כדי שלא יימצאו הבעלים מפסידים מזמן עבודתו על ידי אכילתו. בעיה זו היתה לה גם נוסחא אחרת.

31 איכא דאמרי יש שאומרים כי סברוה סברו חכמים כהנחת יסוד לומר שמהלך לאו לא כעושה מעשה דמי נחשב והיינו טעמא דמדאורייתא לא אכיל זה הטעם שמן התורה אינו אוכל — משום דלאו שלא כעושה מעשה דמי נחשב, הא הרי את היה עושה מעשה — הריהו אוכל מדאורייתא מדין תורה, אלמא מכאן שעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר!

32 ודוחים: לא, משם אין ראיה ולעולם אימא אומר לך שהעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר,

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ב ע״א »