מקור בבא מציעא פ״ח
1 עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״.
2 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָצֵר קוֹבַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״.
3 וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי, הָא כְּתִיב ״מִן הַבַּיִת״! אָמַר לָךְ: חָצֵר – דֻּמְיָא דְּבַיִת: מָה בַּיִת הַמִּשְׁתַּמֵּר – אַף חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת.
4 וְרַבִּי יַנַּאי נָמֵי, הָכְתִיב ״בִּשְׁעָרֶיךָ״! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ דִּמְעַיֵּיל לֵיהּ דֶּרֶךְ שַׁעַר, לְאַפּוֹקֵי דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְקַרְפֵּיפוֹת דְּלָא.
5 מֵתִיב רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה: ״כְּנַפְשְׁךָ״ – כָּךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל, מָה נַפְשְׁךָ אוֹכֵל וּפָטוּר, אַף נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל אוֹכֵל וּפָטוּר.
6 הָא לוֹקֵחַ חַיָּיב, מַאי לָאו בַּשָּׂדֶה?
7 אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בִּתְאֵנָה הָעוֹמֶדֶת בְּגִינָּה וְנוֹפָהּ נוֹטֶה לְחָצֵר עָסְקִינַן, וּלְמַאן דְּאָמַר לְבַיִת – לְבַיִת.
8 אִי הָכִי בַּעַל הַבַּיִת נָמֵי נִיחַיַּיב! בַּעַל הַבַּיִת עֵינָיו בִּתְאֵנָתוֹ, וְלוֹקֵחַ עֵינָיו בְּמִקָּחוֹ.
9 וְלוֹקֵחַ מִדְּאוֹרָיְיתָא מִי מִחַיַּיב? וְהָתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה חָרְבוּ חֲנוּיוֹת שֶׁל בֵּית הִינוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים קוֹדֶם יְרוּשָׁלַיִם – מִפְּנֵי שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין:
10 ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וְאָכַלְתָּ״ – וְלֹא מוֹכֵר. ״תְּבוּאַת זַרְעֶךָ״ – וְלֹא לוֹקֵחַ. אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
11 אֶלָּא ״כְּנַפְשְׁךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: ״כְּנַפְשְׁךָ״, מָה נַפְשְׁךָ אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר, אַף פּוֹעֵל אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר.
12 מֵתִיב מָר זוּטְרָא: אֵיזֶהוּ גּוֹרְנָן לְמַעַשְׂרוֹת? בַּקִּישּׁוּאִים וּבַדִּלּוּעִים מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ. וְאָמַר רַבִּי אַסִּי: מִשֶּׁיִּנָּטֵל פֵּיקֶס שֶׁלָּהֶן. מַאי לָאו מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ – אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה!
13 לֹא מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ בַּבַּיִת. אִי הָכִי, ״מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ״ ״עַד שֶׁיְּפַקֵּסוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
14 אִי תְּנָא עַד שֶׁיְּפַקֵּסוּ – הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּגָמַר לְפִיקּוּסַיְיהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן: מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ, מִכִּי אַתְחוֹלֵי מַתְחֵיל פִּיקּוּסַיְיהוּ.
15 מֵתִיב מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: גּוֹרְנוֹ לְמַעֲשֵׂר לְחַיֵּיב עָלָיו מִשּׁוּם טֶבֶל מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וְאֵיזֶהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן – מְלֶאכֶת הַכְנָסָתָן. מַאי לָאו הַכְנָסָתָן אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה!
16 לָא, הַכְנָסָתָן לַבַּיִת – זֶה הוּא גְּמַר מְלַאכְתָּן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים, דְּלָאו בְּנֵי גוֹרֶן נִינְהוּ. אֲבָל חִטִּין וּשְׂעוֹרִין – ״גּוֹרֶן״ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ.
17 אַשְׁכְּחַן אָדָם בִּמְחוּבָּר וְשׁוֹר בְּתָלוּשׁ. אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן?
18 קַל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמָה שׁוֹר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר – אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ, אָדָם שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ? מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ, תֹּאמַר בְּאָדָם שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ!
19 וִיהֵא אָדָם מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמָה שׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ. אָדָם שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ?!
20 אָמַר קְרָא ״כְּנַפְשְׁךָ״, כְּנַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל: מָה נַפְשׁוֹ אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר – אַף פּוֹעֵל אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר.
21 וְאֶלָּא, אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן? אָמַר קְרָא ״קָמָה״ ״קָמָה״ – שְׁתֵּי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאָדָם בְּתָלוּשׁ.
22 רַבִּי אַמֵּי אָמַר: אָדָם בְּתָלוּשׁ לָא צְרִיךְ קְרָא. כְּתִיב: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – מִי לָא עָסְקִינַן שֶׁשְּׂכָרוֹ לְכַתֵּף, וְאָמַר רַחֲמָנָא לֵיכוֹל.
23 שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? קַל וָחֹמֶר מֵאָדָם: וּמָה אָדָם שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר, שׁוֹר שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר? מָה לְאָדָם – שֶׁכֵּן אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, תֹּאמַר בְּשׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ!
24 וִיהֵא שׁוֹר מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אָדָם שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ – אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, שׁוֹר שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ?!
25 אָמַר קְרָא: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, אָחִיךָ וְלֹא שׁוֹר. וְאֶלָּא, שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״רֵעֶךָ״ ״רֵעֶךָ״ שְׁתֵּי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשׁוֹר בִּמְחוּבָּר.
26 רָבִינָא אָמַר: לָא אָדָם בְּתָלוּשׁ וְלֹא שׁוֹר בִּמְחוּבָּר צְרִיכִי קְרָאֵי, דִּכְתִיב: ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״.
פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא פ״ח
1 עד שיראה פני הבית, כלומר, שיוכנס לתוך הבית, שנאמר בוידוי המעשר: "בערתי הקדש מן הבית" דברים כו, יג, משמע שהתבואה נתחייבה — כשהיתה בתוך הבית.
2 ור' יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת לחובת מעשר, שדי במה שנכנס הטבל לחצר כדי שיתחייב, שנאמר: "כי תכלה לעשר... ונתתה... ואכלו בשעריך ושבעו" שם יב.
3 ושואלים: ור' יוחנן נמי, הא כתיב גם כן, הלא נאמר "מן הבית"! אמר יכול היה לומר לך: בית זה אינו בית דווקא, אלא בא ללמדנו שהכנסת פירות הטבל לחצר הריהי דומיא בדומה להכנסתם לבית; מה בית כוונתו מקום המשתמר — אף חצר הכוונה דווקא לזו המשתמרת, ולא לחצר הפתוחה לרבים.
4 ושואלים, לצד אחר: ור' ינאי נמי, הכתיב גם כן, הרי נאמר "בשעריך"! ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה נצרך לו ללמוד דמעייל ליה שמכניס אותו את המעשר לבית דרך השער, לאפוקי להוציא מקרה שבו מכניסו דרך גגות וקרפיפות חצרות אחוריות שבדרך זו הוא לא מתחייב.
5 מתיב מקשה רב חנינא חוזאה על כך ממה ששנינו: "כנפשך" דברים כג, כה — כך נפשו של פועל, מה נפשך אוכל קודם גמר מלאכה ופטור מן המעשר, אף נפשו של פועל — אוכל ופטור.
6 ונדייק מכאן: הא הרי נלמד כי לוקח הקונה שבא לקנות תבואה חייב במעשר, מאי לאו האם לא מדובר שלוקח בשדה עצמו? ואם כן שנתחייב במעשר עוד לפני הכנסה לחצר!
7 אמר רב פפא: הכא כאן הלכה זו בפועל בתאנה העומדת בגינה בחוץ ונופה נוטה לחצר עסקינן עוסקים אנו, ולמאן דאמר ולשיטת מי שאמר שמתחייב רק שהמעשר בבית — שהתאנה שבגינה נוטה לבית.
8 שואלים: אי הכי אם כך בעל הבית נמי ניחייב שגם כן יתחייב במעשר, שהרי הפירות בתוך הבית הם! ומשיבים: בעל הבית עיניו בתאנתו, שהרי הוא מעונין בעץ התאנה בשלמותו, ועבורו הכל הולך לפי הגזע, מה שאין כן הלוקח עיניו במקחו, באותן תאנים שקטף, והן כבר בתוך הבית או החצר.
9 ושואלים: ולוקח מדאורייתא מי מחייב והקונה האם חייב מן התורה הפרשת מעשרות? והתניא והרי שנינו בברייתא: מפני מה חרבו חנויות של המקום בית הינו שהיה פרבר של ירושלים שלש שנים קודם שחרבה ירושלים עצמה — מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה, שהיו נוהגים רק על פי דין תורה, ולא קיבלו על עצמם כחומרת חכמים. שהיו אומרין:
10 "עשר תעשר... ואכלת" — ולא מוכר שהוא אינו אוכל מן התבואה. "תבואת זרעך" — ולא הלוקח. ומשמע מכאן שאכן מדין תורה אין הלוקח חייב בהפרשת מעשרות. אלא יש לדחות מה שאמרנו שחובת ההפרשה בלוקח היא רק מדרבנן מדברי סופרים, וקרא אסמכתא בעלמא והכתוב הובא רק לסמך, לרמז, בלבד.
11 ושואלים: אם כן, אלא "כנפשך" למאי אתא למה בא ללמדנו? ומשיבים: לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא אחרת: "כנפשך", מה נפשך — אתה עצמך, אם חסמת את עצמך ולא אכלת פטור אתה, ואין עליך איסור של "לא תחסום שור בדישו", אף פועל אם חסמת ולא הנחת לו לאכול — פטור אתה מעונש על "לא תחסום".
12 מתיב מקשה מר זוטרא ממה ששנינו: איזהו גורנן, איזהו זמן שבו אנו חושבים שפירות הגיעו לגמר בישולם ואפשר לעשות מהם גורן, ואז הם מתחייבים למעשרות? בקישואים ובדלועים משיפקסו. ואמר ר' אסי: מה הוא "משיפקסו" — משינטל פיקס שלהן, שיבול הפרח היבש שבראש הפרי. ומאי לאו האם לא הכוונה משיפקסו — אפילו בעודם בשדה!
13 ודוחים: לא, הכוונה היא משיפקסו בבית דווקא. ומקשים: אי הכי אם כך הלשון "משיפקסו" אינה מדוייקת ו"עד שיפקסו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר!
14 ומשיבים: אי תנא אם היה שונה בלשון "עד שיפקסו" — הוה אמינא הייתי אומר: עד דגמר לפיקוסייהו שנגמר פיקוסם ומאז חייבים הם, קא משמע לן השמיע לנו משיפקסו, שכוונתו: מכי אתחולי פיקוסייהו משעה שמתחיל פיקוסם.
15 מתיב מקשה מר זוטרא בריה בנו של רב נחמן ממה ששנינו: ממתי נחשב גורנו להצריכו במעשר ולחייב עליו משום טבל — משתגמר מלאכתן. ואיזהו גמר מלאכתן — מלאכת הכנסתן. מאי לאו האם לא הכוונה הכנסתן למקום קבוע ואפילו בשדה!
16 ודוחים: לא, הכוונה היא הכנסתן לבית זה הוא גמר מלאכתן. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור לתרץ כך: כי קאמר כאשר אמר ר' ינאי ור' יוחנן שחובת מעשר רק בכניסה לבית — אמר זאת בזיתים וענבים, דלאו שלא בני גורן נינהו הם, שהרי אין כונסים אותם לגורן, אלא מביאים אותם לבית הבד. אבל חטין ושעורין — "גורן" בהדיא כתיב ביה במפורש כתוב בו, בהן ומתחייבות במעשרות עוד לפני שנכנסו לחצר או לבית.
17 א ומכאן שבים לביאור המשנה לענין פועל האוכל אצל בעל הבית. אשכחן מצאנו אפוא שאדם העובד אצל בעל הבית אוכל במחובר לקרקע. והכתוב מפרש כי שור הדש אוכל בתלוש ככתוב "לא תחסום שור בדישו". דברים כה, ד. ואולם אדם שמותר לו לאכול כשהוא עובד בתלוש מנלן מנין לנו?
18 ומשיבים, דבר זה נלמד בקל וחומר משור: ומה שור שאינו אוכל בעבודתו במחובר — אוכל בתלוש, אדם שאוכל במחובר — אינו דין שאוכל בתלוש? ודוחים: מה קל וחומר הוא? הלא אפשר לומר גם שיש חומרה בשור: מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו, שהחוסם אותו עובר בלאו, תאמר באדם שאי אין אתה מצווה על חסימתו! ושואלים: ומנין לנו דבר זה שאמרנו אותו כך, בפשטות?
19 ויהא אדם מצווה על חסימתו של אדם אחר מישראל העובד אצלו מקל וחומר משור, ונאמר כך: ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו, שהרי אין מצווה להחיות ולפרנס שוורים שאין להם מה לאכול, ובכל זאת אתה מצווה על חסימתו, אדם מישראל שאתה מצווה להחיותו אם עני הוא וזקוק לכך — אינו דין שאתה מצווה על חסימתו?!
20 ומשיבים: דבר זה נלמד ממה שאמר קרא הכתוב "כנפשך" דברים כג, כה ללמד: כנפשו של פועל, מה נפשו של בעל הבית אם חסמתו פטור — אף פועל אם חסמתו פטור.
21 ואלא בטל קל וחומר זה שאמרנו וחוזרת השאלה: אדם בתלוש מנלן מנין לנו? ומשיבים: אמר קרא הכתוב "קמה" "קמה" בפסוק שתי פעמים "כי תבוא בקמת רעך... וחרמש לא תניף על קמת רעך". דברים כג, כו, ואם אינו ענין ללמד על אדם במחובר שהרי כבר למדנו דין זה, תנהו ענין מריבוי הכתוב להתיר לאדם לאכול בתלוש.
22 ר' אמי אמר טעם אחר: אדם בתלוש לא צריך קרא כתוב מיוחד להתירו, שהרי כתיב נאמר: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים" דברים שם כה – מי לא עסקינן האם אין אנו עוסקים אפילו במקרה ששכרו לכתף לשאת את הענבים מן הכרם החוצה, ואמר רחמנא ליכול ואמרה התורה שיאכל.
23 ושואלים לצד אחר: שור במחובר מנלן מנין לנו שאוכל? ומשיבים: קל וחמר מאדם: ומה אדם שאינו אוכל בתלוש כלומר, שלא אמר המקרא דבר זה במפורש — מכל מקום אוכל הוא במחובר, שור שאוכל בתלוש — אינו דין שאוכל במחובר? ודוחים: מה לאדם — שכן אתה מצווה להחיותו, תאמר בשור שאי אתה מצווה להחיותו! ומקשים: ובאמת מנין לנו דבר זה?
24 ויהא שור מצווה להחיותו משום צער בעלי חיים, ועל פי קל וחומר זה: ומה אדם שאי אתה מצווה על חסימתו — אתה מצווה להחיותו, שור שאתה מצווה על חסימתו — אינו דין שאתה מצווה להחיותו?!
25 ודוחים: דבר זה לא יתכן, שאמר קרא הכתוב "וחי אחיך עמך" ויקרא כה, לו ונדייק: אחיך ולא שור. ושואלים: ואלא אם כן, שור במחובר מנלן מנין לנו? ומשיבים: אמר קרא הכתוב "רעך" "רעך" שתי פעמים שם כג, כו, אם אינו ענין לאדם במחובר שהרי כבר למדנו דינו – תנהו ענין לשור במחובר.
26 רבינא אמר למוד אחר: לא אדם בתלוש ולא שור במחובר צריכי קראי צריכים מקרא מיוחד לדרוש מהם, דכתיב שנאמר "לא תחסם שור בדישו" דברים כה, ד