ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ב

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ג ע״א »

1 אִית לֵיהּ זְכִיָּה מִדְּרַבָּנַן. הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

2 וְלָא הִיא: יִשְׂרָאֵל אָתֵי לִכְלַל שְׁלִיחוּת, נׇכְרִי לָא אָתֵי לִכְלַל שְׁלִיחוּת.

3 תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הַנׇּכְרִי בְּרִבִּית, וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה, וְנִתְגַּיֵּיר. אִם קוֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּיר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְגוֹבֶה אֶת הָרִבִּית. וְאִם לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית.

4 וְכֵן נׇכְרִי שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה וְנִתְגַּיֵּיר, אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְגוֹבֶה אֶת הָרִבִּית. אִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית.

5 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נׇכְרִי שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְגוֹבֶה אֶת הָרִבִּית. אָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי – כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו נִתְגַּיֵּיר זֶה.

6 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ רִבִּית – קוֹנְסִין אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הָרִבִּית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: קָנְסִינַן הֶתֵּירָא מִשּׁוּם אִיסּוּרָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא קָנְסִינַן הֶתֵּירָא מִשּׁוּם אִיסּוּרָא.

7 תְּנַן הָתָם: שְׁטָרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין – פְּסוּלִין, וְהַמְאוּחָרִין – כְּשֵׁרִין. מוּקְדָּמִין אַמַּאי פְּסוּלִין? נְהִי דְּלָא גְּבוֹ מִזְּמַן רִאשׁוֹן, נִיגְבּוֹ מִזְּמַן שֵׁנִי!

8 אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבִּי מֵאִיר הִיא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִגְבֶּה מִזְּמַן רִאשׁוֹן.

9 הָהוּא גַּבְרָא דְּמַשְׁכֵּין לֵיהּ פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ, אַכְלַהּ תְּלָת שְׁנֵי. אֲמַר לֵיהּ: אִי מְזַבְּינַתְּ לַהּ נִיהֲלִי – מוּטָב, וְאִי לָא – כָּבֵישְׁנָא לַהּ לִשְׁטַר מַשְׁכַּנְתָּא וְאָמֵינָא: ״לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי״.

10 אֲזַל קָם אַקְנְיַיהּ לִבְנוֹ קָטָן, וַהֲדַר זַבְּנַהּ נִיהֲלֵיהּ.

11 זְבִינֵי וַדַּאי לָא הָווּ זְבִינֵי. זוּזֵי כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר דָּמוּ וְגוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, אוֹ דִילְמָא כְּמִלְוֶה עַל פֶּה דָּמוּ וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים? אָמַר אַבָּיֵי: וְלָאו הַיְינוּ דְּרַבִּי אַסִּי, דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי:

12 מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ, וְגוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים.

13 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִי דָּמֵי? הָתָם נִיתַּן לְהִכָּתֵב. הָכָא לֹא נִיתַּן לְהִכָּתֵב.

14 יָתֵיב מָרִימָר וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר: אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִגְבֶּה מִזְּמַן רִאשׁוֹן, נֵימָא: לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב! אֲמַר לֵיהּ הָכִי הַשְׁתָּא. הָתָם נְהִי דְּלֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב מִזְּמַן רִאשׁוֹן, אֲבָל נִיתַּן לִיכָּתֵב מִזְּמַן שֵׁנִי. הָכָא לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב כְּלָל.

15 אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּמְכָרָהּ לְאַחֵר וְהִשְׁבִּיחָהּ, וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ. כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, וְשֶׁבַח גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. נֵימָא: לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב!

16 הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם, אִי לְמַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִיקְרְיֵיהּ גַּזְלָנָא, אִי לְמַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵימָנוּתֵיהּ, מְפַיֵּיס לֵיהּ לְמָרֵיהּ וּמוֹקֵים לֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ. הָכָא, לְאַבְרוֹחֵי מִינֵּיהּ קָמְכַוֵּין, שְׁטָרָא מְקַיֵּים לֵיהּ.

17 מַתְנִי׳ אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּירוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר. יָצָא הַשַּׁעַר – פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה.

18 הָיָה הוּא תְּחִילָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשִּׁקְּעוֹ בַּכִּבְשָׁן.

19 וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כׇּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה, וַחֲכָמִים מַתִּירִים.

20 וּפוֹסֵק עִמּוֹ בְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק עִמּוֹ בְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר: תֵּן לִי כָּזֶה, אוֹ תֵּן לִי אֶת מְעוֹתַי.

21 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ כַּדּוֹרְמוּס הַזֶּה? אֲמַר לֵיהּ: לָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֶלָּא בַּשּׁוּק שֶׁל עֲיָירוֹת, דְּלָא קְבִיעִי תַּרְעַיְיהוּ.

22 וּלְמַאן דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ כַּדּוֹרְמוּס הַזֶּה, אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּירוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר, יָצָא הַשַּׁעַר פּוֹסְקִין, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? מַתְנִיתִין בְּחִיטֵּי דְּאַכְלַבֵּי וְאַרְבֵי, דִּמְשִׁוךְ תַּרְעַיְהוּ טְפֵי.

23 תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּירוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר, יָצָא הַשַּׁעַר פּוֹסְקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה. הָיוּ חֲדָשׁוֹת מֵאַרְבַּע וִישָׁנוֹת מִשָּׁלֹשׁ – אֵין פּוֹסְקִין עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר לֶחָדָשׁ וְלַיָּשָׁן.

24 הָיוּ לָקוֹטוֹת מֵאַרְבַּע, וּלְכׇל אָדָם מִשָּׁלֹשׁ – אֵין פּוֹסְקִין עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר לַלּוֹקֵט וְלַמּוֹכֵר.

25 אָמַר רַב נַחְמָן: פּוֹסְקִין לַלָּקוֹטוֹת כְּשַׁעַר הַלָּקוֹטוֹת. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי שְׁנָא לָקוֹט דְּאִי לֵית לֵיהּ יָזֵיף מִלָּקוֹט חַבְרֵיהּ, בַּעַל הַבַּיִת נָמֵי יְזֵיף מִלָּקוֹט! אֲמַר לֵיהּ: בַּעַל הַבַּיִת זִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא לְמֵיזַף מִלָּקוֹט. אִיבָּעֵית אֵימָא: מַאן דְּיָהֵיב זוּזֵי לְבַעַל הַבַּיִת – אַפֵּירֵי שַׁפִּירֵי יָהֵיב.

26 אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַב הוּנָא: אֵין לֹוִין עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא לְרַב שֵׁשֶׁת, וְאָמְרִי לַהּ רַב יוֹסֵי בַּר אַבָּא לְרַב שֵׁשֶׁת: וּמִי אָמַר רַב הוּנָא הָכִי? וְהָא בָּעֵי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: הָנֵי בְּנֵי בֵּי רַב, דְּיָזְפִי בְּתִשְׁרִי וּפָרְעִי בְּטֵבֵת, שְׁרֵי אוֹ אֲסִיר? אֲמַר לְהוּ: הָא חִיטֵּי בְּהִינֵי וְהָא חִיטֵּי בְּשִׁילֵי, אִי בָּעֵי זָבְנִי וּפָרְעִי לֵיהּ.

27 מֵעִיקָּרָא סָבַר רַב הוּנָא אֵין לֹוִין, כֵּיוָן דְּשַׁמְעַהּ לְהָא דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חִיָּיא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹוִין, אָמַר אִיהוּ נָמֵי: לֹוִין.

28 תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹלִיךְ חֲבִילָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: תְּנָהּ לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲלִין לְךָ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ב

1 אית ליה יש לו כח זכיה על ידי אחר הזוכה עבורו מדרבנן מדברי סופרים שאדם אחר יכול לזכות עבורו בדברים. אם כן, הכא נמי לא שנא כאן גם כן הגוי אינו שונה ולכן אפשר לזכות עבור הגוי.

2 ודוחים: ולא היא ואינו כן, שיש להבדיל בין הדברים: ישראל אתי בא לכלל שליחות, שגם אם קטן הוא עכשיו, לכשיגדל יהיה ראוי לשליחות, מה שאין כן גוי לא אתי אינו בא לכלל שליחות. ולכן לא תקנו לו גם זכיה, ואם כן עלינו לחזור לתירוץ הראשון.

3 א תנו רבנן שנו חכמים: ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית, והגוי זקפן את דמי הריבית עליו במלוה, שצירף את סכום הריבית לגוף ההלוואה עצמה, ונתגייר אותו גוי; אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה — גובה מן הישראל גם את הקרן וגובה את הרבית, שהרי כבר נעשה הכל בהלוואה אחת. ואם לאחר שנתגייר זקפן עליו במלוה — גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

4 וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר הלווה הגוי, אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה — גובה ממנו הישראל גם את הקרן וגובה את הרבית. אם משנתגייר זקפן עליו במלוה — גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

5 ואילו ר' יוסי אומר: גוי שלוה מעות מישראל ברבית ונתגייר, בין כך ובין כך, גם אם זקף את הריבית וצרפה לקרן לאחר זמן — גובה המלוה ממנו את הקרן וגובה את הרבית. אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כר' יוסי. אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של ר' יוסי בהלכה זו, שלכאורה מנוגדת לעקרון שבהלכה הקודמת — כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. שיבואו לחשדו שנתגייר כדי שלא יצטרך לשלם את הריבית.

6 ב תנו רבנן שנו חכמים: שטר שכתוב בו רבית — קונסין אותו, את המלוה, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. ושואלים: במאי קמיפלגי במה באיזה עיקרון נחלקו? ומסבירים: ר' מאיר סבר: קנסינן התירא קונסים אנו גם את חלק ההיתר משום איסורא האיסור, ורבנן סברי וחכמים סבורים: לא קנסינן התירא אין אנו קונסים גם את חלק היתר משום איסורא האיסור.

7 תנן התם שנינו שם במשנה: שטרי חוב המוקדמין שכתב בהם תאריך לפני זמן ההלוואה — פסולים, והמאוחרין — כשרין. ושואלים: מוקדמין אמאי מדוע יהיו פסולין לגמרי? נהי אם אמנם שלא גבו מזמן ראשון הכתוב בהם, שהרי יכול להביא לידי הפסד לאנשים אחרים, לפחות ניגבו יגבו מזמן שני, שבו היתה ההלוואה בפועל!

8 אמר ר' שמעון בן לקיש: משנה זו במחלוקת היא שנויה, שאיננה כדברי הכל, אלא כשיטת ר' מאיר היא, שאמר שקונסין היתר משום איסור. ואף כאן, כיון שטעה וכתב תאריך בלתי נכון העלול להביא לנזק — פסלו את השטר כולו. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן תאמר שמשנה זו כדברי חכמים — כאן גזרו חכמים עצמם מטעם אחר: גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, שאם לא ייפסל השטר יסמכו עליו, ויבואו לגבות לפי התאריך הכתוב בו.

9 מסופר: ההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה, אכלה תלת שני אדם אחד משכן פרדס לחבירו כבטחון להלוואה, ואכל המלוה את הפרדס במשך שלש שנים. בסוף הזמן אמר המחזיק ללוה: אי מזבינת לה ניהלי אם מוכר אתה אותו, את השדה, לי — מוטב ואי ואם לא — כבישנא לה אכבוש, אסתיר אותו את שטר המשכנתא ואמינא ואומר: "לקוחה היא בידי", שקניתי את השדה ואבדתי את שטר המכירה, וכיון שהיה השדה בחזקתי שלוש שנים לא אצטרך להביא הוכחות אחרות, שהרי כלל הוא שאחרי שלוש שנים של שימוש בשדה יש חזקת בעלות למשתמש בו.

10 כיון שראה הלווה שאינו יכול להשתמט נקט בדרכי ערמה: אזל, קם אקנייה הלך אותו אדם עמד והקנה קודם את השדה לבנו הקטן בשטר מתנה, והדר זבנה ניהליה ואחר כך מכר לו את השדה. ולאחר מכן תבע מן הקונה לבטל את המכר, שהרי כשנמכר לא היה השדה שלו.

11 ומבררים את ההלכה: זביני המכירה ודאי לא הוי זביני היתה מכירה, שהרי לא היתה השדה שלו. אלא השאלה היא: זוזי הדינרים ששילם הקונה האם כמלוה בשטר דמו הם נחשבים ואז גובה מנכסים משועבדים של המוכר שנמכרו במשך הזמן לאחרים, או דילמא שמא, כמלוה על פה דמו הם נחשבים ואינו גובה מנכסים משועבדים? אמר אביי: ולאו היינו והאם אין בעיה זו דומה לזו של ר' אסי, שאמר ר' אסי:

12 מודה בשטר שכתבו — המלוה אינו צריך לקיימו בבית דין, שהרי אין מערער על עצם ההתחייבות, וגובה מנכסים משועבדים. ואף כאן, הרי המוכר מודה שקיבל את הכסף.

13 אמר ליה לו רבא: מי דמי האם דומה הדבר? התם שם ניתן הדבר להכתב, והשטר שנכתב יש בו ממש, ולכן אפשר לגבות בו. אבל הכא כאן לא ניתן הדבר להכתב, שהרי כל המכירה כולה לא היה בה ממש, ובעל כרחו של המוכר היתה, וכיון שכך — אפשר לומר שהשטר בטל מעיקרו כמסמך פומבי, וממילא אינו גובה מנכסים משועבדים.

14 מסופר: יתיב ישב מרימר וקאמר להא שמעתא ואמר את השמועה הזו כולה. אמר ליה לו רבינא למרימר: אלא אם מקבלים את שיטת רבא אם כן הא זו שאמר ר' יוחנן בשטר מוקדם שפסולו הוא גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, נימא שיאמר נימוק טוב יותר, כרבא: שהשטר המוקדם לא ניתן ליכתב! אמר ליה לו מרימר: הכי השתא כיצד אתה משווה?! התם שם, בשטר מוקדם נהי אם אמנם שלא ניתן ליכתב מזמן ראשון, אבל ניתן ליכתב מזמן שני, שהרי עצם הנושא ניתן ליכתב. הכא כאן לא ניתן ליכתב כלל.

15 ושואלים עוד: אלא הא דתניא זו ששנינו בברייתא: לשבח קרקעות כיצד מוציאים? הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והקונה השביחה, והרי היא יוצאה מתחת ידו של המעבד, שהרי מתברר שקנה דבר שאינו שלו. כשהוא גובה מן הגזלן שמכר לו את השדה — גובה את הקרן מנכסים משועבדים של הגזלן, ושבח שהשביח גובה מנכסים בני חורין. נימא נאמר: גם שם שעיסקת מכירה זו של הגזלן היא בגדר לא ניתן ליכתב ולכן לא יגבה גם את הקרן!

16 ודוחים: הכי השתא איך אתה משווה?! התם שם הקונה מן הגזלן, יש משמעות לשטר המכירה לפי שיטות שונות, אי למאן דאמר ניחא ליה אם לדעת מי שאומר שנוח לו שלא נייקריה גזלנא יקרא לו גזלן, אי למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה או לדעת מי שאומר שנוח לו שישאר בנאמנותו, ומשום כך הריהו מפייס ליה למריה ומוקים ליה לשטריה את בעליו של השדה ומנסה להעמיד את שטרו, ששטר המכירה שכתב יהיה בו ממש. הכא, לאברוחי מיניה קמכוין, שטרא מקיים ליה כאן, הרי להבריח ממנו מן הקונה הוא מתכוון, וכי יקיים לו את שטרו, ואם כן שטר זה לא היה בו כל ממש, ולא היתה כל כוונה לקיימו, ולכן אין אנחנו מתחשבים בו כלל.

17 א משנה אין פוסקין על הפירות לקבוע מראש מחיר לפירות עד שיצא השער שיקבע מחיר יציב עבור הפירות, שאם לא כן שמא קבע מחיר נמוך יותר, ונמצא כמלוה בריבית. ואם יצא השער — פוסקין גם אם אין הפירות מצויים עדיין בידי המוכר. והטעם: אף על פי שאין לזה יש לזה, ולכן הרי זה קנין גמור משעת ההסכם.

18 היה הוא, אותו אדם, שמקבל את הכסף תחילה ראשון בין הקוצרים, ועדיין לא נקבע השער, פוסק עמו וקוצב מחיר כרצונו על הגדיש של תבואה שישנו כבר ברשותו, או על העביט כלי גדול לצבירה לצורך דריכה של ענבים, או על המעטן כלי לצבירה של זיתים, ועל הביצים כדורים של חימר של היוצר, ועל הסיד שכבר הגיע כמעט לגמר מלאכה מששקעו בכבשן.

19 ופוסק עמו מחיר על הזבל כל ימות השנה, שהרי הזבל בוודאי יהיה שם וכאילו היה מוכן מעכשיו. ר' יוסי אומר: אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו כבר ערימת זבל באשפה שעליה יכול הקנין לחול מיד, וחכמים מתירים.

20 ופוסק עמו אז גם בשער הגבוה, כלומר, הרבה פירות במחיר הזול ביותר, שמתנה עם המוכר שהשער למכירה יהיה במחיר הזול ביותר שיהא למוצר זה במשך השנה. ר' יהודה אומר: אף על פי שלא פסק עמו מראש בשער הגבוה — יכול לומר למוכר: תן לי כזה לפי השער הגבוה שיש עכשיו, או תן לי את מעותי בחזרה, שכיון שלא משך לא נעשה קנין. ואם נשתנה המחיר יכול לחזור בו תמיד מן העיסקה.

21 ב גמרא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: אין פוסקין על השער שבשוק משום שאיננו קבוע דיו, אלא על שער של מדינה. אמר ליה לו ר' זירא לר' אסי: האם אמר ר' יוחנן אפילו כדורמוס בשוק הגדול הזה, שהוא שוק מרכזי? אמר ליה לו: לא אמר ר' יוחנן אלא בשוק של עיירות, דלא קביעי תרעייהו שאין שערם קבוע שהוא תלוי בשווקים גדולים יותר.

22 ושואלים: ולמאן דסליק אדעתין מעיקרא ולמה שעלה על דעתנו מתחילה שאמר ר' יוחנן אפילו כדורמוס הזה, אלא מתניתין דקתני משנתנו ששנה בה: אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער — פוסקין, היכי משכחת לה איך מוצא אתה אותה שאפשר לקבוע שער? ומשיבים: בחיטי דאכלבי וארבי, דמשוך תרעיה טפי בחיטים הבאים מהמחסנים הגדולים ומן האוניות, שמשך שערם יותר לפי שמדובר בכמויות גדולות מאוד.

23 ג תנו רבנן שנו חכמים: אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער — פוסקין, אף על פי שאין לזה יש לזה. היו החדשות, התבואה החדשה, מארבע סאין בסלע וישנות משלש — אין פוסקין לפי שער החדשות עד שיצא השער גם לחדש וגם לישן. כי לאחר זמן מסויים גם החדשות שוב אינן חדשות לגמרי, ומחירן עולה.

24 וכן היו לקוטות שמלקטים חיטים משדות שונים, שטיבן אינו מעולה, מארבע סאין בסלע, ולכל אדם משלש — אין פוסקין בשער הלקוטות עד שיצא השער ללוקט ולמוכר.

25 אמר רב נחמן: פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: מאי שנא במה שונה לוקט שיכול לקבוע מיד בשער הלקוטות — דאי לית ליה יזיף מלקוט חבריה שאם אין לו הוא לווה מלוקט חבירו תבואה זו, והרי היא כמצויה מיד בידו, בעל הבית נמי גם כן יכול לקבוע בשער הלקוטות, שאם אין לו יזיף מלקוט יכול ללוות מלוקט! אמר ליה לו: בעל הבית זילא ביה מילתא למיזף מלקוט בעל הבית בזוי בעיניו הדבר ללוות מן הלוקט וכן יש צורך בקביעת שער מיוחד לבעלי בתים. איבעית אימא אם תרצה אמור תירוץ אחר: מאן דיהיב זוזי מי שנותן זוזי, כסף לבעל הבית עבור תבואה — אפירי שפירי יהיב על פירות טובים הוא נותן ואינו רוצה בתבואת הלקוטות.

26 אמר רב ששת אמר רב הונא: אין לוין על שער שבשוק, שאין קונים כמות מסויימת על מנת לשלם אחר כך לפי השער שנקבע בשוק, אף על פי שיש תבואה במחיר זה במקום אחר. אמר ליה לו רב יוסף בר חמא לרב ששת, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב יוסי בר אבא לרב ששת: ומי והאם אמר רב הונא הכי כך? והא בעי מיניה והרי שאלו ממנו מרב הונא: הני אותם בני בי בית הרב, בני בית המדרש, דיזפי שלווין אוכל בחודש תשרי ופרעי ופורעים את המחיר בטבת, האם שרי מותר הדבר או אסיר אסור? אמר להו להם: הא חיטי הרי יש חיטים בעיירה היני והא חיטי הרי יש חיטים בעיירה שילי, אי בעי זבני ופרעי ליה ואם היו רוצים היו קונים ופורעים לו מתחילה, שכיון שבידם לפרוע בכל עת — אין בכך משום ריבית.

27 ומסבירים: מעיקרא מתחילה סבר חשב רב הונא לומר שאין לוין, כיון ששמעה להא לזו שאמר רב שמואל בר חייא אמר ר' אלעזר: לוין, חזר בו ואמר איהו נמי הוא גם כן: לוין.

28 תנו רבנן שנו חכמים: המוליך חבילה של סחורה שקנה ממקום למקום, שקנה אותה בזול ומוביל למקום שהיא ביוקר למוכרה שם, ומצאו חבירו בדרך ואמר לו: "תנה לי את החבילה ואני אעלה אשלם לך כדרך שמעלים לך באותו מקום שאליו אתה מוביל את סחורתך ",

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ג ע״א »