ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ו׳

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ה׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ז׳ ע״א »

1 וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא.

2 וְתוּ הָא דְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁנֵיהֶם נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִבַּעַל הַבַּיִת, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא.

3 וְתוּ הָא דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת, שָׁלֹשׁ שָׁבוּעוֹת מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פָּשַׁעְתִּי בָּהּ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא שָׁלַחְתִּי בָּהּ יָד, שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתִי. נֵימָא: מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא.

4 אֶלָּא לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא.

5 אַבָּיֵי אָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִלְוֶה יְשָׁנָה יֵשׁ לוֹ עָלָיו.

6 אִי הָכִי נִשְׁקוֹל בְּלָא שְׁבוּעָה!

7 אֶלָּא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא סְפֵק מִלְוֶה יְשָׁנָה יֵשׁ לוֹ עָלָיו.

8 וְלָאו אָמְרִינַן תָּפֵיס מָמוֹנָא מִסְּפֵיקָא? מִשְׁתְּבַע נָמֵי מִסָּפֵק!

9 אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: פָּרְשִׁי אִינָשֵׁי מִסְּפֵק שְׁבוּעָה וְלָא פָּרְשִׁי מִסְּפֵק מָמוֹנָא. מַאי טַעְמָא? מָמוֹן אִיתֵיהּ בַּחֲזָרָה, שְׁבוּעָה לֵיתֵיהּ בַּחֲזָרָה.

10 בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: תְּקָפָהּ אֶחָד בְּפָנֵינוּ, מַהוּ?

11 הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּשָׁתֵיק, אוֹדוֹיֵי אוֹדִי לֵיהּ. וְאִי דְּקָא צָוַוח, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד?

12 לָא צְרִיכָא דִּשְׁתֵיק מֵעִיקָּרָא וַהֲדַר צָוַוח, מַאי? מִדְּאִשְׁתִּיק – אוֹדוֹיֵי אוֹדִי לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּקָא צָוַוח הַשְׁתָּא אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּהַאי דִּשְׁתֵיק מֵעִיקָּרָא, סָבַר: הָא קָא חָזוּ לֵיהּ רַבָּנַן.

13 אָמַר רַב נַחְמָן, תָּא שְׁמַע: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲדוּקִין בָּהּ, אֲבָל הָיְתָה טַלִּית יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי נֵימָא כִּדְקָתָנֵי, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא שֶׁתְּקָפָהּ אֶחָד בְּפָנֵינוּ.

14 לָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאָתוּ לְקַמַּן כְּדִתְפִיסוּ לַהּ תַּרְוַיְיהוּ, וְאָמְרִינַן לְהוּ: זִילוּ פְּלוּגוּ, וּנְפַקוּ, וַהֲדַר אֲתוֹ כִּי תָּפֵיס לַהּ חַד מִינַּיְיהוּ, הַאי אֲמַר: אוֹדוֹיֵי אוֹדִי לִי. וְהַאי אֲמַר: בִּדְמֵי אֹגַרְתִּי נִיהֲלֵיהּ, דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: עַד הַשְׁתָּא חָשְׁדַתְּ לֵיהּ בְּגַזְלָן, וְהַשְׁתָּא מוֹגְרַת לֵיהּ בְּלָא סָהֲדִי.

15 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְקָתָנֵי: דְּאָתוּ לְקַמַּן כִּי תָּפֵיס לַהּ חַד מִינַּיְיהוּ, וְאִידַּךְ מְסָרֵךְ בָּהּ סָרוֹכֵי, וַאֲפִילּוּ לְסוֹמְכוֹס דְּאָמַר מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, מוֹדֶה סוֹמְכוֹס דְּסִרְכָא לָאו כְּלוּם הִיא.

16 אִם תִּמְצֵי לוֹמַר תְּקָפָהּ אֶחָד בְּפָנֵינוּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, הִקְדִּישָׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אִם תִּמְצֵי לוֹמַר תְּקָפָהּ אֶחָד בְּפָנֵינוּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, הִקְדִּישָׁהּ בְּלֹא תְּקָפָהּ – מַהוּ?

17 כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט דָּמֵי. כְּמַאן דְּתַקְפַהּ דָּמֵי.

18 אוֹ דִלְמָא: הַשְׁתָּא מִיהָא הָא לָא תַּקְפַהּ, וּכְתִיב: ״וְאִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ וְגוֹ׳״, מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ – אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ, לְאַפּוֹקֵי הַאי דְּלֹא בִּרְשׁוּתוֹ.

19 תָּא שְׁמַע: דְּהָהִיא

20 מַסּוּתָא דַּהֲווֹ מִנְּצוּ עֲלַהּ בֵּי תְרֵי, הַאי אָמַר דִּידִי הוּא וְהַאי אָמַר דִּידִי הוּא. קָם חַד מִינַּיְיהוּ אַקְדְּשַׁהּ. פָּרְשִׁי מִינַּהּ רַב חֲנַנְיָה וְרַב אוֹשַׁעְיָא וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן. וַאֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעְיָא לְרַבָּה: כִּי אָזְלַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְכַפְרִי, בְּעִי מִינֵּיהּ.

21 כִּי אֲתָא לְסוּרָא, אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: מַתְנִיתִין הִיא. סְפֵק בְּכוֹרוֹת, אֶחָד בְּכוֹר אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹר בְּהֵמָה, בֵּין טְהוֹרִים בֵּין טְמֵאִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְתָנֵי עֲלַהּ: אֲסוּרִים בְּגִיזָה וּבַעֲבוֹדָה.

22 וְהָא הָכָא דְּאָמַר תְּקָפוֹ כֹּהֵן – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, דְּקָתָנֵי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְכִי לֹא תְּקָפוֹ – אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה.

23 אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: קְדוּשַּׁת בְּכוֹר קָאָמְרַתְּ – לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וַאֲפִילּוּ הָכִי אֲסוּרִים בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה, דִּקְדוּשָּׁה הַבָּאָה מֵאֵלֶיהָ שָׁאנֵי.

24 אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנַנְיָה לְרַבָּה, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: הַסְּפֵיקוֹת נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר.

25 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, אַמַּאי נִכְנָסִין לַדִּיר? נִמְצָא זֶה פּוֹטֵר מָמוֹנוֹ בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן!

26 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעֵיהּ לְמָר, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא תִּשְׁעָה, וְהוּא דְּמָה נַפְשָׁךְ: אִי בַּר חִיּוּבָא הוּא, שַׁפִּיר קָא מְעַשַּׂר. אִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא, תִּשְׁעָה לָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי נִינְהוּ.

27 הֲדַר אָמַר אַבָּיֵי: לָאו מִילְּתָא הִיא דְּאָמְרִי דִּסְפֵיקָא לָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי הִיא, דִּתְנַן: קָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן – כּוּלָּן פְּטוּרִין.

28 וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ סְפֵיקָא בָּעֵי עַשּׂוֹרֵי, לְעַשֵּׂר מִמָּה נַפְשָׁךְ: דְּאִי בַּר חִיּוּבָא הוּא – שַׁפִּיר מְעַשַּׂר, וְאִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – נִפְּטַר בְּמִנְיָן הָרָאוּי.

29 דְּאָמַר רָבָא: מִנְיָן הָרָאוּי פּוֹטֵר.

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ו׳

1 ואלא הא זו שאמר רב נחמן שמי שתבעו אותו וכפר הכל משביעין אותו שבועת היסת, נימא נאמר שם מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מתוך שחשוד על גזילת ממון חשוד הוא גם על השבועה.

2 ותו ועוד, הא דתני זו ששנה ר' חייא לענין חנווני ופועל, ששניהם, החנווני והפועלים, נשבעין ונוטלין מבעל הבית, אף שם נימא נאמר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מתוך שחשוד על הממון חשוד גם על השבועה.

3 ותו ועוד, הא זו שאמר רב ששת: שלש שבועות משביעים אותו, את שומר החינם הטוען שהחפץ שניתן לו לשמירה נגנב מידו: שבועה שלא פשעתי בה, כלומר, שלא התרשלתי בשמירה; שבועה שלא שלחתי בה יד, שלא התחיל הוא עצמו להשתמש בה לצרכו; ושבועה שאינה ברשותי כעת. וכיון שאנו חושדים בו בכל אלה, נימא נאמר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מתוך שחשוד על ממון חשוד גם על השבועה.

4 אלא מכל אלה יכולים להסיק כי לא אמרינן אין אנו אומרים מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מתוך שחשוד על ממון חשוד גם על השבועה.

5 אביי אמר: מכל המקומות הללו אין להוכיח שהחשוד על ממון נאמן בשבועה, כי אפשר לומר אחרת: חיישינן חוששים אנו שמא מלוה ישנה יש לו עליו. שמא היה התובע או מוצא האבידה חייב לנתבע חוב ישן, ועד עכשיו לא יכול היה לקבל ממנו את ממונו, ועתה כיוון שבאה לידו הזדמנות להחזיק בחפץ, הריהו מעכבו כתשלום עבור חובו. ואם כן אין אנו חושדים בו כלל בגזלנות, וממילא נאמן על התביעה.

6 ושואלים: אי הכי אם כן שאנו חוששים שמא מלוה ישנה יש לו עליו, מדוע אם כן נשבע? נשקול שיקח בלא שבועה, שהרי יתכן שישבע לו באמת שהחפץ שייך לו, משום שהוא תשלום עבור החוב הישן ולא תועיל השבועה לברר את האמת בסכסוך זה שלפנינו!

7 אלא כך יש לומר: חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. כלומר, אין זה ברור לנתבע שהתובע אכן חייב לו, אלא יש לו ספק בדבר, ובינתיים הוא מעכב את החפץ ברשותו עד לבירור הענין.

8 ומקשים: ולא אמרינן תפיס ממונא מספיקא והאם אין אנו אומרים במקרה זה שאותו אדם תופס ממון שאיננו שלו מספק בלבד? ואם כן ודאי משתבע נמי נשבע גם כן על הדברים מתוך אותו ספק, ומדוע נאמין לשבועתו אם הוא חשוד בעינינו על נטילת דברים מספק שלא כדין?

9 אמר רב ששת בריה בנו של רב אידי: פרשי אינשי פורשים אנשים מלהשבע ספק שבועה ולא פרשי ואינם פורשים מספק ממונא ממון שאינו שלהם. מאי טעמא מה טעם ההבדל? — ממון איתיה ישנו בחזרה, שהאיש חושב: אם יתברר שהממון אינו שלי — אחזיר אותו, ואילו שבועה ליתיה אינה בחזרה, שמכיון שנשבע לשקר שוב אין לו תקנה לזה, ומשום כך נזהר אדם בשבועה יותר מבממון.

10 א בעי שאל ר' זירא את השאלה הבאה: שנים שבאו כשאוחזים שניהם בטלית ותקפה תפסה בכח אחד מהם בפנינו, שבפני בית הדין משך והוציא את כל הטלית מידי חבירו מהו הדין כאן?

11 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דשתיק אם זה שנחטף מידו שותק, הרי יש לומר שעל ידי כך אודויי אודי ליה מודה הוא לו לחבירו, שהוא צודק בטענתו, ואי דקא צווח ואם שהוא צווח על גזילה זו, מאי הוה ליה למעבד מה היה לו לעשות עוד? ובוודאי העובדה שהשני חזק ממנו איננה משנה מבחינת הדין?

12 ומסבירים: לא צריכא נצרכה לומר אלא למקרה דשתיק מעיקרא והדר ששתק מתחילה כשחטף ממנו וחזר אחר כך וצווח, מאי מה הדין? וצדדי השאלה: האם נאמר כי מדאשתיק אודויי אודי ליה מכיון ששתק בתחילה, הודה לו שהוא צודק, ורק אחר כך התחרט, או דלמא שמא כיון דקא צווח השתא שהוא צווח עכשיו על העוול שנעשה לו בכך איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא נתגלה הדבר שמה ששתק מתחילה הוא משום שסבר: הא קא חזו ליה רבנן הרי חכמים רואים אותו, את הדבר ומה לי לצעוק.

13 אמר רב נחמן: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו: במה דברים אמורים ששניהם נשבעים ונוטלים — כששניהם אדוקין מחזיקים בה, בטלית, אבל אם היתה הטלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהם, אין כאן מקום לשבועת שניהם, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם אין ראיה תשאר בחזקת המחזיק בה. ומעתה נברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי נימא אם נאמר כדקתני כפי ששנינו, אם כן, פשיטא פשוט, מובן מאליו שכך הוא, שכל הבא וטוען לזכות על חפץ של חבירו ודאי שצריך להביא ראיה. אלא ודאי מדובר כאן באופן שתקפה אחד בפנינו, וכעין שאלתו של ר' זירא, ואם כן יש מכאן לכאורה פתרון לשאלה.

14 ודוחים: לא, אפשר לומר כי הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו שבאו לפנינו כשמחזיקים אותו שניהם ואמרינן להו ואמרנו להם: זילו פלוגו לכו וחלוקו, ונפקו, והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו ויצאו, וחזרו ובאו כאשר תופס אותה אחד מהם, האי אמר זה, המחזיק, אומר: אודויי אודי הודה לי השני בכך שלא רצה להשבע שאני צודק. והאי אמר וזה שאין הטלית בידו אומר: בדמי אגרתי ניהליה בכסף השכרתי לו את חצי הטלית, ולא ויתרתי על זכותי בה, דאמרינן ליה שאומרים אנו לו במקרה כגון זה לטוען כנגד המחזיק: אי אפשר לקבל את טענתך, כי עד השתא עכשיו חשדת ליה לו, בו כגזלן וטענת שלקח חפץ שאתה מצאת, והשתא מוגרת ליה בלא סהדי ועכשיו אתה משכיר לו דבר בלי עדים, ולכן אין טענתך מסתברת והמוציא מחבירו עליו הראיה.

15 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שאפשר להבין את הברייתא באופן אחר, כדקתני כפי שהיא שנויה ובאופן זה: דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסרך בה סרוכי שבאו לפנינו כאשר תופס בה בגופה של הטלית אחד מהם, והאחר נסרך, נמשך ומחזיק בקצה, ואפילו לשיטת סומכוס שאמר בכלל שממון המוטל בספק חולקין אותו הצדדים ביניהם בלא שבועה, במקרה זה מודה סומכוס דסרכא שסריכה, גרירה שאדם נגרר ואוחז בדבר לאו לא כלום היא.

16 שאלתו של ר' זירא לא נפתרה איפוא, ואולם על בסיס שאלה זו חוזרים ושואלים אחרת: אם תמצי לומר תסכם ותרצה לומר שאם תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו, ממילא אם אחד מן הצדדים הקדישה לכל הטלית — אינה מקודשת, שהרי אינה שלו. ואולם אם תמצי לומר תסכם ותרצה לומר להיפך שתקפה אחד בפנינו אין מוציאים אותה מידו, אם הקדישה בלא תקפה מהו הדין בכגון זה? שאמנם לא חטף את הטלית מחבירו, אבל הקדיש את הטלית כולה.

17 וצדדי השאלה: כיון שאמר מר החכם כלל בדיני העברת קנין: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי נחשב, שלגבי הקדש "גבוה" יש לאמירה תוקף של מעשה קנין, כפי שיש תוקף למסירת חפץ בפועל להדיוט שאינו הקדש. וכאן, האם נאמר איפוא כי הקדיש כמאן שתקפה דמי נחשב, שהרי אמירה זו דינה כמסירה בעדים,

18 או דלמא שמא השתא מיהא הא עכשיו על כל פנים הרי לא תקפה והטלית עדיין אינה שלו, וכתיב ונאמר "ואיש כי יקדש את ביתו קדש לה'" ויקרא כז, יד, ולמדו מכאן: מה ביתו ברשותו — אף כל דבר שהוא ברשותו, לאפוקי האי להוציא דבר זה שהוא לא ברשותו, שהמקדיש דבר שאינו ברשותו, אין הקדשו הקדש.

19 וכדי לפתור את הבעיה מציעים: תא שמע בוא ושמע ממעשה שהיה, דההיא

20 מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי בית מרחץ אחד שהיו רבים עליו שנים, האי זה אמר דידי שלי הוא והאי וזה אמר דידי שלי הוא. קם חד מינייהו אקדשה עמד אחד מהם והקדיש אותו, את המרחץ פרשי מינה פרשו ממנו, מן המרחץ מלהשתמש בו רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן וכל החכמים, שלא ידעו אם הקדש זה יש בו תוקף, ובינתיים נמנעו מלרחוץ בו מחשש מעילה בהקדש. ואמר ליה לו רב אושעיא לרבה: כי אזלת קמיה כאשר הולך אתה ללמוד לפני רב חסדא לעיירה כפרי, בעי מיניה שאל אותו מה לעשות בכגון זה.

21 כי אתא כאשר בא רבא בדרכו לכפרי לעיר סורא וסיפר את המעשה, אמר ליה לו רב המנונא: מתניתין משנתנו היא, שמן המשנה אפשר ללמוד פתרון לבעיה זו. שכך שנינו במשנה: ספק בכורות שלא ברור אם יש קדושה בהם, אחד בכור אדם שלא ברור אם בכור הוא, ואחד בכור בהמה, בין טהורים כבכורות בקר וצאן, בין טמאים כבכורי חמורים הכלל הוא: המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם הבכור נמצא בידי ישראל אין הכהן יכול לקחת אותו מידו. ותני עלה ושנויה ברייתא עליה כביאור על משנה זו, שספק בכורות אלה אסורים בגיזה ובעבודה בהם כדרך שאסורים כל המוקדשים.

22 ומכאן טען רב המנונא: והא הכא והרי כאן שאמר שם תקפו כהן, שלקח הכהן את הבכור הזה בכוח — אין מוציאים אותו מידו, דקתני שהרי שנה המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון שהבכור בידי הכהן צריך עכשיו הישראלי להביא ראיה כדי שיוכל להוציא ממנו, וכי וגם כאשר לא תקפו לקחו מידו בכל זאת אסורין בגיזה ובעבודה. משמע, שכל דבר שיכולה לחול עליו קדושה, אם יקחהו הכהן בחזקה — יש בו כבר מעתה צד מסויים של קדושה. וכן הוא לענין המרחץ.

23 אמר ליה לו רבה: אין זו הוכחה, שאין הדברים דומים, כי קדושת בכור קאמרת אומר אתה — קדושה זו יש בה דין שונה, לעולם אימא אומר לך לענין ספק בכורות אם תקפו כהן — מוציאין אותו מידו ואין תוקף לבעלות הבאה על ידי חטיפה, ואפילו הכי כך אסורים הם בגיזה ובעבודה קודם לכן כיון שקדושה הבאה מאליה שאני שונה. שהרי קדושת הבכור אינה נובעת מתוך פעולה של הקדשה, אלא הבכור מתקדש מעצמו בשעת לידתו, וספק קדושתו איננו תלוי בבעלות עליו, אלא בספק עובדתי, וכל עוד לא יתברר הספק אסור ליהנות ממנו.

24 אמר ליה לו רב חנניה לרבה: תניא דמסייע שנוייה ברייתא המסייעת לך, לדעתך, שספק בכור יש לו דין מיוחד. ששנינו: הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, שמכניסים אותם בין שאר הבהמות הצעירות שמהם מפרישים את מעשר בהמה.

25 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי ספק בכור שתקפו כהן אין מוציאים אותו מידו, אמאי מדוע נכנסין לדיר? הלא נמצא זה שמכניסם לדיר פוטר ממונו בממונו של כהן, שהרי, ייתכן שספק זה שייך לכהן, ואם הוא נותן אותו כמעשר, נמצא שפוטר עצמו מחובת מעשר בבהמה שיש לכהן זכות קנין בה!

26 אמר ליה לו אביי: אי אם משום הא זה לא תסייעיה למר תסייע לאדוני, לרבה, כי הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — במקרה מיוחד, כגון דלית ליה שאין לו אלא תשעה טלאים, והוא, אותו טלה של ספק, שאז מה נפשך רצונך, כלומר, בכל אופן שתרצה להבין זאת, הדבר מוצדק. כי אי בר חיובא אם בן חיוב הוא, שאין בטלה זה קדושת בכור, אם כן שפיר קא יפה הוא מעשר אותו. אי לאו בר חיובא ואם מעיקרו לא בן חיוב הוא, שיש בו קדושת בכור, אולם אז הרי תשעה לאו בר עשורי נינהו לא בני, מחוייבי חובת מעשר הם ואותו אדם לא היה חייב לעשר עליהם. ועשירי זה אף אם נתנו כמעשר, לא הרוויח על ידיו מאומה.

27 הדר חזר ואמר אביי עצמו: לאו מילתא היא דאמרי דספיקא לאו בר עשורי היא אין זה דבר של ממש מה שאמרתי שהספק איננו בן חיוב להתעשר, דתנן שכן שנינו במשנה: אם היה אדם מעשר את צאנו ולא הגיע עד לעשרה וקפץ אחד מן המנויין כבר לתוכן, לבין אלה שעדיין לא נמנו — כולן פטורים, גם אלה שנמנו כבר, שהרי לגבי כל אחד מאלה שלא נמנו קיים ספק אם כבר נמנו למעשר, ועל כן כולם בספק ופטורים.

28 ואי סלקא דעתך ספיקא בעי עשורי ואם עולה על דעתך לומר כי ספק צריך לעשר אם כן לעשר שיעשר באותו אופן ממה נפשך: דאי בר חיובא שאם בן חיוב הוא מחזור זה של עשרה היוצא עכשיו — שפיר יפה הוא מעשר, ואי לאו בר חיובא ואם לא בן חיוב הוא, שבין עשרה אלה יצא גם המנוי כבר, הרי מכל מקום כל אחד מהתשעה האחרים נפטר מן המעשר במנין הראוי.

29 שכן אמר רבה: מנין הראוי פוטר. כלומר, אם מנה טלאים למעשר ובשעת המניה היה מנין זה ראוי, ואירע שלא יכול להפריש מעשר בפועל, כגון שאחד מן הנותרים מת, ושוב אין לו עשרה להפריש מהם, מכל מקום, אלה שהיו במנין הראוי להתעשר כבר — נפטרו מן המעשר, ואין צריך לחזור בשנה הבאה ולעשר עבורם.

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ה׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ז׳ ע״א »