מקור בבא מציעא ס״ב
1 ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״. אַהְדַּר לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּנֵיחֵי.
2 וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִין שְׁנֵיהֶם – מֵתִים. וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ.
3 מֵיתִיבִי: הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁל רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהֵן שֶׁל רִבִּית – אֵינָן חַיָּיבִין לְהַחְזִירָן. הָא אֲבִיהֶן חַיָּיב לְהַחְזִיר!
4 בְּדִין הוּא דַּאֲבוּהוֹן נָמֵי לָא מִיחַיַּיב לְהַחְזִיר, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא: הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶם פָּרָה וְטַלִּית וְכׇל דָּבָר הַמְסוּיָּם חַיָּיבִין לְהַחְזִיר מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם, תָּנֵי נָמֵי רֵישָׁא בְּדִידְהוּ.
5 וְהָנֵי, מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם מִי מִיחַיְּיבִי? קְרִי כָּאן: ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ.
6 כִּדְאָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, הָכָא נָמֵי בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אִי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַאי בָּעֵי גַּבֵּיהּ? שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַחְזִיר עַד שֶׁמֵּת.
7 מֵיתִיבִי: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחְזִירִין. גַּזְלָנִים מַאי ״אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ״ אִיכָּא? אִי גְּזוּל – גְּזוּל, אִי לָא גְּזוּל – גַּזְלָנִין קָרֵית לְהוּ?! אֶלָּא אֵימָא: גַּזְלָנִין, מַאי נִיהוּ? מַלְוֵי רִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחְזִירִין.
8 תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב פּוֹטְרִין אֶת הַמַּלְוֶה וְאֶת הֶעָרֵב, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קוּם עֲשֵׂה. מַאי קוּם עֲשֵׂה? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן לְהוּ קוּמוּ אַהֲדוּרוּ?
9 מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לָאו בְּנֵי אַהְדּוֹרֵי נִינְהוּ! לָא, מַאי ״קוּם עֲשֵׂה״ – לִקְרוֹעַ שְׁטָרָא.
10 מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי, וְהָא עֲבַדוּ אִיסּוּרַיְיהוּ. וְאִי לָאו כְּגָבוּי דָּמֵי, הָא לָא עֲבוּד וְלֹא כְּלוּם!
11 לְעוֹלָם קָסָבַר שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת לָאו כְּגָבוּי דָּמֵי, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשׂוּמָא מִילְּתָא הִיא.
12 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: וְאֵלּוּ עוֹבְרִים בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלּוֹוֶה, הֶעָרֵב וְהָעֵדִים. בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ עֲבוּד מַעֲשֶׂה, אֶלָּא עֵדִים מַאי עֲבוּד? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ דְּשׂוּמָא מִילְּתָא הִיא. שְׁמַע מִינַּהּ.
13 אָמַר רַב סָפְרָא: כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם מוֹצִיאִים מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה. כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה.
14 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי סְאָה בִּסְאָה – דִּבְדִינֵיהֶם מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, וּבְדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה! אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אֲתָא לִידֵיהּ.
15 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וַהֲרֵי מַשְׁכַּנְתָּא בְּלָא נַכְיְיתָא – דִּבְדִינֵיהֶם מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה
16 וּבְדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה. אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ, בְּתוֹרַת זְבִינֵי אֲתָא לִידַיְיהוּ.
17 אֶלָּא כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן, דְּקָאָמַר רַב סָפְרָא: מַאי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן! הָכִי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן: כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה, וּמַאי נִיהוּ – בְּרִבִּית קְצוּצָה, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר.
18 כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין, בְּדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין – רִבִּית מוּקְדֶּמֶת, רִבִּית מְאוּחֶרֶת.
19 כֵּיצַד: לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּים בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר וְכוּ׳. וְכִי אֵין לוֹ יַיִן, מַאי הָוֵי?
20 וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּירוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר, יָצָא הַשַּׁעַר – פּוֹסְקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה, יֵשׁ לָזֶה!
21 אָמַר רַבָּה: מַתְנִיתִין בְּבָא לָחוּב בִּדְמֵיהֶן עָסְקִינַן.
22 וְכִדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְהָלַךְ וְעָמַד עַל גּוֹרְנוֹ, וְאוֹמֵר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִיקַּח בָּהֶם חִטִּים. אָמַר לוֹ: חִטִּים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, צֵא וַעֲשֵׂה עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר, דְּלָאו כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ דָּמֵי.
23 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ, מַאי אִירְיָא ״אֵין לוֹ״? אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ נָמֵי! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין, כִּדְתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא.
24 דְּתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית.
25 הָכָא נָמֵי. כְּגוֹן דְּאָמַר: הַלְוֵינִי שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, אֲמַר לֵיהּ: שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים אֵין לִי, חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, וְחָזַר וּלְקָחָם הֵימֶנּוּ בְּדִינַר זָהָב. אִי אִית לֵיהּ חַמְרָא לְלֹוֶה, דְּיָהֵיב לֵיהּ בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר – פֵּירָא הוּא דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ, וְלֵית לַן בַּהּ. וְאִי לָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חַמְרָא – וַדַּאי מִשְׁקַל זוּזֵי מִינֵּיהּ, מִחֲזֵי כְּרִבִּית.
26 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, ״תֵּן לִי חִיטַּי״, דְּמֵי חִיטַּי מִבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי ״דְּמֵי חִיטַּי״. ״שֶׁאֲנִי מוֹכְרָן״, ״שֶׁמְּכַרְתִּים לָךְ״ מִבַּעְיָא לֵיהּ! תְּנִי ״שֶׁמְּכַרְתִּים לָךְ״. ״הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין״, מֵעִיקָּרָא נָמֵי הָכִי אוֹקְמִינְהוּ עִילָּוֵיהּ! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: בִּדְמֵי חִטֶּיךָ שֶׁעָשִׂיתָ עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר.
27 ״הֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן וְיַיִן אֵין לוֹ״, וְהָא ״בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר וְכֵן הַשַּׁעַר״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי שָׁכֵיבְנָא רַבִּי אוֹשַׁעְיָא נְפַק לְווֹתִי,
פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ס״ב
1 "וחי אחיך עמך" ויקרא כה, לו, והוא מלמדנו: אהדר ליה כי היכי דניחי החזר לו כדי שיחיה.
2 ושואלים: ור' יוחנן, האי זה הכתוב "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה מה הוא עושה בו, כיצד מפרש הוא אותו לשיטתו? ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא צריך הוא אותו לכפי ששנינו בברייתא: שנים שהיו מהלכין בדרך במקום שומם וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם — מתים, שאין המים מספיקים לשניהם. ואם שותה אחד מהן בלבד — מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא ר' עקיבא ולימד: מה שנאמר "וחי אחיך עמך", משמעו: חייך קודמים לחיי חבירך.
3 על דעה זו שריבית שניטלה איננה חייבת בהשבה מיתיבי מקשים ממה ששנינו: הניח להם אביהם מעות של רבית, אף על פי שיודעים הבנים שהן של רבית — אינן חייבין להחזירן. ונדייק מן הלשון: הא הרי אביהן עצמו חייב להחזיר!
4 ודוחים: בדין הדין הוא דאבוהון נמי לא מיחייב שאביהם גם כן איננו חייב להחזיר, ואיידי דקא בעי למתני סיפא ומתוך שרוצה לשנות בסוף: הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסוים דבר מוגדר, שמכירים אותו, אם היה זה חפץ גזול חייבין להחזיר לבעליו מפני כבוד אביהם, שאם לא כן, בכל פעם שיראו אנשים את הפרה או הטלית ייזכרו שהאב גזל אותם, ועל כן תני נמי רישא בדידהו שנה גם כן בתחילה בהם ולא באב.
5 ושואלים לגוף הענין האחרון: והני ואלה, מפני כבוד אביהם מי מיחייבי האם הם חייבים לעשות לכבודו? קרי קרא כאן במקרה זה את הכתוב: "ונשיא בעמך לא תאר" שמות כב, כז, ודייקו מן הכתוב "בעמך" לומר: בעושה מעשה עמך. שאיסור זה חל רק אם הנשיא נוהג ככשרים בישראל, וכאן במקרה זה שהאב היה רשע ומלוה בריבית — מדוע חייבים הבנים בכבודו?
6 ומשיבים: צריכים להבין זאת כדאמר כפי שאמר ר' פנחס משמיה משמו של רבא לענין אחר: מדובר באופן שעשה תשובה, הכא נמי כאן גם כן מדובר בשעשה האב תשובה, ולכן צדיק הוא וראוי לכבוד. ושואלים: אי אם עשה תשובה, מאי בעי גביה מה עושה אצלו חפץ גזול? ומשיבים: מדובר באופן שלא הספיק להחזיר עד שמת.
7 מיתיבי מקשים: הגזלנין ומלוי רבית, אף על פי שגבו כספם — מחזירין. ותחילה מבררים את לשון הברייתא: גזלנין, מאי מה פירוש אף על פי שגבו איכא יש בהם? מה שייך בהם לשון "גביה"? אי גזול אם גזלו — גזול גזלו, אי אם לא גזול גזלו — גזלנין קרית להו אתה קורא אותם?! אלא אימא אמור ופרש כך: גזלנין, מאי ניהו מה הם — מלוי רבית, אף על פי שגבו — מחזירין. ומכאן שיש להחזיר את הריבית!
8 ומשיבים: בעיקרו של דבר נושא זה כולו תנאי מחלוקת תנאים היא זו, דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מעונש מלקות על מצות "לא תעשה" של ריבית, מפני שיש בהן "קום עשה" וכלל הוא שכל עבירה שיש לה תיקון על ידי מעשה — אין לוקים עליה. ומעתה נברר מאי מה הוא "קום עשה" זה? לאו האם לא משום דאמרינן להו קומו אהדורו עמדו והחזירו?
9 ואם זו דעת חכמים אלה, אם כן מכלל דבריהם אתה למד שהתנא קמא סבר הראשון סבור כי לאו לא בני אהדורי נינהו החזרה הם ואין בזה "קום עשה"! את הפירוש הזה דוחים: לא, מאי מה פירוש "קום עשה" — לקרוע שטרא את השטר שכתובה בו הריבית. ושואלים: מה מועיל הדבר?
10 מאי קסבר מה סבור אותו חכם? אי קסבר אם סבור הוא כי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הוא נחשב, אם כן הא עבדו איסורייהו הרי כבר עשו את האיסור שלהם בכתיבת השטר, ולא יועיל להם כשיקרעוהו. ואי לאו ואם לא כגבוי דמי הוא נחשב הא הרי לא עבוד עשו ולא כלום כל עוד לא גבו את הריבית. ובכל אופן אין תיקון בקריעת השטר!
11 ומשיבים: לעולם קסבר סבור הוא ששטר העומד לגבות — לאו כגבוי דמי נחשב, והא קא משמע לן ודבר זה השמיע לנו כאן דשומא מילתא היא שהשומה, ההערכה, היא עצמה דבר חשוב הוא, כלומר, שכיון שנכתב שטר, ועשו שומא = הערכה של נכסי החייב — הרי זה נחשב למעשה.
12 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לפרש לפי הענין, דתנן שכן שנינו במשנה: ואלו עוברים באיסור "לא תעשה" של ריבית: המלוה והלווה, הערב והעדים. ויש לשאול: בשלמא כולהו נניח כולם עוברים — שהרי עבוד עשו מעשה ועליו הם נענשים. אלא עדים מאי עבוד מה עשו שיתחייבו? אלא לאו שמע מינה האם לא נלמד מכאן דשומא מילתא היא שהשומה, ההערכה, היא עצמה דבר חשוב הוא ובענין זה עדים נעשים שותפים לעבירה, שלולא עדותם אין כאן שומא. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן הוא.
13 א אמר רב ספרא לפי השיטה שכופים להחזיר ריבית, יש בדבר כמה כללים. כל דבר שהוא חוזה ברור כזה, שאילו היתה בו התחייבות של הלווה לתוספת ריבית על הקרן הרי בדיניהם של אומות העולם שאינן מוזהרות על הריבית היו מוציאים אותה בהכרח מן הלוה למלוה כפי שהתחייב, — בדינינו ריבית כזו מחזירין מיד המלוה ללוה. כל שאילו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה, שאינו הסכם ברור וחד משמעי, בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה.
14 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: וכללא וכי כלל הוא זה, כלומר, וכי כלל זה קיים תמיד? והרי אם הלווה סאה בסאה ובינתיים עלה מחיר הסאה — שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה שהרי אין זו ריבית מן התורה! אמר ליה לו: אינהו הם הגויים אינם רואים עיסקה כזו כהלוואה אלא בתורת פקדון אתא לידיה בא לידו ובדיניהם אין בכך ענין של החזרת הלוואה, אלא של השבת פקדון.
15 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: והרי משכנתא בלא נכייתא ניכוי, שממשכנים את שדה הלווה אצל המלוה, וכל עוד לא הוחזר החוב הוא אוכל מפירות השדה אבל אינו מנכה את הפירות הללו מן החוב, ונמצא שמקבל תוספת ריבית על הלוואתו על ידי פירות אלה שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה
16 ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה, שכיון שלא קבע ריבית קצובה מראש, ואף אין בטחון שיהיו לו פירות, נחשב הדבר כאבק ריבית. אמר ליה לו: אינהו הם, הגויים אינם רואים זאת כהלוואה, ולדעתם בתורת זביני אתא לידייהו ממכר בא לידיהם שהשדה כאילו נמכר לזמן קצר למלוה, והוא חוזר ומוכרו ללווה כשיקבל את הכסף.
17 ושואלים: אלא אם כן כל שאילו בדיניהן דקאמר שאמר רב ספרא — מאי אתא לאשמועינן מה בא להשמיענו, הרי מתברר שלא חידש דבר בדברים אלה! ומשיבים: הכי אתא לאשמועינן כך בא להשמיענו: כל שאילו בדיניהן מוציאין מלוה למלוה — בדינינו מחזירין ממלוה ללוה, ומאי ניהו ומה הוא — ברבית קצוצה, וכשיטת ר' אלעזר.
18 כל שאילו בדיניהם אין מוציאין בדינינו אין מחזירין — והוא רבית מוקדמת, שנותן משהו כדי שיקבל הלוואה ורבית מאוחרת שנותן לו מתנה כגמול על ההלוואה, שדברים אלה אין נחשבים כהסכם מחייב ואף אנו איננו מוציאים.
19 א ועוד בפירוש המשנה. שנינו בה: כיצד, לקח הימנו קנה ממנו חטים בדינר זהב הכור וכן השער וכו'. ושואלים: וכי וכאשר אין לו יין מאי הוי מה יהיה, מה ההבדל להלכה?
20 והתניא והרי שנינו בברייתא: אין פוסקין להבטיח מחיר על הפירות שאדם קונה בשעת הגורן ומקבל לאחר זמן עד שיצא וייקבע השער, המחיר היציב לאותה תבואה, יצא השער — פוסקין, אף שאין ביד המוכר תבואה זו, כי אף על פי שאין לזה יש לזה ויכול הקונה לקבל במחיר זה. ואם כן כיון שיש שער לדבר, וגם אם אינו מקבלו מיד — אין זה נחשב עוד כהלוואה בריבית!
21 אמר רבה: מתניתין משנתנו בבא לחוב את דמיהן עסקינן עוסקים אנו, שאילו היה ללווה יין באותה שעה, היה אכן נעשה קנין באותו יין בשעה שהסכימו ביניהם, והיה כאן מכר אמיתי. אבל כשאין לו יין — נתברר שלא היתה כאן עיסקת קניה כלל. וכאשר המלוה תובע את כספו כדי לקנות יין מבטיח לו הלווה כמות יין במחיר גבוה יותר, אף כי אין לו לעצמו כל יין.
22 וכדתניא וכפי ששנינו בברייתא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד על גורנו של החבר, ואומר לו: "תן לי מעותי, שאני רוצה ליקח לקנות בהם חטים. אמר לו: חטים יש לי בגורן שאני נותן לך מהן, צא ועשה חשב עלי את הכמות המגיעה לך כשער של עכשיו, ואני אעלה אספק לך כל שנים עשר חדש מן החיטים הללו לפי השער של עכשיו. דבר זה אסור משום ריבית, דלאו שלא כאיסרו הבא לידו דמי הוא נחשב. שכיון שאין הלווה הלוקח נותן למלוה אפילו איסר אחד בשעה זו, אין כאן מכר ממש, אלא ריבית היא.
23 אמר ליה לו אביי: אי אם הנימוק הוא שפעולה זו היא שלא כאיסרו הבא לידו, מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא שנה באופן שאין לו? אפילו יש לו יין נמי גם כן היה חייב כך משום ריבית, לפי שלא נתן כל כסף בשעת הקניה! אלא, יש לדחות פירוש זה. ואמר אביי: מתניתין משנתנו צריך להבינה כדתני כפי ששנה רב ספרא ברייתא בהלכות רבית, שנשנתה דבי בבית מדרשו של ר' חייא,
24 ושם שנינו: יש דברים שהם מותרין בעצם מדין תורה, אבל אסורין מפני הערמת רבית. כיצד? אמר לו: הלויני מנה מאה דינרים! אמר לו: מנה אין לי, חטין במנה יש לי שאני נותן לך. נתן לו חטין במנה, וחזר ולקחן הימנו קנה אותם ממנו בעשרים וארבע סלע שהן תשעים וששה דינרים — הרי זה מותר, שהרי היתה פה קניה כפולה, אבל אסור לעשות כן מפני הערמת רבית. וכיון שלא קנה קניה אמיתית, הרי היתה כאן רק הערמה על דיני ריבית.
25 הכא נמי כאן גם כן במשנה מדובר כגון שאמר לו: הלויני שלשים דינרים אמר לו חבירו: שלשים דינרים אין לי, חטין בשלשים דינרים יש לי שאני נותן לך. אחר כך נתן לו חטין בשלשים דינרים, וחזר ולקחם הימנו בדינר זהב עשרים וחמשה דינרים. ומעתה, אי אית ליה חמרא אם יש לו יין ללוה דיהיב ליה שנותן לו בשלשים דינר, אם כן פירא הוא דקא שקיל מיניה, ולית לן פירות הוא שלוקח ממנו, ואין לנו בה איסור ריבית. ואי ואם לא, כיון דלית ליה חמרא שאין לו יין — ודאי משקל זוזי מיניה, מחזי לקיחת כסף ממנו נראית, על כל פנים כרבית.
26 אמר ליה אמר לו רבא: אי הכי אם כך אתה מפרש, אין דבר זה מדוייק בלשון המשנה, שהרי במשנה נאמר "תן לי חיטי", ולפי פירושך "תן לי דמי חיטי" מבעי ליה צריך היה לומר! ומשיבים: תני שנה, תקן הגירסה "דמי חיטי". ועוד הקשה: הלשון "שאני מוכרן" אינה מדוייקת, "שמכרתים לך" מבעיא ליה צריך היה לו לומר! ומתקנים: תני שנה "שמכרתים לך". ועוד יש להקשות על הלשון נאמר שם: "הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין", הלא מעיקרא נמי הכי אוקמינהו עילויה מתחילה גם כן כך העמיד, קצב, עליו את המחיר! ומשיבים: הכי קאמר ליה כך אמר לו: בדמי חטיך שעשית עלי בשלשים דינר.
27 ומקשים שוב: לשון המשנה הוא "הרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו", והא והרי "בדינר זהב הכור וכן השער" קתני שנה! אלא אמר רבא: פירוש זה שאמר אביי איננו הולם את המשנה, אלא יש לתרץ באופן אחר, והעיר: כי שכיבנא כאשר אמות ר' אושעיא נפק לוותי ייצא לקראתי בגן עדן