ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ז

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ח ע״א »

1 מַהוּ לְמִינְקַט וּמֵיכַל מִינַּיְיהוּ: כְּמַאן דְּשַׁדְיָין בְּכַדָּא דָּמֵי, וּשְׁרִינְהוּ עוֹמֶר, אוֹ דִלְמָא בַּטְּלִינְהוּ אַגַּב אַרְעָא? תֵּיקוּ.

2 אָמַר רָבָא: אָמַר רַב חַסָּא, בָּעֵי רַבִּי אַמֵּי: אוֹנָאָה אֵין לָהֶם, בִּיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶם אוֹ אֵין לָהֶן? אָמַר רַב נַחְמָן: הֲדַר אָמַר רַב חַסָּא, פָּשֵׁיט רַבִּי אַמֵּי: אוֹנָאָה אֵין לָהֶם, בִּיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶם. רַבִּי יוֹנָה אָמַר אַהֶקְדֵּשׁוֹת, רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר אַקַּרְקָעוֹת, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ: אוֹנָאָה אֵין לָהֶם, בִּיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶן.

3 מַאן דְּאָמַר אַהֶקְדֵּשׁוֹת, כׇּל שֶׁכֵּן אַקַּרְקָעוֹת. מַאן דְּאָמַר אַקַּרְקָעוֹת, אֲבָל אַהֶקְדֵּשׁוֹת לָא. כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְחוּלָּל.

4 תְּנַן הָתָם: אִם הָיָה קוֹדֶשׁ בַּעַל מוּם, יָצָא לְחוּלִּין, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יָצָא לְחוּלִּין – דְּבַר תּוֹרָה, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים – מִדִּבְרֵיהֶם. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אַף צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים מִן הַתּוֹרָה.

5 בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּכְדֵי אוֹנָאָה, בְּהָא לֵימָא רֵישׁ לָקִישׁ: צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים דְּבַר תּוֹרָה? וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה: הַקַּרְקָעוֹת, וְהָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת!

6 אֶלָּא בִּיטּוּל מִקָּח, בְּהָא לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים מִדִּבְרֵיהֶם? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹנָה אַהֶקְדֵּשׁוֹת, וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר אַקַּרְקָעוֹת, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: אוֹנָאָה אֵין לָהֶם, בִּיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶם! לְעוֹלָם בְּבִיטּוּל מִקָּח, וְאֵיפוֹךְ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – לְרֵישׁ לָקִישׁ, וּדְרֵישׁ לָקִישׁ – לְרַבִּי יוֹחָנָן.

7 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְחוּלָּל. מָר אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וּמָר לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

8 אִיבָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר שֶׁחִילְּלוֹ – אִין, לְכַתְּחִילָּה – לָא. וּמָר סָבַר: אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה.

9 אִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בִּכְדֵי אוֹנָאָה, וְלָא תֵּיפוֹךְ, וּבִדְרַב חִסְדָּא קָמִיפַּלְגִי, דְּאָמַר: מַאי אֵין לָהֶם אוֹנָאָה? אֵינָן בְּתוֹרַת אוֹנָאָה,

10 דַּאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר.

11 מֵיתִיבִי: רִבִּית וְאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, וְאֵין רִבִּית וְאוֹנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ! מִי אַלִּימָא מִמַּתְנִיתִין דְּאוֹקֵימְנָא בְּתוֹרַת אוֹנָאָה? הָכִי נָמֵי: רִבִּית וְדִין אוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, וְאֵין רִבִּית וְדִין אוֹנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ.

12 אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי סֵיפָא: זֶה חוֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ? אַרִבִּית! לִיתְנֵי נָמֵי: זֶה חוֹמֶר בַּהֶקְדֵּשׁ מִבַּהֶדְיוֹט, אַאוֹנָאָה!

13 הָכִי הַשְׁתָּא? בִּשְׁלָמָא, זֶה חוֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ, וְתוּ לָא. אֶלָּא הֶקְדֵּשׁ, זֶה חוֹמֶר וְתוּ לָא?

14 רִבִּית דְּהֶקְדֵּשׁ הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאוֹזְפֵיהּ גִּזְבָּר מֵאָה בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים – וַהֲלֹא מָעַל הַגִּזְבָּר, וְכֵיוָן שֶׁמָּעַל הַגִּזְבָּר, יָצְאוּ מְעוֹתָיו לְחוּלִּין, וְהָווּ לְהוּ דְּהֶדְיוֹט!

15 אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, וְעָמְדוּ מִשָּׁלֹשׁ. כִּדְתַנְיָא: הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע וְעָמְדוּ מִשָּׁלֹשׁ – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע; מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

16 רַב פָּפָּא אָמַר: הָכָא בְּאַבְנֵי בִנְיָן הַמְּסוּרוֹת לְגִזְבָּר עָסְקִינַן, כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹנִין בַּחוֹל, וְאַחַר כָּךְ מַקְדִּישִׁין.

17 אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״ – כְּלָל, ״עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה״ – פְּרָט, ״עַל כׇּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר״ – חָזַר וְכָלַל.

18 כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן.

19 יָצְאוּ קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין. יָצְאוּ עֲבָדִים, שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. הֶקְדֵּשׁוֹת – אָמַר קְרָא: ״רֵעֵהוּ״ – רֵעֵהוּ וְלֹא הֶקְדֵּשׁ.

20 וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה.

21 שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ – כְּלָל, ״כֶּסֶף אוֹ כֵּלִים״ – פְּרָט, ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״ – חָזַר וְכָלַל.

22 כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן.

23 יָצְאוּ קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין. יָצְאוּ עֲבָדִים, שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. הֶקְדֵּשׁוֹת – אָמַר קְרָא: ״רֵעֵהוּ״ – רֵעֵהוּ, וְלֹא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.

24 נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ – כְּלָל, ״חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה״ – פָּרַט, ״וְכׇל בְּהֵמָה לִשְׁמוֹר״ – חָזַר וְכָלַל.

25 כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן.

26 יָצְאוּ קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין. יָצְאוּ עֲבָדִים, שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. הֶקְדֵּשׁוֹת – אָמַר קְרָא: ״רֵעֵהוּ״ – רֵעֵהוּ, וְלֹא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.

27 שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ, בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ,

28 אִם מִשֶּׁנִּתְרְמָה הַתְּרוּמָה –

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ז

1 והשאלה היא: מהו הדין מותר למינקט ומיכל מינייהו לקחת מחיטין אלו עצמן ולאכול מהן, האם נאמר כי כמאן דשדיין בכדא דמי ושרינהו כמי שהן מוטלות בכד נחשבות, והתירן העומר, שהרי הונף העומר לאחר שנקצרו, או דלמא בטלינהו שמא בטלן אגב ארעא קרקע, והן כזרועות שלא השרישו ונאסרו. לשאלות אלה לא נמצאה תשובה ולכן תיקו תעמוד השאלה במקומה.

2 א אמר רבא אמר רב חסא, בעי שאל ר' אמי: אותם דברים שאמרנו שאין להם אונאה, האם אונאה בשיעור שתות דווקא אין להם, אבל ביטול מקח בטעות גדולה יותר יש להן, או אין להן? אמר רב נחמן: הדר חזר ואמר רב חסא, כי פשיט פתר ר' אמי עצמו ואמר: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם. ר' יונה אמר דבר זה על הקדשות, ר' ירמיה אמר על קרקעות, ותרוייהו משמיה ושניהם משמו של ר' יוחנן אמרו: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להן.

3 ומעירים: מאן דאמר מי שאומר דין זה על הקדשות, כל שכן שהוא הדין על קרקעות, אבל מאן דאמר מי שאומר על קרקעות, אבל על הקדשות לא אמר. וכדברי שמואל, שאמר שמואל: הקדש השוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה — מחולל. משום שבעצם אין כלל בהקדש דין אונאה, ולכן מתחלל אפילו בכל שהוא.

4 תנן התם שנינו שם במשנה: אם היה קודש בעל מום, שהחליף בו בהמה אחרת, הרי הוא עצמו יצא לחולין, שנפדה על ידי כך, וצריך לעשות לו דמים. כלומר, לחשב את מחירו, ולהוסיף כדי דמיו להקדש. ועל כך אמר ר' יוחנן: יצא לחולין — דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים — מדבריהם שחכמים תיקנו שצריך להוסיף לו דמים עד כדי ערכו. וריש לקיש אמר: אף צריך לעשות לו דמים מן התורה.

5 ומעתה נברר, במאי עסקינן במה בדיוק עוסקים אנו? אילימא אם תאמר שההבדל בין הערך הממשי, ובין הבהמה שנתנה כתמורה ופדיון, היה בכדי אונאה ולא יותר — בהא לימא בכך יאמר ריש לקיש כי צריך לעשות לו דמים דבר תורה? והתנן והרי במשנתנו שנינו: אלו דברים שאין להם אונאה: הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות!

6 אלא ודאי הכוונה שהיה הפרש ביניהם כדי ביטול מקח, האם בהא לימא בכך יאמר ר' יוחנן שצריך לעשות לו דמים רק מדבריהם? והאמר והרי אמר ר' יונה דבר זה על הקדשות ור' ירמיה אמר על קרקעות, ותרוייהו משמיה ושניהם משמו של ר' יוחנן אמרי אומרים: אונאה אין להם, אבל ביטול מקח יש להם! ומשיבים: לעולם תפרש שכאן היה הבדל בכדי ביטול מקח, ואיפוך והפוך את השיטות, שמה שייחסו לר' יוחנן, אמרו ריש לקיש, ומה שייחסו לריש לקיש באמת דברי ר' יוחנן הם.

7 במאי קמיפלגי במה הם חולקים, מה יסוד מחלוקתם? בהלכ שקבע שמואל, שאמר שמואל: הקדש שוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה — מחולל. מר אית ליה חכם זה, ריש לקיש, יש לו, מקבל את דברי שמואל, ולכן אמר שההקדש כבר נפדה מדין תורה, ומר לית ליה חכם זה, רבי יוחנן, אין לו, אינו מקבל את דברי שמואל.

8 איבעית אימא אם תרצה אמור הסבר אחר: דכולי עלמא אית להו הכל יש להם, מקבלים את דברי שמואל, והכא בהא קמיפלגי וכאן בזה הם חלוקים, מר סבר חכם זה סבור, שמה שאמר שמואל הקדש שחיללו כוונתו: בדיעבד אין כן, אבל לכתחילה — לא יעשה כן. ומר סבר וחכם זה סבור שלאו דווקא חיללו בדיעבד, אלא אפילו לכתחלה.

9 איבעית אימא אם תרצה אמור והסבר את הקושי באופן אחר: לעולם מדובר כאן שהיה ההבדל בהקדש בכדי אונאה ולא יותר ולא תיפוך תהפוך את שיטות ר' יוחנן וריש לקיש, אלא בשיטת רב חסדא קמיפלגי חלוקים הם. שאמר רב חסדא: מאי מה פירוש שהקדשות אין להם אונאה — כוונתו: אינן בתורת אונאה, שאין חלים עליהם דיני האונאה הרגילים, אלא דינים חמורים יותר.

10 אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.

11 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: יש רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש! ודוחים: מי אלימא ממתניתין האם ברייתא זו חזקה יותר ממשנתנו דאוקימנא שהעמדנוה והסברנוה שמדובר בתורת אונאה, כלומר, בפרטי דין אונאה ולא בעקרון. הכי נמי כך גם כן נסביר את הברייתא: יש רבית ודין אונאה להדיוט, ואין רבית ודין אונאה להקדש.

12 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש היינו דקתני סיפא זה ששנוי בסופה של אותה ברייתא: זה חומר בהדיוט מבהקדש?! והרי לפי הסבר זה הדבר להיפך, חומר בהקדש מבהדיוט! ומשיבים: ביטוי זה נוגע רק על ארבית, שמותר לגבות רבית מן ההקדש. ושואלים עוד: ליתני נמי שישנה גם כן: זה חומר בהקדש מבהדיוט —על אונאה אם מונה את ההבדלים בין הקדש והדיוט!

13 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה? בשלמא נניח כשהוא אומר זה חומר בהדיוט מבהקדש יש בכך חידוש. ועוד, שזה ותו לא ולא עוד. אלא הקדש, וכי יכול אתה לומר "זה חומר" ותו לא ולא יותר? והרי הקדש חמור מחולין בהרבה דברים!

14 א כיון שהוזכר הדבר בברייתא, שואלים: רבית של הקדש היכי דמי איך היא בדיוק? אילימא דאוזפיה אם תאמר שהלווהו הגזבר לאדם פרטי כסף הקדש מאה במאה ועשרים — והלא אסור להשתמש בהקדש לצרכי חולין, ונמצא כי מעל הגזבר, וכיון שמעל הגזבר עם נתינת הכסף, הרי מיד יצאו מעותיו לחולין על ידי המעילה, והוו להו והרי נעשו של הדיוט, ויש בהם דין רבית כשאר הדיוטות!

15 אמר רב הושעיא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שקיבל עליו אדם לספק למקדש סלתות מארבע סאין בסלע, ועלה המחיר, ועמדו מחירי הסלתות משלש בסלע. וכדתניא וכפי ששנויה ברייתא: המקבל עליו לספק סלתות מארבע, ועמדו משלש, בכל זאת מספק מארבע, שהרי כך קיבל עליו. ואולם אם אירע להיפך, שקיבל עליו משלש, וירד המחיר, ועמדו מארבע — מספק מארבע. ונמצא איפוא שיש בכך כעין רבית, שיד הקדש על העליונה, ואף שבכגון זה אסור להדיוט — מותר להקדש.

16 רב פפא אמר: יכול שיהא דין רבית בהקדש גם באופן פשוט: הכא כאן באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן עוסקים אנו וכדברי שמואל. שאמר שמואל: בונין את בנייני המקדש בחול, כדי לא לבוא לידי מעילה בקודש בתהליכי הבנין, ואחר כך מקדישים. ולכן יש לפי שעה לגזבר בידו רכוש שסופו להיעשות רכוש של קודש, אך בינתיים הוא חול, וכספים אלה השייכים להקדש, רשות לגזבר לעשות בהם כראות עיניו ואפילו להלוותם לאחרים.

17 ב שנינו במשנה שארבעה דברים שנמנו בה אין בהן תשלומי כפל. ושואלים: מנהני מילי מנין דברים אלה? ומשיבים: דתנו רבנן ששנו חכמים על הכתוב "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה, על כל אבדה... אשר ירשיעון אלהים, ישלם שנים לרעהו" שמות כב, ח. ודרשו: "על כל דבר פשע" הרי זה כלל: "על שור, על חמור, על שה, על שלמה" — פרט, "על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה "— חזר וכלל.

18 ואם כך, יש בפסוק כלל ופרט וכלל. ולפי כללי מדרש ההלכה, אי אין אתה דן עניינו של פסוק זה, אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו הוא עצמו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל זה.

19 ולכן יצאו קרקעות — שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו הושוו לקרקעות לענייני הלכה רבים. יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין — אין גופן ממון, ואין הם אלא ראיה להתחייבות ממקרא, ואילו לענין הקדשות, אמר קרא הכתוב שם "רעהו" שם, ונלמד מכך: רעהו ולא הקדש.

20 ג שנינו שאין בדברים אלה תשלומי ארבעה וחמשה. ושואלים: מאי טעמא מה טעמו של דבר? ומסבירים: תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא אמרה תורה ולא תשלומי שלשה וארבעה. וכיון שכבר הוכחנו מן הכתוב שאין בהם כפל, לא חל עליהם דין ארבעה וחמשה.

21 ד שנינו במשנה כי שומר חנם אינו נשבע על דברים אלה. ושואלים: מנהני מילי מנין דברים אלה? ומשיבים: דתנו רבנן ששנו חכמים, נאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים..." שמות כב, ו–ז. ודרשו: "כי יתן איש אל רעהו" הרי זה כלל, "כסף או כלים" — פרט, "וגנב מבית האיש" — חזר וכלל.

22 ואם כן הרי זה כלל ופרט וכלל, ופסוק זה אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון דינו כך,

23 יצאו קרקעות — שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. ולגבי הקדשות הלא אמר קרא הכתוב "רעהו" שם, לומר: רעהו ולא של הקדש.

24 ה עוד שנינו במשנה כי נושא שכר אינו משלם, אם נגנבו דברים אלה או אבדו מרשותו. ושואלים: מנהני מילי מנין דברים אלה? ומסבירים: תנו רבנן ששנו חכמים על הכתוב: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור, או שה, וכל בהמה לשמור, ומת או נשבר או נשבה אין רואה... ואם גנוב ייגנב מעמו ישלם לבעליו" שמות כב, ט–יא. ודרשו: "כי יתן איש אל רעהו" הרי זה כלל, "חמור או שור או שה" — פרט, "וכל בהמה לשמר" — חזר וכלל.

25 הרי זה כלל ופרט וכלל, ואי אין אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון.

26 הרי יצאו קרקעות — שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. ולגבי הקדשות הלא אמר קרא הכתוב "רעהו" שם, לומר: רעהו ולא של הקדש.

27 ו למדנו איפוא את המקור בתורה להלכות אלה שנזכרו במשנה, ועתה באים לבררן לגופן. נאמר במשנה זו ששומר חנם אינו נשבע על גניבה ואבידה. ורמינהו ואנו משליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: בני העיר ששלחו את שקליהן שנותנים בחודש אדר לצורך המקדש, לירושלים, ונגנבו השקלים או שאבדו,

28 אם משנתרמה התרומה של הכסף במקדש, לפי שהיו מכניסים את כל השקלים שהגיעו לחדר מיוחד, ששם היו תורמים מרימים ומקדישים מהם חלק עבור צרכי הקרבנות של החודשים הבאים, ותרומה זו היתה כדי לשתף את כל ישראל בקרבנות הציבור,

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ח ע״א »