ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ב

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ג ע״א »

1 שְׁמוֹנָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, שְׁנֵי פּוּנְדְּיוֹנוֹת לְדִינָר.

2 עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר? בִּכְרַכִּים – עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי, בִּכְפָרִים – עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. אִם הָיָה מַכִּירָהּ – אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת.

3 וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה.

4 גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: עַד כַּמָּה תְּהֵא הַסֶּלַע חֲסֵירָה וְיִהְיֶה בָּהּ אוֹנָאָה?

5 אָמַר רַב פָּפָּא, לָא קַשְׁיָא: תַּנָּא דִּידַן קָא חָשֵׁיב מִמַּטָּה לְמַעְלָה, תַּנָּא בָּרָא קָא חָשֵׁיב מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה.

6 מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע דִּפְלִיגִי, וּמַאי שְׁנָא בְּטַלִּית דְּלָא פְּלִיגִי?

7 אָמַר רָבָא: מַאן תְּנָא טַלִּית – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אַבָּיֵי אָמַר: טַלִּית – עַד שְׁתוּת מָחֵיל אִינִישׁ. דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: עֲשִׁיק לְגַבָּיךְ וְשָׁוֵי לִכְרֵסָיךְ. סֶלַע, כֵּיוָן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ – לָא מָחֵיל.

8 גּוּפָא: עַד כַּמָּה תְּהֵא הַסֶּלַע חֲסֵירָה וִיהֵא בָּהּ אוֹנָאָה? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה אִיסָּרוֹת, אִיסָּר לְדִינָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, פּוּנְדְּיוֹן לְדִינָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, שְׁנֵי פּוּנְדְיוֹנִים לְדִינָר. יָתֵר עַל כֵּן – מוֹכְרָהּ בְּשׇׁוְיָהּ.

9 עַד כַּמָּה תִּיפָּחֵת וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ? בְּסֶלַע – עַד שֶׁקֶל. בְּדִינָר – עַד רוֹבַע. פָּחוֹת מִכֵּן אִיסָּר – אָסוּר לְהוֹצִיאָהּ. הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנָּה לֹא לַתַּגָּר וְלֹא לְחָרָם וְלֹא לְהָרָג, מִפְּנֵי שֶׁמְּרַמִּין בָּהּ אֶת אֲחֵרִים. אֶלָּא יִקֳּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ אוֹ בְּצַוַּאר בִּתּוֹ.

10 אָמַר מָר: בְּסֶלַע עַד שֶׁקֶל, בְּדִינָר עַד רוֹבַע. מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע עַד שֶׁקֶל, וּמַאי שְׁנָא בְּדִינָר עַד רוֹבַע?

11 אָמַר אַבָּיֵי: מַאי ״רוֹבַע״ דְּקָתָנֵי – נָמֵי רוֹבַע שֶׁקֶל. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָא תָּנֵי ״רוֹבַע״, וְלָא קָתָנֵי ״רְבִיעַ״. שְׁמַע מִינַּהּ.

12 לְמָה לֵיהּ לְמִתְלְיֵיהּ לְדִינָר בְּשֶׁקֶל? מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאִיכָּא דִּינָר דְּאָתֵי מִשֶּׁקֶל.

13 מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי. דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: דִּינָר הַבָּא מִשֶּׁקֶל – מוּתָּר לְקַיְּימוֹ. דִּינָר הַבָּא מִסֶּלַע – אָסוּר לְקַיְּימוֹ.

14 פָּחוֹת מִכֵּן אִיסָּר – אָסוּר לְהוֹצִיאָהּ. מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: פָּחֲתָה סֶלַע יוֹתֵר מִכְּדֵי אוֹנָאָה אִיסָּר – אָסוּר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי – אֲפִילּוּ מַשֶּׁהוּ נָמֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: פָּחֲתָה סֶלַע אִיסָּר לְדִינָר – אָסוּר, וּסְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר.

15 תְּנַן הָתָם: סֶלַע שֶׁנִּפְסְלָה וְהִתְקִינָהּ שֶׁיְּהֵא שׁוֹקֵל בָּהּ מִשְׁקָלוֹת – טְמֵאָה. עַד כַּמָּה תִּיפָּחֵת וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ? לַסֶּלַע שְׁנֵי דִּינָרִים, פָּחוֹת מִכֵּן – יָקוֹץ.

16 יָתֵר עַל כֵּן מַאי? אָמַר רַב הוּנָא: פָּחוֹת מִכֵּן – יָקוֹץ, יָתֵר עַל כֵּן – יָקוֹץ. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: פָּחוֹת מִכֵּן – יָקוֹץ, יָתֵר עַל כֵּן – יְקַיֵּים.

17 מֵיתִיבִי:

18 יָתֵר עַל כֵּן מוֹכְרָהּ בְּשׇׁוְיָהּ. מַאי לָאו: שֶׁפָּחֲתָה יוֹתֵר מִכְּדֵי אוֹנָאָתָהּ? לָא, יְתֵירָה: דְּאַכַּתִּי לָא פָּחֲתָה בִּכְדֵי אוֹנָאָתָהּ, מוֹכְרָהּ בְּשׇׁוְיָהּ.

19 מֵתִיבִי: עַד כַּמָּה תִּיפָּחֵת, וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ? בְּסֶלַע – עַד שֶׁקֶל. מַאי לָאו דִּפְחַית פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא! לָא, דִּנְפִיל לְנוּרָא וְאִפְּחִית בַּחֲדָא זִימְנָא.

20 אָמַר מָר: יִקֳּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ אוֹ בְּצַוַּאר בִּתּוֹ. וּרְמִינְהוּ: לֹא יַעֲשֶׂנָּה מִשְׁקָל בֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו, וְלֹא יִזְרְקֶנָּה בֵּין גְּרוּטוֹתָיו, וְלֹא יִקֳּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ וּבְצַוַּאר בִּתּוֹ. אֶלָּא: אוֹ יִשְׁחוֹק, אוֹ יִתּוֹךְ, אוֹ יָקוֹץ, אוֹ יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח!

21 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בָּאֶמְצַע, כָּאן – מִן הַצַּד.

22 עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר בִּכְרַכִּים? עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי. בִּכְפָרִים? עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע דִּמְפַלֵּיג, וּמַאי שְׁנָא בְּטַלִּית דְּלָא מְפַלֵּיג?

23 אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין – בְּטַלִּית בִּכְרַכִּין תְּנַן. רָבָא אָמַר: טַלִּית, כֹּל אִינִישׁ קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ. סֶלַע, כֵּיוָן דְּלָאו כֹּל אִינִישׁ קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ אֶלָּא שׁוּלְחָנִי, הִלְכָּךְ בִּכְרַכִּים דְּאִיכָּא שׁוּלְחָנִי – עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי. בִּכְפָרִים דְּלֵיכָּא שׁוּלְחָנִי – עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת דְּסָלְקִין לְשׁוּקָא.

24 וְאִם הָיָה מַכִּירָהּ אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כּוּ׳. הֵיכָא? אִי בִּכְרַכִּין, הָא אָמְרַתְּ עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי. אִי בִּכְפָרִים, הָא אָמְרַתְּ עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת!

25 אָמַר רַב חִסְדָּא: מִידַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. לְמַאן? אִי לְחָסִיד – לָא קַבּוֹלֵי לִיקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, וְלָא תַּרְעוֹמֶת תֶּיהְוֵי לֵיהּ. וְאֶלָּא לְהַאיְךְ דְּקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, וּלְבָתַר דִּמְקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ – תַּרְעוֹמֶת תֶּיהְוֵי לֵיהּ?

26 הָכִי קָאָמַר: הָא אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ – אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת.

27 וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה. אָמַר רַב פָּפָּא, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי מַאן דְּמוֹקֵים אַזּוּזֵי, מִיקְּרֵי נֶפֶשׁ רָעָה. וְהָנֵי מִילֵּי הוּא דְּסָגֵי לְהוּ.

28 מְסַיַּיע לֵיהּ לְחִזְקִיָּה, דְּאָמַר חִזְקִיָּה: בָּא לְפוֹרְטָהּ – פּוֹרְטָהּ בְּשׇׁוְיָהּ, בָּא לְחַלְּלָהּ – מְחַלְּלָהּ בְּיָפָה.

29 מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי כְּשֶׁבָּא לְפוֹרְטָהּ – פּוֹרְטָהּ בְּשׇׁוְיָהּ, כְּשֶׁהוּא מְחַלְּלָהּ – מְחַלְּלָהּ בְּיָפָה.

30 לְמֵימְרָא דְּסָבַר חִזְקִיָּה דִּמְזַלְזְלִינַן בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי? וְהָאָמַר חִזְקִיָּה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹמֵר: הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְצַמְצֵם מְעוֹתָיו!

31 מַאי ״בְּיָפָה״, בְּתוֹרַת יָפָה. דִּתְרֵי זִילֵי לָא מְזַלְזְלִינַן בֵּיהּ.

32 גּוּפָא. אָמַר חִזְקִיָּה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹמֵר: ״הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת״, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְצַמְצֵם מְעוֹתָיו.

33 מֵיתִיבִי: הַתְּרוּמָה וְהַבִּיכּוּרִים חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחוֹמֶשׁ,

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ב

1 שמונה פונדיונות פונדיונים, שני פונדיונות לדינר, והוא כדי ששית מן הערך.

2 עד מתי מותר להחזיר מטבע שחוקה? בכרכים — עד כדי שיראה לשולחני מחליף כספים שהוא בקי בכך, ובכפרים שאין בהם שולחני — עד ערבי שבתות, שאז כרגיל קונים אנשים צרכי שבת ואז יכול להיות שלא ירצו למכור לו במטבע זו. אם היה נותן המטבע מכירה, את המטבע — אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו אם יתברר שהיא פחותה מעט, ואין לו עליו, על הלוקח, אלא תרעומת, על כך שהוא מטריד אותו להחליף לו מטבע הראויה למסחר.

3 ונותנה את המטבע השחוקה לפדיון מעשר שני ואינו חושש, שכל המחזיר דבר כגון זה אינו אלא נפש רעה, ומטבע זו כשרה לכל שימוש.

4 א גמרא במשנה שנינו עד כמה אין בה אונאה, ורמינהי משליכים, מראים סתירה לכך ממה ששנינו במקום אחר: "עד כמה תהא הסלע חסירה ויהיה בה אונאה", ומונה כמו במשנתנו, משמע שבשיעורים ששנינו יש אונאה, היפך דברי המשנה!

5 אמר רב פפא: לא קשיא אינו קשה; התנא דידן שלנו, במשנתנו קא חשיב מונה ממטה למעלה, ומונה עד היכן אין בו הונאה, ואילו התנא ברא קא חשיב החיצון, של הברייתא, מונה מלמעלה למטה עד היכן הוא גבול האונאה, אבל בגופו של דבר לא נחלקו.

6 לעצם המחלוקת בדבר ההונאה בסלע שואלים: מאי שנא מה שונה בענין סלע דפליגי שהם חלוקים כמה שיעור האונאה, ומאי שנא ומה שונה בענין טלית שלא פליגי נחלקו אם האונאה היא שתות או פחות משתות?

7 אמר רבא: מאן תנא מי הוא החכם ששנה טלית, כלומר, שנה את המשניות הקודמות — שיטת ר' שמעון היא, שלדעתו כל אונאה בשתות. ואילו אביי אמר יש הבדל בין הדברים: טלית — עד שתות ששית מחיל איניש אדם עשוי למחול, דאמרי אינשי שאומרים אנשים בפתגם עממי: עשיק לגביך ושוי לכרסיך צמצם וקמץ מרכושך וקנה דבר עבור גבך בגד להתכסות בו, וקנה רק במחיר שווה עבור כרסך, לאכול, וכיון שכדאי לאדם לקנות לעצמו בגדים הגונים, אין הטעות בענין זה נחשבת כל כך. ואילו סלע, כיון דלא סגי ליה שאינה מהלכת לה, שאינה נסחרת — הריהו לא מחיל מוחל אף בשיעור פחות.

8 ב גופא לגופה של ההלכה מביאים מן התוספתא: עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה? ר' מאיר אומר: ארבעה איסרות איסרים, איסר לדינר. ר' יהודה אומר: ארבעה פונדיונות, פונדיון לדינר. ר' שמעון אומר: שמונה פונדיונות, שני פונדיון לדינר. אם היתה חסרה יתר על כן — מוכרה בשויה, כשווי המתכת היקרה שבה, ולא לפי ערכה הנקוב.

9 עד כמה תיפחת המטבע ויהא רשאי לקיימה כמטבע? בסלע אם פחת ערכה — עד שקל שהוא מחצית הסלע. בדינר — עד רובע, ואם פחתה יותר מחצי ערכה פחות מכן איסר — אסור להוציאה להשתמש בה למסחר. והרי זה לא ימכרנה לא לתגר ולא לחרם אדם אלים ולא להרג לרוצח — מפני שמרמין בה את אחרים או כופים אחרים לקבל מהם. אלא יקבנה יעשה בה נקב ויתלנה כתכשיט בצואר בנו או בצואר בתו.

10 ובביאור הדברים, אמר מר החכם: בסלע — עד שקל, בדינר — עד רובע. ושואלים: מאי שנא מה מדוע, שונה הדין שסלע עד שקל שהוא מחצית, ומאי שנא במה שונה שאומר בדינר עד רובע?

11 אמר אביי: מאי מה הוא "רובע" דקתני ששנה — נמי גם כן רובע שקל שהוא מחצית הדינר ולא רבע ממנו. אמר רבא: דיקא נמי מדוייק גם כן דבר זה מן הלשון, דקא תני ששנה "רובע", ולא קתני שנה "רביע". ומעירים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

12 ושואלים: למה ליה למתלייה לו לתלות את הדין של הדינר שחסר בדין השקל, ולומר "עד רובע" שמשמעו רבע שקל, ומדוע אינו אומר בפשטות: חצי דינר? ומשיבים: מלתא אגב אורחיה קא משמע לן דבר בדרך אגב השמיע לנו, דאיכא שפעמים יש דינר דאתי שהוא בא משקל, כלומר, שהיה דינר זה שקל, ופחת עד מחציתו ואינו אלא דינר.

13 ומעירים: מסייע לו הדבר לר' אמי. שאמר ר' אמי: דינר הבא משקל — מותר לקיימו ולהשתמש בו כדינר, לפי שלא יבואו לטעות בו, שלפי גודלו וצורתו אין בו מקום לטעות. ואולם דינר הבא מסלע שפחת הסלע עד כדי רבע משקלו — אסור לקיימו כדינר, שלפי שהיה קודם מטבע בגודל של כסלע עלולים לטעות בו ולחשוב שהוא גדול מדינר.

14 ג שנינו שאם היה פחות מכן איסר — אסור להוציאה. ושואלים: מאי קאמר מה אמר, מה פירוש הדברים? אמר אביי, הכי קאמר כך אמר: פחתה סלע יותר מכדי אונאה כדי איסר — אסור. אמר לו רבא: אי הכי אם כך שהיה זה יותר מכדי אונאה — אפילו משהו נמי גם כן אסור, ולא רק איסר! אלא אמר רבא, כך יש להבין: פחתה סלע כדי שיעור של איסר לדינר — אסור, וסתמא סתם ברייתא זו היא כדעת ר' מאיר שאונאה היא באיסר לדינר.

15 תנן התם שנינו שם במשנה: סלע שנפסלה מלשמש כמטבע והתקינה שיהא שוקל בה משקלות — טמאה משום שהיא כלי כשאר המשקלות ומקבלת טומאה. עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? לסלע — שני דינרים מחצית מערכה, פחתה פחות מכן — יקוץ יקצוץ וישתמש במתכת, אבל לא במטבע.

16 ושואלים: אם פחתה יתר על כן מאי מה יהא הדין? אמר רב הונא: פחות מכן — יקוץ. יתר על כן — גם כן יקוץ. ר' אמי אמר: פחות מכן — יקוץ, יתר על כן — יקיים, מפני שאי אפשר לטעות עוד במטבע זו שהתקטנה עד כדי כך.

17 מיתיבי מקשים:

18 יתר על כן מוכרה בשויה, מאי לאו האם לא הכוונה שפחתה יותר מכדי אונאתה? ודוחים: לא, "יתירה" כוונתו: יתרה בערכה, דאכתי שעדיין לא פחתה בכדי אונאתה, וזו היא שמוכרה בשויה.

19 מתיבי מקשים: עד כמה תיפחת מטבע, ויהא רשאי לקיימה? בסלע שנפחת — עד שקל מחצית ערכו. מאי לאו האם לא הכוונה דפחית פורתא פורתא שפחת הסלע מעט מעט, ונמצא שאף שפחת עד כדי חצי שוויו שהוא הרבה יותר מכדי אונאה יכול לקיימו, ואין חוששים לטעות! ודוחים: לא, מדובר שם דנפיל לנורא ואפחות בחדא זימנא שנפל לאש ונפחת בפעם אחת ולכן אין מקום לטעות.

20 אמר מר החכם שמטבע שנפחתה הרבה, אם ירצה יקבנה ויתלנה בצואר בנו, או בצואר בתו. ורמינהו משליכים, מראים סתירה ממה ששנינו במקום אחר שמטבע שפחתה, לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו שברי מתכת, ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובצואר בתו, שמא יבואו להשתמש בה בטעות. אלא, או ישחוק, או יתוך יתיך את המתכת לחתיכות, או יקוץ או יוליך ויזרוק אותה לים המלח!

21 אמר ר' אלעזר, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב הונא אמר ר' אלעזר: לא קשיא אין זה קשה; כאן כשמותר — כשנקב את המטבע באמצע, שאז אין עוד מקום לטעות, כאן — מן הצד, שיש לחשוש שמא יבוא אדם ויחתוך את המטבע מסביב, וישתמש בה, ויטעה בה את הבריות.

22 א שנינו במשנה: עד מתי מותר להחזיר מטבע פחותה? בכרכים — עד שיראה לשולחני, בכפרים — עד ערבי שבתות. ושואלים: מאי שנא מה שונה הדין בענין סלע דמפליג שמחלק בין כרך לכפר, ומאי שנא ומה שונה הדין בענין טלית דלא מפליג שאינו מחלק?

23 אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין כאשר שנינו גם כן במשנתנו בענין טלית — בכרכין תנן שנינו אבל בכפר יכול להחזיר לאחר זמן. רבא אמר: יש הבדל בין טלית ומטבע. טלית, כל איניש קים ליה בגוה אדם יודע בה בערכה ובשוויה, ומן הסתם יאמרו לו מיד שהוטעה. סלע, כיון דלאו שלא כל איניש קים ליה בגוה אדם יודע בה אלא השולחני, הלכך על כן בכרכים דאיכא שיש שולחני במקום — זמנו עד שיראה לשולחני. בכפרים דליכא שאין שולחני — זמנו עד ערבי שבתות דסלקין לשוקא שהולכים לשוק ואז מתברר שהסלע אינו שוה כפי ששילמו בעדו.

24 ב שנינו במשנה: ואם היה מכירה — אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה ממנו. ושואלים: היכא היכן היה הדבר? אי אם בכרכין — הא הרי אמרת שהזמן הוא עד שיראה לשולחני. אי אם בכפרים — הא הרי אמרת עד ערבי שבתות!

25 אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן, שמקבל אפילו לאחר זמן מרובה. ומקשים: אי הכי, אימא סיפא אם כך, אמור את סופה של המשנה: אין לו עליו אלא תרעומת. ונברר: למאן למי יש תרעומת? אי אם לחסיד שקיבל אותה ממנו לפנים משורת הדין שלא קבולי ליקבלה מיניה יקבל ממנו, בחזרה ולא תרעומת תיהוי ליה ושלא תהיה לו תרעומת, שאם רוצה אדם לנהוג בחסידות יעמוד על חובתו, ומה טעם יתרעם על כך? אלא הכוונה היא להאיך לזה שקבלה, את המטבע, מיניה ממנו ומתרעם על שנתן לו אותה, הרי יש לשאול: ולבתר ולאחר שמקבלה מיניה ממנו מה תרעומת תיהוי ליה תהיה לו?

26 ומשיבים: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: הא הרי אחר שאינו חסיד, אף על פי שאין מקבלה הימנו — אין לו עליו אלא תרעומת. כלומר, אין לכפות על אחר לקבל מטבע זו, משום שאף שהמטבע היא בערכה, לא כל אדם רוצה להתעסק במטבע שיש בה חשש ופקפוק.

27 ב שנינו במשנה שמטבע זו נותנה למעשר שני, ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה. אמר רב פפא: שמע מינה למד מכאן מלשון משנתנו: האי מאן דמוקים אזוזי זה שעומד על המטבעות, כלומר, המקפיד שכל מטבע תהיה שלמה, ולא יהא בה פגם כלל, מיקרי נקרא נפש רעה. ומעירים: והני מילי הוא דסגי להו ודברים אלה אמורים כאשר המטבע עדיין מהלכת, נסחרת, שאז העומד על קבלת מטבעות מושלמות אינו אלא נפש רעה.

28 ומעירים: מסייע ליה לו דבר זה לדעת חזקיה, שאמר חזקיה: בא לפורטה, אם בא אדם לפרוט מטבע פגומה זו — פורטה בשויה, ומקבל בעדה מעט פחות פרוטות, לפי החסרון שחסרה. בא לחללה, להשתמש בה לחילול מעשר שני — מחללה ביפה, כאילו היתה מטבע יפה, שלמה.

29 ומבררים: מאי קאמר מה בעצם אמר? ומסבירים: הכי קאמר כך אמר: אף על פי שכשבא לפורטה לפרוטות, פורטה בשויה, שהיא שווה אז פחות מן הערך הנקוב עליה, מכל מקום כשהוא מחללה על מעשר שני — הריהו מחללה ביפה.

30 ושואלים: למימרא האם לומר מכאן שסבר חזקיה דמזלזלינן שמזלזלים אנו במעשר שני, לפדותו שלא בדיוק בשוויו? והאמר והרי אמר חזקיה עצמו: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, וכיון שכך אי אפשר לחללו, שאין מחללים על פחות משווה פרוטה, אומר: הוא, מעשר זה עצמו, וחומשו, שיש להוסיף חומש בשעת חילול מעשר, מחולל על מעות הראשונות על כסף קודם שכבר חיללתי בו מעשר שני קודם לכן. וטעמו — לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו, כלומר, לא יתכן שחילול המעשר היה מדוייק בתכלית, ומן הסתם הוסיף קצת על שווי המעשר, ולכן יכול לצרף לחשבון זה עוד כמות קטנה שהיא פחות משווה פרוטה. ומכאן למדים שחזקיה סבור שאין מזלזלים בחילול מעשר שני, שהרי לדעתו מוסיפים עוד עליו!

31 ומסבירים: מאי מה פירוש "ביפה", לא כפי שהבנו, אלא להיפך: בתורת יפה. כלומר, דתרי זילי לא מזלזלינן ביה ששני אופנים של זלזול אין מזלזלים בו. שאם כי מותר להשתמש במטבע זו לפדיון מעשר, אבל אין מחשיבים את ערכה אלא בשוויה הממשי, ולא על פי הערך הנקוב.

32 ג כיון שהוזכרו דברי חזקיה, דנים בהם לגופם. אמר חזקיה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: "הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות", לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו.

33 מיתיבי מקשים על כך מן המשנה: התרומה והביכורים שאכלם זר שאינו כהן חייבין עליהן מיתה, אם אכלם במזיד. ומוסיף חומש אם אכלם בשוגג, שצריך להוסיף ולשלם עוד חמישית כקנס שקצבה התורה.

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ג ע״א »