ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ז

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ח ע״א »

1 וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.

2 קָנָה – אַף עַל גַּב דְּלָא מָשַׁךְ, דְּכֵיוָן דְּלָא קָפֵיד – קָנָה, דְּכִי חֲלִיפִין דָּמֵי. וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה – דִּ״מְכוֹר לִי בְּאֵלּוּ״ קָאָמַר לֵיהּ. רַב אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא: ״מְכוֹר לִי בְּאֵלּוּ״ – קָנָה, וְאֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.

3 פְּשִׁיטָא: דָּמִים וְאֵין מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן – הָא קָאָמְרִינַן דְּקָנֵי, דְּכַחֲלִיפִין דָּמוּ. חֲלִיפִין וּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶן, מַאי?

4 אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁהָיָה תּוֹפֵשׂ פָּרָתוֹ וְעוֹמֵד, וּבָא חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: פָּרָתְךָ לָמָּה? לַחֲמוֹר אֲנִי צָרִיךְ. יֵשׁ לִי חֲמוֹר שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. פָּרָתְךָ בְּכַמָּה? בְּכָךְ וְכָךְ. חֲמוֹרְךָ בְּכַמָּה? בְּכָךְ וְכָךְ.

5 מָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה, וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל הַפָּרָה לִמְשׁוֹךְ אֶת הַחֲמוֹר עַד שֶׁמֵּת הַחֲמוֹר – לֹא קָנָה בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה.

6 שְׁמַע מִינַּהּ: חֲלִיפִין וּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶן – לֹא קָנָה.

7 אָמַר רָבָא: אַטּוּ חֲלִיפִין בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן, דְּלָא קָפְדִי? אֶלָּא כׇּל חֲלִיפִין מִיקְפָּד קָפְדִי וְקָנָה. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דַּאֲמַר לֵיהּ: חֲמוֹר בְּפָרָה וְטָלֶה, וּמָשַׁךְ אֶת הַפָּרָה וַעֲדַיִין לֹא מָשַׁךְ אֶת הַטָּלֶה, דְּלָא הָוֵה לֵיהּ מְשִׁיכָה מַעַלְיָא.

8 אָמַר מָר: ״מְכוֹר לִי בְּאֵלּוּ״ – קָנָה, וְיֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. לֵימָא סָבַר רַב הוּנָא מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין?

9 לָא, רַב הוּנָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה. מִלְּתָא דִּשְׁכִיחָא – גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן, וּמִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ מָר הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן, הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן הָכִי מַתְנֵינַן לַהּ: וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא, אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין.

10 בַּמֶּה קוֹנִין?

11 רַב אָמַר: בְּכִלְיוֹ שֶׁל קוֹנֶה. דְּנִיחָא לֵיהּ לְקוֹנֶה דְּלֶהֱוֵי מַקְנֶה קוֹנֶה, כִּי הֵיכִי דְּלִגְמַר וְלַקְנֵי לֵיהּ. וְלֵוִי אָמַר: בְּכִלְיוֹ שֶׁל מַקְנֶה, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר לְקַמַּן.

12 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא מִדִּסְקַרְתָּא לְרָבָא: וּלְלֵוִי, דְּאָמַר בְּכִלְיוֹ שֶׁל מַקְנֶה, הָא קָא קָנֵי אַרְעָא אַגַּב גְּלִימָא. אִם כֵּן, הָווּ לֵיהּ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת וְנִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת. וַאֲנַן אִיפְּכָא תְּנַן: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת!

13 אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה לֵוִי הָכָא, הֲוָה מַפֵּיק לְאַפָּךְ פּוּלְסֵי דְנוּרָא! מִי סָבְרַתְּ גְּלִימָא מַקְנֵה לֵיהּ? בְּהָהִיא הֲנָאָה דְּקָא מְקַבֵּל מִינֵּיהּ – גָּמַר וּמַקְנֵי לֵיהּ.

14 כְּתַנָּאֵי: ״וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ״. ״גְּאוּלָּה״ – זוֹ מְכִירָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא יִגָּאֵל״. ״תְּמוּרָה״ – זוֹ חֲלִיפִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ״.

15 ״לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ״. מִי נָתַן לְמִי? בּוֹעַז נָתַן לַגּוֹאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גּוֹאֵל נָתַן לְבוֹעַז.

16 תָּנָא: קוֹנִין בִּכְלִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי, אֲבָל בְּפֵירֵי – לָא. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ בְּפֵירוֹת. מַאי טַעְמָא דְּרַב נַחְמָן? אָמַר קְרָא ״נַעֲלוֹ״, נַעַל – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

17 מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אָמַר קְרָא: ״לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר״. לְרַב נַחְמָן נָמֵי, הָכְתִיב: ״לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר״! הַהוּא לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר, דְּנִיקְנִין בְּמִנְעָל. וְרַב שֵׁשֶׁת נָמֵי, הָכְתִיב: ״נַעֲלוֹ״! אָמַר לְךָ רַב שֵׁשֶׁת: מָה נַעֲלוֹ דָּבָר הַמְסוּיָּים – אַף כׇּל דָּבָר הַמְסוּיָּים, לְאַפּוֹקֵי חֲצִי רִמּוֹן וַחֲצִי אֱגוֹז, דְּלָא.

18 אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: כְּמַאן כָּתְבִינַן הָאִידָּנָא ״בְּמָנָא דְּכָשַׁר לְמִקְנְיָא בֵּיהּ״. ״בְּמָנָא״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר קוֹנִין בְּפֵירוֹת. ״דְּכָשַׁר״ – לְאַפּוֹקֵי מִדִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קוֹנִין

19 בְּמָרוֹקָא. ״לְמִקְנְיָא״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּלֵוִי, דְּאָמַר בְּכִלְיוֹ שֶׁל מַקְנֶה, קָא מַשְׁמַע לַן ״לְמִקְנְיָא״ וְלָא ״לְאַקְנוֹיֵי״. ״בֵּיהּ״ – רַב פָּפָּא אָמַר: לְמַעוֹטֵי מַטְבֵּעַ. וְרַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי אָמַר: לְמַעוֹטֵי אִיסּוּרֵי הֲנָאָה.

20 אִיכָּא דְּאָמְרִי: ״בֵּיהּ״ – אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי מַטְבֵּעַ. ״דְּכָשַׁר״ – אָמַר רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: לְמַעוֹטֵי אִיסּוּרֵי הֲנָאָה. אֲבָל מוֹרִיקָא לָא אִצְטְרִיךְ.

21 אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ וְכוּ׳. מַאי ״אֲסִימוֹן״? אָמַר רַב: מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ.

22 מֵיתִיבִי: אֵין מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן וְלֹא עַל מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ. מִכְּלַל דַּאֲסִימוֹן לָאו מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ! וְכִי תֵּימָא פָּרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ – וְהָא לָא תַּנָּא הָכִי: מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְחַלְּלִין. וְשָׁוִין שֶׁאֵין מְחַלְּלִין עַל מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ!

23 אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי אֲסִימוֹן – פּוּלְסָא. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי דּוֹסָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, רַבִּי דּוֹסָא – הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַאי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״ – לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר הַנִּצְרָר בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה.

24 כֵּיצַד: מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּירוֹת וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ ״נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּיה״.

25 סוֹף סוֹף, מַאן דִּשְׁדָא דְּלֵיקָה בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי! אֶלָּא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא תִּפּוֹל דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס. אִי מוֹקְמַתְּ לְהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – מָסַר נַפְשֵׁיהּ, טָרַח וּמַצֵּיל. וְאִי לָא – לָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ, טָרַח וּמַצֵּיל.

26 רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מְשִׁיכָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה. מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר קְרָא: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד.

27 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״מִיַּד״ – לְמַעוֹטֵי קַרְקַע, דְּלֵית בַּהּ אוֹנָאָה.

28 וְרֵישׁ לָקִישׁ, אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ״, ״אוֹ קָנֹה״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לִמְשִׁיכָה.

29 וְרַבִּי יוֹחָנָן: ״אוֹ קָנֹה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ, לְכִדְתַנְיָא: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר אַל תּוֹנוּ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְאַנָּה לוֹקֵחַ, נִתְאַנָּה מוֹכֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ קָנֹה אַל תּוֹנוּ״.

30 וְרֵישׁ לָקִישׁ: תַּרְתֵּי גָּמַר מִינֵּיהּ.

31 תְּנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. מוֹכֵר הוּא דְּמָצֵי הָדַר בֵּיהּ, לוֹקֵחַ לָא מָצֵי הָדַר בֵּיהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מָעוֹת קוֹנוֹת – מִשּׁוּם הָכִי מוֹכֵר מָצֵי הָדַר בֵּיהּ, לוֹקֵחַ לָא מָצֵי הָדַר בֵּיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מָעוֹת אֵינָן קוֹנוֹת – לוֹקֵחַ נָמֵי לִיהְדַּר בֵּיהּ!

32 אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – לָא קָאָמֵינָא, כִּי קָאָמֵינָא – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן.

33 בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ – הַיְינוּ דְּאִיכָּא בֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין כָּךְ תִּקְנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, רַבָּנַן אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא.

34 תְּנַן: אֲבָל אָמְרוּ, מִי שֶׁפָּרַע מִדּוֹר הַמַּבּוּל – הוּא עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִיבּוּרוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מָעוֹת קוֹנוֹת – מִשּׁוּם הָכִי קָאֵי בַּ״אֲבָל״, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מָעוֹת אֵינָן קוֹנוֹת, אַמַּאי קָאֵי בַּ״אֲבָל״? מִשּׁוּם דְּבָרִים.

35 וּבִדְבָרִים מִי קָאֵי בַּ״אֲבָל״? וְהָתַנְיָא,

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ז

1 ויש לו עליו אונאה.

2 ומסבירים: קנה — אף על גב אף על פי שלא משך, שמכיון שלא קפיד הקפיד על הסכום — הרי הוא קנה, כיון דכי חליפין דמי שהדבר נחשב כעין חליפין, ויש לו עליו אונאה כי "מכור לי באלו" קאמר ליה אמר לו, שהיתה כאן לשון מכר, ומכר פירושו במחיר מקובל. ואילו רב אבא אמר רב הונא סבור כי אם אמר "מכור לי באלו" — קנה, ואין לו עליו אונאה, שעשה כאן כקנין חליפין גמור. ומעתה באים לדון בפרטי הלכות אלה.

3 פשיטא פשוט, מובן מאליו שדמים ואין מקפיד עליהן, כלומר, כשמוכר דבר בדמים, אבל איננו מקפיד עליהם שיהא המחיר מדוייק כערך הקניה — הא קאמרינן דקני הרי אמרנו שהוא קונה מיד, שכחליפין דמו הם נחשבים. עשה חליפין ומקפיד עליהן שיהא הערך שווה, מאי מה יהא הדין?

4 אמר רב אדא בר אהבה: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: הרי שהיה תופש פרתו ועומד, ובא חבירו ואמר לו: פרתך למה עומדת כאן? אמר בעל הפרה: לחמור אני צריך. ואמר החבר: יש לי חמור שאני נותן לך. והוא שאל: פרתך בכמה. ענה לו בעל הפרה: בכך וכך. ושאל בעל הפרה: חמורך בכמה? וענה בעל החמור בכך וכך.

5 אם משך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור — לא קנה בעל החמור את הפרה, אף שלכאורה היה כאן קנין חליפין, ובחליפין כשצד אחד מושך את החפץ נגמר בכך הקנין כולו.

6 שמע מינה למד מכאן כי חליפין ומקפיד עליהן — לא קנה. שהרי כאן לא הסתפקו בהחלפת פרה בחמור, אלא העריכו את שוויים של אלה, כיון שמקפידים על הערך אין הקנין נגמר עד שימשכו שניהם.

7 אמר רבא: אטו האם חליפין שבתורה בשופטני עסקינן, דלא קפדי בטפשים בשוטים עוסקים אנו, שאין הם מקפידים כלל על הערך, ובלבד שיחליפו חפצים? אלא בכל חליפין מיקפד קפדי מקפידים ו"קנה" ששנינו משמעו שבקנין נגמרו החליפין, ואת המחיר ישלים אחר כך. והכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שאמר ליה לו: הרי לך חמור בפרה וטלה, ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה, שלא הוה ליה היתה כאן עדיין משיכה מעליא מעולה, גמורה.

8 אמר מר החכם בענין שעסקנו בו קודם "מכור לי באלו" — קנה ויש לו עליו אונאה. ושואלים: לימא סבר האם לומר על בסיס הלכה זו שסבור רב הונא שמטבע נעשה חליפין?

9 ודוחים: לא, רב הונא סבר לה סבור הוא כשיטת ר' יוחנן שאמר: דבר תורה מעות קונות. ומפני מה אמרו משיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. וכיון שרק גזירת חכמים היא, מלתא דשכיחא דבר שמצוי — גזרו בה רבנן בו חכמים, ומלתא דלא שכיחא ודבר שאינו מצוי — לא גזרו בה רבנן בו חכמים, ומכירה בצורה זו שהיא כעין חליפין — אינה שכיחה, ונשארה כדין תורה, שמעות קונות. אמר ליה לו מר הונא בריה בנו של רב נחמן לרב אשי: אתון, הכי מתניתו לה אתם, כך אתם שונים לומדים את הענין הזה, אנן הכי מתנינן לה אנחנו כך שונים את הענין, כלומר, לא כמסקנה, אלא במפורש: וכן אמר רב הונא: אין מטבע נעשה חליפין.

10 א כיון שדובר בקנין חליפין, שאלו: במה קונין, כלומר, מה הוא האופן המקובל שבו מחזיקים חפץ מסויים כדי שיתקיים בכך קנין חליפין?

11 רב אמר: קונים בכליו של קונה. כלומר, הקונה נותן למוכר חפץ, וכאשר המוכר מושך את החפץ וקונה אותו לעצמו נגמרה על ידי כך פעולת הקנין. וטעמו — דניחא ליה שנוח לו לקונה דלהוי שיהא המקנה כקונה את החפץ כי היכי דלגמר ולקני ליה כדי שיגמור בלבו ויקנה לו. ולוי אמר: קונים בכליו של מקנה, שהוא נותן את החפץ שימשכנו הקונה, כדבעינן למימר לקמן כפי שאנחנו רוצים לומר לפנינו, בהמשך הדיון.

12 אמר ליה לו רב הונא מן המקום דסקרתא לרבא: ולשיטת לוי שאמר שקונים בכליו של מקנה, אם היה זה מקרה של קנין קרקע בחליפין הא קא קני ארעא הרי נמצא שקנה קרקע אגב גלימא אגב גלימה, שהרי הקונה מושך את הגלימה וקונה אותה, ואגב כך נקנית לו גם הקרקע, ואם כן הוו ליה הרי זה מקרה שבו נכסים שיש להן אחריות כגון קרקע ונקנים עם נכסים שאין להן אחריות. ואנן איפכא תנן ואנו ההיפך שנינו במשנה: נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות!

13 אמר ליה לו: אי הוה אילו היה לוי שהקשית עליו הכא כאן, הוה מפיק לאפך פולסי דנורא היה מוציא אליך שבטים של אש להלקותך בהם, על השאלה הבלתי הוגנת! מי סברת גלימא האם סבור אחה שבשעת הקנין גלימה ממש הוא מקנה ליה לו? אינו כן, אלא בההיא באותה הנאה דקא שהוא מקבל מיניה ממנו — הריהו גמר ואקני ליה גומר ומקנה לו, שאין קבלת החפץ כקניית שאר הנכסים בקניין אגב, אלא שעשה קנין ומקנה גם דברים אחרים.

14 ומעירים, מחלוקת רב ולוי היא כתנאי כמחלוקת תנאים שנחלקו כבר בשאלה זו: שהכתוב אומר "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו" רות ד, ז. ומסבירים: "גאולה" זו מכירה, וכן הוא אומר: "לא ימכר ולא יגאל" ויקרא כז, כח. "תמורה" — זו חליפין, וכן הוא אומר "לא יחליפנו ולא ימיר אתו" שם י.

15 בהמשך נאמר "לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו", ויש לברר מי נתן למי? ומשיבים: בועז הקונה נתן לגואל שהוא המקנה המוכר שכך נעשה קנין. ר' יהודה אומר: גואל נתן לבועז, ואם כן נמצא שהיתה כבר מחלוקת תנאים בכליו של מי נעשה הקנין.

16 ב תנא שנה החכם: קונין קנין חליפין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה. אמר רב נחמן: לא שנו שדי לקנין חליפין אף דבר שאינו שווה פרוטה, אלא בכלי שבו עושים חליפין, אבל בפירי בפירות — לא. רב ששת אמר: אפילו בפירות. ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם של רב נחמן — אמר קרא הכתוב "נעלו" רות ד, ז ומכאן נלמד: נעל — אין כן, וכל דבר הדומה לנעל שהוא כלי, מידי אחרינא דבר אחר שאיננו כלי — לא נעשה בו קנין.

17 מאי טעמיה מה טעמו של רב ששת — אמר קרא הכתוב: "לקים כל דבר" שם. ושואלים: לרב נחמן נמי גם כן, הכתיב הרי נאמר "לקים כל דבר"! ומשיבים: הכתוב ההוא כוונתו: לקים כל דבר, שנקנין כל הדברים במנעל. ושואלים מצד אחר: ורב ששת נמי גם כן הכתיב הלא נאמר "נעלו"! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רב ששת, כך יש ללמוד מכאן: מה נעלו דבר המסויים שהוא שלם ומוגדר לעצמו אף כל דבר המסויים, לאפוקי להוציא חצי רמון וחצי אגוז שאין הם בגדר דבר מסויים ולכך לא עושים בכעין זה קנין חליפין, ואולם ברימון ואגוז שלם אכן אפשר לעשות.

18 אמר רב ששת בריה בנו של רב אידי: כמאן כתבינן האידנא כדעת מי כותבים אנו כיום בשטרות, שנעשה הקנין "במנא דכשר למקניא ביה" "בכלי הכשר לקנות בו". ומסבירים: "במנא" "בכלי" מדגישים זאת כדי לאפוקי להוציא מדברי רב ששת שאמר קונין בפירות. "דכשר" — הרי זה בא לאפוקי להוציא מדעת שמואל, שאמר קונין

19 במרוקא גרעיני תמרים המשמשים למרק ולהחליק בהם קלף, למקניא לקנות בו — לאפוקי להוציא מדברי לוי, שאמר שהקנין נעשה בכליו של מקנה, על כן קא משמע לן השמיע לנו בלשון זו "למקניא" "לקנות" ולא "לקנויי" "להקנות". המלה "ביה" "בו" שבשטר, רב פפא אמר: דבר זה בא למעוטי למעט מטבע שאין עושים בו חליפין. ורב זביד אמר, ואיתימא ויש אומרים שרב אשי הוא זה שאמר: למעוטי למעט איסורי הנאה.

20 איכא דאמרי יש שאומרים שבאופן אחר הסבירו את הלשון: "ביה", אמר רב פפא: הרי זה בא למעוטי למעט מטבע שאי אפשר לעשות בו קנין חליפין. והמלה "דכשר" שבשטר, אמר רב זביד ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב אשי, מילה זו באה למעוטי למעט איסורי הנאה. אבל מוריקא שמיעטנו בלשון קודמת בביאור זה לא אצטריך הוצרך לומר שאין עושים בו קנין, כיון שאינו חשוב כלל.

21 א ומעתה שבים לפרש את המשנה לגופה. שנינו במשנה שאסימון קונה את המטבע. ושאלו: מאי מה פירוש "אסימון"? אמר רב: הכוונה היא למעות הניתנות בסימן לבית מרחץ. שהיה בית המרחץ מחלק סימנים מסויימים כעין כרטיסי כניסה ואחר כך היו משלמים עבורם, והם עצמם אינם מטבעות.

22 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו במשנה: אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ. מכלל הדברים אתה למד שאסימון לאו לא מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ! וכי תימא פרושי קמפרש ואם תאמר כי מפרש הוא באותה משנה ומסביר מה הוא אסימון — והא והרי לא תנא הכי שנה החכם כך, שהרי שנינו במשנה אחרת: מחללין מעשר שני על אסימון, אלו דברי ר' דוסא. וחכמים אומרים: אין מחללין. ושוין כולם בדעתם שאין מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ, ואם כן ברור שאין האסימון מעות הניתנות לבית המרחץ!

23 אלא אמר ר' יוחנן יש לומר פירוש אחר: מאי מה הוא אסימון — פולסא, עיגול מתכת העשוי לצורך מטבע שעדיין לא נטבעה עליו צורה. ומעירים: ואזדא והולך ר' יוחנן לטעמיה לטעמו, לשיטתו בפירוש זה, שאמר ר' יוחנן במקום אחר: ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, שיש להם שיטה בסיסית אחת, ר' דוסא — הא דאמרן זו שאמרנו, שלדעתו אסימון דינו כמטבע. שיטת ר' ישמעאל מאי היא מה הוא — דתניא שכן שנינו בברייתא: מה שנאמר "וצרת הכסף בידך" דברים יד, כב — הרי זה בא לרבות כל דבר הנצרר ביד, שיש לו ערך כספי, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: לרבות כל דבר שיש עליו צורה. הרי שר' עקיבא סבור שצריך מטבע טבועה דווקא, ולדעת ר' ישמעאל אפילו אסימון כשר.

24 ב שנינו במשנה הסבר כיצד נעשה קנין — שאם משך הקונה הימנו ממנו, מן המוכר, פירות ולא נתן לו מעות — אינו יכול לחזור בו, אבל לאחר נתינת מעות בלבד יכול לחזור בו. וכאן מקומה של המחלוקת שהוזכרה כבר קודם בדרך אגב. אמר ר' יוחנן: דבר תורה, מעיקר דין התורה מעות קונות, וכשנותן כסף — מיד נקנה החפץ למשלם ומפני מה אמרו חכמים שמשיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו המוכר אחרי שקיבל את הכסף נשרפו חטיך בעלייה ונמצא הקונה נפסד. ומשום כך תיקנו שלא יגמר הממכר עד שמקבל הקונה את גוף החפץ עצמו.

25 ושואלים: ולולא תקנה זו מה בעצם ההפסד? סוף סוף, מאן דשדא מי שהטיל את הדליקה בעי שלומי צריך לשלם, ואם כן ישלם לקונה, ואינו מפסיד איפוא! אלא כך יש לומר: גזירה היא שגזרו חכמים מתוך החשש שמא תפול דליקה באונס ולא באשמת מישהו. אי מוקמת להו ברשותיה אם מעמיד אתה אותו, את החפץ, ברשותו של המוכר הריהו מסר נפשיה, טרח ומציל ימסור את נפשו, יטרח ויציל, שהרי את שלו הוא מציל. ואי ואם לא, שהחטים עכשיו שייכות לקונה — לא מסר נפשיה טרח ומציל ימסור את נפשו לטרוח ולהציל, זו שיטת ר' יוחנן.

26 ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה, שדין המשיכה דין תורה הוא, ולא תקנת חכמים בלבד. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ריש לקיש, מהיכן למד? ומשיבים: אמר קרא הכתוב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" ויקרא כה, יד, וכוונתו: דבר הנקנה מיד ליד, משמע: משיכה.

27 ור' יוחנן אמר: "מיד" שנאמר אין כוונתו מיד ליד ממש, ובא רק למעוטי למעט קרקע דלית שאין בה אונאה, שהרי אינה עוברת מיד ליד כלל.

28 ושואלים: וריש לקיש מה עונה הוא על הסבר זה? ומשיבים: אכן, גם הוא מפרש שבקרקע אין הונאה, אלא לדעתו אם כן לכתוב קרא שיאמר הכתוב "וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו", "או קנה" למה לי? שמע מינה למד מכאן שבא הדבר ללמדנו דין משיכה.

29 ושואלים: ור' יוחנן "או קנה" מאי עביד ליה מה עושה הוא בו, כיצד מפרש הוא אותו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא נחוץ לו הדבר לכפי ששנינו בברייתא: ממה שנאמר "וכי תמכרו ממכר אל תונו" אין לי ללמוד אלא למקרה בו נתאנה רומה הלוקח, ואולם אם נתאנה רומה המוכר מנין? — תלמוד לומר: "או קנה אל תונו", לומר, גם כשקונים אסור להונות את המוכר.

30 ושואלים: וריש לקיש מה אומר הוא על הלכה זו? ומשיבים: תרתי גמר מיניה שני דברים לומד הוא מכאן, גם לענין אונאת המוכר, וגם לענין דרך הקניה.

31 תנן שנינו במשנתנו, ר' שמעון אומר: כל שהכסף בידו ידו על העליונה. ומכאן נלמד כי המוכר הוא דמצי הדר ביה שיכול לחזור בו, ואילו הלוקח לא מצי הדר ביה יכול לחזור בו. ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שמעות קונות — משום הכי כך המוכר מצי הדר ביה יכול לחזור בו ואילו הלוקח לא מצי הדר ביה יכול לחזור בו, שכדברי ר' יוחנן עשו תקנה במשיכה רק לטובתו של הקונה כדי שלא יפסיד את סחורתו, אבל המעות נקנו מיד. אלא אי אמרת אם אומר אתה בכלל שמעות אינן קונות — אם כן הלוקח נמי ליהדר ביה גם כן יחזור בו!

32 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ריש לקיש: אליבא על פי שיטת ר' שמעון — לא קאמינא אין אני אומר, כי קאמינא כי אומר אני הרי זה אליבא דרבנן על פי שיטת חכמים.

33 ושואלים: בשלמא נניח לשיטת ריש לקיש — היינו דאיכא זהו ההבדל שישנו בין ר' שמעון לרבנן וחכמים שנחלקו בדבר קנין מעות, אלא לשיטת ר' יוחנן, מאי איכא מה יש, מה ההבדל בין ר' שמעון וחכמים? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם מחלוקת בנושא שאמר רב חסדא. שאמר רב חסדא: כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, שכל עוד לא היתה משיכה יכול גם הלקוח לחזור בו. ר' שמעון לית ליה אין לו, אינו מקבל את שיטת רב חסדא, ואילו רבנן אית להו יש להם, מקבלים את דברי רב חסדא

34 תנן שנינו במשנתנו: אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שמעות קונות — משום הכי קאי כך עומד זה שחזר מדיבורו בקללה זו של "אבל", אלא אי אמרת אם אומר אתה שמעות אינן קונות, אמאי קאי מדוע עומד הוא בקללה של "אבל"? ומשיבים: משום דברים, מפני שהבטיח לקנות ולא עמד בדיבורו.

35 ושואלים: וכשחוזר בו מדברים בלבד, מבלי שעשה כל מעשה קנין מי קאי האם עומד הוא בקללה זו של "אבל" מי שפרע? והתניא והרי שנינו בברייתא:

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ח ע״א »