ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ו

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ז ע״א »

1 וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן מְחוּלָּלִין עַל מְעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת. טַעְמָא דְּאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת, הָא אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מָעוֹת – לַיקְנֵי לְהוּ לְאִידַּךְ בִּמְשִׁיכָה וּפָרֵיק, דְּהָכִי עֲדִיף, דְּהָוֵה לֵיהּ נֻכְרַאי.

2 וְאִי אָמְרַתְּ מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין: נִיקְּנוֹ לֵיהּ מָעוֹת לְהַיְאךְ אַגַּב סוּדָר, וְלִפְרוֹק! דְּלֵית לֵיהּ סוּדָר. וְנַקְנִינְהוּ נִהֲלֵיהּ אַגַּב קַרְקַע! דְּלֵית לֵיהּ קַרְקַע.

3 וְהָא עוֹמֵד בַּגּוֹרֶן קָתָנֵי! בְּגוֹרֶן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִיכְּפַל תַּנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן גַּבְרָא עַרְטִילַאי דְּלֵית לֵיהּ וְלָא כְּלוּם? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: אֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. שְׁמַע מִינַּהּ.

4 וְאַף רַב פָּפָּא הֲדַר בֵּיהּ. כִּי הָא דְּרַב פָּפָּא הֲווֹ לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי דִּינָרֵי בֵּי חוֹזָאֵי, אַקְנִינְהוּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא אַגַּב אַסִּיפָּא דְּבֵיתֵיהּ. כִּי אֲתָא, נְפַק לְאַפֵּיהּ עַד תְּווֹךְ.

5 וְכֵן אָמַר עוּלָּא: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. וְכֵן אָמַר רַב אַסִּי: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין.

6 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: הֲרֵי שֶׁהָיוּ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, וְאָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת וַאֲפַרְנְסֵם, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ יָפֶה דִּינָר וּטְרֵיסִית מִמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי. אִם יֵשׁ לוֹ מָעוֹת – מוּתָּר, וְאִם לָאו – אָסוּר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, הָוְיָא לֵיהּ הַלְוָאָה, וְאָסוּר! אִשְׁתִּיק.

7 אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּפְרוּטָטוֹת שָׁנוּ, דְּלֵיכָּא עֲלַיְיהוּ טִבְעָא. וְאִידֵּי וְאִידֵּי פֵּירָא הָווּ, וּמִשּׁוּם הָכִי נִקְּנוֹ בַּחֲלִיפִין. אֲמַר לֵיהּ: אִין, דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: יָפֶה דִּינָר וּטְרֵיסִית, וְלָא קָתָנֵי: דִּינָר יָפֶה וּטְרֵיסִית. שְׁמַע מִינַּהּ.

8 רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם בְּדָמִים וּבִפְרוּטָטוֹת, כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ, נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר: הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ.

9 תָּא שְׁמַע: כׇּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – נִתְחַיֵּיב זֶה בַּחֲלִיפִין. כׇּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר, מַאי נִיהוּ – מַטְבֵּעַ, וּשְׁמַע מִינַּהּ מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין!

10 אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר:

11 כׇּל הַנִּישּׁוֹם דָּמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה נִתְחַיֵּיב זֶה בַּחֲלִיפִין.

12 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כֵּיצַד? הֶחְלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר. שְׁמַע מִינַּהּ.

13 וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא – מַטְבֵּעַ, מַאי ״כֵּיצַד״? הָכִי קָאָמַר, וּפֵירֵי נָמֵי עָבְדִי חֲלִיפִין, כֵּיצַד – הֶחְלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר.

14 הָנִיחָא לְרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר פֵּירֵי עָבְדִי חֲלִיפִין, אֶלָּא לְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר: כְּלִי – אִין, אֲבָל פֵּירֵי לָא עָבְדִי חֲלִיפִין, מַאי ״כֵּיצַד״?

15 הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ דָּמִים שֶׁהֵן כַּחֲלִיפִין, כֵּיצַד? הֶחְלִיף דְּמֵי שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ דְמֵי חֲמוֹר בְּשׁוֹר.

16 מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ: נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּיה.

17 וּמִלְּתָא דִּשְׁכִיחָא – גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. מִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

18 וּלְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר מְשִׁיכָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה, הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב שֵׁשֶׁת, מְתָרֵץ לַהּ כְּרַב שֵׁשֶׁת.

19 אֶלָּא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר: פֵּירֵי לָא עָבְדִי חֲלִיפִין וּמַטְבֵּעַ לָא קָנֵי, הֵיכִי מְתָרֵץ לַהּ? עַל כֻּרְחָךְ כְּרַב שֵׁשֶׁת מְתָרֵץ לַהּ.

20 תְּנַן: כׇּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וַאֲפִילּוּ כִּיס מָלֵא מָעוֹת בְּכִיס מָלֵא מָעוֹת! תַּרְגְּמָא רַב אַחָא: בְּדִינָר אַנְיָקָא וַאֲנִיגְרָא, אֶחָד שֶׁפְּסָלַתּוּ מַלְכוּת, וְאֶחָד שֶׁפְּסָלַתּוּ מְדִינָה.

21 וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת – מִשּׁוּם דְּלָא סָגֵי כְּלָל. אֲבָל פְּסָלַתּוּ מְדִינָה, דְּסָגֵי לֵיהּ בִּמְדִינָה אַחֲרִיתִי – אֵימָא אַכַּתִּי מַטְבֵּעַ הוּא וְאֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין.

22 וְאִי אַשְׁמְעִינַן פְּסָלַתּוּ מְדִינָה – מִשּׁוּם דְּלָא סָגֵי לֵיהּ לָא בְּצִנְעָא וְלָא בְּפַרְהֶסְיָא. אֲבָל פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת, דְּסָגֵי לֵיהּ בְּצִנְעָא – אֵימָא אַכַּתִּי מַטְבֵּעַ הוּא, וְאֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. צְרִיכָא.

23 אָמַר רַבָּה אָמַר רַב הוּנָא: ״מְכוֹר לִי בְּאֵלּוּ״, קָנָה,

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ו

1 וחוזר ואומר: הרי הן הפירות הללו שהם עכשיו שלך מחוללין על מעות שיש לי בבית. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא שאין בידו מעות, הא הרי אם יש בידו מעות — ליקני להו לאידך שיקנה אותם לאחר, לחבירו את המעות הללו במשיכה ופריק ויפדה דהכי שכך עדיף, דהוה ליה נכרי שהרי הוא זר ואינו צריך להוסיף חומש, וכך נראה הדבר פחות כהערמה על המעשר.

2 ואי אמרת ואם אומר אתה שמטבע נקנה בחליפין הרי יכול להעביר לו את הכספים בדרך זו: ניקנו ליה שיקנו לו את המעות להיאך לההוא, לחבירו אגב סודר, שהרי יכול לעשות קנין חליפין עם החבר על ידי סודר, ויקנו את המעות לחבר, ולפרוק ויפדה! ומשיבים: מדובר באופן דלית ליה שאין לו סודר. ושואלים: ונקנינהו נהליה ושיקנה אותם, את המעות לו אגב קרקע! ומשיבים: דלית ליה שאין לו קרקע.

3 ומקשים: והא והרי עומד בגורן קתני שנה! ודוחים: מדובר באופן שעומד בגורן שאינו שלו. על סדרת תירוצים זו מקשים: ואיכפל וכי יתאמץ התנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה להשמיענו לשנות לנו מקרה באדם ערום שאין לו ולא כלום? כלומר, אין זה מסתבר לפרש את הברייתא שתהא רק במקרה יוצא דופן כגון זה, ומן הסתם אין הסבר זה אמיתי. אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שאין מטבע נקנה בחליפין. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

4 ומספרים: ואף רב פפא הדר ביה חזר בו מדעתו לגבי קנין מטבע בחליפין. כי הא כמו מעשה זה שרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי בי חוזאי היו לו שנים עשר אלף דינרים בהלוואה בבית חוזאי, אקנינהו הקנה אותם לשליחו רב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה סף הבית שלו כדי שהשליח יוכל לשאת ולתת ולתבוע את הכספים לעצמו, שאם יהא שליח בלבד יצטרך להתיעץ במשלח, ולמעשה יתכן שלא יצליח בשליחותו. משמע שאף הוא סבר שאין אפשרות להקנות לו את הכספים בחליפין. ומספרים, כי אתא כאשר בא, חזר רב שמואל בר אחא עם הכסף שמח כל כך רב פפא עד שנפק לאפיה יצא לפניו, הלך לקראתו עד המקום תווך לקבל את פניו.

5 וכן אמר עולא: אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רב אסי: אין מטבע נעשה חליפין, וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אין מטבע נעשה חליפין.

6 איתיביה הקשה לו רב אבא לעולא ממה ששנינו: הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו שכר שחייב להם כשהיה בשוק, ואמר לשולחני: תן לי בשוה דינר מעות קטנות יותר ואפרנסם ואשלם להם ואני אעלה לך אשלם לך אחר כך יפה שווה דינר וטריסית מטבע קטנה ממעות שיש לי בביתי. אם יש לו מעות בבית באותה שעה — מותר. לפי שאין זו קרויה הלוואה וממילא אין התוספת נחשבת כריבית, ואם לאו לא — הלוואה היא זו, ואסור משום ריבית. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שאין מטבע נעשה חליפין, אם כן אינך יכול לומר שנעשו פה רק חליפין של מטבעות עם השולחני אלא הויא ליה הרי זו הלואה, ואסור! אשתיק שתק עולא.

7 אמר רב אבא לעולא, בנסיון לתרץ את הקושיה: דלמא אידי ואידי שמא זה וזה, הכספים שהיו בביתו והכספים שלקח בפרוטטות, שהן פרוטות קטנות מאד שנו דליכא עלייהו טבעא שאין עליהן טביעה, ואידי ואידי פירא הוו ואלה ואלה פירות הן ומשום הכי כך נקנו בחליפין. אמר לו עולא: אין כן זו באמת הכוונה, דיקא נמי מדוייק גם כן תירוץ זה מסגנון הדברים דקתני ששנה יפה דינר וטריסית ולא קתני ולא שנה דינר יפה וטריסית. משמע שאין מדובר במטבעות ממש, אלא בשוויים של מטבעות. מסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן הוא.

8 רב אשי אמר: לעולם יכול אתה לומר שאין כאן ענין של חליפין אלא בדמים. ומדובר כאן בפרוטטות, ואת הקושיה יש לתרץ כך: כיון דאית ליה שיש לו כסף בביתו נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שאין זו קרויה הלוואה, ומשום כך אין כאן חשש ריבית.

9 ומציעים עוד פתרון לבעיה: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה — נתחייב זה הצד האחר בחליפין. ומעתה נברר את משמעות הדברים: כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו מה הוא הדבר הזה הנעשה מחיר עבור דברים אחרים, בוודאי הכוונה — מטבע, ואם כן שמע מינה למד מכאן כי מטבע נעשה חליפין!

10 אמר רב יהודה: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין את הדברים:

11 כל הנישום דמים באחר, כל דבר שמעריכים את מחירו כאשר מחליפים אותו, כלומר מטלטלים, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין.

12 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לפרש, מדקתני סיפא מכיון ששנה בסופה של אותה ברייתא: כיצד? — החליף שור בפרה או חמור בשור. ומעירים: אכן שמע מינה למד מכאן שזו הכוונה שמדובר בברייתא במטלטלים ולא בכספים.

13 ושואלים: ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא ולפי מה שעלה בדעתו מתחילה שהכוונה היא למטבע, מאי מה משמעה של לשון "כיצד" זו? והלא לכאורה ברור שאי אפשר לפרש שמדובר במטבע! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר ופירי נמי עבדי ופירות גם כן עושים חליפין ולא רק מטבעות, כיצד? — החליף שור בפרה או חמור בשור.

14 ושואלים: הניחא זה נוח לשיטת רב ששת, שאמר שפירי עבדי פירות עושים חליפין, אלא לרב נחמן שאמר: כלי — אין כן עושה חליפין, אבל פירי לא עבדי פירות אינם עושים חליפין, מאי מה פירוש "כיצד"?

15 ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: יש דמים שהן כחליפין, פעמים שמקח בדמים דינו כחליפין, כיצד? — החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור.

16 ושואלים: מאי טעמיה מה טעמו של רב נחמן? ומשיבים: סבר לה סבור הוא כשיטת ר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן: דבר תורה, כלומר, על פי עיקר דין תורה מעות קונות וכיון ששילם הקונה במעות — נגמר הקנין. ומפני מה אמרו חכמים שמשיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו המוכר לקונה נשרפו חטיך בעלייה לאחר שנתת את הכסף, ונמצא הקונה נפסד, ועל כן תיקנו שכל עוד גוף החפץ לא בא לידי הלוקח אין הקנין גמור.

17 ומעתה, מלתא דשכיחא דבר שמצוי — גזרו ביה רבנן בו חכמים גזירה זו שיגמר המקח רק במשיכה, אבל מלתא דלא שכיחא דבר שאינו מצוי לא גזרו ביה רבנן בו חכמים, וקנין כזה שקנה מטלטלין בדמי מטלטלין דבר שאינו מצוי הוא, ולכן דנים בו כדין תורה, ונגמר הקנין עם נתינת הכסף.

18 ושואלים: ולדעת ריש לקיש שאמר שמשיכה מפורשת מן התורה, ומעות עצמן אינן קונות, אם כן, הניחא זה נוח אי סבר לה אם סבור הוא כדעת רב ששת בקנין פירות בחליפין, הרי מתרץ לה מיישב הוא אותה, את הברייתא, כרב ששת.

19 אלא אי סבר לה אם סבור הוא כשיטת רב נחמן, שאמר: פירי לא עבדי פירות אינם עושים חליפין ומטבע לא קני אינו קונה, אם כן היכי מתרץ לה איך הוא מיישב אותה? ומשיבים: על כרחך עליך לומר כי כרב ששת הוא מתרץ מיישב אותה, ולא באופן אחר.

20 תנן שנינו במשנה: כל המטלטלין קונין זה את זה. ואמר ריש לקיש: אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, משמע שיש קנין חליפין במעות! ודוחים: תרגמא הסבירה רב אחא: בדינר אנקא ואניגרא בדינרים פסולים שאינם נחשבים ככסף, ואין בהם אלא ערך המתכת היקרה שבהם, שאחד שפסלתו מלכות, שהמלך גזר שלא ישתמשו יותר במטבע זה ואחד שפסלתו המדינה שבני מדינה זו אינם רוצים להשתמש בו.

21 ופוצריכא וצריך לומר בשני המקרים: דאי אשמועינן שאם היה משמיע לנו רק במטבע שפסלתו מלכות הייתי אומר שהדין כן משום דלא סגי שאיננו הולך, עובר לסוחר כלל, שהרי המלך גזר ואסר את שימושו. אבל פסלתו מדינה, דסגי ליה שהוא הולך, עובר לסוחר במדינה אחריתי אחרת — אימא אכתי אמור שעדיין מטבע הוא ואין מטבע נקנה בחליפין.

22 ואי אשמועינן ואם היה משמיע לנו פסלתו מדינה, משום דלא סגי ליה שאינו עובר לסוחר באותו מקום לא בצנעא ולא בפרהסיא, שהרי בני המדינה מסרבים להשתמש בו, אבל פסלתו מלכות דסגי ליה בצנעא שהוא מהלך, נקנה, בצינעה — אימא אכתי אמור שמא עדיין מטבע הוא ואין מטבע נקנה בחליפין, על כן צריכא נצרכה לומר בשניהם.

23 א אמר רבא בר רב הונא, אמר אדם לחבירו: "מכור לי חפץ שלך באלו הכספים שבידי ", ולא שאל המוכר כמה כספים הם — הרי זה קנה במה שנתן לו, שנגמר המקח על ידי כך,

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ז ע״א »