ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ט

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ׳ ע״א »

1 ״נְטוּשִׁים״ דִּבְעַל כׇּרְחָן, דִּכְתִיב: ״וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ״ – אַפְקַעְתָּא דְמַלְכָּא. ״רְטוּשִׁים״ דְּמִדַּעְתָּן, דִּכְתִיב: ״אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה״.

2 תָּנָא: וְכוּלָּם שָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַשְּׁבוּיִין, הַשְׁתָּא זָרִיז וְנִשְׂכָּר הֲוָה, מַאי דְּאַשְׁבַּח מִיבַּעְיָא? אֶלָּא אַרְטוּשִׁים – וְהָא ״מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ״ קָתָנֵי!

3 אֶלָּא אַנְּטוּשִׁים. לְמַאן? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן – הָא אָמְרִי מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. אִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – הָא אָמַר שָׁמַעְתִּי שֶׁהַנְּטוּשִׁים כִּשְׁבוּיִין.

4 כִּשְׁבוּיִין וְלֹא שְׁבוּיִין. כִּשְׁבוּיִין – דְּאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ, וְלֹא שְׁבוּיִין – דְּאִילּוּ הָתָם זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְאִילּוּ הָכָא שָׁיְימִינַן לֵיהּ כְּאָרִיס.

5 וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִימְעָא, קִימְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה – מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא, וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל.

6 הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה – כְּמוֹצִיא עַל נִכְסֵי אַחֵר דָּמֵי. אַלְמָא: כֵּיוָן דְּלָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן כִּי הֵיכִי דְּלָא לַפְסְדִינְהוּ, הָכָא נָמֵי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן כִּי הֵיכִי דְּלָא לַפְסְדִינְהוּ.

7 וְכוּלָּן שָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס – וְכוּלָּן לְאֵיתוֹיֵי מַאי?

8 לְאֵיתוֹיֵי הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו, יָצָא לְדַעַת אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: בּוֹרֵחַ הֲרֵי הוּא כְּשָׁבוּי. בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מַאי? אִילֵימָא מֵחֲמַת כְּרָגָא – הַיְינוּ לְדַעַת, אֶלָּא בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מְרָדִין.

9 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה וְהִנִּיחַ קָמָה לִקְצוֹר, עֲנָבִים לִבְצוֹר, תְּמָרִים לִגְדּוֹר, זֵיתִים לִמְסוֹק – בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וְקוֹצֵר וּבוֹצֵר וְגוֹדֵר וּמוֹסֵק, וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. וְלוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא לְעוֹלָם! אַפּוֹטְרוֹפָּא לְדִיקְנָנֵי לָא מוֹקְמִינַן.

10 אָמַר רַב הוּנָא: אֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי, וְלֹא קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, וְלָא קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן.

11 אֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי, דִּלְמָא מַפְסֵיד לְהוּ. וְלָא קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, בְּאַחֵי מֵאִימָּא. וְלָא קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, כֵּיוָן דְּלָא מָחֵי – אָתֵי לְאַחְזוֹקֵי בֵּיהּ.

12 אָמַר רָבָא, שְׁמַע מִינֵּיהּ מִדְּרַב הוּנָא: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן,

13 וַאֲפִילּוּ הִגְדִּיל.

14 וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאַחֵי דְאַבָּא, אֲבָל בְּאַחֵי דְאִמָּא לֵית לַן בַּהּ. וַאֲחֵי דְאַבָּא נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאַרְעָתָא, אֲבָל בְּבָתֵּי לֵית לַן בַּהּ. וּבְאַרְעָתָא נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא עֲבִיד עִיטְדָּא, אֲבָל עֲבִיד עִיטְדָּא – קָלָא אִית לַהּ.

15 וְלָא הִיא – לָא שְׁנָא אַחֵי דְאַבָּא וְלָא שְׁנָא אַחֵי דְאִמָּא, לָא שְׁנָא אַרְעָתָא וְלָא שְׁנָא בָּתֵּי, וְלָא שְׁנָא עֲבִיד עִיטְדָּא לָא שְׁנָא לָא עֲבִיד עִיטְדָּא – לָא מַחֲתִינַן.

16 הָהִיא סָבְתָּא דַּהֲוַיָא לַהּ תְּלָת בְּנָתָא. אִישְׁתְּבַאי אִיהִי וַחֲדָא בְּרַתָּא. אִידַּךְ תַּרְתֵּי בְּנָתָא, שְׁכִיבָא חֲדָא מִינַּיְיהוּ וּשְׁבַקָה יָנוֹקָא. אֲמַר אַבָּיֵי: הֵיכִי נַעֲבֵיד? לוֹקְמִינְהוּ לְנִכְסֵי בִּידָא דַּאֲחָתָא – דִּלְמָא שְׁכִיבָא סָבְתָּא וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן! נוֹקְמִינְהוּ לְנִכְסֵיה בִּידָא דְּיָנוֹקָא – דִּלְמָא לָא שְׁכִיבָא סָבְתָּא וְאֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי!

17 אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, פַּלְגָא יָהֲבִינָא לַהּ לַאֲחָתָא. וְאִידַּךְ פַּלְגָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְיָנוֹקָא. רָבָא אָמַר: מִגּוֹ דְּמוֹקְמִינַן אַפּוֹטְרוֹפָּא לְפַלְגָא, מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְאִידַּךְ פַּלְגָא.

18 לְסוֹף שְׁמַעוּ דִּשְׁכִיבָא סָבְתָּא. אָמַר אַבָּיֵי: תִּילְתָּא יָהֲבִינַן לַהּ לַאֲחָתָא, וְתִילְתָּא יָהֲבִינַן לֵיהּ לְיָנוֹקָא. וְאִידַּךְ תִּילְתָּא יָהֲבִינַן דַּנְקָא לַאֲחָתָא, וְאִידַּךְ דַּנְקָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְיָנוֹקָא. רָבָא אָמַר: מִגּוֹ דְּמוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא לְדַנְקָא מוֹקְמִינַן נָמֵי אַפּוֹטְרוֹפָּא לְאִידַּךְ דַּנְקָא.

19 מָרִי בַּר אִיסַק אֲתָא לֵיהּ אַחָא מִבֵּי חוֹזָאֵי. אֲמַר לֵיהּ: פְּלוֹג לִי. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא לָךְ.

20 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן וּבָא בַּחֲתִימַת זָקָן. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדִי דַּאֲחוּהּ אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי סָהֲדִי, וְדָחֲלִי מִינֵּיהּ דְּגַבְרָא אַלִּימָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל אַנְתְּ אַיְיתִי סָהֲדֵי דְּלָאו אֲחוּךְ הוּא.

21 אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא הָכִי?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי דָּיְינִינָא לָךְ וּלְכֹל אַלִּימֵי דְּחַבְרָךְ. אֲמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף אָתוּ סָהֲדִי וְלָא מַסְהֲדִי. אֲמַר לֵיהּ: תַּרְתֵּי לָא עָבְדִי.

22 לְסוֹף אֲתוֹ סָהֲדִי דַּאֲחוּהּ הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לִפְלוֹג לִי נָמֵי מִפַּרְדֵּיסֵי וּבוּסְתָּנִי דִּשְׁתַל. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, דִּתְנַן: הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְהִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע.

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ט

1 ומסבירים: "נטושים" פירושו נכסים שנעזבו בעל כרחם של הבעלים, כמו שנאמר "והשביעת תשמטנה ונטשתה" שמות כג, יא, שיש כאן אפקעתא דמלכא הפקעה מטעם המלך הקדוש ברוך הוא, המצוה לעזוב את הנכסים — זו קרויה "נטישה", בעל כרחו. "רטושים" פירושו עזיבת נכסים מדעתן של העוזבים, דכתיב שנאמר "אם על בנים רטשה" הושע י, יד, שמפרש שהאם על הבנים נעזבה, משום שהגברים ברחו להם.

2 תנא שנה החכם על אותה משנה: וכולם שמין להם כאריס. ושואלים: אהייא על איזה חלק מן הברייתא מוסבת הערה זו? אילימא אם תאמר על שבויין, השתא הרי זריז ונשכר הוה הוא, שהרי רשאי לתלוש כמה פירות שיכול, מאי דאשבח מיבעיא את מה שהשביח נצרכה לומר שיכול לקחת? אלא תאמר שמדובר ברטושים — והא והרי "מוציאין אותן מידו" קתני שנה, ואם כן אינו נדון כאריס!

3 אלא תפרש זאת על נטושים. ונברר, למאן לשיטת מי? אילימא לרבנן אם תאמר לשיטת חכמים הא אמרי הרי אומרים הם כי מוציאין אותו מידו. אי ואם לדעת רבן שמעון בן גמליאל — הא הרי הוא אמר שמעתי שהנטושים דינם כשבויין ואם כן עדיף הוא מאריס!

4 ומשיבים: לדעת רבן שמעון בן גמליאל דינם כשבויין, אבל לא שבויין ממש לכל ענין. כלומר, כשבויין לענין זה שאין מוציאין אותן מידו, אבל לא שבויין ממש, שאילו התם שם, בשבויים המחזיק הוא זריז ונשכר במה שהוא לוקח, ואילו הכא שיימינן ליה כאן שמים, מעריכים אנו אותו כאילו היה אריס.

5 ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן ובמה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה: המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהם נכסי מלוג שלה, וגירשה או מת, וחוזרים הנכסים אליה, הוציא הרבה הוצאות ואכל קימעא מעט שלא הספיק ליהנות מהשבחת הנכסים, או הוציא קימעא ואכל הרבה, כלל הוא: מה שהוציא — הוציא, ומה שאכל — אכל, ואין עושים אתו חשבון.

6 ומשיבים: הא לא דמיא זה אינו דומה אלא להא למקרה זה ששנינו: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שהיתה יתומה והשיאוה אחיה ואמה שנישואיו עמה אינם מדין תורה, אלא מתקנת חכמים והיא יכולה להפקיעם במיאון — הרי זה כמוציא הוצאות על נכסי אחר דמי נחשב, שמחזירים לו את הוצאותיו. והטעם הוא: אלמא, כיון דלא סמכא דעתיה שאין דעתו סומכת שנכסיה ישארו ברשותו תקינו ליה רבנן כי היכי תקנו לו חכמים שיקבל את כל הוצאותיו כדי שלא לפסדינהו יפסיד אותם, את הנכסים, הכא נמי תקינו ליה רבנן כי היכי דלא לפסדינהו כאן גם כן תקנו לו חכמים שיקבל חשבון עבודתו כדי שלא יפסיד אותם.

7 ושואלים: למדנו בברייתא וכולן שמין להם כאריס — הלשון "וכולן" לאיתויי מאי להביא את מה עוד, שהרי נראה שלא במקרה אחד בלבד מדובר!

8 ומשיבים: לאיתויי הא להביא זו שאמר רב נחמן אמר שמואל: שבוי שנשבה — מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת — אין מורידין קרוב לנכסיו. ורב נחמן דידיה משלו אמר: בורח הרי הוא כשבוי. ושואלים: בורח מחמת מאי מה, מאיזה טעם ברח? אילימא אם תאמר שברח מחמת כרגא מיסים שאינו יכול או אינו רוצה לשלם — היינו הרי זה אדם שיצא לדעת, שהרי שקל בדעתו והחליט שהוא יוצא, אלא הכוונה היא בורח מחמת אשמת מרדין רצח שהוא בורח בעל כרחו, ולכן דינו כשבוי.

9 אמר רב יהודה אמר שמואל: שבוי שנשבה והניח בשדהו קמה לקצור, או ענבים לבצור, או תמרים לגדור, או זיתים למסוק, ויהיה הפסד מרובה אם לא יטפלו בהם — בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס על הנכסים, והוא קוצר ובוצר וגודר ומוסק, ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו שימשיך לעבד את השדה. ושואלים: אם יש תקנה כזו על ידי אפוטרופוס, ולוקים אפוטרופא ושיעמידו אפוטרופוס לעולם מטעם בית הדין! ומשיבים: אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן אפוטרופוס לבעלי זקן אין מעמידין, כלומר, אין מעמידים בקביעות אפוטרופוס לאנשים מבוגרים, ואין מינוי אפוטרופוס אלא לפי שעה כגון ליתומים, ולא למבוגרים.

10 א אמר רב הונא: אין מורידין יורש קטן לנכסי שבוי, ולא מורידים קרוב הראוי לרשת לנכסי קטן שאין מי שיעבדם. ויותר מכן: אף אין מורידין קרוב מחמת קרוב קרובו של קרוב לנכסי קטן.

11 ומסבירים את טעם הדברים: אין מורידין קטן לנכסי שבוי — דלמא מפסיד להו שמא יפסיד אותם, שכיון שקטן הוא אינו יודע לטפל בנכסים כראוי. ולא מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן, מדובר באחי מאימא באחים מן האם שאם יש לו לקטן אח למחצה מאביו, ואותו אח יש לו אח מאמו, אף שאותו אדם אינו קרוב כלל לקטן — יש אפשרות שיטען שירש את הנכס מאחיו. ולא קרוב לנכסי קטן מפני החשש: כיון דלא מחי, אתי לאחזוקי ביה כיון שאין הקטן מוחה בזמן הראוי שהנכסים אינם של הקרוב לו, יבוא להחזיק בהם כאילו היו שלו.

12 אמר רבא: שמע מיניה למד ממנו מדברי רב הונא שאין מחזיקין בנכסי קטן. כלומר, שגם אדם שהחזיק והשתמש בנכסי קטן במשך שלוש שנים בפני הקטן — אין זו הוכחה לענין דיני חזקה שנכסים אלה שלו הם, שכן רב הונא לא הקפיד אלא בקרובים, ולא אמר שאיש אחר לא ירד לנכסי קטן, משמע שבאיש זר שאין לו טענת ירושה אין חוששים — כיון שאין לו חזקה.

13 ואפילו הגדיל הקטן אחר כך — אין זו חזקה, שמא לא ידע הקטן מעולם שהיו שלו.

14 ומעירים: ולא אמרן אמרנו שאין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא באחי דאבא באחים מן האב שהם קרובים שיכולים לרשת אותו, אבל באחי דאמא לית לן באחים מן האם אין לנו בה חשש, שכן אין להם צד ירושה. ואחי דאבא נמי ובאחים מן האב גם כן לא אמרן אמרנו אלא בארעתא בקרקעות, אבל בבתי לית לן בבתים אין לנו בה חשש, לפי שיש שכנים והם יכולים להעיד שהבתים לא היו שלהם. ובארעתא נמי ובקרקע גם כן לא אמרן אמרנו אלא כשלא עביד עיטדא עשה שטר חלוקה מפורש, אבל כאשר עביד עיטדא עשה שטר חלוקה — קלא אית לה קול יש לכך, כלומר, השמועה יוצאת, והכל יודעים מה חלקו של כל אחד מן האחים.

15 ואולם מסכמים: ולא היא ואינו כן כלומר, אין נוהגים כפי שאמרנו, אלא לא שנא אחי דאבא ולא שנא אחי דאמא אינו שונה אחים מאב ואינו שונה אחים מן האם, לא שנא ארעתא ולא שנא בתי אינו שונה בקרקעות ואינו שונה בבתים, ולא שנא עביד עיטדא לא שנא לא עביד עיטדא ואינו שונה אם עשה שטר חלוקה אינו שונה אם לא עשה שטר חלוקה — לא מחתינן אין אנו מורידין קרוב לנכסי קטן, כדי שלא להגיע לידי חשש.

16 א מסופר: ההיא סבתא דהויא זקנה אחת שהיו לה תלת בנתא שלוש בנות. אישתבאי איהי וחדא ברתא נשבתה היא ובת אחת. אידך תרתי בנתא שכיבא חדא מינייהו ושבקה ינוקא ומשתי הבנות האחרות מתה אחת מהן והניחה תינוק. אמר אביי: היכי נעביד כיצד נעשה בענין זה? אם לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא נעמיד את הנכסים בידי האחות הנותרת יש לחשוש דלמא שכיבא סבתא שמא כבר מתה הזקנה והלא אין מורידין קרוב לנכסי קטן, שהרי אם מתה הזקנה ירש הקטן שליש מנכסיה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואולם אם נוקמינהו לנכסיה בידא דינוקא נעמיד את חלק הנכסים בידי הקטן דלמא שמא לא שכיבא מתה הסבתא וכלל הוא: אין מורידין קטן לנכסי שבוי!

17 אמר אביי: הלכך על כן, פלגא יהבינא חצי הנכסים נותנים לה לאחתא לאחות שאם מתו שתי השבויות הרי זו יורשת חצי הנכסים, ואם לא מתו — הרי מורידים קרוב לנכסי שבוי. ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא ולחצי האחר מעמידין אפוטרופוס עבור הקטן, שהרי יתכן שהוא ירש את חצי הנכסים. רבא אמר: מגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא, מוקמינן ליה אפוטרופא לאידך פלגא מתוך שאנו מעמידין אפוטרופוס לחצי, מעמידין אפוטרופוס לחצי האחר ויהיו כל הנכסים בידי אפוטרופוס, עד שיתבררו הדברים.

18 לסוף שמעו דשכיבא שמתה אותה סבתא ולא שמעו מה אירע לה לבת השבויה. אמר אביי: תילתא יהבינן שליש מן הנכסים נותנים אנו לה לאחתא לאחות החיה, ותילתא יהבינן ליה לינוקא ושליש נותנים לתינוק, שהרי הוא יורש על ידי אמו שמתה את סבתו. ואידך תילתא והשליש האחר של האחות השבויה שאין יודעים מה עלה בגורלה, יהבינן דנקא לאחתא נותנים ששית, חצי השליש, לאחות ואידך דנקא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא ולששית האחרת מעמידין אפוטרופוס לתינוק שמא מתה האחות ונכס זה הוא שלו. רבא אמר: מגו דמוקים אפוטרופא לדנקא מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא מתוך שמעמיד אפוטרופוס לשישית מעמידין גם כן אפוטרופוס לששית האחרת עד שיתברר מה עלה בגורל האחות.

19 ב מסופר: מרי בר איסק שהיה איש עשיר ותקיף אתא ליה אחא בא לו אח שלא הכיר מבי חוזאי שהוא מקום רחוק מבבל. אמר ליה אמר לו: פלוג חלוק לי בנכסים שהרי אני אחיך. אמר ליה לו: לא ידענא לך אין אני מכיר אותך ואינני יודע מי אתה.

20 אתא לקמיה בא הדין לפני רב חסדא. אמר לו לתובע: שפיר קאמר יפה אמר לך מרי בר איסק, שנאמר: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" בראשית מב, ח, ומסבירים כיצד יכול היה דבר זה לקרות — מלמד שיצא מהם בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן, ואם כן מוכיח הדבר שבהחלט יתכן שאי אפשר להכיר אותך כמבוגר. אמר ליה לו רב חסדא לתובע: זיל אייתי סהדי דאחוה את לך הבא עדים שאתה אחיו. אמר ליה לו: אית יש לי סהדי עדים, ואולם דחלי מיניה מפחדים הם ממנו, ממרי בר איסק, משום דגברא אלימא שאדם אלים הוא וחוששים שמא יפגע בהם. אמר ליה לדידיה אמר לו למרי בר איסק: זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך לך אתה הבא עדים שאין אחיך הוא.

21 אמר ליה לו מרי בר איסק: וכי דינא הכי הדין כך?! והלא כלל הוא: המוציא מחבירו עליו הראיה, ועליו חובת ההוכחה ולא עלי. אמר ליה לו: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך כך אני דן אותך ואת כל האלמים חבריך, שכיון שידוע שאתה איש אלים, אני קונס אותך שעליך להביא עדים. אמר ליה לו מרי בר איסק: סוף סוף אם לכך אתה חושש אתו סהדי יבואו עדים ולא מסהדי יעידו לטובתו אלא לטובתי, שהרי יתכן שישקרו! אמר ליה לו: תרתי שני דברים לא עבדי יעשו, כלומר, אינני חושש שתוכל להשפיע שהעדים יעשו שני דברים רעים: גם ימנעו מעדות אמת וגם יבואו להעיד עדות שקר ממש.

22 לסוף אתו סהדי לבסוף באו עדים והעידו על אותו אדם דאחוה שאחיו של מרי בר איסק הוא. כיון שהוכח הדבר אמר ליה אמר לו האח: לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל שיחלוק לי גם כן מן הפרדסים והגנים ששתל בינתיים מאז מות אבינו. אמר ליה לו רב חסדא למרי בר איסק: שפיר קאמר יפה אמר לך, וכדין אמר, שכן שנינו במשנה: הניח אדם במותו בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים — השביחו לאמצע. כלומר, כל השבח מתחלק בין כולם, ואין הגדולים יכולים לטעון שהם לבדם עבדו והשבח הוא שלהם בלבד.

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ח ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ׳ ע״א »