ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ו

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ז ע״א »

1 פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם. פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְהַשּׁוֹאֵל בְּאָשָׁם, פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְהַשּׁוֹאֵל בְּחַטָּאת.

2 הָא כֵּיצַד? כְּפִירַת מָמוֹן – אָשָׁם. בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם – חַטָּאת.

3 פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּחַטָּאת – כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ, וְאָמְרוּ נֶאֶנְסָה. שׂוֹכֵר דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר בְּחַטָּאת, שׁוֹאֵל דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב בְּחַטָּאת.

4 פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם – כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה, וְאָמְרוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה, דְּתַרְוַיְיהוּ קָא כָפְרִי מָמוֹנָא, דְּהָא מִיחַיְּיבִי, וְקָא פָטְרִי נַפְשַׁיְיהוּ.

5 שׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְשׁוֹאֵל בְּאָשָׁם – כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ, וְאָמְרוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה. שׂוֹכֵר דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר – חַיָּיב בְּחַטָּאת. שׁוֹאֵל דְּמִיחַיַּיב בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה – בְּאָשָׁם.

6 שׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְשׁוֹאֵל בְּחַטָּאת – כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה וְאָמְרוּ מֵתָה כְּדַרְכָּהּ. שׂוֹכֵר הוּא דְּמִיחַיַּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ – בְּאָשָׁם. שׁוֹאֵל דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב – בְּחַטָּאת.

7 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר: כׇּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִים מַשְׁבִּיעִים אוֹתָהּ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ ״כִּי תִשָּׁבַע״ מֵעַצְמָהּ. קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא כְּרַבִּי אַמֵּי.

8 אִתְּמַר: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, רַב אָמַר: פָּטוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב.

9 אָמַר אַבָּיֵי, לְטַעְמֵיהּ דְּרַב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּהָא מְסָרָהּ לְבֶן דַּעַת.

10 וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר, דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ – חַיָּיב. דְּאָמַר לֵיהּ: ״אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר״.

11 אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא. דְּהָנְהוּ גִּינָּאֵי, דְּכֹל יוֹמָא הֲווֹ מַפְקְדִי מָרַיְיהוּ גַּבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא. יוֹמָא חַד אַפְקְדֻינְהוּ לְגַבֵּי חַד מִינַּיְיהוּ, שְׁמַע קָלָא בֵּי הִלּוּלָא נְפַק אֲזַל. אַפְקְדִינְהוּ לְגַבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא, אַדַּאֲזַל וַאֲתָא אִגְּנוּב מָרַיְיהוּ.

12 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב וּפַטְרֵיהּ, מַאן דַּחֲזָא סָבַר מִשּׁוּם שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר פָּטוּר. וְלָא הִיא, שָׁאנֵי הָתָם דְּכֹל יוֹמָא נָמֵי אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ גַּבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא הֲווֹ מַפְקְדִי לְהוּ.

13 יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי אַמֵּי: הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵירוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ – יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. וְאִם אִיתָא, לֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ רְשׁוּת הַבְּעָלִים לְהַשְׁאִיל.

14 אִי הָכִי לִבְעָלִים בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי! דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לְדַעְתָּךְ.

15 מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, מְסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי – חַיָּיב, שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים.

16 טַעְמָא דִּקְטַנִּים, הָא גְּדוֹלִים – פָּטוּר. אַמַּאי? נֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר!

17 אָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּפְקִיד

18 עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד.

19 אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי, דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים – חַיָּיב. הָא לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים – פָּטוּר. מִכְלָל דְּלַאֲחֵרִים, לָא שְׁנָא גְּדוֹלִים וְלָא שְׁנָא קְטַנִּים – חַיָּיב, דְּאִם כֵּן, לִיתְנֵי קְטַנִּים סְתָמָא. שְׁמַע מִינַּהּ.

20 אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – חַיָּיב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – חַיָּיב, מַאי טַעְמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ מְהֵימְנַתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאיְךְ לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה.

21 אִתְּמַר: פָּשַׁע בָּהּ וְיָצָאת לַאֲגַם, וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ. אַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: חַיָּיב, רָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: פָּטוּר.

22 אַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: חַיָּיב, כׇּל דַּיָּינָא דְּלָא דָּאֵין כִּי הַאי דִּינָא לָאו דַּיָּינָא הוּא. לָא מִבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס חַיָּיב, דְּחַיָּיב. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר פָּטוּר, הָכָא חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: הַבְלָא דְאַגְמָא קַטְלַהּ.

23 רָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: פָּטוּר, כֹּל דַּיָּינָא דְּלָא דָּאֵין כִּי הַאי דִּינָא לָאו דַּיָּינָא הוּא. לָא מִיבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס פָּטוּר, דְּפָטוּר, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיב, הָכָא פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָה לִי הָכָא וּמָה לִי הָתָם.

24 וּמוֹדֵי אַבָּיֵי, דְּאִי הֲדַרָא לְבֵי מָרַהּ וּמִתָה – דְּפָטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּהָא הֲדַרָא לַהּ וְלֵיכָּא לְמֵימַר הַבְלָא דְּאַגְמָא קַטְלַהּ. וּמוֹדֵי רָבָא כֹּל הֵיכָא דְּאִי גַּנְבַהּ גַּנָּב בַּאֲגַם וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בֵּי גַנָּב – דְּחַיָּיב. מַאי טַעְמָא? דְּאִי שַׁבְקַהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתֵיהּ דְּגַנָּבָא הֲוָה קָיְימָא.

25 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָה לִי הָכָא וּמָה לִי הָתָם, הַאי דְּאוֹתְבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי אַמֵּי וְשַׁנִּי לֵיהּ בְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ בְּעָלִים רְשׁוּת לְהַשְׁאִיל, וְלֵימָא לֵיהּ: מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָה לִי הָכָא וּמָה לִי הָתָם!

26 אֲמַר לֵיהּ: לְדִידְכוּ דְּמַתְנִיתוּ ״אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר״ – אִיכָּא לְאוֹתֹבַהּ לְהַהִיא, לְדִידִי דְּאָמֵינָא: אַנְתְּ מְהֵימְנַתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה וְהַאיְךְ לָא מְהֵימַן לִי – בִּשְׁבוּעָה לֵיכָּא לְאוֹתֹבַהּ כְּלָל.

27 מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה – אֵין זֶה אוֹנֶס, וְחַיָּיב. הָא מֵתָה כְּדַרְכָּהּ – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס וּפָטוּר. וְאַמַּאי? לֵימָא לֵיהּ: אַוֵּירָא דְהַר קַטְלַהּ, אִי נָמֵי אוּבְצָנָא דְהַר קַטְלַהּ!

28 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? שֶׁהֶעֱלָהּ לְמִרְעֶה שָׁמֵן וְטוֹב. אִי הָכִי, נָפְלָה נָמֵי! שֶׁהָיָה לוֹ לְתוֹקְפָּהּ וְלֹא תְּקָפָהּ.

29 אִי הָכִי, אֵימָא רֵישָׁא: עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְקְפַהּ! לָא צְרִיכָא שֶׁתְּקָפַתּוּ וְעָלְתָה, תְּקָפַתּוּ וְיָרְדָה.

30 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ כּוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה: אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: חָלוּק הָיָה רַבִּי יוֹסֵי

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ו

1 פעמים ששניהם באשם, שאדם הנשבע לשקר כדי להרויח ממון מביא קרבן אשם גזילות, פעמים שהשוכר בחטאת והשואל באשם, פעמים שהשוכר באשם והשואל בחטאת.

2 והוא מפרט והולך: הא כיצד? — בכלל, הנשבע שבועת שקר שיש בה כפירת ממון שהוא חייב לשלם מביא קרבן אשם. ואם היה זה ביטוי שפתים שהוא שבועת שקר שאין בה כפירת ממון — הריהו חייב חטאת.

3 ומפרש: פעמים ששניהם חייבים בחטאת — כגון שמתה הבהמה כדרכה, ואמרו השוכר והשואל כי נאנסה מתה באונס. ומעתה, שוכר שבין כך ובין כך מיפטר פטור נפטר מלשלם, שהרי גם אם מתה כדרכה הוא פטור, נמצא שנשבע השוכר שבועת שקר לריק והריהו בחטאת, והשואל שבין כך ובין כך חיובי מיחייב חייב, שגם אם מתה באונס חייב, גם הוא מביא חטאת, שהרי גם הוא נשבע לשקר בלא להרויח דבר.

4 פעמים ששניהם באשם — כגון שנגנבה הפרה מהשואל, ואמרו שניהם ש"מתה מחמת מלאכה", דתרוייהו קא כפרי ממונא ששניהם כופרים ממון, דהא מיחייבי שהרי היו חייבים לשלם, ששוכר משלם עבור גניבה, ושואל חייב לשלם גם אם מתה באונס כדרכה וקא פטרי נפשייהו והם רוצים לפטור את עצמם בשבועה — הרי זו שבועת כפירת ממון, וכפירתה בקרבן אשם.

5 שוכר בחטאת ושואל באשם — כגון שמתה הפרה כדרכה, ואמרו שניהם שמתה מחמת מלאכה, שוכר שבין כך ובין כך מיפטר פטור פטור, שהרי פטור מלשלם עבור אונס — חייב בחטאת, שהיתה זו שבועת שקר לריק, שואל דמיחייב שמחוייב כשמתה כדרכה, וקא פטר נפשיה והוא רוצה לפטור את עצמו כשהוא טוען שמתה מחמת מלאכה — חייב קרבן אשם.

6 שוכר חייב באשם ושואל בחטאת — כגון שנגנבה ואמרו מתה כדרכה. שוכר הוא דמיחייב שחייב בגניבה ואבידה, וקא פטר נפשיה והוא רוצה לפטור את עצמו במתה כדרכה — על כן חייב באשם, ואילו שואל שבין כך ובין כך חיובי מיחייב חייב לשלם הרי הוא מביא קרבן חטאת, ושואלים: בעצם

7 מאי קא משמע לן מה חידוש השמיע לנו ר' ירמיה בסדרה זו של הלכות, שלכאורה היא מובנת מעצמה, לפי הכללים הרגילים! ומסבירים: כי בא לאפוקי להוציא מדברי ר' אמי, שאמר ר' אמי: כל שבועה שהדיינים משביעים אותה — אין חייבים עליה משום שבועת ביטוי, כלומר, משום שבועת שקר, אלא אם כן נשבע על מנת להרויח בכך ממון, שנאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" ויקרא ה, ד והוא מפרשו בלשון הדגשה "כי תשבע" — מעצמה, ולא כשאחרים משביעים אותו. על כן קא משמע לן השמיע לנו ר' ירמיה שהוא סבור שלא כדברי ר' אמי, שחייב קרבן בכל מקרה של שבועה שנשבע לשקר.

8 א אתמר נאמר שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: שומר שמסר לשומר אחר, מה דינו? רב אמר: פטור, ור' יוחנן אמר: חייב.

9 אמר אביי: לטעמיה לטעמו, לשיטתו של רב, לא מבעיא נצרכה לומר שאם היה זה בתחילה שומר חנם שמסר את שמירת החפץ לשומר שכר, דעלויי עלייה שרי עילה, השביח את שמירתו, שהרי שומר שכר חייב לשמור בשמירה מעולה יותר, אלא אפילו היה זה שומר שכר שמסר מטעמו לשומר חנם, דגרועי גרעה שגרע את שמירתו, בכל זאת פטור. מאי טעמא מה טעם — דהא שהרי מסרה, את הפקדון, לבן דעת, ודבר שנמסר לבן דעת, הרי זו שמירה ראויה לו.

10 ולטעמיה ולטעמו, לשיטתו של ר' יוחנן, לא מיבעיא נצרכה לומר בשומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה שגרע את שמירתו שחייב, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה שעילה, השביח את שמירתו על ידי כך — חייב. דאמר ליה שאומר לו המפקיד לשומר: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ולך מסרתי ולא לאחר.

11 אמר רב חסדא: הא דבר זה שמוסרים בשם רב לאו לא בפירוש אתמר נאמר על ידי רב אלא מכללא מכלל, מתוך דבריו נלמד. וכך היה המעשה: דהנהו גינאי, דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבה דההיא סבתא אותם גננים שהיו מפקידים בכל יום את מעדריהם אצל זקנה אחת. יומא חד אפקדינהו לגבי חד מינייהו יום אחד הפקידו אותם, את המעדרים, אצל אחד מהם שמע אותו אדם קלא בי הלולא נפק אזל קול בבית החתונה ויצא ללכת לשם. אפקדינהו לגבה דההיא סבתא והפקיד אותם, את המעדרים, בידי אותה זקנה אדאזל ואתא אגנוב מרייהו עד שהלך ובא מן החתונה נגנבו מעדריהם.

12 אתא לקמיה בא הענין לפני רב ופטריה ופטרו רב את האיש הזה מלשלם, מאן דחזא מי שראה את הענין סבר שהטעם היה משום שהוא סובר שהדין בשומר שמסר לשומר שהוא פטור. ולא היא, לא זה היה הטעם, אלא שאני התם דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו שונה שם, שבכל יום גם כן הם עצמם אצל אותה זקנה היו מפקידים ובמקרה זה אינם יכולים לטעון שאין רצונם שיהיה פקדונם בידה, ולכן אין השומר חייב.

13 מסופר: יתיב ישב ר' אמי וקאמר לה להא שמעתא ואמר את ההלכה הזו כולה. איתיביה הקשה לו ר' אבא בר ממל לר' אמי ממה ששנינו במשנתנו: השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה הפרה כדרכה — ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. ואם איתא ואם יש מקום לדברי ר' יוחנן, לימא ליה שיאמר לו המשכיר: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ואסור היה לך להשאיל! אמר לו: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בשנתנו לו הבעלים רשות להשאיל.

14 ושואלים: אי הכי אם כך השואל לבעלים בעי לשלומי היה צריך לשלם, שהרי מדעתם הושאל לו החפץ! השיב לו: מדובר כאן באופן שאמרו ליה לו הבעלים לשוכר: לדעתך, כלומר, אנו מתירים לך להשאיל את החפץ לפי שיקול דעתך ועליך אחריותו.

15 מתיב מקשה באופן אחר רמי בר חמא ממה ששנינו: המפקיד מעות אצל חבירו ואותו חבר צררן והפשילן שם אותם בבגדו לאחוריו, או מסרן לבנו ולבתו הקטנים שישמרום, או נעל בפניהם שלא כראוי — בכל אלה חייב, לפי שלא שמר כדרך השומרים.

16 ונדייק מן המשנה: טעמא הטעם, דווקא שמסר לבניו הקטנים, הא הרי אם היו אלה גדולים — פטור. אמאי מדוע? נימא ליה שיאמר לו המפקיד כדברי ר' יוחנן: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר!

17 אמר רבא: מכאן אין להקשות, כי ברור לנו שכל המפקיד

18 על דעת אשתו ובניו של השומר הוא מפקיד. כלומר, מתוך הנחה שהשומר ימסור את החפצים לאשתו ובניו שישמרום, ולא הוא לבדו ישמור עליהם כל העת, ומלכתחילה מסכים הוא לכך והדבר על דעתו.

19 אמרי נהרדעי אמרו חכמי נהרדעא: דיקא נמי מדוייק גם כן שכך הוא מלשון המשנה דקתני ששנה בה: או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים — חייב. ונדייק: הא הרי אם מסר לבנו ולבתו הגדולים — פטור. ואולם מכלל הדברים, מן העובדה שתמיד מדובר כאן בבניו, אפשר לדייק שאם מסר לאחרים, אז לא שנא אינו שונה אם היו גדולים ולא שנא אינה שונה אם היו אלה קטנים — חייב בכל מקרה, דאם כן, כלומר, אם לא לכך נתכוין ליתני שישנה קטנים סתמא סתם בלשון "או שמסר לקטנים" וכיון שהדגיש בניו הקטנים, משמע שלבניו מותר לו למסור, אלא מכיון שקטנים היו אין שמירתם שמירה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

20 אמר רבא, הלכתא הלכה בענין זה היא: שומר שמסר לשומר — חייב, לא מבעיא נצרכה לומר שכן הדין בשומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה שגרע את שמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר — חייב, ומאי טעמא מה הטעם, לא בדיוק כפי שאמרנו, אלא דאמר ליה שאומר לו המפקיד לשומר: את מהימנת אתה נאמן לי בשבועה, שלך אני מוכן להאמין אם תשבע ותאמר שהחפץ נגנב או אבד, אבל האיך לא מהימן אותו אדם אינו נאמן לי אף בשבועה ולכן אינני רוצה שיהא חפץ שלי בידיו, שאצטרך לסמוך על שבועתו.

21 א אתמר נאמר שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: אם פשע בה התרשל בשמירת הבהמה ויצאת יצאה הבהמה לאגם, למקום מרעה ליד הנהר שיש בו סכנת גנבים וחיות רעות, ואולם למרות רשלנותו לא נגנבה ולא נטרפה שם אלא מתה כדרכה. אביי משמיה משמו של רבה אמר: חייב השומר, ורבא משמיה משמו של רבה אמר: פטור.

22 ומסבירים ומפרטים: אביי משמיה משמו של רבה אמר: חייב, והוסיף כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא כל דיין שאינו דן כדין זה שאני אומר אינו דיין, שהדבר פשוט; לא מבעיא נצרכה לומר למאן דאמר לדעת מי שאומר בכלל שכל שהיתה תחילתו בפשיעה אף על פי שסופו באונס — חייב, שלפי שיטה זו ברור שכאן חייב. אלא אפילו למאן דאמר לדעת מי שאמר שם פטור, הכא כאן חייב הוא. מאי טעמא מה הטעם, — דאמרינן שאנו אומרים: הבלא דאגמא קטלה ההבל של האגם הוא שהרגה, את הפרה ונמצא שרשלנותו היא שגרמה שמתה הפרה, ולא היה זה אונס גמור.

23 ואילו רבא משמיה משמו של רבה אמר: פטור, ואף הוא סבור: כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא כל דיין שאינו דן כדין זה אינו דיין, לא מיבעיא למאן דאמר נצרכה לדעת מי שאומר תחילתו בפשיעה וסופו באונס — פטור, שאף כאן מקרה כזה ופטור, אלא אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר בכלל חייב, הכא כאן פטור. מאי טעמא ומה טעם הדבר — דאמרינן לגבי מלאך המות שפגע בה שהרי מתה כדרכה: מה לי אם היתה הכא כאן ומה לי אם היתה התם שם, שוודאי מתה מעצמה, ולא בגלל המקום שהיתה בו, על כן בוודאי פטור.

24 ומעירים: ומודי ומודה אביי, דאי הדרא לבי מרה שאם חזרה הפרה לבית בעליה ומתה אחר שהיתה באגם — פטור. מאי טעמא מה טעם הדבר — דהא הדרא שהרי חזרה לה וליכא למימר הבלא דאגמא קטלה ואין לומר שהבל האגם הרג אותה, שהרי רואים שיכלה לחזור. ומצד שני מודי מודה רבא כל היכא דאיגנבה גנב שנגנבה באגם כל היכן שאם נגנבה הפרה באגם ואחר כך מתה כדרכה בי בבית הגנב — שהשומר דחייב מתה כדרכה בבית הגנב שהשומר חייב. ומאי טעמא מה טעם הדבר — דאי שבקה שאילו היה מניח אותה מלאך המות ולא היתה מתה — בביתיה דגנבא הוה קיימא בביתו של הננב היתה נמצאת ונמצא שבגלל רשלנותו נגנבה הפרה ממנו.

25 אמר ליה אביי לרבא: לדידך דאמרת לשיטתך שאתה אומר לגבי מלאך המות מה לי הכא כאן ומה לי התם שם, האי דאותביה אותה קושיה שהקשה לו ר' אבא בר ממל לר' אמי בענין שומר שמסר לשומר ושני ליה ותירץ לו בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל, ולימא ליה ושיאמר לו טעם זה שאתה אומר: מלאך המות מה לי הכא כאן ומה לי התם שם, שאם אומר אני שהמוות היה קורה בכל מקום, אין כל חשיבות אצל מי היתה מצויה?

26 אמר ליה לו: לדידכו דמתניתו לשיטתכם שאתם שונים ומסבירים טעם ששומר שמסר לשומר חייב מפני "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" אכן, איכא לאותבה לההיא יש מקום להקשות את הקושיה ההיא שהקשית, אולם לדידי דאמינא לשיטתי שאני אומר שאין שומר רשאי למסור לשומר מן הטעם של אנת מהימנת אתה נאמן לי בשבועה והאיך לא מהימן והחוטא אינו נאמן לי בשבועה ליכא לאותבה אין מקום להקשותה כלל.

27 מתיב מקשה רמי בר חמא על אביי ממה ששנינו: העלה את הבהמה לראשי צוקין ונפלה — אין זה קרוי אונס, וחייב. ונדייק: הא הרי אילו מתה כדרכה הרי זה אונס, ופטור. ואמאי ומדוע? לימא ליה שיאמר לו בעל הפרה לשומר: אתה אשם בדבר, כי אוירא אויר ההר קטלה הרג אותה, אי נמי אובצנא דהר קטלה טרחת עייפות העליה להר היא שהרגה אותה!

28 ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — שהעלה את הבהמה למרעה שמן וטוב, שאין לומר שמתה מפני אויר ההרים או העייפות שבעליה לשם. ושואלים: אי הכי אם כן עשה, שלמקום מרעה שמן וטוב הביאה, הרי לא היתה בכך רשלנות כלל, ואם נפלה נמי גם כן מדוע חייב עליה? שהרי הביא אותה למקום טוב, ובאונס מתה! ומשיבים: שהיה לו לתוקפה להחזיקה ולא תקפה החזיקה, ובשל כך משלם.

29 ומקשים: אי הכי, אימא רישא אם כך אמור את ראשה של המשנה: עלתה הבהמה בעצמה לראשי צוקין ונפלה — הרי זה אונס, ולפי ההסבר שנתת איבעי ליה למיתקפה היה צריך להחזיק אותה! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא שתקפתו ועלתה, תקפתו וירדה, שהבהמה התגברה עליו, ולמרות שהחזיק בה עלתה על ראשי הצוקים, ואף שניסה לשמור אותה שלא תיפול, היא תקפתו וירדה, ושם נפלה.

30 ב שנינו במשנה שאמר ר' יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, שהשוכר מקבל תשלום תמורת פרה שבעצם שייכת לבעלים? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. אמר ליה לו רב שמואל בר יהודה לרב יהודה, אמרת לן משמיה לנו משמו של שמואל: חלוק היה ר' יוסי

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ז ע״א »