ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ח

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ט ע״א »

1 אֶלָּא הָא דִּתְנַן: מָצָא תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, הָכִי נָמֵי דְּנִיחָא לֵיהּ לְלֹוֶה לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ לְמַלְוֶה?

2 אֶלָּא אָמַר רָבָא: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ קוֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ?! אֶלָּא דׇּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי. לָאו בְּסִימָנִין? שְׁמַע מִינַּהּ.

3 אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא. ״אִם תִּמְצֵי לוֹמַר״?! הָא פְּשִׁיט לֵיהּ סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר כִּדְשַׁנִּינַן.

4 סִימָנִין וְסִימָנִין – יַנִּיחַ. סִימָנִין וְעֵדִים – יִנָּתֵן לְבַעַל הָעֵדִים. סִימָנִין וְסִימָנִין וְעֵד אֶחָד – עֵד אֶחָד כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי, וְיַנִּיחַ.

5 עֵדֵי אֲרִיגָה וְעֵדֵי נְפִילָה – תִּנָּתֵן לְעֵדֵי נְפִילָה, דְּאָמְרִינַן זַבּוֹנֵי זַבְּנַהּ וּמֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא נְפַל.

6 מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ – תִּנָּתֵן לְמִדַּת אׇרְכּוֹ, דְּמִדַּת רׇחְבּוֹ שַׁעוֹרֵי קָא מְשַׁעַר לַהּ כַּד מִכַּסֵּי לַהּ מָרַהּ וְקָאֵי, וּמִדַּת אׇרְכּוֹ לָא מִשְׁתַּעַר לֵהּ.

7 מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת גַּמָּיו – יִנָּתֵן לְמִדַּת אׇרְכּוֹ וְרׇחְבּוֹ.

8 מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת מִשְׁקְלוֹתָיו – יִנָּתֵן לְמִדַּת מִשְׁקְלוֹתָיו.

9 הוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַגֵּט וְהִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַגֵּט – יִנָּתֵן לָהּ. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמִדַּת אׇרְכּוֹ וְרׇחְבּוֹ, דִּלְמָא בַּהֲדֵי דְּנָקֵיט לֵיהּ חֲזַיְתֵיהּ. אֶלָּא – נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִי.

10 הוּא אוֹמֵר סִימָנֵי הַחוּט, וְהִיא אוֹמֶרֶת סִימָנֵי הַחוּט – יִנָּתֵן לָהּ. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּחִיוָּרָא וּבְסוּמָּקָא, וְדִלְמָא בַּהֲדֵי דְּנָקֵיט לֵיהּ חֲזַיְתֵיהּ? אֶלָּא בְּמִדַּת אׇרְכּוֹ.

11 הוּא אוֹמֵר בַּחֲפִיסָה וְהִיא אוֹמֶרֶת בַּחֲפִיסָה – יִנָּתֵן לוֹ. מַאי טַעְמָא? מִידָּע יָדְעָה דְּכֹל מָה דְּאִית לֵיהּ בַּחֲפִיסָה הוּא דְּמַנַּח לֵיהּ.

12 מַתְנִי׳ וְעַד מָתַי חַיָּיב לְהַכְרִיז? עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלֹשָׁה, וְיַחְזוֹר שְׁלֹשָׁה, וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד.

13 גְּמָ׳ תָּנָא: שְׁכֵנֵי אֲבֵידָה. מַאי שְׁכֵנֵי אֲבֵידָה? אִילֵימָא שְׁכֵינִים דְּבַעַל אֲבֵידָה? אִי יָדַע לֵיהּ לֵיזוֹל וְלַהְדְּרַיהּ נִהֲלֵיהּ! אֶלָּא שְׁכֵנֵי מָקוֹם שֶׁנִּמְצֵאת בּוֹ אֲבֵידָה.

14 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוּ׳.

15 וּרְמִינְהוּ: בִּשְׁלֹשָׁה בִּמְרַחְשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ, שֶׁהוּא חֲמִישָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת!

16 אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, כָּאן – בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי.

17 בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּנְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לְרַב״ – בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי. בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דְּלָא נְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים״ – לָא בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי.

18 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא כְּתִיב ״וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְגוֹ׳ וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְכׇל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם״.

19 וְכֵיוָן דְּהָכִי הוּא, אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא: מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּנְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, דִּמְצַוַּות עָלְמָא, וּמִשְׁתַּכְחִי שְׁיָירָתָא דְּאָזְלִי בֵּין בִּימָמָא וּבֵין בְּלֵילְיָא – לָא בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי, וְסַגִּי בִּתְלָתָא יוֹמָא. מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דְּלָא נְפִישִׁי יִשְׂרָאֵל טוּבָא, וְלָא מְצַוַּות עָלְמָא, וְלָא מִשְׁתַּכְחִי שְׁיָירָתָא דְּאָזְלִי בֵּין בִּימָמָא וּבֵין בְּלֵילְיָא – בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי.

20 רָבָא אֲמַר: לָא שְׁנָא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלָא שְׁנָא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, לֹא הִטְרִיחוּ רַבָּנַן בַּאֲבֵדָה יוֹתֵר מִדַּאי.

21 אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ כִּי מַכְרֵיז, גְּלִימָא מַכְרֵיז. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, בָּעֵינַן לְמִטְפֵּי לֵיהּ חֲדָא יוֹמָא לְעַיּוֹנֵי בְּמָאנֵיהּ. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: גְּלִימָא מַכְרֵיז. שְׁמַע מִינַּהּ.

22 רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, לֹא הִטְרִיחוּ רַבָּנַן בַּאֲבֵידָה יוֹתֵר מִדַּאי.

23 תָּנוּ רַבָּנַן: רֶגֶל רִאשׁוֹן אוֹמֵר רֶגֶל רִאשׁוֹן, רֶגֶל שֵׁנִי אוֹמֵר רֶגֶל שֵׁנִי, רֶגֶל שְׁלִישִׁי אוֹמֵר סְתָם.

24 וְאַמַּאי? לֵימָא רֶגֶל שְׁלִישִׁי! דְּלָא אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּשֵׁנִי. שֵׁנִי נָמֵי

25 אַתְיָא לְאִחַלּוֹפֵי בְּרִאשׁוֹן! הָא קָא אָתֵי רֶגֶל שְׁלִישִׁי.

26 תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, כׇּל מִי שֶׁמָּצָא אֲבֵידָה הָיָה מַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, וְאַחַר רֶגֶל אַחֲרוֹן שִׁבְעַת יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ שְׁלֹשָׁה וְיַחְזוֹר שְׁלֹשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּמִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מוֹדִיעִין לִשְׁכֵינָיו וְלִמְיוּדָּעָיו וְדַיּוֹ.

27 מַאי מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין? דְּאָמְרִי אֲבֵידְתָּא לְמַלְכָּא. רַבִּי אַמֵּי אַשְׁכַּח אוּדְיָיא דְּדִינָרֵי, חַזְיֵיהּ הָהוּא רוֹמָאָה דְּקָא מִירְתַת. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ, דְּלָאו פָּרְסָאֵי אֲנַן דְּאָמְרִי אֲבֵידְתָּא לְמַלְכָּא.

28 תָּנוּ רַבָּנַן: אֶבֶן טוֹעִין הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם. כׇּל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה נִפְנֶה לְשָׁם, וְכׇל מִי שֶׁמּוֹצֵא אֲבֵידָה נִפְנֶה לְשָׁם. זֶה עוֹמֵד וּמַכְרִיז, וְזֶה עוֹמֵד וְנוֹתֵן סִימָנִין וְנוֹטְלָהּ. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵת אֶבֶן הַטּוֹעִין.

29 מַתְנִי׳ אָמַר אֶת הָאֲבֵידָה, וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֵּן לוֹ. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ – לֹא יִתֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״, עַד שֶׁתִּדְרוֹשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי.

30 גְּמָ׳ אִתְּמַר, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, וְרַב נַחְמָן אָמַר: ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז.

31 רַב יְהוּדָה אָמַר: ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, דְּאִי אָמְרַתְּ ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז – חָיְישִׁינַן לְרַמַּאי.

32 רַב נַחְמָן אָמַר: ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז, לְרַמַּאי לָא חָיְישִׁינַן, דְּאִם כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף.

33 תְּנַן: אָמַר אֶת הָאֲבֵידָה וְלֹא אָמַר אֶת סִימָנֶיהָ – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״אֲבֵידְתָּא״ מַכְרֵיז, הָא קָא מַשְׁמַע לַן אַף עַל גַּב דְּאָמַר ״גְּלִימָא״, כִּי לָא אָמַר סִימָנִין לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז, אָמַר אִיהוּ גְּלִימָא, וְאָמַר אִיהוּ גְּלִימָא, צְרִיכָא לְמֵימַר כִּי לָא אָמַר סִימָנִין לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ?

34 אָמַר רַב סָפְרָא, לְעוֹלָם ״גְּלִימָא״ מַכְרֵיז, אָמַר אִיהוּ גְּלִימָא, וְאָמַר אִיהוּ סִימָנִין. וּמַאי לֹא אָמַר אֶת סִימָנֶיהָ? לָא אֲמַר סִימָנִין מוּבְהָקִין דִּידַהּ.

35 וְהָרַמַּאי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֶת סִימָנֶיהָ – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, כׇּל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה – הָיָה נוֹתֵן סִימָנִין וְנוֹטְלָהּ. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִין, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים לוֹ: צֵא וְהָבֵא עֵדִים דְּלָאו רַמַּאי אַתְּ, וְטוֹל.

36 כִּי הָא דַּאֲבוּהּ דְּרַב פָּפָּא אִירְכַס לֵיהּ חַמְרָא וְאַשְׁכְּחוּהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדִי דְּלָאו רַמַּאי אַתְּ, וְטוֹל. אֲזַל אַיְיתִי סָהֲדֵי, אֲמַר לְהוּ: יָדְעִיתוּן בֵּיהּ דְּרַמַּאי הוּא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִין. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא רַמָּאָה אֲנָא?! אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲנַן ״לָאו רַמַּאי אַתְּ״ קָאָמְרִינַן. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מִסְתַּבְּרָא, לָא מַיְיתֵי אִינִישׁ חוֹבְתָּא לְנַפְשֵׁיהּ.

37 מַתְנִי׳ כׇּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל – יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל, וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל – יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲשֵׁבוֹתוֹ לוֹ״, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

38 מָה יְהֵא בַּדָּמִים? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ – אֵין חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.

39 גְּמָ׳ וּלְעוֹלָם? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כׇּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר – מִטַּפֵּל בָּהֶן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן.

40 עֲגָלִים וּסְיָיחִין – מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין – מִטַּפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן.

41 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּרְנְגוֹלֶת כִּבְהֵמָה גַּסָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: תַּרְנְגוֹלֶת וּבְהֵמָה גַּסָּה – מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. עֲגָלִים וּסְיָיחִין – מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן. אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְכׇל דָּבָר שֶׁטִּיפּוּלוֹ מְרוּבֶּה מִשְּׂכָרוֹ – מִטַּפֵּל בָּהֶן שְׁלֹשָׁה יָמִים, מִכָּאן וְאֵילָךְ – שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן.

42 קַשְׁיָא עֲגָלִים וּסְיָיחִין אַעֲגָלִים וּסְיָיחִין, אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין אַאֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין!

43 עֲגָלִים וּסְיָיחִין אַעֲגָלִים וּסְיָיחִין לָא קַשְׁיָא: הָא דְּרִעְיָא, וְהָא דְּפִטּוּמָא.

44 אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין אַאֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין נָמֵי לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַבְרְבֵי, הָא בְּזוּטְרֵי.

45 וְשֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וַהֲשֵׁבוֹתוֹ לוֹ״ – רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, שֶׁלֹּא יַאֲכִיל עֵגֶל לַעֲגָלִים, וּסְיָח לִסְיָיחִין, אֲווֹזָא לַאֲווֹזִין, וְתַרְנְגוֹל לְתַרְנְגוֹלִין.

46 מָה יְהֵא בַּדָּמִים? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יִשְׁתַּמֵּשׁ וְכוּ׳. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ח

1 אלא הא דתנן זו ששנינו במשנה: מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות — הרי זה יחזיר למי שהשטרות נכתבו עבורו, הכי נמי דניחא ליה כאן גם כן תאמר שנוח לו ללוה לאהדורי ליה להחזיר לו למלוה?

2 אלא ודאי אין הדבר תלוי בכך. וחזר בו, ואמר רבא: סימנין דאורייתא מן התורה הם, דכתיב שנאמר: "והיה עמך עד דרש אחיך אתו" דברים כב, ב, וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו? אלא דרשהו בדוק אותו אם רמאי הוא או אינו רמאי. לאו וכי לא בסימנין? וסיכם שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

3 א אמר רבא: אם תמצי תרצה לומר סימנין דאורייתא מן התורה. לפני שניגשים לבירור דברי רבא תוהים על שימוש הלשון שלו, מדוע אומר הוא אם תמצי לומר?! הא פשיט ליה הרי כבר פתר אותה את הבעיה, והחליט כי סימנין דאורייתא מן התורה! ומשיבים: משום דאיכא למימר כדשנינן שאפשר היה לומר ולפרש שם כפי שתירצנו, ואף שהתירוצים הללו אינם נראים לרבא כשלעצמם, מכל מקום אינו בא לדון כעת בענין, ודבריו נכונים אפילו לפי השיטה שסימנים הם מדברי סופרים בלבד.

4 אם היו סימנין וסימנין, כלומר, שני אנשים שנתנו סימנים שווים — יניח את החפץ ולא יתננו לא לזה ולא לזה. היו סימנין ועדים — ינתן לבעל העדים, שעדות עדים שהחפץ שייך לאדם מסויים לכל הדעות עדיפה מסתם סימנים. סימנין וסימנין ועד אחד מסייע לאחד מהם — עד אחד כמאן דליתיה דמי כמי שאיננו נחשב, שהרי מעד אחד אין מביאים ראיה בהלכה, ואם כן תלוי הדבר בסימנים, ויניח.

5 עדי אריגה ועדי נפילה, שהיו עדים המעידים שהבגד נארג עבור אדם מסויים, ועדים אחרים מעידים שהבגד נפל מאחר — תנתן לזה שיש לו עדי נפילה, דאמרינן שאומרים אנו זבוני זבנה מכר אותה האיש שארגה, ומאיניש אחרינא נפל ומאדם אחר נפלה.

6 אחד שנתן כסימן את מדת ארכו של בגד ואחד נתן את מדת רחבו — תנתן לזה שנתן מדת ארכו, שמדת רחבו שעורי קא משער לה כד מכסי לה מרה וקאי יכול הוא לשער כאשר מתכסה בה בעליה של הגלימה ועומד, ואילו מדת ארכו לא משתער לה אי אפשר לשער כך, ולכן הוא סימן מובהק יותר.

7 אחד נתן כסימן מדת ארכו ומדת רחבו ואחר אומר מדת גמיו, שיודע רק את סכום האורך והרוחב יחד אבל אינו יכול לפרט — ינתן למי שנתן מדת ארכו ורחבו.

8 אחד נתן מדת ארכו ומדת רחבו ואחר נתן מדת משקלותיו — ינתן למדת משקלותיו, שדבר זה קשה לנחש, ומן הסתם רק בעל הבגד יודע את משקלו.

9 ואם היה הדבר בגט שאבד, ולא ברור אם נפל מן הבעל לפני הגירושין או מן האשה אחר כך, הוא הבעל, אומר את סימני הגט והיא אומרת את סימני הגט — ינתן הגט לה. ושואלים: במאי במה, באיזה סימנים מדובר? אילימא אם תאמר שנתנה סימנים במדת ארכו ורחבו — אין זה סימן מוכיח, דלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה שמא בתוך הזמן שהחזיק הבעל אותו, את הגט ראתה אותו ועדיין לא מסרו הבעל, ואיבד את הגט קודם מסירה. אלא מה הסימן? — שאומרת נקב יש בו בגט בצד אות פלוני, שבודאי לא היתה האשה יודעת זאת אם לא היה הגט בידה.

10 וכן, הוא אומר סימני החוט שקשור בו הגט, והיא אומרת סמני החוט — ינתן הגט לה. ושואלים: במאי במה? אילימא בחיורא ובסומקא אם תאמר סימן כגון חוט לבן או חוט אדום, ודלמא בהדי דנקיט ליה חזיתיה ושמא בתוך הזמן שהחזיק אותו ראתה אותו? אלא שנותנת סימן במדת ארכו של החוט.

11 הוא אומר הגט היה מונח בחפיסה והיא אומרת בחפיסה — ינתן לו, מאי טעמא מה טעם הדבר? מידע ידעה יודעת היא שכל מה דאית ליה שיש לו בחפיסה הוא דמנח ליה שמניח אותו ולכן מנחשת ששם היה.

12 ב משנה ועד מתי חייב להכריז על האבידה? — עד כדי שידעו בו שכניו, אלו דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מכריז שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון עוד שבעה ימים, כדי הזמן שילך האיש לביתו שלשה ימים לבדוק שאכן החפץ אבד ממנו, ויחזור שלשה ימים לירושלים, ויכריז יום אחד שאבד חפץ, ובאותו הזמן יוכל למצוא גם את המוצא.

13 ג גמרא שנינו במשנה כדי שידעו בו שכניו. בתוספתא תנא שנה: שכני אבידה. ושואלים: מאי מה פירוש שכני אבידה? אילימא אם תאמר שכינים של בעל האבידה? אולם אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה אם הוא יודע מי הוא בעל האבידה שילך ויחזיר לו, ולמה לו להכריז? אלא הכוונה היא שכני מקום שנמצאת בו אבידה.

14 ד שנינו במשנה, שר' יהודה אומר: שלוש רגלים ועוד אחרי הרגל שבעה ימים שיוכל ללכת שלושה ימים לביתו.

15 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: בשלשה במרחשון שואלין מבקשים בתפילה את הגשמים, שאז מתחילה העונה שראוי להתפלל בה על הגשם. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, שהוא חמישה עשר יום אחר החג חג הסוכות, כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל שעלה לרגל עד נהר פרת שהוא גבול ארץ ישראל. נמצא שלהגיע עד קצה גבול ארץ ישראל לוקח חמישה עשר יום ולא שלושה!

16 אמר רב יוסף: לא קשיא אין זה קשה; כאן — במקדש הראשון, כאן — במקדש השני. כיצד?

17 במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא כשהיו ישראל מרובים מאד דכתיב בהו שנאמר בהם "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב" מלכים א' ד, כ — בעינן כולי האי צריכים אנו זמן רב כל כך משום שהיישוב היהודי היה מתפשט רחוק מאוד, במקדש שני שלא נפישי ישראל טובא היו מרובים ישראל הרבה, דכתיב בהו שנאמר בהם בשעת העליה בימי כורש "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים" עזרא ב, סה — לא בעינן כולי האי אין אנו צריכים כל כך הרבה ובשלושה ימים מגיע לכל מקום.

18 אמר ליה לו אביי: והא כתיב והרי נאמר בעליה של ימי בית שני "וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם" שם ע, וכיוון שישבו בעריהם שהיו להם כאחוזת האבות משמע שהיו מפוזרים בכל מקומות ישובים הקודמים,

19 וכיון דהכי שכך הוא — אפכא מסתברא ההיפך מסתבר: במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא שהיו ישראל מרובים הרבה, דמצוות עלמא שהאנשים בצוותא, ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא ומוצאים שיירות ההולכות בין ביום ובין בלילה ששטח הארץ כולו מיושב — לא בעינן כולי האי אין אנו צריכים כל כך הרבה זמן, וסגי בתלתא יומא ודי בשלושה ימים כדי להגיע עד קצה הגבול. ואילו במקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא שאין ישראל מרובים, ולא מצוות עלמא ואין האנשים בצוותא, ולא משתכחי שיירתא דאזלי מצויות שיירות שהולכות בין ביממא היום ובין בליליא בלילה — בעינן כולי האי צריכים אנו כל כך הרבה כלומר, חמישה עשר יום.

20 רבא אמר מעיקרו של דבר אין כאן סתירה: לא שנא אינו שונה במקדש הראשון ולא שנא ואינו שונה במקדש שני, אין שינוי בהלכה, אלא אין הדברים דומים זה לזה; כי לא הטריחו רבנן חכמים באבדה יותר מדאי, שלא הטריחו חכמים את המוצא שיחכה זמן רב כל כך עד שיוכל כל אדם ואדם לחזור, גם אם הוא רחוק ביותר.

21 מתוך הדברים שאמרנו אמר רבינא: שמע מינה למד מכאן כי כאשר מכריז המוצא מה מצא, אינו אומר סתם אבידה מצאתי, אלא "מצאתי גלימא" במפורש הוא מכריז. דאי סלקא דעתך "אבידתא" אם עולה על דעתך לומר ש"אבידה" בלבד הוא מכריז, בעינן למטפי ליה חד יומא לעיוני במאניה צריכים להוסיף לו למאבד עוד יום כדי לחפש בכליו ולראות אם איבד דבר מה, ומה הדבר שאיבד. אלא שמע מינה למד מכאן: כי גלימא מכריז, ויכול אדם לגלות מיד אם איבד או לא איבד. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן.

22 ואילו רבא אמר: מכאן אין הוכחה, אפילו תימא תאמר כי "אבידתא" "אבידה" הוא מכריז, לא הטריחו רבנן חכמים באבידה יותר מדאי.

23 תנו רבנן שנו חכמים: כשמכריז ברגל הראשון, אומר: רגל ראשון הוא זה שאני מכריז בו. כשמכריז ברגל שני אומר: רגל שני אני מכריז, כשמכריז ברגל שלישי אומר סתם, ואינו אומר איזה רגל הוא.

24 ושואלים: ואמאי ומדוע? לימא שיאמר רגל שלישי! ומשיבים: שלא אתי לאחלופי יבוא להתחלף בשני, שמא לא ישמע המאבד את קול הכרוז כראוי, ויחשוב שהוא מכריז "שני", ויסבור שיש בידו עוד רגל אחד, ואחר כך יתברר שהמוצא אינו חוזר עוד. ושואלים: אם כך שיש אפשרות לטעות — שמיעה כזו ברגל שני נמי גם כן,

25 אתיא לאחלופי יבוא להחליף בראשון, שיחשוב שהוא מכריז רגל ראשון! ומשיבים: אמנם ייתכן שטעה, אולם דבר זה לא יכול לגרום נזק הא קא אתי הרי המוצא יבוא גם ברגל שלישי.

26 תנו רבנן שנו חכמים: בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעה ימים, כדי שילך המאבד שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש ומוסיפים: שיבנה במהרה בימנו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהרי אין מקום שכל ישראל באים בו. ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו בכך.

27 ושואלים: מאי מה פירוש משרבו האנסין? ומשיבים: דאמרי שאומרים שעל פי חוק הגויים אבידתא למלכא האבידה שייכת למלך, ולכן יש לחשוש שאם יכריז ברבים יחרימו השלטונות את המציאה. מסופר: רבי אמי אשכח אודייא דדינרי מצא כלי מלא דינרים, חזייה ההוא רומאה דקא מירתת ראה אותו רומאי אחד שהוא מפחד. אמר ליה לו: זיל שקול לנפשך לך קח לעצמך דלאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא שאין אנו פרסיים האומרים שהאבידה שייכת למלך.

28 ועוד מספרים במנהגי השבת אבידה בזמן הבית. תנו רבנן שנו חכמים: אבן טוען היתה בירושלים ומה היה תפקידה? כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם ששם היה מקום ההכרזה, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז שמצא, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. ואבן זו עמדה במקום מוגדר בעיר, וזו היא ששנינו בענין אחר: צאו וראו אם נמחת אבן הטוען, שזו היא האבן המוזכרת שם.

29 א משנה אמר הטוען לבעלות על האבידה את האבידה, שאמר מה החפץ שאבד ולא אמר סימניה — לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה — לא יתן לו, שנאמר: "עד דרש אחיך אתו" דברים כב, ב, ופירשוהו: עד שתדרוש את אחיך ותחקור אם רמאי הוא או אם אינו רמאי.

30 ב גמרא אתמר נאמר שחלקו אמוראים בשאלה זו, רב יהודה אמר: "אבידתא אבידה מצאתי "מכריז, ורב נחמן אמר: למשל "גלימא מצאתי מכריז". ומסבירים את טעמיהם.

31 רב יהודה אמר: "אבידתא" מכריז, דאי אמרת שאם אומר אתה ש"גלימא" מכריז — חיישינן חוששים אנו לרמאי, שמא נודע לרמאי שאיבד חבירו אבידה זו, ויחקור וידרוש מה היו סימניה ויבוא ויתן בה סימנים ויקח אותה.

32 רב נחמן אמר: "גלימא" מכריז, ולרמאי לא חיישינן אין אנו חוששים, שאם כן אין לדבר סוף, שהרי גם אם מכריז אבידה, שמא ינסה הרמאי לנחש מה היתה האבידה.

33 תנן שנינו במשנתנו: אמר את האבידה ולא אמר את סימניה — הרי זה לא יתן לו. ומעתה, אי אמרת בשלמא "אבידתא" נניח אם אומר אתה ש"אבידה" הוא מכריז, הא קא משמע לן הרי זה השמיע לנו במשנה, אף על גב אף על פי שאמר "גלימא" איבדתי, כי כאשר לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה אין אנו מחזירים לו. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי "גלימא" מכריז, אמר איהו אומר הוא המוצא שמצא גלימא, ואמר איהו ואומר הוא שאיבד גלימא, צריכא למימר כי האם צריך לומר שכאשר לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה אין מחזירים לו?

34 אמר רב ספרא: מכאן אין להוכיח, ולעולם אפשר לומר כי "גלימא" מכריז, אלא אמר איהו הוא המוצא שמצא גלימא, ואמר איהו הוא הטוען סימנין. ומאי ומה פירוש לא אמר את סימניה — לא אמר סימנין מובהקין דידה שלה, ולכן יש חשש שאין הוא בעל האבידה.

35 ג שנינו במשנה: והרמאי אף על פי שאמר את סימניה — הרי זה לא יתן לו. תנו רבנן שנו חכמים: בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה — היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאין שהיו מגלים מפי המאבד מה איבד ונוטלים, התקינו שיהו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו שלא רמאי את אתה וטול.

36 ומספרים דרך אגב כי הא כמו זה שאירע דאבוה שאביו של רב פפא אירכס ליה חמרא ואשכחוה אבד לו חמור ומצאוהו. אתא לקמיה בא לפני רבה בר רב הונא, אמר ליה לו: זיל אייתי סהדי דלאו לך הבא עדים שלא רמאי את אתה, וטול את האבידה, שהרי נתת את הסימנים. אזל אייתי סהדי הלך והביא עדים, אמר להו להם רבה בר רב הונא לעדים: ידעיתון ביה יודעים אתם בו שרמאי הוא? אמרו ליה לו העדים: אין כן. אמר להו להם אביו של רב פפא בהתמרמרות: אנא רמאה אנא אני רמאי אני?! אמרו ליה לו: אנן אנו "לאו לא רמאי את" קאמרינן אתה אמרנו, כלומר, התבלבלנו בדברים, שהיה נדמה להם ששאל כרגיל אם יודעים בו שאינו רמאי. אמר רבה בר רב הונא: מסתברא, לא מייתי איניש חובתא לנפשיה מסתבר שאין מביא אדם חובה לעצמו, ואף על פי שענו העדים שלא כהוגן יש להניח שנתבלבלו, ולא לומר שחזרו בהם מעדותם הראשונה.

37 ד משנה כל דבר בעל חיים שמצא שהוא עושה מלאכה ואוכל — יעשה מלאכה אצל המוצא ויאכל, ודבר שאין עושה ובכל זאת אוכל — ימכר לאחר זמן מה, ולא ישאירנו בידו שיאכל ולא יעשה. שנאמר: "והשבתו לו" דברים כב, ב, ללמד בין השאר: ראה היאך תשיבנו לו, שאם יאכל זמן מרובה אצל המוצא ואחר כך יצטרך המאבד לשלם כל הוצאות האוכל, שמא לא יהא בכך השבת אבידה אלא טירדה בלבד.

38 מה יהא בדמים שקיבל תמורת האבידה שמכר? רב טרפון אומר: ישתמש בהן המוצא, לפיכך אם אבדו דמים אלה חייב באחריותן, שהרי הם כאילו לקח אותם בהלוואה מן המאבד. רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן אלא ישארו בידו כמות שהם ולפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן, כשם שאין חייב באחריות של אבידה.

39 ה גמרא אמרנו שדבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושואלים: ולעולם יישאר בביתו והוא יצטרך להיות אחראי לו? אמר רב נחמן אמר שמואל: עד שנים עשר חדש ואחר כך יכול הוא למכור. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור שיש בהם רווח כנגד דמי החזקתם, מטפל בהן עד שנים עשר חדש, מכאן ואילך — שם מעריך דמיהן ומניחן את הדמים.

40 עגלים וסייחין שהם קטנים ואינם עובדים מטפל בהן שלשה חדשים, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן. מצא אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן.

41 אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת דינה כבהמה גסה שכן היא מטילה ביצים והרי היא בגדר של עושה ואוכל. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהן שנים עשר חודש, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן. ואילו עגלים וסייחין מטפל בהן שלשים יום, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן. ואילו אווזין ותרנגולין וכל דבר שטיפולו הטיפול בו מרובה משכרו, מטפל בהן שלשה ימים, מכאן ואילך — שם דמיהן ומניחן.

42 אף על פי שלענין דברי רב נחמן בר יצחק יש ראיה מכאן, מכל מקום יש הבדלים רבים בין הברייתות; קשיא קשה מעגלים וסייחין שבברייתא אחת על עגלים וסייחין שבשניה, וכן מדין אווזין ותרנגולין על אווזין ותרנגולין!

43 ומתרצים: עגלים וסייחין על עגלים וסייחין לא קשיא אינו קשה; הא אלה ששנינו שמחזיק שלושה חדשים הם כאלה דרעיא שהולכין למרעה, והא ואלה שאמרנו שאינו צרי לטפל בהם אלא חודש הרי זה מדובר באופן דפטומא שצריכים לפטם.

44 וכן אווזין ותרנגולין על אווזין ותרנגולין נמי לא קשיא גם כן אינו קשה; הא ברברבי זה בגדולים שאין טירחתן מרובה, הא בזוטרי זה בקטנים שטירחתן מרובה ישאירם אצלו רק שלושה ימים רמב"ם.

45 ו שנינו במשנה שדבר שאינו עושה ואוכל ימכר כדי לקיים "והשבותו לו", תנו רבנן שנו חכמים: "והשבתו לו" — ראה והתבונן היאך תשיבנו לו שתהא בכך השבה, שלא יאכיל עגל לעגלים, כלומר, שלא ימצא שכל דמי עגל שנמצא הלכו בהוצאות שמוציא בטיפול בו, או סייח לסייחין, אווזא לאווזין, ותרנגול לתרנגולין, שלבסוף לא יקבל המאבד דבר.

46 ו שנינו במשנה שחלקו חכמים מה יהא בדמים שקיבל בעד האבידה. ר' טרפון אומר ישתמש בהן ורבי עקיבא אסר להשתמש בה. ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו תנאים אלה,

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ט ע״א »