ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ז

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ח ע״א »

1 בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְהַחְזִיר. וְכֵן תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְהַחְזִיר.

2 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְכִי בַּעַל הַבַּיִת בְּעַצְמוֹ דָּשָׁן? אֲמַר לֵיהּ: אֶיסְמְיַהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, תִּתַּרְגַּם מַתְנִיתִין כְּגוֹן שֶׁדָּשָׁן עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים.

3 מַתְנִי׳ אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ, וְלָמָּה יָצָאת? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִים חַיָּיב לְהַכְרִיז.

4 גְּמָ׳ מַאי ״בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ״? אָמַר רָבָא: בִּכְלַל ״כׇּל אֲבֵדַת אָחִיךָ״.

5 אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר״, ״חֲמוֹר״, ״שֶׂה״ וְ״שִׂמְלָה״?

6 צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שִׂמְלָה, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּעֵדִים דְּגוּפַהּ וְסִימָנִין דְּגוּפַהּ. אֲבָל חֲמוֹר בְּעֵדִים דְּאוּכָּף וְסִימָנִין דְּאוּכָּף, אֵימָא לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲמוֹר״ דַּאֲפִילּוּ חֲמוֹר בְּסִימָנֵי הָאוּכָּף.

7 ״שׁוֹר״ וָ״שֶׂה״, דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? ״שׁוֹר״ – דַּאֲפִילּוּ לְגִיזַּת זְנָבוֹ, וְ״שֶׂה״ – לְגִיזּוֹתָיו. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר״, דַּאֲפִילּוּ לְגִיזַּת זְנָבוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן ״שֶׂה״ לְגִיזּוֹתָיו!

8 אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״חֲמוֹר״ דְּבוֹר לְרַבִּי יְהוּדָה, וְ״שֶׂה״ דַאֲבֵידָה – לְדִבְרֵי הַכֹּל קַשְׁיָא.

9 וְאֵימָא לִגְלָלִים הוּא דַּאֲתָא? גְּלָלִים – אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ. וְדִילְמָא לְסִימָנִין הוּא דַּאֲתָא, דְּאִיבַּעְיָא לַן: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְרַבָּנַן. כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֶׂה״, דַּאֲפִילּוּ בְּסִימָנִין מַהְדְּרִינַן, וְסִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא.

10 אָמְרִי: מִדְּקָתָנֵי לְהוּ תַּנָּא, לְסִימָנִין גַּבֵּי שִׂמְלָה, דְּקָתָנֵי: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין – חַיָּיב לְהַכְרִיז, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִין – חַיָּיב לְהַכְרִיז. שְׁמַע מִינַּהּ דְּ״שֶׂה״ לָאו לְסִימָנִין הוּא דַּאֲתָא.

11 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – פְּרָט לַאֲבֵידָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וּמְצָאתָהּ״ – פְּרָט לַאֲבֵידָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה.

12 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מָר נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ וּמָר נָפְקָא לֵיהּ מִ״וּמְצָאתָהּ״.

13 וּלְמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ הַאי ״וּמְצָאתָהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

14 הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבְנַאי, דְּאָמַר רַבְנַאי: ״וּמְצָאתָהּ״ – דַּאֲתַאי לִידֵיהּ מַשְׁמַע.

15 וּלְמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״וּמְצָאתָהּ״, הַאי ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

16 מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִנַּיִין לַאֲבֵידָה שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ״ – מִי שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וְאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם.

17 וְאִידַּךְ, הָא דְּרַבְנַאי מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וּמְצָאתָהּ״.

18 וְאִידַּךְ, הָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ ״מִמֶּנּוּ״. וְאִידָּךְ? ״מִמֶּנּוּ״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

19 רָבָא אָמַר: פְּרוּטָה שֶׁהוּזְלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מַאן דְּאָמַר מֵ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – אִיכָּא, וּמַאן דְּאָמַר מִ״וּמְצָאתָהּ״ – לֵיכָּא.

20 וּלְמַאן דְּאָמַר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – הָא בָּעֵינַן ״וּמְצָאתָהּ״, וְלֵיכָּא!

21 אֶלָּא: פְּרוּטָה שֶׁהוּקְרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מַאן דְּאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״ – אִיכָּא, וּמַאן דְּאָמַר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – לֵיכָּא.

22 וּלְמַאן דְּאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״, הָא בָּעֵינַן ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ וְלֵיכָּא!

23 אֶלָּא פְּרוּטָה שֶׁהוּקְרָה וְהוּזְלָה וְחָזְרָה וְהוּקְרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַאן דְּאָמַר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – אִיכָּא. וּמַאן דְּאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״ – בָּעֵינַן דְּאִית בַּהּ שִׁיעוּר מְצִיאָה מִשְּׁעַת אֲבֵידָה וְעַד שְׁעַת מְצִיאָה.

24 אִיבַּעְיָא לְהוּ: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְרַבָּנַן? מַאי נָפְקָא מִינַּהּ?

25 לְאַהְדּוֹרֵי גֵּט אִשָּׁה בְּסִימָנִים. אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא – מַהְדְּרִינַן, וְאִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן – כִּי עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – לָא עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא.

26 תָּא שְׁמַע: אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ, וְלָמָּה יָצָאת לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ? וְלוֹמַר לְךָ: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין חַיָּיב לְהַכְרִיז, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִין חַיָּיב לְהַכְרִיז. תַּנָּא: תּוֹבְעִין אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סִימָנִין כְּדִי נַסְבַהּ.

27 תָּא שְׁמַע: חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף. אֵימָא ״בְּעֵדֵי אוּכָּף״.

28 תָּא שְׁמַע: ״וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ?! אֶלָּא דׇּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי.

29 מַאי לָאו בְּסִימָנִין? לֹא, בְּעֵדִים.

30 תָּא שְׁמַע: אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף הַפָּנִים עִם הַחוֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו.

31 שְׁמַע מִינַּהּ סִימָנִין לָאו דְּאוֹרָיְיתָא! אָמְרִי: גּוּפוֹ – דְּאָרוֹךְ וְגוּץ. כֵּלָיו – דְּחָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה.

32 אִי חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף הֵיכִי מַהְדְּרִינַן? אָמְרִי: אוּכָּף, לָא שָׁאיְלִי אִינָשֵׁי אוּכָּפָא, מִשּׁוּם דִּמְסַקֵּב לֵיהּ לַחֲמָרָא.

33 אִיבָּעֵית אֵימָא: כֵּלָיו בְּחִיוָּרֵי וּבְסוּמְקִי.

34 אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס אוֹ בְּאַרְנָקִי וּבְטַבַּעַת, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין כֵּלָיו, אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה – כָּשֵׁר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, כִּי מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס אַמַּאי כָּשֵׁר? נֵיחוּשׁ לִשְׁאֵלָה!

35 אָמְרִי: כִּיס וְאַרְנָקִי וְטַבַּעַת לָא מַשְׁאֲלִי אִינָשֵׁי. כִּיס וְאַרְנָקִי – מִשּׁוּם דִּמְסַמְּנִי, וְטַבַּעַת – מִשּׁוּם דִּמְזַיֵּיף.

36 לֵימָא כְתַנָּאֵי: אֵין מְעִידִין עַל הַשּׁוּמָא, וְאֶלְעָזָר בֶּן מַהֲבַאי אוֹמֵר: מְעִידִין עַל הַשּׁוּמָא. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי? דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סִימָנִין דְּרַבָּנַן, וְאֶלְעָזָר בֶּן מַהֲבַאי סָבַר: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא.

37 אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, וְהָכָא בְּשׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: שׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ, וּמָר סָבַר: שׁוּמָא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ.

38 אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שׁוּמָא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ, וְהָכָא בְּסִימָנִין הָעֲשׂוּיִן לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: סִימָנִין עֲשׂוּיִם לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה. וּמָר סָבַר: סִימָנִין אֵין עֲשׂוּיִם לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה.

39 אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שׁוּמָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה, וְסִימָנִין דְּרַבָּנַן, וְהָכָא בְּשׁוּמָא סִימָן מוּבְהָק הוּא קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: שׁוּמָא סִימָן מוּבְהָק הוּא, וּמָר סָבַר: שׁוּמָא לָאו סִימָן מוּבְהָק הוּא.

40 אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סִימָנִין לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, הֵיכִי מַהְדְּרִינַן אֲבֵידְתָּא בְּסִימָנִין? דְּנִיחָא לֵיהּ לְמוֹצֵא אֲבֵידָה דְּנַהְדַּר בְּסִימָנִין, כִּי הֵיכִי דְּכִי אָבְדָה לֵיהּ לְדִידֵהּ נָמֵי נַהְדְּרוּ לֵיהּ בְּסִימָנִין.

41 אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרָבָא: וְכִי אָדָם עוֹשֶׂה טוֹבָה לְעַצְמוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ?

42 אֶלָּא נִיחָא לֵיהּ לְבַעַל אֲבֵידָה לְמֵיהַב סִימָנִין וּלְמִשְׁקְלֵיהּ. מִידָּע יָדַע דְּעֵדִים לֵית לֵיהּ, וּמֵימָר אָמַר: כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָדְעִי סִימָנִין מוּבְהָקִים דִּידַהּ, וַאֲנָא יָהֵיבְנָא סִימָנִין מוּבְהָקִים דִּידַהּ וְשָׁקֵלְנָא לַהּ.

43 אֶלָּא הָא דִּתְנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה – יַחְזִיר לַלֹּוֶה, שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מִן הָאֶחָד – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה. נִיחָא לֵיהּ לְלֹוֶה לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ לְמַלְוֶה?

44 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם סְבָרָא הוּא, אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה יַחְזִיר לַלֹּוֶה – דְּגַבֵּי לֹוֶה שְׁכִיחִי, גַּבֵּי מַלְוֶה לָא שְׁכִיחִי. שְׁמַע מִינַּהּ מִלֹּוֶה נְפוּל. שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד יַחְזִיר לַמַּלְוֶה – דְּגַבֵּי מַלְוֶה שְׁכִיחִי, גַּבֵּי לֹוֶה לָא שְׁכִיחִי.

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ז

1 בלוקח קונה מן התגר סוחר שקנה את הפירות מאנשים רבים, ואין ידוע ממי מהם האבידה, אבל בלוקח מבעל הבית — חייב להחזיר. ומסופר, וכן תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב נחמן: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית — חייב להחזיר.

2 על כך אמר ליה לו רב נחמן: ומדוע יחזיר אף לבעל הבית, וכי בעל הבית בעצמו דשן דש אותן את אלומות התבואה הללו? הלא מן הסתם פועליו הם שעשו זאת, ואם כן יתכן מאוד שמן הפועלים אבד החפץ, ולא ברור ממי! אמר לו חוזר המשניות: איסמיה האם אמחוק אותה, את הברייתא הזו? שאשמיטנה מגירסתי לפי שאינה נכונה? אמר ליה לו: לא, ואולם תתרגם מתניתא תרגם, הסבר, את הברייתא כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים שרכושם הוא רכושו, וכל מה שאיבדו שייך לבעל הבית.

3 א משנה משנה זו היא קטע של מדרש הלכה בדיני מציאה. אף השמלה היתה בכלל כל אלו החפצים שנמנו בתורה במפורש כאבידות, כאמור "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו" דברים כב, ג, ולמה יצאת יצאה מן הכלל להיאמר בכתוב במפורש? — להקיש להשוות אליה דברים אחרים, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת, שיש בה כרגיל סימנין ויש לה תובעין, כלומר, יש לה בעלים, שהרי לא יתכן שתיווצר מעצמה, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים — חייב להכריז עליו.

4 ב גמרא תחילה שואלים: מאי מה פירוש "בכלל כל אלו", מה הוא כלל זה שמדובר בו? אמר רבא: בכלל הכתוב בדיני מציאה "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" שם.

5 בקשר לפסוק זה אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא מדוע כתבה התורה בדין אבידה גם "שור" שם א, גם "חמור" שם ג, גם "שה" שם א וגם "שמלה" שם ג, מדוע לא היה די בדוגמא אחת בלבד?

6 והשיב: צריכי נצרכו כולם משום שיש בכל אחד מהם צד מיוחד ללמוד ממנו. דאי כתב רחמנא שאילו היתה כותבת התורה שמלה בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: הני מילי דברים אלה אמורים שיש להחזיר אבידה בעדים דגופה, שהעדים מעידים שהם מכירים את האבידה עצמה ויודעים למי היא שייכת, או סימנין דגופה. אבל להחזיר חמור רק בעדים דאוכף או בסימנין דאוכף, שאין בחמור עצמו סימנים מיוחדים אך תובעים אותו משום שיש סימנים באוכפו, אימא לא מהדרינן ליה שמא אין מחזירים אותו, שהרי הסימן איננו בגוף החמור, על כן כתב רחמנא כתבה התורה "חמור", לומר שאפילו חמור בסימני האוכף מחזירים.

7 וממשיך רבא: "שור" ו"שה" דכתב רחמנא שכתבה התורה למה לי? והשיב: "שור" — אפילו לגיזת זנבו, שגם אם גזזו שיער מזנבו של שור שנמצא צריך להחזיר את השיער לבעלים, ושה — לגיזותיו, שאת הצמר שגוזזים ממנו יש להשיב לבעלים. ומקשים: ולכתוב רחמנא ושתכתוב התורה "שור", ונלמד מכאן שאפילו לגיזת זנבו מחזירים, וכל שכן שמחזירים שה לגיזותיו, שהרי רוב הרווח שיש בצאן הוא מן הצמר, ואין זה רק רווח צדדי כשיער מזנב השור!

8 אלא אמר רבא: "חמור" הכתוב בדיני הבור לשיטתו של ר' יהודה שאינו דורש כחכמים, ואינו לומד מדוגמה זו להלכה, ו"שה" שכתוב בדיני אבידה, לדברי הכל קשיא קשה. כלומר, לא מצאנו דרך מספקת להסביר לשם מה נחוצים אלה.

9 ושואלים: ואימא ושמא הדבר הנוסף ללמד שצריך להחזיר את הגללים הוא דאתא שבא? ודוחים: גללים מן הסתם אפקורי מפקר להו מפקיר הוא אותם ואין בעל האבידה מקפיד שיאסוף המוצא את כל הגללים שהטילה הבהמה אחריה אף שיש להם ערך מסויים. ושואלים: ודילמא ושמא הכתוב הזה לסימנין הוא דאתא שבא, ללמדנו שמחזירים אבידה בסימנים. דאיבעיא לן שנשאלה לנו השאלה הבאה: כשמחזירים אבידה על פי סימנין, האם דבר זה הוא דאורייתא מן התורה או רק דרבנן מדברי סופרים. ונאמר שעל כן כתב רחמנא כתבה התורה "שה" שאינו בא ללמד לגופו, והוא מיותר איפוא כדי ללמוד ממנו, שאפילו בסימנין מהדרינן מחזירים אנו ולא רק בעדים, ואם כך נוכיח כי סימנין דאורייתא מן התורה הם.

10 אמרי אומרים בדחיית הסבר זה: מדקתני להו מכיון ששנה אותם התנא, את הסימנין גבי אצל שמלה, דקתני שהרי שנה: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין — חייב להכריז, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין — חייב להכריז. שמע מינה למד מכאן ש"שה" שנאמר לאו לא ללמדנו לענין סימנין הוא דאתא שבא, אלא ללמדנו ענין אחר, אבל אנו איננו יודעים מה הוא.

11 ג ומביאים עוד מדרש הלכה על אותם הכתובים. תנו רבנן שנו חכמים: על מה שנאמר "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" שם ג, דורשים: "אשר תאבד" — פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, שמפני מיעוט ערכה אינה קרויה אבידה כלל ואינה בכלל המצוה. ר' יהודה אומר: "ומצאתה" — פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, שדבר שנמצא ואיננו שווה פרוטה אין בו חובת השבה.

12 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל למעשה ביניהם? שהרי לכאורה שניהם מסכימים בעיקר הדין שבפחות מפרוטה אין דין השבת אבידה? אמר אביי: אין הבדל ביניהם בהלכה, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו יש ביניהם הבדל מאיזה פסוק מוציאים הלכה זו. מר נפקא ליה חכם זה, חכמים, יוצא לו, לומדים הם את הדבר מ"אשר תאבד", ומר נפקא ליה וחכם זה, ר' יהודה, יוצא לו, הוא לומד מ"ומצאתה".

13 ושואלים: ולמאן דנפקא ליה ולמי שיוצא לו, לומד מ"אשר תאבד", האי זה הכתוב "ומצאתה" מאי עביד ליה מה עושה הוא בו, מה למד הוא ממנו?

14 ומשיבים: ההוא מיבעי ליה אותו כתוב נצרך לו לכמו שדרשו רבנאי, שאמר רבנאי: "ומצאתה" פירושו — דבר דאתאי לידיה שבא לידו ממש משמע.

15 ושואלים עוד: ולמאן דנפקא ליה ולמי שיוצא לו הדבר מ"ומצאתה", האי זה הכתוב "אשר תאבד" מאי עביד ליה מה עושה הוא בו?

16 ומשיבים: מבעי ליה נצרך הוא לו לכמו שהסביר ר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן משום בשם ר' שמעון בן יוחאי: מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת לכל אדם אף על פי שיש בה סימנים? שנאמר: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה". וכך יש להבין: חובת ההשבה היא על מי שאבודה הימנו בלבד ומצויה אצל כל אדם, כלומר, שיכולה להימצא על ידי כל אדם. יצתה יצאה זו האבידה שנגרפה על ידי הנהר שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם, שהרי כרגיל היא טובעת בנהר ולכן היא נעשית הפקר, ואין חובה להחזירה.

17 ושואלים: ואידך האחר, הא אותה הלכה של רבנאי מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו, נלמד הדבר מ"ומצאתה" שנאמרה המלה בתוספת האות וא"ו, ו־"ו" יתירה זו באה ללמד הלכה נוספת זו.

18 ושואלים: ואידך והאחר, הא זה שאמר ר' יוחנן מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו הדבר ממה שנאמר "ממנו", שהוא בא להדגיש ממנו בלבד ולא מכל אדם. ושואלים: ואידך והאחר, מדוע איננו לומד מכאן? ומשיבים: "ממנו" כהדגשה במובן זה לא משמע ליה אינה נשמעת לו, שאיננו סבור שאפשר לדייק מכאן בלימוד נוסף.

19 רבא אמר : פרוטה שהוזלה, כלומר, דבר שהיה שווה פרוטה והוזל במחירו איכא בינייהו יש הבדל ביניהם בין חכמים ור' יהודה. מאן דאמר מי שאומר שהלימוד הוא מ"אשר תאבד" — איכא יש בכך משום אבידה, שהרי בשעת אבידה היה שווה פרוטה. ומאן דאמר ומי שאמר מ"ומצאתה" — ליכא אין בכך משום מציאה, שהרי בשעת מציאה לא היתה שווה פרוטה.

20 ומקשים: והלא אף למאן דאמר לדעת מי שאומר שהלימוד הוא מ"אשר תאבד" — הא בעינן הרי צריכים אנו שיהיה "ומצאתה", כלומר, שיהא זה דבר בעל ערך הראוי להיקרא מציאה, וליכא והלא אין כאן!

21 אלא יש לומר להיפך: לענין פרוטה שהוקרה איכא בינייהו יש הבדל ביניהם, מאן דאמר מי שאמר ולמד מ"ומצאתה" — איכא יש כאן חובה, שהרי בזמן מציאה הדבר היה שווה פרוטה, ומאן דאמר ומי שאומר שהלימוד הוא מ"אשר תאבד" — ליכא אין כאן.

22 ומקשים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר שהלימוד הוא מ"ומצאתה", הא בעינן הרי צריכים אנו גם שיתקיים בו "אשר תאבד" וליכא ואין כאן, וכיוון שבשעת האבידה לא החשיב אותה בעליה, הריהי כהפקר ושייכת למוצא!

23 אלא יש לומר כי המחלוקת היא ביחס לדבר שהיה שווה פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו יש ביניהם הבדל. מאן דאמר מי שאומר שהלימוד הוא מ"אשר תאבד" — איכא יש כאן, שהרי גם בשעת האבידה וגם בשעת המציאה היה הדבר שווה פרוטה. ואולם מאן דאמר מי שאומר שהלימוד הוא מ"ומצאתה" — בעינן דאית בה צריכים אנו שיהיה בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה. ובמקרה זה, כיון שבמשך זמן מסויים לא היה בחפץ כדי ערך מציאה — אין בו חובת השבת אבידה.

24 ד השאלה שהוזכרה קודם בדרך אגב, מובאת עתה לעיקרה ומבררים אותה לפרטיה. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: זה שמשיבים אבידה אף על פי סימנין ואין צריך דווקא לעדות האם הוא דאורייתא מן התורה הם או רק דרבנן מדברי חכמים? ושואלים: מאי נפקא מינה מה יוצא מזה, מה ההבדל למעשה? הלא גם אם הם מדברי חכמים צריכים להחזיר אבידה בסימנים!

25 ומשיבים: ההבדל למעשה הוא לענין לאהדורי להחזיר גט אשה על פי סימנים. אי אמרת אם אומר אתה שהשבת אבידה על פי סימנים זה דאורייתא מן התורה — מהדרינן מחזירים, שהרי התורה אמרה שסימן מועיל, ואולם אי אמרת אם אומר אתה שהשבת אבידה על פי סימנים זה רק דרבנן מתקנת חכמים כי עבוד רבנן תקנתא כאשר עשו חכמים תקנה עשו זאת בממונא בעניני ממונות, אבל באיסורא בדיני איסורים לא עבוד רבנן תקנתא עשו חכמים תקנה, שאינם יכולים לתקן ולהפקיע חשש איסור מן התורה.

26 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנתנו: אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת יצאה מן הכלל להיאמר בכתוב במפורש? — להקיש להשוות אליה דברים אחרים, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז. הרי שסימנים מן התורה! ודוחים: התנא עיקר דבריו וחידושו לענין תובעין אצטריכא ליה הוצרך לו לומר, ואילו סימנין כדי נסבא רק הביא, שאת הסימנים הזכיר רק בדרך אגב, מאחר שמדברי חכמים מחזירים בסימנים. אבל הלימוד מן התורה הוא לגבי תובעים בלבד.

27 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בהמשך שמחזירים חמור בסימני אוכף. הרי שסימנים מן התורה! ושוב דוחים: אימא אמור ותקן בלשון: לא "בסימני אוכף" אלא "בעדי אוכף", כלומר, שמביא עדים שהאוכף שייך לו.

28 תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה "והיה עמך עד דרש אחיך אתו" דברים כב, ב ואמרו חכמים: וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו, הרי איננו יודע מיהו! אלא הכוונה שאתה צריך לדרוש ולחקור אותו, כלומר, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.

29 ומדייקים: מאי לאו האם לא הכוונה שיבדוק אותו בסימנים שהוא נותן אם הם סימנים ראויים! ודוחים: לא, הכוונה היא בעדים, שיבדוק אם העדים אינם משקרים.

30 תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת: אין מעידין על אדם שמת כדי להתיר לאשתו להינשא, אלא על פרצוף הפנים עם החוטם שראו העדים והכירוהו, אף על פי שיש סימנין אחרים בגופו ובכליו בגדיו אין סומכים עליהם.

31 שמע מינה למד מכאן כי סימנין לאו דאורייתא אינם מן התורה שהרי אין סומכים עליהם בענין זה של איסור! אמרי אומרים ודוחים: משם אין ראיה, שכן שם מדובר כשהסימנים הם בלתי מובהקים שאין לסמוך עליהם, סימנים שבגופו כגון שהוא ארוך או שהוא גוץ. ולענין סימנים של כליו אין סומכים עליהם משום דחיישינן שאנו חוששים לשאלה, שמא המת שאל אותם מבעליהם, ואינם שלו.

32 ומקשים: אי חיישינן אם חוששים אנו לשאלה, אם כן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן איך אנו מחזירים? אמרי אומרים: אוכף, לא שאולי אינשי אוכפא אין משאילים אנשים אוכף משום דמסקב ליה לחמרא שפוצע את החמור כי האוכף צריך להיות בדיוק לפי מידתו.

33 איבעית אימא אם תרצה אמור ותדחה באופן אחר: כליו שנתנו בהם רק סימנים כלליים, כלומר בחיורי ובסומקי בלבנים ובאדומים.

34 ומקשים: אלא הא דתניא זו ששנינו בברייתא: מצאו השליח את הגט שאבד ממנו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו, אפילו לזמן מרובה לאחר האבידה — כשר. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי חיישינן לשאלה חוששים אנו להשאלה, כי כאשר מצאו קשור בכיס אמאי מדוע כשר? ניחוש נחשוש לשאלה!

35 אמרי אומרים: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי משאילים אנשים. כיס וארנקי — הטעם משום שרואים בהם ענין של מסמני סימן וניחוש, שהאדם המוסר את כיסו וארנקו לאחר כמי שמסר לו את מזלו. וטבעת — משום שיש חשש דמזייף לזיוף, שבטבעת היה כרגיל מצוי החותם, ואין אדם משאיל לחבירו את חותמו.

36 ומציעים: לימא כתנאי האם נאמר שנושא זה שנוי במחלוקת תנאים שכבר נחלקו בו. שכן שנינו בדיני עדות על המת: אין מעידין על השומא יבלת שנמצאת בגוף המת שנמצא, שדבר זה אינו מספיק לסמוך עליו להתיר את אשתו. ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בנושא זה נחלקו; שהתנא קמא סבר הראשון סבור: סימנין דרבנן מדברי חכמים, ולכן אין סומכים על השומא, ואילו אלעזר בן מהבאי סבר סבור: סימנין דאורייתא מן התורה!

37 אמר רבא, אפשר לדחות ולומר: דכולי עלמא לדעת הכל סימנין דאורייתא מן התורה, ואולם הכא כאן בשאלה האם שומא מצויה בבן גילו קמיפלגי חלוקים הם, האם אפשר לחשוש שיש אדם אחר, בן גילו ומזלו של המת, ואף בו מצוי סימן זה או לא. מר סבר חכם זה, תנא קמא, סבור: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר וחכם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור: שומא אינה מצויה בבן גילו.

38 איבעית אימא אם תרצה אמור אפשרות אחרת לדחות: דכולי עלמא לדעת הכל שומא אינה מצויה בבן גילו, והכא וכאן בשאלה אם סימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי חלוקים הם; מר סבר חכם זה, חכמים, סבור שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה, ויתכן שנשתנה גודל או צבע השומא, ולכן אינה יכולה לשמש עוד כסימן. ומר סבר וחכם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור: סימנין אין עשויים להשתנות לאחר מיתה.

39 ועוד, איבעית אימא אם תרצה אמור: דכולי עלמא לדעת הכל שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה, וסימנין לדעת הכל הם דרבנן מדברי חכמים, אלא הכא כאן בשאלה האם שומא סימן מובהק הוא קמיפלגי חלוקים הם, מר סבר חנם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור ששומא סימן מובהק הוא, שאין בו אפשרות לטעות או לכפילות, ולכן אפשר לסמוך עליו בשלימות אפילו אין השימוש בסימנים מפורש בתורה, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור: שומא לאו אין סימן מובהק הוא.

40 בהמשך לדיון שהובא כאן אמר רבא: אם תמצי תרצה לומר כי סימנין לאו דאורייתא אינם מן התורה, אם כן היכי מהדרינן אבידתא כיצד מחזירים אבידה בסימנין? שהרי יתכן שאין בסימנים משום הוכחה ומוסרים רכושו של אדם אחר למישהו שאינו זכאי לו! והתשובה היא שיש לראות בכך הסכמה כללית, דניחא ליה שנוח לו למוצא אבידה דנהדר שיחזיר בסימנין, והוא מוכן לוותר על זכותו במציאה אם יתנו לו סימנים, כי היכי דכי אבדה לדידה נמי נהדרו ליה שכאשר תאבד לו עצמו אבידה גם כן יחזירו לו בסימנין.

41 אמר ליה לו רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו? כלומר, כיצד אתה יכול לתלות את ההיתר בכך שמוצא האבידה מוכן להחזיר על פי סימנים, והלא החפץ איננו שייך לו, וכיצד הוא יכול לעשות לגביו הסכמים?!

42 אלא יש להסביר באופן שונה במקצת: ניחא ליה נוח לו לבעל האבידה עצמו למיהב לתת סימנין ולמשקליה ולקחת אותה, את אבידתו ולא להזדקק להוכחות מושלמות יותר. שכן מידע ידע יודע הוא שעדים לית ליה אין לו, ומימר אמר ואומר בעצמו: כולי עלמא לא ידעי הכל אינם יודעים סימנין מובהקים דידה שלה, ואנא יהיבנא ואני אתן סימנין מובהקים דידה שלה ושקלנא לה ואקח אותה, ונוח לו להסכים לסידור כללי שיבדקו את זהות הבעלים על פי הסימנים, שהרי סבור הוא שבוודאי יודע סימנים יותר מאחרים.

43 ושואלים: אלא הא דתנן זו ששנינו במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצא שלושה שטרות והיו אלה שטרות של אחד הלוה משלשה — יחזיר ללוה, ואם היו שטרות של שלשה שלוו מן האחד — יחזיר למלוה. ואם ענין זה של השבת אבידה בסימנים תלוי במעין הסכמה כללית, וכי ניחא ליה נוח לו ללוה לאהדורי ליה להחזיר לו את השטרות למלוה? מוטב לו שלא יסמכו על הסימנים ולא יחזירו!

44 אמר ליה לו: התם שם סברא הוא, ובגללה אנו מחזירים, ולא משום סימנים בלבד. כי אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה — דגבי שאצל הלוה שכיחי מצויים שיהיו בידו שלושה שטרות שחייב היה לשלושה אנשים, ואילו גבי אצל המלוה לא שכיחי מצויים שטרות של אחרים, ולכן שמע מינה למד מכאן כי ודאי מלוה נפול נפלו. ולהיפך, שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה — דגבי שאצל המלוה שכיחי מצויים שלושה שטרות של אנשים שונים שלוו ממנו, ואילו גבי אצל הלוה לא שכיחי מצויים שטרות של אחרים, ולכן אין מסתבר ששלו הם.

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ח ע״א »