ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ו

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ז ע״א »

1 דִּשְׁתִיךְ טְפֵי.

2 בְּכוֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ – שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

3 אָמַר רַב אָשֵׁי: סַכִּינָא בָּתַר קַתָּא, וְכִיסָא בָּתַר שִׁנְצֵיהּ.

4 וְאֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ – שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלֶחְזֵי, אִי קַתָּא לְגָאו אִי קַתָּא לְבַר! אִי שִׁנְצֵיהּ לְגָאו אִי שִׁנְצֵיהּ לְבַר! מַתְנִיתִין בְּאוּדְרָא וּנְסָכָא.

5 תָּנָא: אִם הָיָה כּוֹתֶל מְמוּלָּא מֵהֶן – חוֹלְקִין. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דִּמְשַׁפַּע בְּחַד גִּיסָא, מַהוּ דְּתֵימָא: אִשְׁתְּפוֹכֵי אִישְׁתְּפוּךְ, קָא מַשְׁמַע לַן.

6 אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִילּוּ מָצָא בְּתוֹךְ הַבַּיִת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאַמַּאי? לֵיזִיל בָּתַר בָּתְרָא.

7 מִי לָא תְּנַן: מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה – לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר, בְּהַר הַבַּיִת – חוּלִּין;

8 וּבִירוּשָׁלַיִם, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – חוּלִּין. בִּשְׁעַת הָרֶגֶל – הַכֹּל מַעֲשֵׂר.

9 וְאָמַר רַב שְׁמַעְיָה בַּר זְעֵירָא: מַאי טַעְמָא? הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם עֲשׂוּיִן לְהִתְכַּבֵּד בְּכׇל יוֹם. אַלְמָא אָמְרִינַן קַמָּאֵי קַמָּאֵי אֲזַלוּ, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ. הָכָא נָמֵי: קַמָּא קַמָּא אֲזַל, וְהָנֵי דְּבָתְרָא הוּא!

10 אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ פּוּנְדָּק לִשְׁלֹשָׁה יִשְׂרָאֵל.

11 שְׁמַע מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל!

12 אֶלָּא אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר יַעֲקֹב: כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ פּוּנְדָּק לִשְׁלֹשָׁה נָכְרִים.

13 רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֲפִילּוּ תֵּימָא לִשְׁלֹשָׁה יִשְׂרָאֵל, מַאי טַעְמָא? הָהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ מִיָּאַשׁ, מֵימָר אָמַר: מִכְּדֵי אִינִישׁ אַחֲרִינָא לָא הֲוָה בַּהֲדַי אֶלָּא הָנֵי, אֲמַרִי קַמַּיְיהוּ כַּמָּה זִמְנֵי לַיהְדְּרוּ לִי, וְלָא אַהְדַּרוּ לִי, וְהַשְׁתָּא לַיהְדְּרוּ?! אִי דַּעְתַּיְיהוּ לְאַהְדּוֹרַהּ אַהְדְּרוּהָ נִיהֲלִי, וְהַאי דְּלָא אַהְדְּרוּהָ לִי בְּדַעְתַּיְיהוּ לְמִיגְזְלַהּ.

14 וְאַזְדָּא רַב נַחְמָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: רָאָה סֶלַע

15 שֶׁנָּפַל מִשְּׁנַיִם חַיָּיב לְהַחְזִיר. מַאי טַעְמָא? הָהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ לָא מִיָּאַשׁ, מֵימָר אָמַר: מִכְּדֵי אִינִישׁ אַחֲרִינָא לָא הֲוָה בַּהֲדַאי אֶלָּא הַאי, נָקֵיטְנָא לֵיהּ וְאָמֵינָא לֵיהּ: אַנְתְּ הוּא דִּשְׁקַלְתֵּיהּ.

16 בִּשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחְזִיר. מַאי טַעְמָא? הָהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ וַדַּאי מִיָּאַשׁ, מֵימָר אָמַר: מִכְּדֵי תְּרֵי הֲווֹ בַּהֲדַאי, אִי נָקֵיטְנָא לְהַאי אָמַר: ״לָא שְׁקַלְתֵּיהּ״, וְאִי נָקֵיטְנָא לְהַאי אָמַר: ״לָא שְׁקַלְתֵּיהּ״.

17 אָמַר רָבָא: הַאי דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחְזִיר – לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה לְכׇל חַד וְחַד, אֲבָל אִית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה לְכׇל חַד וְחַד – חַיָּיב לְהַחְזִיר. מַאי טַעְמָא? אֵימוֹר שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ וְלָא מִיָּאֲשׁוּ.

18 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ אֶלָּא שָׁוֶה שְׁתֵּי פְרוּטוֹת – חַיָּיב לְהַחְזִיר, מַאי טַעְמָא? אֵימוֹר שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ וְחַד מִנַּיְיהוּ אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִמְנָתֵיהּ גַּבֵּי חַבְרֵיהּ.

19 וְאָמַר רָבָא: רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה, נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר בְּכוּלָּן: מִשּׁוּם ״לֹא תִגְזוֹל״, וּמִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״. וְאַף עַל גַּב דַּחֲזָרָה דְּאַהְדְּרַהּ לְאַחַר יֵאוּשׁ, מַתָּנָה הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ, וְאִיסּוּרָא דַּעֲבַד – עֲבַד.

20 נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְהַחְזִירָהּ, וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּין לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״.

21 הִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וּנְטָלָהּ, אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״ בִּלְבָד.

22 אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּחָזֵי דִּנְפוּל זוּזֵי מֵחַבְרֵיהּ בֵּי חָלָתָא וְאַשְׁכְּחֵיהּ וְשַׁקְלֵיהּ – לָא מִיחַיַּיב לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ, מַאי טַעְמָא? הָהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ מִיָּאַשׁ הוּא. אַף עַל גַּב דְּחַזְיֵיהּ דְּאַיְיתִי אַרְבְּלָא וְקָא מְרַבֵּל, מֵימָר אָמַר: כִּי הֵיכִי דִּנְפוּל מִינַּאי דִּידִי הָכִי נְפוּל מֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא וּמַשְׁכַּחְנָא מִידֵּי.

23 מַתְנִי׳ מָצָא בַּחֲנוּת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּיבָה וְלַחֶנְוָנִי – שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשּׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל שׁוּלְחָנִי.

24 הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵחֲבֵירוֹ, אוֹ שֶׁשִּׁילַּח לוֹ חֲבֵירוֹ פֵּירוֹת, וּמָצָא בָּהֶן מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.

25 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן.

26 תְּנַן: לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָא, עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – דְּשׁוּלְחָנִי! אֵימָא סֵיפָא: בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשּׁוּלְחָנִי – שֶׁל שׁוּלְחָנִי! הָא, עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן שֶׁלּוֹ. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.

27 וְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָא מְנָא לֵיהּ? אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ. מַאי אִרְיָא דְּתָנֵי ״בֵּין הַכִּסֵּא לַשּׁוּלְחָנִי שֶׁל שׁוּלְחָנִי״? לִיתְנֵי ״עַל שׁוּלְחָן״, אִי נָמֵי: ״מָצָא בַּשּׁוּלְחָנוּת״ כִּדְקָתָנֵי רֵישָׁא ״מָצָא בַּחֲנוּת שֶׁלּוֹ״. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: אֲפִילּוּ מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

28 הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵחֲבֵירוֹ וְכוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ו

1 דשתיך טפי שהיה חלוד הרבה, שברור שהוטמן שם לפני זמן רב.

2 א שנינו במשנה כי המוצא דבר בכותל חדש, מחציו ולחוץ — שלו, מחציו ולפנים — של בעל הבית.

3 לענין מציאת דבר בחור שבכותל אמר רב אשי: אם היתה זו סכינא סכין, הבעלות עליה נקבעת בתר קתא לפי הקת, שאם קת הסכין לצד פנים — מן הסתם בני החצר הניחוה שם, ואם קתה לחוץ — מסתמא מישהו מן החוץ הניחה כך. וכן הבעלות על כיסא כיס נקבעת בתר שנציה אחר השנצות, החוטים שבהם קושרים את פי הכיס.

4 ושואלים: ואלא מתניתין דקתני משנתנו ששנה בה מחציו ולחוץ — שלו, מחציו ולפנים — של בעל הבית, מה טיבו של סימן זה? ולחזי ונראה, אי קתא לגאו אי קתא לבר, אי שנציה לגאו אי שנציה לבר אם קת הסכין לפנים, אם הקת לחוץ, אם שנציו של הכיס לפנים אם שנציו לחוץ! ומשיבים: מתניתין משנתנו מדברת בדברים שאין להם צורה וצדדים מוגדרים, וכגון באודרא ונסכא בסמרטוטים או טבלת מתכת.

5 תנא שנה החכם: אם היה כותל ממולא מהן, כגון במטבעות — חולקין המוצא שמבחוץ ובעל הכותל. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכך הדין, שהרי לפי האמור במשנה רואים שהדבר שייך לשני הצדדים! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקום שהיה הכותל משפע בחד גיסא משופע בצד אחד, מהו דתימא שתאמר כי מתחילה היו המטבעות בצד הגבוה, ומשם אשתפוכי אישתפוך נשפכו ולכן הכל שייך למי שהצד הגבוה הוא בחלקו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל זאת אינו כן, שכיון שאי אפשר להוכיח שכך היה, הולכים על פי המצב בהווה.

6 ב שנינו במשנה שאם היה בעל הבית משכירו, את ביתו, לאחרים, אפילו מצא אדם דבר בתוך הבית — הרי אלו שלו. ושואלים: אמאי מדוע נאמר כן? ליזיל בתר בתרא נלך אחר האיש האחרון שהיה בבית, שמסתבר שהוא איבד את החפץ.

7 מי האם לא תנן שנינו במשנה: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים — לעולם מעשר, שיש לשער שאין אלה כספי חולין אלא כספי פדיון מעשר שני, כיון שהרבה מאד אנשים מביאים לירושלים סכומים גדולים של פדיון מעשר שני שלהם, ובכסף זה קונים בהמות לזבחי שלמים, ולכן המעות הן תמיד מעות מעשר. אם נמצאו מעות בהר הבית — הרי הן חולין, שמן הסתם כבר הוציא הבא למקדש את כספי המעשר שלו לפני בואו להר הבית, והכסף שנשאר ברשותו כסף חולין הוא.

8 ואם מצא כסף בשאר מקומות בירושלים, אם היה זה בשאר ימות השנה — מן הסתם זהו כסף חולין, אם היה זה בשעת הרגל, שרוב המצויים בעיר עולי רגל הם ומביאים כספם בידם — כל מה שמצא מעשר.

9 ואמר ר' שמעיה בר זעירא: מאי טעמא מה טעם הדבר? מדוע אומרים שמיד לאחר הרגל כספי חולין הם? — הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד להיות מנוקים במאטטאים בכל יום, ובוודאי כבר נמצא כל הכסף שאבד ביום אתמול. ולענייננו: אלמא אמרינן מכאן שאנו אומרים קמאי קמאי אזלו, והני אחריני נינהו ראשונים ראשו נים הלכו להם ונמצאו, ואלה אחרים הם. הכא נמי כאן גם כן בבית נאמר: קמא קמא אזל והני דבתרא נינהו ראשון ראשון הלך והמעות הללו של האחרון שהיה בבית הן!

10 אמר ריש לקיש משום בשם בר קפרא: כגון שעשאו את הבית פונדק לשלשה מישראל, וכיון שהיו רבים, כל מה שאיבדו שם נעשה כהפקר.

11 ומעירים: שמע מינה למד מכאן שהלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שהמוצא במקום שמצויים בו רבים רשאי לקחת לעצמו אפילו ברוב ישראל, ותיפתר בעיה שעד כה לא מצאנו לה פתרון!

12 ודוחים: אין הכרח לפרש כך, אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים ואנחנו מניחים שהם שאיבדו את החפץ.

13 רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה: אפילו תימא תאמר שהיו שם שלשה מישראל ובכל זאת לא תיפתר השאלה העקרונית, כי כאן יש מצב מיוחד, מאי טעמא ומה טעם הדבר? — האדם ההוא שנפל מיניה מיאש שנפל ממנו הכסף ודאי מתייאש במצב זה, ומדוע? מימר אמר אומר הוא בלבו: מכדי איניש אחרינא הרי אדם אחר לא הוה בהדי היה איתי אלא הני שני אנשים אלה, אמרי קמייהו אמרתי לפניהם, להם כמה זמני ליהדרו פעמים שיחזירו לי, ולא הדרו החזירו לי, והשתא ליהדרו ועכשיו יחזירו?! אי דעתייהו לאהדורה אהדרוה ניהלי אם היה בדעתם להחזיר היו כבר מחזירים אותה לי, והאי וזה שלא אהדרוה החזירוה לי ודאי בדעתייהו למיגזלה בדעתם היה לגזול אותה, וכיון שאינו יכול לעשות להם דבר ממילא התייאש מן המטבע. ולכן אם מצא הבא אל הבית דבר היה זה בודאי כבר לאחר יאוש.

14 ומעירים: ואזדא והולך רב נחמן לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רב נחמן: ראה סלע מטבע

15 שנפל משנים — חייב להחזיר. מאי טעמא מה טעם הדבר? — האדם ההוא שנ פל מיניה ממנו הכסף לא מיאש מתייאש, שכן מימר אמר אומר הוא בליבו: מכדי איניש אחרינא הרי אדם אחר לא הוה בהדאי היה איתי אלא האי זה, נקיטנא ליה ואמינא ליה אחזיק בו ואומר לו: אנת אתה הוא דשקלתיה שלקחתו, את הכסף, ואף שלבסוף יתברר שלא הוא לקח, מכל מקום המאבד איננו מתייאש, ומשום כך חייב המוצא להחזיר.

16 ואולם אם נפל הכסף מאחד משלשה אינו חייב להחזיר. מאי טעמא מה טעם הדבר? — ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש זה שנפל הכסף ממנו ודאי מתייאש, מימר אמר אומר הוא בליבו: מכדי תרי הוו בהדאי הרי שניים היו איתי, אי נקיטנא להאי אמר אם אתפוס את זה, יאמר: "לא שקלתיה לקחתיו ", ואי נקיטנא להאי אמר ואם אתפוס את זה, יאמר: "לא שקלתיה לקחתיו

17 ", וכיון שאינו יכול לתבוע בחוזקה ודאי מתייאש מיד. אמר רבא: האי דאמרת זה שאתה אומר כי בשלשה אינו חייב להחזיר — לא אמרן אמרנו הלכה זו אלא באופן דלית ביה שאין בה באבידה שוה פרוטה לכל חד וחד אחד ואחד, אבל אם אית יש ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אחד ואחד — חייב להחזיר. מאי טעמא מה טעם הדבר? — אימור שותפי נינהו ולא מיאשו אמור שמא שותפים הם אלה ואינם מתייאשים והם אינם חושדים זה בזה. אבל אם היתה האבידה פחות משווה שלוש פרוטות, שוב אין כאן שווה פרוטה לכל אדם, ואין כאן סכום הראוי להשבה כי המטבע שייכת לכולם.

18 איכא דאמרי יש שאומרים שכך אמר רבא: אף על גב דלית ביה אף על פי שאין בו במטבע שאבד אלא שוה שתי פרוטות — חייב להחזיר, מאי טעמא מה טעם הדבר? — אימור שותפי נינהו אמור שמא שלושתם שותפים הם וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה ואחד מהם מחל, ויתר על חלקו לגבי חבירו, ונמצא שיש לשניים מהם כדי שווה פרוטה לכל אחד, וכיון ששותפים הם לא התייאשו.

19 א כסיכום של הבעיה בענין מציאת מטבע, אמר רבא: ראה סלע מטבע שנפלה, אם נטלה לפני יאוש הבעלים על מנת לגוזלה, שלא התכוון כלל להחזירה — עובר בכולן, בכל האיסורים הבאים: עובר משום "ולא תגזול" ויקרא יט, יג ועובר משום מצות עשה של "השב תשיבם" דברים כב, ב ועובר משום מצות לא תעשה של "לא תוכל להתעלם" דברים כב, ג. ויתר על כן, אף על גב דחזרה ואף על פי שהחזיר את המטבע הזו לבעליה לאחר יאוש, לא תיקן בכך את העבירה, כי מבחינת ההלכה מתנה הוא דיהיב ליה שנתן לו, שהרי כבר התייאשו הבעלים וכאילו הפקירו את החפץ, ואיסורא דעבד ואיסור שעשה — עבד עשה ועבר משום כל עבירות אלה.

20 אם נטלה המוצא לפני יאוש על מנת להחזירה, שבשעת הימצאה התכוון להחזיר, ונמצא שלא עבר לא משום איסור גזילה ולא משום איסור התעלמות מאבידה, אולם עבר זמן וכבר נתייאשו הבעלים ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה שאינו מחזיר את החפץ שבידו, אז עובר הוא רק משום "השב תשיבם" שהרי לא עשה מעשה כדי להשיב את האבידה לבעליה.

21 ומקרה נוסף: ראה שנפל מטבע מאדם, המתין לה ולא לקחה עד שנתיאשו הבעלים, ונטלה. אם כן, כיון שבשעת נטילה היה זה לאחר יאוש אינו עובר משום גזילה, וכיון שבשעה שלקח כבר לא היתה חובת השבה, אף אינו עובר משום "השב תשיבם", ואם כן אינו עובר אלא משום "לא תוכל להתעלם" בלבד. שהרי התעלם מן האבידה ולא דאג להשיבה.

22 ועוד אמר רבא: האי מאן דחזי מי שרואה שנפל זוזי מחבריה בי חלתא מטבע מחבירו בין החולות ואשכחיה ושקליה ומצא אותו ולקח אותו, לא מיחייב לאהדורי ליה אינו חייב להחזירו לו, מאי טעמא מה טעם הדבר? — האדם ההוא שנפל מיניה מיאש מתייאש הוא בוודאי, שיודע שבין החולות קשה עד מאוד למצוא מטבע. ויתר על כן, אף על גב דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל אף על פי שרואה אותו, את המאבד שמביא כברה וכובר בה את החול, גם אז יש להניח שהמאבד כבר התייאש, אלא מימר אמר אומר הוא בליבו: כי היכי דנפול מינאי דידי הכי נפול מאיניש אחרינא ומשכחנא מידי כפי שנפלה מטבע ממני בחולות כך ודאי נפלה גם מאדם אחר ואמצא משהו, ומעשיו אינם מוכיחים איפוא שלא נתייאש.

23 ב משנה מצא בחנות דברים שאין בהם סימן — הרי אלו שלו, לפי שרבים מצויים שם והמאבד ודאי כבר נתייאש. מצא דבר בין התיבה הדלפק של החנווני ולחנוני — האבידה של החנוני, לפי ששם אין הרבים מצויים אלא החנווני בלבד, ומן הסתם ממנו נפלה. וכן אם מצא דבר לפני שולחני מחליף מטבעות — הרי אלו שלו. מצא בין הכסא שיושב על ידו השולחני ולשולחני — הרי אלו של השולחני.

24 הלוקח קונה פירות מחבירו, או ששילח לו חבירו פירות במתנה, ומצא בהן מעות כסף — הרי אלו שלו שוודאי נפל הכסף לשם במקרה וכבר נתייאשו ממנו הבעלים. אם היו המטבעות צרורים — הרי זה נוטל ומכריז שהרי יש בהן סימן.

25 ג גמרא על דברי המשנה "לפני שולחני הרי אלו שלו": אמר ר' אלעזר: אפילו מצאם מונחין על גבי השולחן עצמו.

26 ומקשים: הלא תנן שנינו במשנה מצא מטבעות לפני שולחני — הרי אלו שלו, ונדייק מכאן: הא הרי אם מצא על גבי השולחן עצמו — שייך הכסף לשולחני! ומשיבים: אימא סיפא אמור את סופה של המשנה וראה להיכן מוביל הדיוק שם: בין הכסא ולשולחני — של שולחני, ואם נדייק בלשון: הא הרי אם היה זה על גבי השולחן — הרי אלו שלו, אלא יש להסיק כי מהא ליכא למשמע מינה מזו אי אפשר לשמוע ממנה הלכה, שאין להוציא מסקנה הלכתית בנושא זה ממשנתנו בדרך הדיוק.

27 ושואלים: אם כן, ור' אלעזר, הא מנא ליה הלכה זו מנין לו אם איננו יכול למצוא את מקורה במשנה? אמר רבא: מתניתין קשיתיה משנתנו היתה קשה לו ומתוך פתרון הקושי הגיע למסקנה זו. כי מאי אריא מה שייך, מדוע דווקא דתני ששנה בה "בין הכסא לשולחני — של שולחני"? ליתני שישנה בנוסח: "על השולחן". אי נמי או גם כן בנוסח: "מצא בשולחנות", כדקתני רישא כמו ששנה בתחילה "מצא בחנות — שלו". אלא שמע מינה למד מכאן מדיוק הלשון שאפילו היו הכספים מונחין על גבי שולחן — הרי אלו שלו, של המוצא, שאין השולחני מניח מעותיו אלא במגירה ולא על גבי השולחן, ומעות שעל השולחן — מאחד הלקוחות הם.

28 ד שנינו במשנה שהלוקח פירות מחבירו ומצא בהם מעות — הרי אלו של המוצא. אמר ריש לקיש משום בשם ר' ינאי: לא שנו הלכה זו אלא

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ז ע״א »