ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ב

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ג ע״א »

1 וְכֵן יַרְדֵּן שֶׁנָּטַל מִזֶּה וְנָתַן לָזֶה, מַה שֶּׁנָּטַל – נָטַל, וּמַה שֶּׁנָּתַן – נָתַן.

2 בִּשְׁלָמָא גַּזְלָן וְיַרְדֵּן, דְּקָא חָזֵי לְהוּ וּמִיָּאַשׁ. אֶלָּא גַּנָּב, מִי קָא חָזֵי לֵיהּ דְּמִיָּאַשׁ? תַּרְגְּמַהּ רַב פָּפָּא בְּלִסְטִים מְזוּיָּן. אִי הָכִי הַיְינוּ גַּזְלָן! תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן.

3 תָּא שְׁמַע: שָׁטַף נָהָר קוֹרָיו, עֵצָיו, וַאֲבָנָיו, וּנְתָנוֹ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. טַעְמָא דְּנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הָא סְתָמָא – לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּשֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל.

4 אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: אִם הָיוּ הַבְּעָלִים מְרַדְּפִין אַחֲרֵיהֶם – חַיָּיב לְהַחְזִיר. אִי בִּיכוֹלִין לְהַצִּיל, מַאי אִרְיָא מְרַדְּפִין? אֲפִילּוּ אֵין מְרַדְּפִין נָמֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּיכוֹלִין לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק. מְרַדְּפִין – לָא אִיָּיאוּשׁ, אֵין מְרַדְּפִין – אִיָּיאוֹשֵׁי מִיָּאַשׁ.

5 תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד אָמְרוּ הַתּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה – הֲרֵי שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְלִיקֵּט וְתָרַם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

6 וּמִנַּיִן הוּא יוֹדֵעַ אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל וְאִם לָאו? הֲרֵי שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ, וְאָמַר לוֹ: ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״. אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. לִיקְּטוּ הַבְּעָלִים וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

7 וְכִי נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, אַמַּאי? בְּעִידָּנָא דִּתְרַם הָא לָא הֲוָה יָדַע! תַּרְגְּמַהּ רָבָא אַלִּיבָּא דְּאַבָּיֵי: דְּשַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ.

8 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלָא שַׁוְּויֵהּ שָׁלִיחַ, מִי הָוְיָא תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? וְהָא ״אַתֶּם״ ״גַּם אַתֶּם״ אָמַר רַחֲמָנָא לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם. מָה אַתֶּם לְדַעְתְּכֶם, אַף שְׁלוּחֲכֶם לְדַעְתְּכֶם.

9 אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּשַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ, וַאֲמַר לֵיהּ: ״זִיל תְּרוֹם״, וְלָא אֲמַר לֵיהּ ״תְּרוֹם מֵהָנֵי״. וּסְתָמֵיהּ דְּבַעַל הַבַּיִת כִּי תָּרֵים מִבֵּינוֹנִית הוּא תָּרֵים, וַאֲזַל אִיהוּ וּתְרַם מִיָּפוֹת, וּבָא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ וַאֲמַר לֵיהּ: ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״, אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

10 אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי אִקְּלַעוּ לְבוּסְתָּנָא דְּמָרִי בַּר אִיסַק, אַיְיתִי אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי וְרִימּוֹנֵי וּשְׁדָא קַמַּיְיהוּ. אַמֵּימָר וְרַב אָשֵׁי אָכְלִי, מָר זוּטְרָא לָא אֲכַל. אַדְּהָכִי אֲתָא מָרִי בַּר אִיסַק, אַשְׁכְּחִינְהוּ, וַאֲמַר לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ: אַמַּאי לָא אַיְיתֵית לְהוּ לְרַבָּנַן מֵהָנָךְ שַׁפִּירָתָא?

11 אֲמַרוּ לֵיהּ אַמֵּימָר וְרַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא: הַשְׁתָּא אַמַּאי לָא אָכֵיל מָר? וְהָתַנְיָא: אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶן – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה! אֲמַר לְהוּ, הָכִי אָמַר רָבָא: לֹא אָמְרוּ כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת אֶלָּא לְעִנְיַן תְּרוּמָה בִּלְבַד, מִשּׁוּם דְּמִצְוָה הוּא וְנִיחָא לֵיהּ, אֲבָל הָכָא – מִשּׁוּם כְּסִיפוּתָא הוּא דְּאָמַר הָכִי.

12 תָּא שְׁמַע: עוֹדֵהוּ הַטַּל עֲלֵיהֶן וְשָׂמַח – הֲרֵי זֶה בְּכִי יֻתַּן. נִגְּבוּ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמַח –

13 אֵינָן בְּכִי יוּתַּן.

14 טַעְמָא מַאי? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּאִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּהַשְׁתָּא נִיחָא לֵיהּ, מֵעִיקָּרָא נָמֵי נִיחָא לֵיהּ? שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״כִּי יִתֵּן״. עַד שֶׁיִּתֵּן.

15 אִי הָכִי, רֵישָׁא נָמֵי: הָתָם כִּדְרַב פָּפָּא. דְּרַב פָּפָּא רָמֵי, כְּתִיב ״כִּי יִתֵּן״, וְקָרֵינַן כִּי יוּתַּן! הָא כֵּיצַד?

16 בָּעֵינַן ״כִּי יוּתַּן״ דֻּומְיָא ״דְּכִי יִתֵּן״. מָה ״יִתֵּן״ לְדַעַת, אַף ״כִּי יוּתַּן״ נָמֵי לְדַעַת.

17 תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן יְהוֹצָדָק: מִנַּיִן לַאֲבֵידָה שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת? דִּכְתִיב: ״וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵידַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ״. מִי שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם, יָצָאתָה זוֹ שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וְאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם.

18 וְאִיסּוּרָא דּוּמְיָא דְּהֶיתֵּירָא, מָה הֶיתֵּירָא בֵּין דְּאִית בַּהּ סִימָן וּבֵין דְּלֵית בַּהּ סִימָן – שַׁרְיָא, אַף אִיסּוּרָא בֵּין דְּאִית בַּהּ סִימַן וּבֵין דְּלֵית בַּהּ סִימָן – אֲסִירָא. תְּיוּבְתָּא דְרָבָא, תְּיוּבְתָּא!

19 וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי בְּיַעַל קַגַּם.

20 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא – הָנֵי תַּמְרֵי דְזִיקָא הֵיכִי אָכְלִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים דְּקָא אָכְלִי לְהוּ, מֵעִיקָּרָא יָאוֹשֵׁי מְיָאַשׁ מִנַּיְיהוּ.

21 יַתְמֵי דְּלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: בָּאגָא בְּאַרְעָא דְיַתְמֵי לָא מַחְזְקִינַן.

22 מוּחְזָק וְעוֹמֵד, מַאי? כְּרַכְתָּא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֲסִירָן.

23 כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבָּה: וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן. אַלְמָא קָסָבַר רַבָּה: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס לָא הָוֵי סִימָן. רָבָא אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן חַיָּיב לְהַכְרִיז. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס הָוֵי סִימָן.

24 וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁהּ: סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס, רַבָּה אָמַר: לָא הָוֵי סִימָן, וְרָבָא אָמַר: הָוֵי סִימָן.

25 תְּנַן: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלֵית בְּהוּ סִימָן, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מַאי מַכְרֵיז? אֶלָּא לָאו דְּאִית בְּהוּ סִימָן, וְקָתָנֵי: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אַלְמָא סִימָן הֶעָשׂוּי לִידָּרֵס לָא הָוֵי סִימָן, תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא!

26 אָמַר לָךְ רָבָא: לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ סִימָן, וּדְקָא אָמְרַתְּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מַאי מַכְרֵיז? מַכְרֵיז מָקוֹם. וְרַבָּה אָמַר: מָקוֹם לָא הָוֵי סִימָן. דְּאִיתְּמַר: מָקוֹם, רַבָּה אָמַר: לָא הָוֵי סִימָן, וְרָבָא אָמַר: הָוֵי סִימָן.

27 תָּא שְׁמַע: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְהָאֲלוּמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. רַבָּה הֵיכִי מְתָרֵץ לַהּ, וְרָבָא הֵיכִי מְתָרֵץ לַהּ? רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, בְּסִימָן. וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, בְּמָקוֹם.

28 רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ בְּסִימָן: כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִשּׁוּם

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ב

1 וכן נהר הירדן או נהר אחר שנטל מזה ונתן לזה, בכל אלה מה שנטל — נטל, ומה שנתן — נתן, וזה שהגיעו הדברים לידיו אינו צריך להחזירם.

2 ומעתה, בשלמא נניח גזלן וירדן אפשר לומר דקא חזי להו ומיאש שהוא רואה אותם שנטלו ממנו ומתייאש, ולכן מי שהגיעו הדברים אליו זכה בהם, שהרי הם לאחר יאוש. אלא גנב, מי קא חזי ליה דמיאש האם הוא רואה אותו שהוא מתייאש? הרי גנב עושה מעשיו בסתר, ושמא אין הבעלים יודעים שהחפץ נגנב, ויתכן שלא יתייאשו עד לאחר זמן, ובכל זאת אומרים אנו שהדבר מותר מיד למקבלו. תרגמה הסביר אותה רב פפא שכאן לא מדובר בגנב רגיל אלא בלסטים גנב מזוין הנוטל בחוזקה ובגלוי, אבל לאחר שלקח הוא מסתתר ובורח מן הבריות ואינו ידוע לכל כגזלן אחר. ומקשים: אי הכי היינו אם כך הרי הוא גזלן ומה ההבדל בינו ובין גזלן שנזכר תחילה? ומסבירים: תרי גווני שני מיני גזלן שנה, אבל בעיקרו של דבר בשניהם היתה הנטילה בידיעת הבעלים.

3 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת ממה ששנינו: שטף נהר קוריו קורותיו של אדם או את אבניו, ונתנו בתוך שדה חבירו — הרי אלו שלו, של בעל השדה, מפני שנתיאשו הבעלים. ונדייק מלשון הברייתא: טעמא הטעם, דוקא שנתיישו הבעלים, הא סתמא הרי אם היה הדבר סתם — לא, ומשמע מכאן שאין יאוש אלא מדעת! ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כשיכול בעל החפצים להציל ולא הציל, והרי זה כהפקר ברור.

4 ומקשים: אי הכי אימא סיפא אם כך אמור את סופה של הברייתא: אם היו הבעלים מרדפין אחריהם אחר הדברים שאיבדו — חייב להחזיר. ומעתה: אי אם מדובר פה ביכולין להציל — מאי אריא מדוע דווקא במרדפין? אפילו כשאין מרדפין נמי גם כן לא יצאו החפצים מבעלותם שלהם, שהרי לא התייאשו מהם! ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? — שהיו הבעלים יכולין להציל על ידי הדחק, במאמץ ובקושי. ולכן, אם מרדפין הם אחר חפציהם, הרי זה מוכיח כי לא אייאוש התייאשו מהם, אם אין מרדפין אחריהן — ודאי שאייאושי מיאש התייאשו.

5 א ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע ראיה מתחום שונה. כיצד אמרו דין זה שהתורם תרומה לכהן מן התבואה שלא מדעת הבעלים בכל זאת תרומתו תרומה? — הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט מן הפירות לצורך בעל הבית ואף תרם תרומה לכהן שלא ברשות, אם בעל הבית חושש שהיה במעשה זה של החבר משום גזל — אין תרומתו תרומה, שהרי הדבר נעשה בניגוד לרצון בעל הבית, ואם לאו לא — תרומתו תרומה.

6 ומנין הוא התורם יודע אם חושש בעל הבית משום גזל ואם לאו לא? דוגמא לכך, הרי שבא בעל הבית ומצאו שהוא תורם מן השדה, ואמר לו: "כלך לך אצל יפות" כלומר, צריך היית לבחור לשם תרומה יפות יותר. ואז, אם אכן נמצאו יפות מהן בשדה — הרי זו הוכחה שבעל הבית מרוצה במעשה זה, וכיון שנמצא שבעל הבית הסכים בדיעבד לאחר מעשה לתרומה זו — תרומתו תרומה, ואם לאו לא, שלא נמצאו יפות מהן, משמע שכעס בעל הבית עליו ורק בלעג אמר לו "כלך אצל יפות", וממילא מובן שלא הסכים לתרומה מעיקרה, ולכן אין תרומתו תרומה. ואולם אם ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן על פירות שתרם אותו אדם בין כך ובין כך — בין שאמר לו ונמצאו יפות מהו, בין שלא נמצאו — תרומתו תרומה, שהרי הוספה זו על התרומה ראיה היא שהסכימו הבעלים למעשה.

7 ומעתה נברר את הרעיון: וכי וכאשר נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, אולם אמאי מדוע יהא כן? הלא בעידנא בזמן שתרם הא הרי לא הוה ידע ידע שהבעלים יסכימו בעתיד, ואם כן, מכאן נובע כי דבר המתברר לאחר מעשה כאילו היה ברור כבר בשעת מעשה, וקשה איפוא לאביי! תרגמה הסביר אותה רבא את הברייתא הזו אליבא על פי שיטתו של אביי באופן זה: שמדובר כאן באופן דשויה שמינה מתחילה את האיש הזה לשליח, והספק היה רק לאיזה שיעור נתכוונו הבעלים לתרום.

8 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לפרש את הברייתא גם ללא הקושיה על אביי, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שלא שוויה שאם עולה על דעתך לומר שלא מינה אותו שליח כלל, מי הויא האם תהיה תרומתו תרומה? והא והרי בפסוק שממנו למדים אנו שאפשר להפריש תרומה על ידי שליח אמר רחמנא אמרה התורה "כן תרימו גם אתם תרומת ה'..." במדבר יח, כח, גם בא לרבות להוסיף שלוחכם. ומכאן נלמד: מה אתם נותנים תרומה לדעתכם ומרצונכם, אף שלוחכם לדעתכם. ואם כן שליח שלא מדעת אינו יכול להפריש תרומה.

9 אלא הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון דשויה שמינה אותו בעל הבית לאדם זה כשליח לתרומה עבורו. ואמר ליה לו: זיל לך תרום עבורי, ואולם לא אמר ליה לו תרום מהני מפירות אלה או מתבואה זו דווקא. וסתמיה וסתם בעל הבית כי תרום כאשר הוא תורם — מהתבואה הבינונית הוא תרום תורם, לא יפה מדי ולא גרועה מדי, ואזל איהו והלך הוא, השליח ותרם מיפות. ואז, אם בא בעל הבית ומצאו ואמר ליה לו: "כלך אצל יפות מאלו ", אם נמצאו יפות מהן — תרומתו תרומה שרואים שבעל הבית מתחילה נתכוין לתת בעין יפה, ואם לאו לא שאין יפות מהן, נמצא שבעל הבית לא הסכים בלבו, ולכן אין תרומתו תרומה.

10 אגב הלכה זו מסופר: אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא הזדמנו לגן הפירות של מרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו הביא אריסו של מרי בר איסק תמרים ורימונים והניח לפניהם. אמימר ורב אשי אכלי אכלו מן הפירות, מר זוטרא לא אכיל אכל, שחשש שמא אין הדבר לדעתו של בעל השדה, ויש בכך משום ספק גזל. אדהכי אתא בינתיים בא מרי בר איסק בעל השדה, אשכחינהו מצא אותם אוכלים, ואמר ליה לאריסיה לו לאריסו: אמאי מדוע לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא הבאת להם לחכמים מאותם הפירות המשובחים?

11 אמרו ליה לו אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר עכשיו מדוע אין אדוני אוכל? והתניא והרי שנינו בברייתא אם נמצאו יפות מהן — תרומתו תרומה, שדבר זה הוא הוכחה שבעל הבית הסכים למעשה השליח, ואף כאן הרי רואים שבעל הבית הסכים למה שעשה אריסו! אמר להו להם, הכי כך אמר רבא: לא אמרו שכאשר אמר בעל הבית "כלך אצל יפות" תהא זו הוכחה שאכן התכוון למתנה בעין יפה, אלא לענין תרומה בלבד, והטעם — משום שמצוה הוא ואנו סבורים כי ניחא ליה נוח לו בעשייתה, אבל הכא כאן במתנה כגון זו — משום כסיפותא בושה הוא שאמר הכי כך שהתבייש מפני החכמים, אבל באמת לא רצה בכך.

12 ב ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת ליאוש שלא מדעת. בתורה ויקרא יא, לז–לח נאמר כי פרי וזרע איננו נטמא גם אם נגע בו דבר טמא אלא אם כן ניתנו מים על זרעים אלה, ונתינה זו — דוקא כשהוא מרצון בעל הפירות. טל דינו לענין זה כמים, ושנינו בברייתא: אם עודהו הטל עליהן שמצא את הפירות בעוד הטל עליהם ושמח על הטל הזה, לפי שלחלח את הפירות ושמרם טריים, הרי זה ב" וכי יתן", שנעשים פירות אלה "מוכשרים לקבל טומאה", משום שנתקיים בהם האמור בכתוב "כי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" ויקרא יא, לח. נגבו כלומר, התייבשו הפירות מן הסל, כאשר מצא אותם, אף על פי ששמח על הטל שירד עליהם קודם לכן,

13 אינן בגדר של "כי יתן", ואינן מקבלות טומאה.

14 ומעתה נברר: טעמא מאי מהו הטעם של הלכה זו? לאו האם לא משום דלא אמרינן שאין אנו אומרים כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה שנתגלה הדבר שעכשיו נוח לו, מעיקרא נמי ניחא ליה מתחילה גם כן נוח לו, שהרי אין הסכמתו והנאתו מועילות לאחר מעשה לענין פירות שנרטבו ויבשו, ולכאורה כן יהא גם בענין יאוש שלא מדעת, וקשה לרבא! ודוחים: שאני התם שונה שם בהלכות הכשרה לטומאה, דכתיב שכתוב בתורה לא "כי יותן" בכתיב מלא, אלא בכתיב חסר "כי יתן", ללמדנו שאין טומאה חלה עד שיתן האדם את המים על הפירות.

15 ומקשים: אי הכי אם כך אתה אומר, רישא נמי בתחילה גם כן לא יחשב הדבר כהכשר לטומאה שהרי לא נתן את הטל בעצמו! ומסבירים: התם שם יש להבין את כל הנושא כדברי רב פפא. שרב פפא רמי השליך, הראה סתירה: כתיב כתוב בתורה "כי יתן" ומשמעו שהאדם עצמו יתן בידים, וקרינן ואנו קוראים את הפסוק לפי הניקוד המקובל "כי יתן", משמע: יותן מעצמו, ללא מעשה ידי אדם! הא הרי כיצד מיישבים אנו את הקרי והכתיב?

16 — אנו יוצרים כעין פשרה, בעינן צריכים אנו ש"כי יתן" יהא דומיא בדומה ל"כי יתן". מה "יתן" פירושו נתינה לדעת, אף "כי יתן" נמי גם כן לדעת הבעלים. ומשום כך מסקנת ההלכה היא שמים שנפלו מעצמם על הזרעים מכשירים לטומאה רק אם היו הבעלים בשעת נפילת המים, והיה הדבר לרצון הבעלים. ואם כן, מכאן אין להוכיח לענייננו.

17 א ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע שאמר ר' יוחנן משום בשם ר' ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת לכל מוצא? — דכתיב שנאמר בתורה: "וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" דברים כב, ג, ומכאן למדו: מי שאבודה הימנו ממנו ומצויה אצל כל אדם, ואבידה כזו נחשבת להפקר, ולכן כל המוצא זכה בה. יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם.

18 ומהלכה זו נמשיך ונדייק: לענין עיקר ההלכה ואיסורא דומיא דהיתירא ואיסור דומה להיתר, מה היתירא אבידת היתר כלומר, במציאה המותרת לכל, שמדין התורה מותר לקחתה, קיים דין זה ובין דאית שיש בה סימן בין דלית שאין בה סימן — שרא מותרת, אף איסורא אבידה אסורה, כלומר, אותה שאסור לכל אדם לקחתה לעצמה אין לחלק בה ובין דאית שיש בה סימן בין דלית שאין בה סימן — אסורה, עד שיוכח שאכן התייאשו הבעלים. ומכאן תיובתא הרי זו קושיה חמורה לדברי רבא! ומסכמים: אכן, תיובתא קושיה חמורה היא והושבו ונדחו דבריו, ואין הלכה כמותו.

19 והלכתא כוותיה והלכה כשיטתו של אביי בשש הלכות אלה שסימנן הוא יע"ל קג"ם יאוש, עד זומם, לחי העומד מאליו, קדושין שלא נמסרו לביאה, גלוי דעת בגט, מומר להכעיס.

20 ב אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב שהושבו ונדחו דברי רבא, ויאוש שלא מדעת — אסור, אם כן הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו אותם תמרים שמשירה הרוח מן הדקל איך אוכלים אנו אותם מיד, ואין חוששים שמא בעל התמרים לא התייאש מהם? אמר ליה לו: כיון שהכל יודעים דאיכא שיש שקצים ורמשים דקא אכלי להו שאוכלים אותם, מעיקרא יאושי מיאש מנייהו מתחילה מתייאש מהם בעל התמרים, ולכן כל המוצא זוכה.

21 ושואלים: ואם היה זה דקל של יתמי דלאו יתומים שלא בני מחילה נינהו הם, מאי מהו הדין? שהרי יתומים קטנים שאין בהם דעת אינם יכולים למחול על המגיע להם, ולכן אין לומר שהתייאשו מתחילה, וכיצד יכולים אנו לאכול מן הפירות? אמר ליה לו: באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן בקעה, מישור שלם, אין אנו מניחים שהוא בחזקת אדמת יתומים, ואין צורך לחשוש לכך.

22 שאל אותו עוד: ואם היה השדה מוחזק ועומד שהוא של יתומים, מאי מה יהא הדין? וכן כרכתא גדרות אם היו מסביב לדקלים שאין השקצים והרמשים יכולים להכנס בהם, מאי מה יהא הדין? אמר ליה לו רב אשי: אכן, במקרים כאלה אסירן אסורים התמרים שנשרו.

23 ג שנינו במשנה שאם מצא כריכות עומרים, אלומות ברשות הרבים — הרי אלו שלו. אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן, שגם אם היו העומרים קשורים באופן מיוחד, או בדבר שיש בו סימן הרי אלו של המוצא. ומעירים: אלמא קסבר מכאן שסבור רבה כי סימן העשוי לידרס — לא הוי אינו נחשב סימן, כלומר, המאבד יודע כי סימן זה ידרס ברגלים ויישחת, ולכן איננו סומך עליו ומתייאש מן האבידה. רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן — חייב להכריז. ומעירים: אלמא קסבר מכאן שסבר רבא סימן העשוי לידרס — הוי הריהו סימן.

24 ומעירים: ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה ויש ששונים הלכה זו בפני עצמה, לא כמחלוקת בפירוש המשנה אלא כמחלוקת לעצמה: סימן העשוי לידרס, רבה אמר: לא הוי אינו נחשב סימן, ורבא אמר: הוי הריהו סימן.

25 תנן שנינו במשנתנו: שאם מצא כריכות ברשות הרבים — הרי אלו שלו, מצא אותו ברשות היחיד — נוטל ומכריז. ומעתה נברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דלית בהו אם בכריכות שאין בהן סימן, אם כן ברשות היחיד מאי על מה הוא מכריז? הלא המאבד לא יוכל לתת בהם סימן! אלא לאו האם לא מדובר דאית בהו שיש בהן סימן, וקתני ושנה: ברשות הרבים — הרי אלו שלו. אלמא מכאן כי סימן העשוי לידרס לא הוי אינו נחשב סימן, והרי זו תיובתא קושיה חמורה לרבא!

26 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רבא: לעולם תפרש דלית בהו שאין בהן סימן, ודקא אמרת ושאמרת ברשות היחיד מאי מה מכריז? אין זה קושי כי מכריז מקום, שמכריז שמצא אבידה במקום מסויים, אבל אינו אומר מה מצא, ואם הכריכות אכן הונחו שם מדעת, יאמר המאבד: כריכות היו לי באותו מקום. ומעירים: ורבה אמר בכלל: מקום לא הוי איננו סימן. שאם אמר אדם שבמקום מסויים איבד דבר מה אין זה סימן מספיק להשיב לו את החפץ. דאיתמר שנאמר שבנושא זה עצמן נחלקו אותם אמוראים. מקום, רבה אמר: לא הוי אינו נחשב סימן, ורבא אמר: הוי הריהו סימן. ונמצא ששיטות רבה ורבא בשתי המחלוקות קשורות זו בזו.

27 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא: מצא כריכות ברשות הרבים — הרי אלו שלו, ברשות היחיד — נוטל ומכריז. והאלומות, שהן עומרים גדולים, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד — נוטל ומכריז. ושואלים: רבה היכי מתרץ לה איך הוא מיישב אותה את הברייתא הזו לשיטתו, ורבא היכי מתרץ לה איך הוא מיישב אותה? ומסבירים: רבה מתרץ לטעמיה לטעמו, לשיטתו שמדובר בכריכות ואלומות שיש בהן סימן, ורבא מתרץ לטעמיה לטעמו, לשיטתו שהסימן הוא במקום המציאה עצמו.

28 ומפרטים: רבה מתרץ לטעמיה לטעמו, לשיטתו בסימן, וכך הוא מפרש: כריכות ברשות הרבים — הרי אלו שלו, משום

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ג ע״א »