ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ט״ז

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ט״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא י״ז ע״א »

1 הָא מִית לֵיהּ. וּמַאן דְּאָמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ – בַּהֲדֵי בְּנֵי נָמֵי נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ.

2 סוֹף סוֹף קָרוּ לֵיהּ בְּנֵי לוֹקֵחַ ״גַּזְלָנָא״!

3 אֶלָּא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִית גַּזְלָן. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּלָא לִקְרְיוּהּו ״גַּזְלָן״, הָא מִית לֵיהּ. לְמַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ, הָכִי נָמֵי אַף עַל גַּב דְּמִית – נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ!

4 סוֹף סוֹף קָרוּ לִבְנֵיהּ: ״בְּנֵי גַּזְלָנָא״.

5 אֶלָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּיַהֲבַהּ בְּמַתָּנָה. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ – מַתָּנָה נָמֵי נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִקְרְיוּהּו ״גַּזְלָנָא״ – אָמַר לֵיהּ: מַאי גְּזַלִי מִינָּךְ.

6 פְּשִׁיטָא: זַבְּנַהּ, אוֹרְתַהּ, וְיַהֲבַהּ בְּמַתָּנָה – לָאו לְאוֹקֹמַהּ קַמֵּי לוֹקֵחַ קָא בָּעֵי.

7 נְפַלָה לֵיהּ בִּירוּשָׁה, יְרוּשָּׁה מִמֵּילָא הִיא, וְלָאו אִיהוּ קָא טָרַח אַבָּתְרַהּ.

8 גַּבְיַהּ אִיהוּ בְּחוֹבוֹ, חָזֵינַן אִי אִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי וַאֲמַר: הַאי בָּעֵינָא, לְאוֹקֹמַהּ קַמֵּיהּ לוֹקֵחַ קָא בָּעֵי.

9 וְאִי לָא, זוּזֵי הוּא דְּבָעֵי אִפְּרוֹעֵי.

10 יַהֲבַהּ נִהֲלֵיהּ בְּמַתָּנָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָמַר: מַתָּנָה כִּירוּשָּׁה, דְּהָא מִמֵּילָא. וְחַד אָמַר: מַתָּנָה כְּמֶכֶר, דְּאִי לָאו דְּטָרַח וְאַרְצִי קַמֵּיהּ לָא הָוֵי יָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה, לְהָכִי טְרַח וְאַרְצִי קַמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ.

11 וְעַד אֵימַת נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ? אָמַר רַב הוּנָא: עַד שְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין.

12 חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: עַד דְּמָטְיָא אַדְרַכְתָּא לִידֵיהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: עַד דְּמַתְחֲלִן יוֹמֵי אַכְרַזְתָּא.

13 מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: מִכְּדִי הַאי לוֹקֵחַ בְּמַאי קָנֵי לְהַאי אַרְעָא – בְּהַאי שְׁטָרָא, הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא!

14 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תְּהֵא בְּמַאֲמִינוֹ, בְּהָהִיא הֲנָאָה דְּלָא קָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי וְקָא סָמֵיךְ עֲלֵיהּ טָרַח וּמַיְיתֵי לֵיהּ, גָּמַר וּמַקְנֵי לֵיהּ.

15 מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאַבָּא מָכוּר לָךְ, מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מָכוּר לָךְ – לֹא אָמַר כְּלוּם. מַה שֶּׁאִירַשׁ מִן אַבָּא הַיּוֹם מָכוּר לָךְ, מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי הַיּוֹם מָכוּר לָךְ – דְּבָרָיו קַיָּימִין!

16 אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הָא גַּבְרָא וְהָא תְּיוּבְתָּא!

17 אָמַר רָבָא: גַּבְרָא קָא חָזֵינָא, וּתְיוּבְתָּא לָא קָא חָזֵינָא. הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, וְהָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ. הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ – דְּאָזֵיל טָרַח וּמַיְיתֵי לֵיהּ כִּי הֵיכִי, דְּלָא נִקְרְיֵיהּ ״גַּזְלָנָא״. הָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ.

18 שַׁלְחוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא. אֲמַר לְהוּ: זוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְנִים. אָמַר רָבָא: זוֹ צְרִיכָה לִפְנִים וְלִפְנַי לִפְנִים. הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, וְהָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ.

19 הֲוָה עוֹבָדָא בְּפוּמְבְּדִיתָא וְאוֹתְבֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַב יוֹסֵף: זוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לְפָנִים. וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: צְרִיכָה לִפְנִים וְלִפְנַי לִפְנִים, הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, הָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ.

20 וּמַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סֵיפָא ״מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאַבָּא הַיּוֹם״ – מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו. ״מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי הַיּוֹם״ –

21 מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו.

22 אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה, קְנוּיָה לָךְ מֵעַכְשָׁיו – קָנָה.

23 אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתֵאּ דְרַב בְּשָׂדֶה סְתָם. אֲבָל בְּשָׂדֶה זוֹ – לָא. מִי יֵימַר דִּמְזַבֵּין לַהּ נִיהֲלֵיהּ.

24 וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ – כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

25 דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לָךְ יְבָמִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

26 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת.

27 וְהָא אִשָּׁה כְּ״שָׂדֶה זוֹ״ דָּמְיָא, וְאָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְקוּדֶּשֶׁת.

28 אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים. דְּאִי מִשּׁוּם דְּכָתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא שַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. וְאִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן, דְּאִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ – מִקְרָע הֲוָה קָרַע לֵיהּ.

29 אָמַר רַב נַחְמָן: אַבָּא מִן סָפְרֵי דַּיָּינֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל הֲוָה, וַהֲוֵינָא כְּבַר שֵׁיתָא כְּבַר שְׁבַע, וּדְכִירְנָא דַּהֲווֹ מַכְרְזִי וְאָמְרִי: הָנֵי שְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא דְּמִשְׁתַּכְחִי בְּשׁוּקָא, נַהְדְּרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ.

30 אָמַר רַב עַמְרָם: אַף אֲנַן תְּנֵינָא. כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, אַלְמָא לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, דְּלָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ.

31 אָמַר רָבָא: וְהָנֵי לָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ? וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: שׁוּמָא הָדַר עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. וְאָמַר אַמֵּימָר: אֲנָא מִנְּהַרְדְּעָא אֲנָא, וּסְבִירָא לִי דְּשׁוּמָא הָדַר לְעוֹלָם.

32 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא: דַּאֲמַרִי אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ, דִּבְעִידָּנָא דְּפַרְעֵיהּ אִבְּעִי לֵיהּ לְמִקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ, אִי נָמֵי לְמִכְתַּב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא עִילָּוֵיהּ.

33 דְּמִדִּינָא אַרְעָא לָא בָּעֲיָא לְמֶיהְדַּר, וּמִשּׁוּם ״וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה׳״ הוּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן תֶּהְדַּר. הִלְכָּךְ מֵרֵישָׁא הוּא דְּקָא זָבֵין, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִכְתַּב שְׁטַר זְבִינֵי.

34 גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ. אֵימוֹר אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, דְּאָמַר לֵיהּ: לִמְחַר יָהֵבְנָא לָךְ דְּהַשְׁתָּא לֵיתֵיהּ גַּבַּאי, אִי נָמֵי אַפְּשִׁיטֵי דְסָפְרָא זָיֵיר לֵיהּ.

35 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק – לֹא יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים.

36 לָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלֹא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, דְּאִיכָּא לְמֵימַר כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה. אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וּמַאי נִיהוּ? דִּמְקוּיָּם – לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.

37 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר! אֲמַר לֵיהּ יִרְמְיָה בְּרִי: לֹא כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שָׁוִים, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כַּפְרָן.

38 אָמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּהוּחְזַק כַּפְרָן חֲדָא זִמְנָא תּוּ לָא פָּרַע כְּלָל?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטַר חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, וְכִדְרַבִּי זֵירָא.

39 וְכַפְרָן, הוֹאִיל וַאֲתָא לִידַן נֵימָא בֵיהּ מִלְּתָא. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ: ״צֵא תֵּן לוֹ״,

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ט״ז

1 הא מית ליה הרי מת לו כבר הלוקח, ואין הגזלן חושש עוד מן העלבון, ולא לשם כך חזר וקנה את השדה. ומאן דאמר ומי שאומר שהטעם הוא משום שניחא ליה דליקום בהמנותיה נוח לו שיעמוד בנאמנותו בהדי בני נמי ניחא ליה דליקום בהמנותיה עם הבנים גם כן נוח לו שיעמוד בנאמנותו.

2 ומקשים: הבדל זה אין לו ממשות, שכן סוף סוף קרו ליה יקראו לו גם בני הלוקח "גזלנא" "גזלן" אם ילקח מהם השדה, ואם כן מות הלוקח אינו עושה הבדל!

3 אלא, יש לומר בדרך אחרת: איכא בינייהו דמית יש ביניהם הבדל למעשה באופן שמת הגזלן עצמו. מאן דאמר ניחא ליה לאיניש מי שאומר שנוח לו לאדם שלא לקריוהו יקראו אותו "גזלן", הא מית ליה הרי מת לו כבר ובניו יכולים לקחת את השדה לעצמם. ואולם למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה לדעת מי שאומר שנוח לו לאדם שיעמוד בנאמנותו הכי נמי זה גם כן אף על גב דמית, ניחא ליה דליקום בהמנותיה אף על פי שמת, נוח לו עוד בחייו שיעמוד בנאמנותו אף לאחר מותו!

4 ודוחים: סוף סוף קרו לבניה יקראו לבניו: "בני גזלנא" גזלן גם לאחר מותו, ואם חושש לכך — גם אחר מיתה הוא חושש.

5 אלא איכא בינייהו יש הבדל ביניהם באופן דיהבה כשנתנה הגזלן במתנה מתחילה ולא מכרה כלל. מאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה מי שאומר שנוח לו שיעמוד בנאמנותו מתנה נמי גם כן ניחא ליה דליקום בהמנותיה נוח לו שיעמוד בנאמנותו. מאן דאמר ניחא ליה מי שאומר שנוח לו שלא נקריוהו "גזלנא" יקראוהו "גזלן" — אמר ליה יכול הוא לומר לו: מאי גזלינא מינך מה גזלתי ממך? שאם נתתי לך מתנה ומתברר שאיננה שלי ונלקחה ממך — הרי מכל מקום אתה לא הפסדת דבר.

6 א בהרחבת הבעיה שהעלינו באדם שגזל שדה ומכרו, ואחר כך חזר ולקח את השדה מבעליו החוקיים, אומרים: פשיטא פשוט לנו כי אם זבנה מכרה הגזלן בינתיים לאדם אחר בנוסף לראשון שכבר מכר לו, או אורתה הורישה, או יהבה נתנה, את השדה, במתנה לאחר, ברור שלאו לאוקמה קמי להעמידה לפני הלוקח הראשון קא בעי רצה, שהרי במכירה השניה הוכיח שאין דעתו להשאיר את השדה בידו, אלא מאחר ויש ללוקח הראשון תביעה — יתבע מן הגזלן, אבל השדה ישאר ביד הלוקח השני או מקבל המתנה.

7 וכן ברור לנו, שאם גזל את השדה מיד אחד ממורישיו ולאחר מכן מת הנגזל ונפלה ליה לו השדה לגזלן בירושה, כיון שירושה ממילא מעצמה היא, ולאו איהו קא טרח אבתרה ולא הוא, הגזלן, שטורח אחריה, שאילו היה טורח ומחזר אחריה יש לומר שרצונו להעמידה ביד הלוקח, וכיון שנפלה לו בירושה בלא שיביע דעתו שרצונו בה טירחה והבעת רצון ממנו, ממילא אם ילקח השדה מן הקונה — אין לו כל טענה, אלא שיכול הוא עדיין לתבוע מן הגזלן.

8 אם היה בעל השדה חייב ממון לאותו גזלן ואחר שגזל ממנו את השדה גבי איהו גבה הוא, הגזלן את השדה הזה בחובו מבעליו, אז חזינא רואים אנו, אי אית ליה ארעא אחריתי אם יש לו, לבעל השדה שמכר לגזלן קרקע אחרת ואמר הגזלן: האי בעינא בקרקע זו במיוחד אני רוצה, נראה מכאן כי לאוקמה קמיה להעמידה לפני הלוקח קא בעי הוא רוצה, ולכן הוא מחזר במיוחד אחרי זכות בשדה זה.

9 ואי לא ואם אין לו קרקע אחרת, בודאי זוזי זוזים , כסף הוא דבעי אפרועי שרוצה להפרע ממנו ואין לו כל כוונה להסדיר את קניינו של הלוקח.

10 אם יהבה נהליה נתנה לו בעל הקרקע הראשון את הקרקע במתנה לגזלן אחר שגזלה ממנו, פליגי בה נחלקו בכך רב אחא ורבינא; חד אחד מהם אמר: מתנה דינה כירושה, דהא ממילא שהרי מעצמה היא באה לו. וחד ואחד מהם אמר: מתנה דינה כמכר. ומדוע — דאי לאו דטרח וארצי קמיה שאילו לא היה טורח ומתרצה לפניו לא הוי יהיב ליה היה נותן לו אותה במתנה, להכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקום בהמנותיה לכך טרח והתרצה לפניו כדי שיעמוד בנאמנותו, שיקבל את השדה, ויכול להשאר נאמן כלפי הלוקח ממנו.

11 ושואלים: ועד אימת ניחא ליה דליקום בהמנותיה מתי נוח לו שיעמוד בנאמנותו שאנו מניחים שלצורך זה עשה את הדבר? אמר רב הונא: עד שעת העמדה בדין, עד שעה שנלקח השדה מן הלוקח, ובא הלוקח ותבעו לגזלן בדין. שלאחר שהעמידו בדין מן הסתם אין הגזלן דואג עוד לשמו הטוב, שהרי הראה הלוקח שאין המוכר־הגזלן נאמן בעיניו.

12 חייא בר רב אמר: עד דמטא אדרכתא לידיה שבא שטר רדיפה מבית הדין לידו, שעמד הגזלן בדין והפסיד ולא שילם מיד, והוציא בית הדין שטר המרשה ללוקח ליטול מנכסיו של הגזלן בכל מקום שימצאם. רב פפא אמר: עד דמתחלן יומי אכרזתא שמתחילים ימי ההכרזה, שבאים ומוכרים את קרקעותיו במכירה פומבית.

13 ב כל הסוגיה הזו היתה מבוססת על דברי רב שהגזלן עשוי לנסות לפצות את הלוקח ולהעמיד את הקרקע ברשותו. ואולם על העיקרון המרכזי הזה מתקיף לה מקשה על כך רמי בר חמא: מכדי האי הרי זה הלוקח במאי קני להאי ארעא במה קנה את הקרקע הזו — בהאי שטרא בשטר זה, שטר המכירה שנתן לו הגזלן, ואולם האי שטרא חספא בעלמא שטר זה חרס בלבד הוא, שאין לו כל ערך ותוקף חוקי, שהרי אין אדם יכול למכור דבר שאינו שלו, ואם כן לא היתה כאן בעצם כל מכירה ואין ללוקח בשדה כל זכויות!

14 אמר ליה לו רבא: תהא במאמינו, כלומר, נסביר את שיטת רב שמדובר כשאמר הקונה למוכר: הרי אני מאמין לך שאתה תסדר את הענין כראוי, בההוא באותה הנאה שלא קאמר ליה מידי אמר לו דבר, לחקור לזכותו על הקרקע וקא סמיך עליה וסמך עליו בגלל זה טרח ומייתי ליה והביא לו, וגמר בלבו ומקני ליה והקנה לו, ומשום כך נעשה הממכר גמור לאחר זמן, כאשר הגזלן אכן מקבל זכות לקרקע זו.

15 מתיב מקשה על כך רב ששת ממה ששנינו: אם אמר אדם לחבירו: מה שאירש מאבא הרי הוא מכור לך", או שאמר לו "מה שתעלה מצודתי מכור לך" — לא אמר כלום לפי שאין אדם יכול להקנות לחבירו דבר שעדיין לא בא לעולם. ואולם אם אמר "מה שאירש מן אבא היום מכור לך", או שאמר "מה שתעלה מצודתי היום מכור לך" — דבריו קיימין. ואם כן, מובן מכאן כי אין תוקף מעכשיו לקניין הנעשה לאחר זמן, וכן הוא גם בנכס הגזול שגם אם קנאו, כיון שהיה הדבר לאחר זמן אין בכך כדי לקיים את המכירה!

16 אמר רמי בר חמא: הא גברא והא תיובתא הרי האיש והרי קושייתו! כלומר, הרי זו הוכחה נצחת, וקושיה חמורה לשיטת רב.

17 אמר רבא: גברא קא חזינא, ותיובתא לא קא חזינא את האיש אני רואה, ואולם את הקושיה אינני רואה, כלומר, אינני סבור שהקושיה חמורה כל כך. ומדוע? — שיש לחלק כך: הכא סמכא דעתיה, והכא לא סמכא דעתיה כאן במכר סומכת דעתו עליו וכאן בירושה אין סומכת דעתו עליו, ומדוע? — הכא כאן באומר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך סמכא דעתיה כאן סומכת דעתו של הקונה עליו דאזיל טרח ומייתי ליה כי היכי שיילך ויטרח ויביא לו כדי שלא נקרייה "גזלנא" יקרא אותו "גזלן", הכא לא סמכא דעתיה כאן בירושה אין דעתו סומכת ואין נעשה קנין.

18 ומספרים: שלחוה, את הקושיה הזו לקמיה לפני רבי אבא בר זבדא כדי שיביע דעתו אם קושיה היא. אמר להו להם: זו אינה צריכה לפנים, כלומר, קושיה זו איננה צריכה תיקון שיביאוה לדיון לפנים בית המדרש, אלא היא הוכחה ניצחת כשלעצמה. בניגוד לכך אמר רבא לשיטתו: זו צריכה לפנים ולפני לפנים, כלומר, הריהי צריכה תיקון הרבה, כי כאמור אין הדברים דומים, שכן הכא סמכא דעתיה, והכא לא סמכא דעתיה כאן סומכת דעתו וכאן אין סומכת דעתו.

19 ומספרים: הוה עובדא היה מעשה כגון זה שדנו דין כרב בפומבדיתא ואותביה והקשו את הקושיה הזו. אמר להו להם רב יוסף: זו אינה צריכה לפנים שקושיה חזקה היא. ואמר ליה לו אביי: צריכה לפנים ולפני לפנים, שכן הכא סמכא דעתיה, הכא לא סמכא דעתיה כאן סומך את דעתו, כאן אינו סומך את דעתו.

20 כיון שהבאנו את הברייתא בענין הקנאת דבר שלא בא לעולם, שואלים: ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף, שבדבר שעתיד לבוא היום נקנה לו, ובדברים שעתידים לבוא לאחר זמן בלתי מוגדר איננו נקנה לו, הרי לכאורה אותו קושי עקרוני קיים בשני המקרים בשווה! ומשיבים: אמר ר' יוחנן: סיפא הסוף שנאמר בו "מה שאירש מאבא היום" כוונתו משום כבוד אביו, שכיוון שהוא סבור שאביו ימות היום הריהו רוצה ללוות כסף כדי להכין את הדברים הצריכים להלווייתו, ובוודאי נעשה הקניין בלב שלם. וכן "מה שתעלה מצודתי היום"

21 משום כדי חייו ופרנסתו המיידית. שלא יימצא חסר לחם ממש באותו היום.

22 א ובאותו נושא של הקניית זכות שתבוא בעתיד אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו שדה שאני לוקח, כלומר, שאני עומד לקנות, לכשאקחנה, כאשר אקנה את השדה, הרי השדה תהא קנויה לך כבר מעכשיו — הרי זה קנה בכח הבטחה זו.

23 אמר רבא: מסתברא מלתא מסתברים דבריו של רב שיפה כוחה של מתנה כזו כאשר אמר לו "שדה" סתם ולא פירש דבריו לגבי שדה מסויים. אבל אם אמר "שדה זו" — לא. ומדוע? שכן מי יימר דמזבין לה ניהליה מי יאמר שימכור לו אותו, וכיוון שאין בטחון שימכור לו בעל השדה, לכן אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.

24 ומעירים בלשון שבועה: והאלהים! אמר רב אפילו בשאמר לו "שדה זו". מכדי הרי רב כמאן כשיטת מי אמרה לשמעתיה את הלכתו זו — כשיטת ר' מאיר, שאמר בכלל: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

25 דתניא שכן שנינו בברייתא בענין זה: האומר לאשה "התקדשי לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר מעבדותי ", או "לאחר שתשתחררי את ", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שיחלוץ לך יבמיך", או "לאחר שתמות אחותיך שהיא נשואה לי, ואז אוכל לשאתך לאשה ", בכל המקרים הללו, כיוון שאין הקידושין יכולים לחול עכשיו — אינה מקודשת גם לאחר שהתקיימו הדברים.

26 ר' מאיר אומר: מקודשת, שלדעתו אפשר להקנות דבר שעדיין לא בא לעולם, וכאשר יבוא — תתממש ההבטחה ויתקיים הקנין.

27 והא והרי אשה כ"שדה זו" דמיא דומה שהרי מדובר באשה מסויימת, ובכל זאת אמר ר' מאיר שהיא מקודשת, הרי שלדעת ר' מאיר, שרב פסק כמותו, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו הוא דבר מסויים.

28 ב אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק — יחזירו לבעלים. דאי שאם חוששים משום שכתב ללות ולא לוה — הא הרי שעבד הלווה נפשיה את עצמו בשטר זה שהוא שטר הקנאה משעת כתיבתו. ואי ואם חוששים משום פרעון, שמא כבר נפרע שטר זה — לא חיישינן חוששים אנו לפרעון, שכן אם איתא יש מקום לומר דפרעיה שפרעו ודאי מקרע הוה קרע ליה היה קורע אותו הלווה, ואם לא נקרע, מן הסתם לא נפרע.

29 אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני אבי מסופרי הדיינים של מר שמואל הוה היה והוינא כבר שיתא כבר והייתי אז כבן שש, כבן שבע, ודכרנא דהוו מכרזי ואמרי ואני זוכר שהיו מכריזים ואומרים הני שטרי אקנייתא הקנאה דמשתכחי בשוקא שנמצאים בשוק נהדרינהו למרייהו נחזיר אותם לבעליהם, וכדברי שמואל.

30 אמר רב עמרם: אף אנן תנינא אנו גם כן שנינו מעין זה. ששנינו: כל מעשה בית דין — הרי זה יחזיר, אלמא מכאן שלא חיישינן חוששים אנו לפרעון. אמר ליה לו ר' זירא: משם אין הוכחה, כי מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא, דלאו שלא בני פרעון נינהו הם, שטר "חלטאתא" הוא שטר שנותנים בית דין לאדם ששדה מסויים שייך לו על פי מכירת בית דין, ו"אדרכתא" הוא שטר שנותנים לו לאדם זכות לגבות את חובו מכל נכס של החייב.

31 אמר לו רבא: וכי הני לאו שטרות אלה לא בני פרעון נינהו הם? והא אמרי נהרדעי והרי אומרים חכמי נהרדעא: שומא ששמו את נכסיו של אדם ומכריחים אותו למכור כדי לשלם חובותיו הרי היא הדר חוזרת עד תריסר ירחי שתא שנים עשר חדשי שנה ויכול החייב לשלם ולא למכור. ואמר אמימר: אנא אני מנהרדעא אנא אני ובכל זאת סבירא לי סבור אני ששומא הדר חוזרת לעולם, ואם כן אף שטרות אלה יתכן שעבר זמנם.

32 אלא אמר רבא: התם היינו טעמא שם זהו הטעם — דאמרי שאומרים: איהו הוא דאפסיד אנפשיה הוא, המחזיק והלווה וכיוצא בו, הוא שהפסיד לעצמו, דבעידנא דפרעיה אבעי ליה למקרעיה לשטריה שבזמן שפרעו היה צריך לקרוע את שטרו, אי נמי למכתב שטרא אחרינא עילויה או גם כן אם רצה בכך היה צריך לכתוב שטר אחר עליו שיקנה לו שוב זכות על נכסיו.

33 והטעם שצריך לכתוב — דמדינא ארעא שמן הדין את הקרקע לא בעיא למיהדר היה צריך להחזיר, ואולם משום "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" דברים ו, יח הוא דאמור רבנן תהדר שאמרו חכמים שתחזור. הלכך הרי הוא כמי שמרישא מתחילה הוא דקא זבין שקונה דבר, איבעי ליה למכתב היה צריך לכתוב לו שטר זביני מכירה עבור הקרקע שקבל בחזרה.

34 ושואלים: גבי אצל שטר חוב מאי איכא למימר מה יש לומר? שכן אם איתא יש מקום לומר דפרעיה שפרעו, אבעי ליה למקרעיה לשטריה היה צריך לקרוע את שטרו. ודוחים: אימור אשתמוטי קא משתמיט ליה אמור שהמלוה משטמט באותו זמן ממנו, דאמר ליה ואומר הוא לו: למחר יהבנא אתן לך את השטר דהשתא ליתיה גבאי שעכשיו איננו אצלי, אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה או גם כן בגלל פרוטות, של שכר כתיבת השטר הוא עוצר, מעכב אותו את השטר בידו עד שיקבל מן הלווה את שכר הסופר, ואם כן יתכן שימצא שטר פרוע, ולא באשמתו של הלווה.

35 ג אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, אף על פי שכתוב בו הנפק — לא יחזירו לבעלים.

36 ומסבירים: לא מיבעיא היכא נצרכה במקום שלא כתוב בו הנפק, דאיכא למימר שאפשר לומר כי כתב ללות ולא לוה ואינו שייך כלל למלוה. אלא אפילו כתוב בו הנפק, ומאי ניהו ומה הוא פירושו של הנפק — שהשטר מקוים בבית דין — גם בכגון זה לא יחזיר. ומדוע? — דחיישינן שאנו חוששים לפרעון.

37 איתיביה הקשה לו ר' ירמיה לר' אבהו על כך: הרי שנינו שכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר! אמר ליה לו: ירמיה ברי בני לא כל מעשה בית דין שוים, ולא אמרו שיחזיר אלא כגון שהוחזק אותו אדם הלווה בשטר כפרן ואינו נאמן לומר "פרעתי", ורק במקרה כזה יחזיר לבעל השטר.

38 אמר רבא: ומשום שהוחזק כפרן חדא פעם אחת תו שוב לא פרע אינו פורע כלל והוא חשוד לגבי כל חוב אחר?! אלא אמר רבא: מתניתין משנתנו מדברת בשטר חלטאתא ואדרכתא וכדברי ר' זירא ששטרות אלה אין בהם חשש פרעון.

39 והעיר: ודין זה של כפרן, הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא ובא לידינו לדון בו, אומר בו דבר. שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אמרו לו בבית דין לאדם שיצא חייב בדינו, פסק הלכה גמור: "צא תן לו מה שאתה חייב לו "

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ט״ו ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא י״ז ע״א »