מקור בבא מציעא י״ג
1 בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה, דְּהָא שַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ.
2 אִי הָכִי, מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: ״אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים לֹא יַחֲזִיר״, וְאוֹקֵימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין, אַמַּאי לֹא יַחֲזִיר?
3 נֶחְזֵי אִי בִּשְׁטַר הַקְנָאָה – הָא שַׁעְבֵּיד לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ! אִי בִּשְׁטָר דְּלָא הַקְנָאָה – לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, דְּהָא אָמְרַתְּ כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן.
4 אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: אַף עַל גַּב דִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה, כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, מַתְנִיתִין כֵּיוָן דִּנְפַל אִתְּרַע לֵיהּ, וְחָיְישִׁינַן דִּלְמָא אִקְּרִי וּכְתוּב.
5 אַבָּיֵי אָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה.
6 מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה כִּי לֵיתֵיהּ לְמַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּאִקְּרִי וּכְתוּב.
7 אֶלָּא הָא דִּתְנַן: מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה וְשׁוֹבָרִים – הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר, שֶׁמָּא כְּתוּבִים הָיוּ וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִיתְּנָם. וְכִי נִמְלַךְ עֲלֵיהֶם מַאי הָוֵי? וְהָא אָמְרַתְּ: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ?
8 הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מָטוּ לִידֵיהּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלָא מָטוּ לִידֵיהּ לָא אָמְרִינַן.
9 אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר. וְאוֹקִימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי.
10 בִּשְׁלָמָא לְרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא – מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו אַקְנְיָיתָא, וְכִדְאָמְרִינַן. אֶלָּא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
11 אָמַר לָךְ אַבָּיֵי, מַתְנִיתִין הַיְינוּ טַעְמָא: דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא.
12 וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה – מוֹקֵי מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה. אֶלָּא אִי סָבַר כְּאַבָּיֵי דְּאָמַר עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
13 שְׁמוּאֵל מוֹקֵי לְמַתְנִיתִין כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה.
14 אִי הָכִי, כִּי אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי יַחְזִיר? נְהִי דְּלָא גָּבֵי מִן מְשַׁעְבְּדֵי, מִבְּנֵי חָרֵי מִגְבֵּי גָּבֵי!
15 שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ: דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: שְׁטַר חוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵין גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי.
16 וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ גּוֹבֶה אַמַּאי יַחְזִיר? אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא: לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל מַלְוֶה.
17 וְנַהְדְּרֵיהּ לְהוּ לְלֹוֶה לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל לֹוֶה! לֹוֶה הוּא
18 דְּאָמַר לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם.
19 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל יַחְזִיר, וְלָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא.
20 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, אֲבָל מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדֵי נָמֵי גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.
21 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, וּתְיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל בְּתַרְתֵּי.
22 מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב וְיֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים, בִּזְמַן שֶׁהַלֹּוֶה מוֹדֶה – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה, אֵין הַלֹּוֶה מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
23 שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁטָרי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. וְשֶׁאֵין בָּהֶם בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים.
24 תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, דְּאָמַר: לְרַבִּי מֵאִיר שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְקָאָמַר: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא.
25 וּבָרָיְיתָא קָתָנֵי: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, הָא מִבְּנֵי חוֹרִין מִגְבָּא גָּבֵי. וְקָתָנֵי: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן, חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא. דְּקָתָנֵי: אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אַלְמָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא.
26 וְהָא הָנֵי תַּרְתֵּי הוּא?
פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא י״ג
1 בשטרי הקנאה. כלומר, שטר שכתוב בו שהלווה משעבד למלווה נכסיו מתאריך כתיבת שטר זה בין אם ילווה בין אם לא, דהא שעביד נפשיה שהרי שעבד את עצמו משעת ההקנאה ולא משעת ההלוואה בפועל, ולכן בדין יכול לטרוף מן הלקוחות.
2 ושואלים: אי הכי, מתניתין דקתני אם כך משנתנו ששנה בה: "אם יש בהן אחריות נכסים — לא יחזיר", ואוקימנא והעמדנו, הסברנו זאת כשהחייב מודה, ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף ויבוא לטרוף מן הלקוחות שלא כדין, אמאי מדוע לא יחזיר?
3 נחזי נראה אי אם היה זה בשטר הקנאה — הא שעביד ליה נפשיה הרי שיעבד לו את עצמו מתאריך כתיבת השטר! אי אם היה זה בשטר שהוא לא שטר הקנאה — ליכא למיחש אין לחשוש דהא שהרי אמרת כי ליכא שכאשר אין מלוה בהדיה עמו לא כתבינן כותבים אנו ללווה אלא שטר הקנאה.
4 אמר לו רב אסי: אינו כן, אף על גב אף על פי דשטרי דלאו שאלה שטרות שאינם שטרי הקנאה, כי ליכא כאשר אין המלוה בהדיה עמו לא כתבינן אין אנו כותבים, מתניתין משנתנו יש להסביר כי כיון שנפל אתרע ליה, וחיישינן דלמא אקרי וכתוב הורע תוקפו ואנו חוששים שמא הזדמן לו וכתב בכל זאת שלא כדין.
5 אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו, שכאשר חותמים העדים על השטר הרי הם מזכים את השעבוד עבור המלוה, וחל השעבוד מאותו רגע, ואפילו היו אלה שטרי דלאו שטרות שלא עשויים להקנאה מפורשת זה דינם.
6 וטעמו של הדבר — משום דקשיא ליה שהיה קשה לו כיון דאמרת בשטרי דלאו שאתה אומר שבשטרות שאינם שטרי הקנאה כי ליתיה כאשר אין המלוה בהדיה עמו לא כתבינן אין אנו כותבים שטרות אלה, גם ליכא למיחש דאקרי וכתוב אין לחשוש שהזדמן וכתב, אלא יש לומר שעצם חתימת השטרות מחייבת.
7 ומקשים: אלא הא דתנן זו ששנינו במשנה: מצא גיטי נשים ושחרורי שטרי שחרור עבדים, דייתיקי שטרי צוואה, שטרי מתנה ושוברים קבלות על תשלומים — הרי זה לא יחזיר לבעליהם, שמא כתובים היו ונמלך עליהם כותבם שלא ליתנם. ומעתה יש לשאול: וכי וכאשר נמלך עליהם מאי הוי מה היה בכך? והא והרי אמרת כי עדיו בחתומיו זכין לו, שמיד עם חתימת השטר זכה בו המקבל, ואם כן מדוע לא יחזיר לו?
8 ומשיבים: הני מילי דברים אלה שזכה המקבל על ידי חתימה, אמורים דווקא היכא דקא מטו לידיה היכן שהשטרות הגיעו לידו, שאכן נגמרה העיסקה. אבל היכא היכן, כאשר לא מטו לידיה הגיעו לידו לא אמרינן אין אנו אומרים.
9 ושואלים: אלא מתניתין דקתני משנתנו ששנה בה מצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסים — לא יחזיר. ואוקימנא והעמדנו, הסברנו זאת דווקא כשחייב מודה, ומשום החשש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי.
10 בשלמא נניח לשיטת רב אסי שאמר שכותבים שטר ללווה רק בשטרי אקנייתא בשטרות הקנאה — מוקי לה בשטרי דלאו אקנייתא, וכדאמרינן מעמיד, מסביר הוא, אותה, את המשנה, בשטרות שאינם שטרות הקנאה, וכפי שאמרנו, אלא לשיטת אביי, שאמר: עדיו בחתומיו זכין לו, מאי איכא למימר מה יש לומר, מדוע לא יחזיר שטרות גם אם יש בהם אחריות?
11 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך אביי כי מתניתין היינו טעמא במשנתנו זה הטעם: דחייש שחושש הוא לפרעון ולקנוניא. שאף שהלווה מודה, אנו חוששים שמא עשו ביניהם הלווה והמלוה קנוניא הסכם של מרמה שלאחר שהלווה החזיר את הכסף, יטען המלוה שלא קבל מאומה, ויטרוף קרקעות שמכר הלווה במשך הזמן, וכסף זה יחלקו הלווה והמלוה ביניהם.
12 ושואלים: ולדעת שמואל, שאמר שלא חיישינן חוששים אנו לפרעון ולקנוניא, מאי איכא למימר מה יש לומר, כיצד נפרש את משנתנו? הניחא אי סבר לה זה נוח אם סבור הוא כשיטת רב אסי שאמר שרק בשטרי הקנאה כותבים שטר ללווה בלא המלוה — מוקי מתניתין בשטרי דלאו יעמיד את משנתנו בשטרות שאינם שטרות הקנאה. אלא אי סבר אם סבור הוא כשיטת אביי שאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מאי איכא למימר מה יש לומר?
13 ומשיבים: שמואל מוקי למתניתין מעמיד, מסביר את משנתנו כשאין החייב מודה, ולכן אינו מחזיר.
14 ושואלים: אי הכי אם כך שאין החייב מודה, כי כאשר אין בהן אחריות נכסים אמאי מדוע יחזיר? נהי דלא גבי מן משעבדי אם אמנם שאינו גובה מנכסים משועבדים, ואולם מבני חרי חורין הלא מגבי גבי הוא גובה שנוטל מנכסי הלווה, כאשר טוען הוא שכבר שילם!
15 ודוחים: שמואל לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר שמואל, אומר היה ר' מאיר: שטר חוב שאין בו אחריות נכסים — אין גובה בו לא ממשעבדי מנכסים משועבדים ולא מבני חרי חורין, ולכן יכול להחזיר אותו.
16 ושואלים: וכי מאחר שאינו גובה אמאי מדוע יחזיר? מה תועלת בשטר כזה? אמר ר' נתן בר אושעיא: יחזיר את השטר לצור על פי צלוחיתו של מלוה, שיוכל המלוה להשתמש בו כנייר בלבד.
17 ושואלים: ונהדריה להו ונחזיר אותו ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה! שאם ערכו רק כנייר בלבד מדוע לא נחזירנו ללווה! ומשיבים: לוה הוא
18 אמר לא היו דברים מעולם והשטר מזוייף, וכיון שכך, ודאי שאף נייר השטר אינו שייך לו.
19 א אמר ר' אלעזר: מחלוקת שבמשנתנו היא בשאין החייב מודה, שר' מאיר סבר סבור: שטר שאין בו אחריות נכסים — אינו גובה בו לא ממשעבדי מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חרי חורין, ורבנן סברי וחכמים סבורים: ממשעבדי מנכסים משועבדים הוא דלא גבי שאינו גובה, ואולם מבני חרי חורין שלא שועבדו — מגבא גבי הריהו גובה. אבל כשחייב מודה — דברי הכל יחזיר, ולא חיישינן ואין אנו חוששים לפרעון, שכבר נפרע השטר והיתה זו רק קנוניא בין המלוה והלווה על חשבון הלקוחות.
20 ואילו ר' יוחנן אמר: מחלוקת זו היא דווקא כשחייב מודה, שר' מאיר סבר סבור: שטר שאין בו אחריות נכסים, ממשעבדי ממשועבדים הוא דלא גבי שאינו גובה אבל מבני חרי חורין — מגבא גבי הריהו גובה. ורבנן סברי וחכמים סבורים כי ממשעבדי נמי גבי ממשועבדים גם כן גובה. אבל כשאין החייב מודה — דברי הכל לא יחזיר, משום דחיישינן שאנו חוששים לפרעון.
21 ומעירים: תניא כוותיה שנוייה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן וממנה תהא תיובתא קושיה חמורה לדברי ר' אלעזר בחדא בדבר אחד, ותיובתא וקושיה חמורה לדברי שמואל בתרתי בשני דברים.
22 וזו הברייתא: מצא שטרי חוב ויש בהם אחריות נכסים, אף על פי ששניהם, הלווה והמלוה, מודים — לא יחזיר את השטר לא לזה ולא לזה. ואולם אם אין בהן אחריות נכסים, בזמן שהלוה מודה — יחזיר למלוה, ואם אין הלוה מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה, אלו דברי ר' מאיר.
23 שהיה ר' מאיר אומר: שטרי שטרות שיש בהן אחריות נכסים, גובה בהם מנכסים משועבדים, ושאין בהם אחריות נכסים אינו גובה בהם אלא מנכסים בני חורין. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים.
24 ואם כן מכאן תהא תיובתא קושיה חמורה לדברי ר' אלעזר בחדא בדבר אחד, שהרי ר' אלעזר אמר שלדעת ר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים — אינו גובה בו מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. וקאמר ועוד אמר ר' אלעזר שבין לשיטת ר' מאיר ובין לרבנן לשיטת חכמים לא חיישינן לקנוניא אין אנו חוששים לקנוניה בין הלווה בין המלוה.
25 ואילו הברייתא קתני שונה ששטר שאין בו אחריות נכסים — ממשעבדי ממשועבדים הוא דלא גבי שאינו גובה, הא הרי מכאן שמבני חורין מגבא גבי הריהו גובה. וקתני שנה שם בין לשיטת ר' מאיר בין לרבנן לשיטת חכמים חיישינן חוששים אנו לקנוניא. דקתני שהרי שנינו ששטרות שיש בהם אחריות נכסים אף על פי ששניהם מודים — לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אלמא מכאן כי חיישינן חוששים אנו לקנוניא. זו הפירכה לדברי ר' אלעזר מן הברייתא.
26 ואולם שואלים על לשון התלמוד עצמו והא הני תרתי הוא והרי אלה שתי קושיות הן ומדוע אמרת שיש מכאן קושיה לר' אלעזר רק בדבר אחד?