ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ד׳

« ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ג׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ה׳ ע״א »

1 וְלֹא רְאִי הַשֵּׁן – שֶׁאֵין כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, כִּרְאִי הַקֶּרֶן – שֶׁכַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק.

2 וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא – וּמָה שֵׁן, שֶׁאֵין כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק – חַיָּיב; קֶרֶן, שֶׁכַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִידֵּי דְּהָוֵה אַעֶבֶד וְאָמָה – עֶבֶד וְאָמָה, לָאו אַף עַל גַּב דְּכַוּוֹנָתָן לְהַזִּיק, אֲפִילּוּ הָכִי פְּטִירִי? הָכִי נָמֵי לָא שְׁנָא.

3 אָמַר רַב אָשֵׁי: אַטּוּ עֶבֶד וְאָמָה לָאו טַעְמָא רַבָּה אִית בְּהוּ? שֶׁמָּא יַקְנִיטֶנּוּ רַבּוֹ, וְיֵלֵךְ וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְנִמְצָא זֶה מְחַיֵּיב אֶת רַבּוֹ מֵאָה מָנֶה בְּכׇל יוֹם!

4 אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: לֹא רְאִי הַקֶּרֶן – שֶׁכַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, כִּרְאִי הַשֵּׁן – שֶׁאֵין כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק; וְלֹא רְאִי הַשֵּׁן – שֶׁיֵּשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ, כִּרְאִי הַקֶּרֶן – שֶׁאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ.

5 וְרֶגֶל מַאי? שַׁיְּירֵיהּ?! ״כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְאֵתוֹיֵי רֶגֶל.

6 וְלִיתְנְיֵיהּ בְּהֶדְיָא!

7 אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּנָא שׁוֹר – לְרַגְלוֹ, וּמַבְעֶה – לְשִׁינּוֹ. וְהָכִי קָאָמַר: לֹא רְאִי הָרֶגֶל – שֶׁהֶזֵּיקָהּ מָצוּי, כִּרְאִי הַשֵּׁן – שֶׁאֵין הֶזֵּיקָהּ מָצוּי; וְלֹא רְאִי הַשֵּׁן – שֶׁיֵּשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ, כִּרְאִי הָרֶגֶל – שֶׁאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ.

8 וְקֶרֶן מַאי? שַׁיְּירֵיהּ?! ״כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְאֵתוֹיֵי קֶרֶן.

9 וְלִיתְנְיֵיהּ בְּהֶדְיָא! בְּמוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן קָמַיְירֵי, בְּתַמִּין וּלְבַסּוֹף מוּעָדִין לָא קָמַיְירֵי.

10 וּשְׁמוּאֵל, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב? אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אָדָם, הָא קָתָנֵי סֵיפָא: שׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק, וְהָאָדָם!

11 וְלִיתְנֵי בְּרֵישָׁא! בְּנִזְקֵי מָמוֹן קָמַיְירֵי, בְּנִזְקֵי גוּפוֹ לָא קָמַיְירֵי.

12 וְרַב נָמֵי, הָא קָתָנֵי אָדָם בְּסֵיפָא! אָמַר לְךָ רַב: הָהוּא לְמֶחְשְׁבֵיהּ בַּהֲדֵי מוּעָדִין הוּא דַּאֲתָא.

13 וּמַאי ״לֹא הֲרֵי״?

14 הָכִי קָאָמַר: לֹא רְאִי הַשּׁוֹר – שֶׁמְּשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר, כִּרְאִי הָאָדָם – שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר; וְלֹא רְאִי הָאָדָם – שֶׁחַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, כִּרְאִי הַשּׁוֹר – שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה דְּבָרִים.

15 הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק. וְכִי שׁוֹר דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק?! בְּמוּעָד. וּמוּעָד – דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק?! כֵּיוָן דְּאִיַּיעַד – אוֹרְחֵיהּ הוּא.

16 אָדָם דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק?! בְּיָשֵׁן. יָשֵׁן דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק?! כֵּיוָן דְּכָיֵיף וּפָשֵׁיט – אוֹרְחֵיהּ הוּא.

17 ״וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ״?! אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו הוּא!

18 וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּתָנֵי קַרְנָא: אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, וְאָדָם אֶחָד מֵהֶן; אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו הוּא! אֶלָּא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְתַנָּא: תְּנִי: אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו;

19 הָכָא נָמֵי, תְּנִי: אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו.

20 מַתְקֵיף לַהּ רַב מָרִי, וְאֵימָא ״מַבְעֶה״ זֶה הַמַּיִם, כְּדִכְתִיב: ״כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים, מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ״! מִי כְּתִיב ״מַיִם נִבְעוּ״?! ״תִּבְעֶה אֵשׁ״ כְּתִיב.

21 מַתְקֵיף לַהּ רַב זְבִיד: וְאֵימָא ״מַבְעֶה״ זֶה הָאֵשׁ, דְּכִי כְּתִיב ״תִּבְעֶה״ – בְּאֵשׁ הוּא דִּכְתִיב! אִי הָכִי, מַאי ״הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר״? וְכִי תֵּימָא פָּרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ; אִי הָכִי, אַרְבָּעָה?! שְׁלֹשָׁה הָווּ!

22 וְכִי תֵּימָא, תְּנָא שׁוֹר דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי; אִי הָכִי, ״לָא זֶה וְזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים״ – אֵשׁ מַאי רוּחַ חַיִּים אִית בֵּיהּ? וְתוּ, מַאי ״כַּהֲרֵי הָאֵשׁ״?

23 תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֲבוֹת נְזִיקִין: שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר; נֶזֶק, צַעַר, וְרִיפּוּי, שֶׁבֶת, וּבוֹשֶׁת; וְאַרְבָּעָה דְמַתְנִיתִין – הָא תְּלֵיסַר.

24 וְתַנָּא דִּידַן – מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי הָנֵי? בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל – בְּנִזְקֵי מָמוֹן קָמַיְירֵי, בְּנִזְקֵי גוּפוֹ לָא קָמַיְירֵי; אֶלָּא לְרַב, לִיתְנֵי! תַּנָּא אָדָם – וְכׇל מִילֵּי דְאָדָם.

25 וּלְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא נָמֵי, הָא תָּנֵי לֵיהּ אָדָם! תְּרֵי גַוְונֵי אָדָם; תְּנָא אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם, וְתַנָּא אָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר.

26 אִי הָכִי, שׁוֹר נָמֵי, לִיתְנֵי תְּרֵי גַוְונֵי שׁוֹר – לִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר, וְלִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם!

27 הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא אָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר – נֵזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם, אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם – מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה דְּבָרִים; אֶלָּא שׁוֹר, מָה לִי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר, מָה לִי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם; אִידֵּי וְאִידֵּי נֶזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם.

28 וְהָא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, דְּאָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר הוּא, וְקָתָנֵי!

29 תָּנֵי הֶזֵּיקָא דִבְיָדַיִם, וְקָתָנֵי הֶזֵּיקָא דְמִמֵּילָא.

30 תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין: תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְגַנָּב, וְגַזְלָן, וְעֵדִים זוֹמְמִין,

31 וְהָאוֹנֶס, וְהַמְפַתֶּה, וּמוֹצִיא שֵׁם רַע, וְהַמְטַמֵּא, וְהַמְדַמֵּעַ, וְהַמְנַסֵּךְ; וְהָנֵי תְּלֵיסַר – הָא עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה.

32 וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא – מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי הָנֵי? בְּמָמוֹנָא קָמַיְירֵי, בִּקְנָסָא לָא קָמַיְירֵי.

33 גַּנָּב וְגַזְלָן, דְּמָמוֹנָא הוּא, לִיתְנֵי! הָא קָתָנֵי לֵיהּ שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל.

34 וְרַבִּי חִיָּיא נָמֵי, הָא תְּנָא לֵיהּ שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל! תָּנֵי מָמוֹנָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּהֶיתֵּירָא, וְקָתָנֵי מָמוֹנָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּאִיסּוּרָא.

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ד׳

1 ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק אלא ליהנות, כראי הקרן שכוונתו להזיק, ולכן לא ניתן היה ללמוד קרן משן.

2 ושואלים: ולאו והאם לא קל וחומר הוא: ומה שן הקלה שכן אין כוונתו להזיק — בכל זאת חייב על נזקיה, קרן החמורה, שכן כוונתו להזיק — לא כל שכן שחייב? ומשיבים: איצטריך הוצרך הכתוב לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר שתהא קרן פטורה מידי דהוה כשם שהוא הדין בענין עבד ואמה, עבד ואמה לאו אף על גב האם לא אף על פי שכוונתן להזיק, אפילו הכי כך פטירי פטורים בעליהם מתשלום על הנזקים שעשו? הכי נמי לא שנא כך גם כן אינו שונה, שלא יתחייבו הבעלים על נזק שגרם ממונם מתוך כוונה להזיק, ושמא אף על הקרן אינו משלם, ולכן צריך הכתוב להשמיענו שחייבים.

3 אמר רב אשי: אטו וכי עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו האם לא טעם גדול יש בהם לפטור את בעליהם מנזקים שעשו? שהרי באלה קיים החשש שמא כאשר יקניטנו יצערנו רבו אדוניו, וילך העבד וידליק גדישו של חבירו, ונמצא זה מחייב את רבו לשלם מאה מנה בכל יום. ואין איפוא להביא ראיה מעבד, שייתכן שמצד הדין יש חובת תשלומים על האדון לנזקי העבד, אלא שאי אפשר לעשות כן, כדי למנוע מצב של נזק שבו העבד מתכוון לגרום הפסד לרבו.

4 אלא פריך הכי שבור, אמור את הדברים כך, אחרת: לא ראי הקרן שהוא חמור, שכן כוונתו להזיק, כראי השן שהוא קל, שכן אין כוונתו להזיק, ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו, כראי הקרן שאין הנאה להזיקו.

5 ושואלים: ולפי דעת שמואל ש"שור" במשנה הוא קרן ו"מבעה" הוא שן, ורגל מאי מה? וכי שייריה שייר אותה?! שהרי לפי פירוש זה אין נזכר כלל במשנה עניינה של רגל! ומשיבים: סיום המשנה "כשהזיק חב המזיק" הרי זו לשון כוללת, וממנה למדים לאתויי להביא, להוסיף על ידי כלל זה גם נזקי רגל.

6 ומקשים: וליתנייה בהדיא ושישנה אותו במפורש!

7 אלא אמר רבא: יש לחזור מפירוש זה, ולומר כי תנא שנה שור לענין נזקי רגלו, ומבעה לענין נזקי שינו. והכי קאמר וכך אמר, כך יש להבין את דברי המשנה: לא ראי הרגל שהיא חמורה כיון שהזיקה מצוי, כראי השן שאין הזיקה מצוי. ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו, כראי הרגל שאין הנאה להזיקו.

8 ושואלים: אם כן, וקרן מאי מה? וכי שייריה שייר אותה?! ומשיבים: הביטוי "כשהזיק חב המזיק" בלשון כללית בא לאתויי להביא גם נזקי קרן.

9 ושואלים: וליתנייה בהדיא ושישנה אותו במפורש, ומדוע רק רמז לנזק זה? ומשיבים: במועדין מתחילתן בלבד קמיירי עוסק במשנה זו, שמנה בה סוגי נזקים שבהם המזיק אחראי לתשלום כל הנזק כבר בפעם הראשונה שהזיק, ואילו בתמין ולבסוף מועדין לא קמיירי עוסק ודין קרן שונה משאר הנזיקין, שהרי יש בו הבדל בין תשלומי תם למועד, ולכן אינו נכנס לכלל זה.

10 ולעצם פירוש "מבעה" שואלים: ושמואל מאי טעמא מה טעם לא אמר כרב? ומסבירים: אמר יכול היה לומר לך: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שהכוונה ב"מבעה" היא לאדם, הא קתני סיפא הרי שנינו בסופה של המשנה ולפי חלוקתנו, במשנה הבאה: שור המועד, ושור המזיק שהזיק ברשות הניזק, והאדם, הרי הוא שנוי בחלק זה של המשנה, ואין דרך התנא לחזור על דבריו.

11 ושואלים: ומכל מקום וליתני ברישא ושישנה וימנה גם את האדם בראש המשנה בין אבות הנזיקין! ומשיבים: בנזקי ממון קמיירי מדבר, שהמשנה עוסקת בנזקים שנגרמים על ידי רכושו של אדם, ואילו בנזקי גופו, כאשר הוא עצמו מזיק — לא קמיירי אינו מדבר, עוסק.

12 ושואלים: ולדעת רב נמי גם כן קשה: הא קתני הרי שנה אדם במפורש בסיפא בסוף המשנה, משמע שלא דובר בו בתחילת המשנה, ואם כן "מבעה" אינו אדם! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רב: לא לצורך עצם הענין נזכר אדם בסוף המשנה, אלא ההוא כדי למחשביה בהדי למנות אותו אצל המועדין הוא דאתא שבא, לומר שאדם המזיק מבחינת הדין נמנה בין המועדים.

13 ושואלים: ולפי שיטת רב מאי מה פירוש "לא הרי השור כהרי המבעה"וכו' ששנינו במשנתנו?

14 ומשיבים: הכי קאמר כך יש להבין: לא ראי השור שהוא חמור שמשלם את הכופר אם הרג אדם, כראי האדם שהרג שאין משלם את הכופר אלא נענש בגופו, אם בגלות כשהרג בשוגג ואם במיתה כשהרג בעדים ובהתראה, ולא ראי האדם שהזיק לאדם אחר שחייב מלבד הנזק בארבעה דברים: צער, בושת, ריפוי ושבת, כראי השור שאין בו ארבעה דברים אלו, אלא תשלומי נזק בלבד.

15 ומעתה יש לשאול על המשך המשנה לאור הבנה זו של רב, ש"מבעה" הוא אדם ו"שור" הוא כל נזקי שור, ובכללם קרן, שהרי שנינו: הצד השוה שבהן — שדרכן להזיק ושמירתם עליך. וכי שור דרכו להזיק? הלא בדרך כלל אין השור מזיק ונוגח! ומשיבים: כאן מדובר בשור מועד. ושואלים שוב: ואף שור מועד שנגח שלוש פעמים, וכי אפשר לומר עליו שדרכו להזיק? ומשיבים: כיון דאייעד שהועד — אורחיה דרכו הוא, וכשם שנזקים אחרים הם דרכם של המזיקים, אף נגיחתו של שור המועד — דרכו היא.

16 ושואלים על פרט אחר לשיטת רב: אם "מבעה" הוא האדם, וכי אדם דרכו להזיק? ומשיבים: מדובר כאן בישן, שהוא מזיק תוך שנתו. ומקשים: וישן דרכו להזיק? ומשיבים: כיון שתוך כדי שנתו הוא כייף ופשיט כופף ופושט ידיו ורגליו — אורחיה דרכו הוא שכל דבר שמצוי בסמוך לו יינזק, ונמצא שדרכו להזיק בלא שיתכוון לכך.

17 ומקשים עוד: אם "מבעה" הוא אדם, וכי יכול אתה לומר "ושמירתן עליך" כאילו מוטלת על אדם אחד שמירה על אדם אחר? והרי אדם שמירת גופו עליו הוא!

18 ומשיבים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה תמה על לשון זו ביחס לאדם, הא דתני זו ששנה החכם קרנא בגירסת ברייתא: ארבעה אבות נזיקין, ואדם אחד מהן, וגם שם נאמר "ושמירתן עליך", הרי אף שם יכול אתה לתהות: והרי אדם — שמירת גופו עליו הוא! אלא יש לומר כדאמר ליה כפי שאמר לו ר' אבהו לתנא לחוזר המשניות: תני שנה: אדם — שמירת גופו עליו, ואכן, מוטלת עליו חובה לשמור על גופו שלא יזיק לאחרים,

19 הכא נמי כאן גם כן תני שנה: אדם שמירת גופו עליו.

20 א על מחלוקת רב ושמואל בפירוש "מבעה" שבמשנה מתקיף לה מקשה על כך רב מרי: אם מפרשים "מבעה" רק לפי הדמיון הלשוני, ואימא ואמור: מבעה זה המים הנזקים הנגרמים מחמת מים הזורמים או נשפכים, כדכתיב כמו שנאמר "כקדוח אש המסים מים תבעה אש" ישעיה סד,א! ומשיבים: מי כתיב האם נאמר בפסוק "מים נבעו"? "תבעה אש" כתיב נאמר, כלומר, לא המים הם הפועלים באש, אלא האש מבעה את המים.

21 מתקיף לה מקשה על כך רב זביד בדומה לרב מרי: אם כן, ואימא ואמור מבעה זה האש, שהרי הסברנו דכי כתיב שכאשר נאמר "תבעה" — באש הוא דכתיב שנאמר! ומשיבים: דבר זה אינו אפשרי לפי המשנה, כי אי הכי אם כך, מאי מה פירוש "המבעה וההבער" הכתובים זה עם זה במשנתנו, שמכאן משמע שהמבעה אינו הבער? וכי תימא ואם תאמר פרושי קמפרש מפרש התנא במשנתנו את הדברים, ש"מבעה" משמעו "הבער" — אי הכי אם כך, האם יש לשנות "ארבעה אבות נזיקין"? הלוא רק שלשה הוו הם!

22 וכי תימא ואם תאמר: תנא שנה במשנה שור דאית ביה תרתי שיש בו שנים גם שן וגם רגל, והרי הם בסך הכל ארבעה אבות נזיקין יחד עם הבור והאש, מכל מקום עדיין קשה מצד אחר: אי הכי אם כך אם מפרשים שמבעה הוא אש, הלוא בהמשך המשנה נאמר לגבי מבעה ושור "לא זה וזה שיש בהן רוח חיים", אש מאי מה רוח חיים אית ביה יש בו? ותו ועוד קשה: מאי מה פירוש המשך הדברים שם "לא זה וזה — השור והמבעה — כהרי האש", אם אומרים שהמבעה הוא האש? ולכן אין מקום לפירוש זה.

23 ב לאחר שביררנו לפי שתי השיטות את מנין אבות הנזיקין שבמשנה, מביאים שיטות אחרות ושונות של מנין אבות הנזיקין. תני שנה רב אושעיא: שלשה עשר אבות נזיקין, כלומר שלושה עשר אופנים הם שאדם חייב לשלם בנזיקין, ואלו הם: ארבעה שומרים: שומר חנם שהתרשל "פשע" בשמירת הדבר שקיבל לשמירתו, והשואל שהדבר ששאל מת או אבד, נושא שכר שומר שכר, המקבל שכר על השמירה שחייב באחריותו על גניבה ואבידה וכן השוכר דבר מחבירו לעבוד בו. חמשה סוגי תשלום של אדם שהזיק לחבירו: נזק פחת שגורם לגופו, צער תשלום על הכאב, ודמי ריפוי, שבת דמי ביטול ממלאכה, ובושת אם גרם גם בושת לחבירו בנזק זה. וארבעה אבות דמתניתין של משנתנו — הא תליסר הרי שלושה עשר.

24 ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא לא תני הני והתנא שלנו, במשנה, מה טעם לא שנה את אלה ומנה רק ארבעה? בשלמא נניח לשיטת שמואל ש"מבעה" זה השן, אפשר לומר שלשיטתו — בנזקי ממון שממונו של אדם הזיק קמיירי עוסק במשנה, ואילו בנזקי גופו של אדם עצמו שהזיק לא קמיירי אינו עוסק. ולכן אין מקום למנות את אלו. אלא לשיטת רב ש"מבעה" הוא האדם, ליתני שישנה גם את אלה! ומשיבים: לשיטתו של רב תנא שנה במשנה אדם וכלל בו כל מילי הדברים שהם נזקים הנגרמים על ידי אדם ולא פירט.

25 ושואלים: ולר' אושעיא נמי גם כן הא תנא ליה הרי כבר שנה אדם במשנה! ומשיבים: לשיטתו יש להבחין בין תרי גווני שני סוגים של נזקי אדם. ולכן רב אושעיא תנא שנה אדם דאזיק שהזיק אדם והם הדברים שמנה רב אושעיא, ותנא ושנה אדם דאזיק שהזיק שור כלומר, הזיק רכוש של אחר, בעלי חיים או חפצים אחרים, ולא לאדם. שהוא מה שהוזכר במשנתנו כ"מבעה".

26 ושואלים: אי הכי אם כך אתה מחלק בפרטי המזיקים, שור נמי גם כן ליתני תרי גווני שישנה שני סוגי שור אפילו בנזקי קרן, באופן זה: ליתני שישנה נזק שור דאזיק שהזיק שור, וליתני ושישנה נזקי שור דאזיק שהזיק אדם!

27 ודוחים: האי מאי זו מה היא? כלומר, אין מקום לקושיה זו כלל, שכן בשלמא נניח אדם דאזיק שהזיק שור — נזק בלבד הוא שמשלם על הזיקו, ואילו אדם דאזיק שהזיק אדם — משלם נוסף לזה ארבעה דברים: צער, ריפוי, שבת ובושת. ונמצא שאלו הם שני סוגים שונים של חיובים. אלא שור המזיק, מה לי שור דאזיק שהזיק שור, מה לי שור דאזיק שהזיק אדם, אידי ואידי זה וזה — נזק בלבד הוא שמשלם ולא יותר. ואם כן, אין מקום לחלק ביניהם ולמנותם בנפרד.

28 ומקשים: אם אומר אתה שרב אושעיא לא הוסיף על האמור במשנה אלא נזקי אדם באדם והא והרי שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, שאף הם בגדר אדם דאזיק שהזיק שור הוא, שהרי הזיק חפץ או שור ומשלם רק את הנזק בלבד, ובכל זאת קתני ושנה אותם רב אושעיא בנפרד!

29 ומשיבים: יש מקום לחלוקה נוספת, אף בנזקי אדם בשור: תני הזיקא שנה במשנה היזק שנעשה בידים כלומר על ידי פעולה, וקתני הזיקא ושנה והוסיף בברייתא סוגים של היזק שבאים ממילא מעצמם שהרי השומרים משלמים גם על נזקים שנגרמו מעצמם, שלא הם עשו אותם בידים. עד כאן לבירור שיטת רב אושעיא.

30 ועוד יש רשימה אחרת של אבות נזיקין אותה תני שנה ר' חייא ובה נמנו עשרים וארבעה אבות נזיקין, והם: תשלומי כפל שמשלם הגנב שלא הודה מעצמו בגניבה, ותשלומי ארבעה וחמשה שמשלם מי שגנב וטבח או מכר שור או שה, וגנב המודה מעצמו בגניבה, וכן גזלן שודד, ועדים זוממין שהעידו באדם עדות שקר, ומשלמים כפי הסכום שניסו לחייב בו את הנאשם,

31 והאונס והמפתה, שנותנים חמשים סלעים, ומוציא שם רע על אשתו שנבעלה לאחר בהיותה מאורסת, שנותן מאה סלעים, והמטמא תרומה של חבירו ופוסלה על ידי כך מאכילה, והמדמע המערב תרומה בחולין ואוסר בכך את הדבר באכילה למי שאינו כהן, והמנסך יין של חבירו לעבודה זרה, ועל ידי כך אוסר את היין בהנאה. והני תליסר ואותם שלושה עשר שמנה רב אושעיא — הא הרי עשרים וארבעה בסך הכל.

32 ושואלים: ור' אושעיא מאי טעמא לא תני הני מה טעם לא שנה את אלה? ומשיבים: בממונא בתשלומי ממון שאדם משלם כפי הממון שהזיק וחיסר מחבירו קמיירי הוא עוסק, בקנסא לא קמיירי בתשלומי קנס אינו עוסק.

33 ושואלים: גנב וגזלן, דממונא שתשלום ממון הוא, ליתני שישנה אותם ר' אושעיא, שהרי אף שם משלם רק מה שנטל בלי תוספת קנס! ומשיבים: הא תנא ליה הרי כבר שנה שומר חנם והשואל, ששומר חינם הטוען במרמה שהפקדון נגנב ממנו בעוד שהוא עצמו לקחו — חייב לשלם כגנב. ואם כן, הריהו כגנב לענין זה.

34 ושואלים: ור' חייא נמי גם כן הא תנא ליה הרי כבר שנה שומר חנם והשואל, ומדוע שנה גם גנב וגזלן שאין בהם חידוש? ומשיבים: שנה אותם משום חילוק אחר שיש ביניהם: תני ממונא דאתא לידיה בהיתירא שנה דין ממון שבא לידו בהיתר שהרי מתחילה בא הממון — הפקדון לידי שומרים אלה בהיתר גמור, אף שאחר כך שלחו בו יד וגנבוהו. וקתני ממונא דאתא לידיה באיסורא ושנה גם כן ממון שבא לידו באיסור כגון הגנב והגזלן.

« ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ג׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ה׳ ע״א »