ביאור שטיינזלץ על בבא קמא י״ג

« ביאור שטיינזלץ על בבא קמא י״ב ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא קמא י״ד ע״א »

1 לִישַׁנֵּי: הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הָא רַבָּנַן!

2 אֲמַר לֵיהּ, מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, דְּכִי קָא זָכוּ – מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.

3 גּוּפָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵם מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלָמִים. אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי אוֹמֵר: לֹא אָמַר בֶּן עַזַּאי אֶלָּא בִּבְכוֹר בִּלְבָד.

4 אָמַר מָר, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלָמִים. לְמַעוֹטֵי מַאי?

5 אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי בְּכוֹר, הַשְׁתָּא וּמָה שְׁלָמִים – שֶׁטְּעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק, אָמְרַתְּ מָמוֹן בְּעָלִים הוּא; בְּכוֹר מִבַּעְיָא?

6 אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְמַעוֹטֵי מַעֲשֵׂר –

7 כִּדְתַנְיָא: בִּבְכוֹר נֶאֱמַר ״לֹא תִפְדֶּה״, וְנִמְכָּר תָּם – חַי, וּבַעַל מוּם – חַי וְשָׁחוּט; בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר ״לֹא יִגָּאֵל״, וְאֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט, לֹא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם.

8 רָבִינָא מַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי אוֹמֵר: לֹא אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֶלָּא בִּבְכוֹר בִּלְבָד. לְמַעוֹטֵי מַאי?

9 אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי שְׁלָמִים, הַשְׁתָּא וּמָה בְּכוֹר – שֶׁקָּדוֹשׁ מֵרֶחֶם, מָמוֹנוֹ הוּא; שְׁלָמִים מִבַּעְיָא?

10 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְמַעוֹטֵי מַעֲשֵׂר.

11 כִּדְתַנְיָא: בִּבְכוֹר נֶאֱמַר ״לֹא תִפְדֶּה״, וְנִמְכָּר תָּם – חַי, וּבַעַל מוּם – חַי וְשָׁחוּט; בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר ״לֹא יִגָּאֵל״, וְאֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט, לֹא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם.

12 הָא בִּבְכוֹר בִּלְבַד קָאָמַר! קַשְׁיָא.

13 רָבָא אָמַר: מַאי ״נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְעִילָה״ – נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן דִּין מְעִילָה. וּמַאי נִינְהוּ – דְּהֶדְיוֹט.

14 וְלִיתְנֵי דְּהֶדְיוֹט! קַשְׁיָא.

15 אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁלָמִים שֶׁהִזִּיקוּ – גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָן, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מֵאֵימוּרֵיהֶן.

16 פְּשִׁיטָא, אֵימוּרִין לְגָבוֹהַּ סָלְקִי!

17 לָא צְרִיכָא, לְגוֹבֶה מִבְּשָׂרָן כְּנֶגֶד אֵימוּרִים.

18 אַלִּיבָּא דְּמַאן?

19 אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן – פְּשִׁיטָא! הָא אָמְרִי כִּי לֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי, לָא מִשְׁתַּלַּם מֵהַאי!

20 וְאִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן – הָא אָמַר: כִּי לֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי, מִשְׁתַּלַּם מֵהַאי!

21 אִי בָּעֵית אֵימָא: רַבִּי נָתָן, אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבָּנַן.

22 אִיבָּעֵית אֵימָא רַבָּנַן – הָנֵי מִילֵּי בִּתְרֵי גוּפֵי, אֲבָל בְּחַד גּוּפָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ: ״מִכֹּל הֵיכָא דְּבָעֵינָא – מִשְׁתַּלַּמְנָא״.

23 אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי נָתָן – הָתָם הוּא דַּאֲמַר לֵיהּ בַּעַל שׁוֹר לְבַעַל הַבּוֹר: ״אֲנָא תּוֹרַאי בְּבֵירָךְ אַשְׁכַּחְתֵּיהּ; מַאי דְּלֵית לִי לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַיְאךְ – מִשְׁתַּלַּימְנָא מִינָּךְ״;

24 אֲבָל הָכָא, מִי מָצֵי אָמַר: ״בָּשָׂר אַזֵּיק, אֵימוּרִין לָא אַזִּיק״?!

25 אָמַר רָבָא: תּוֹדָה שֶׁהִזִּיקָה – גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָהּ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִלַּחְמָהּ.

26 לֶחֶם – פְּשִׁיטָא!

27 סֵיפָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ – נִיזָּק אוֹכֵל בָּשָׂר, וּמִתְכַּפֵּר מֵבִיא לֶחֶם.

28 הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּלֶחֶם הֶכְשֵׁירָא דְזֶבַח הוּא – לֵימָא לֵיהּ: אַתְּ אָכְלַתְּ בְּשַׂר, וַאֲנָא אַיְיתֵי לֶחֶם; קָא מַשְׁמַע לַן דְּלֶחֶם חִיּוּבָא דִּבְעָלִים הוּא.

29 נְכָסִים שֶׁהֵן שֶׁל בְּנֵי בְרִית.

30 לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דְּגוֹי – הָא קָתָנֵי לַהּ לְקַמַּן: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ.

31 נְכָסִים הַמְיוּחָדִין. לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְמַעוֹטֵי זֶה אוֹמֵר ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״, וְזֶה אוֹמֵר ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״.

32 הָא תָּנֵי לְקַמַּן: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹדְפִין אַחַר אֶחָד, זֶה אוֹמֵר: ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״, וְזֶה אוֹמֵר: ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״ – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ.

33 בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: פְּרָט לְנִכְסֵי הֶפְקֵר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּנְגַח תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דְהֶפְקֵר – מַאן תָּבַע לֵיהּ? אֶלָּא דִּנְגַח תּוֹרָא דְהֶפְקֵר לְתוֹרָא דִידַן –

34 לֵיזִיל וְלַיְתֵיהּ! בְּשֶׁקָּדַם וְזָכָה בּוֹ אַחֵר.

35 רָבִינָא אָמַר: לְמַעוֹטֵי נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ; נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר.

36 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲפִילּוּ נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ, נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְהֵמִית אִישׁ וְגוֹ׳״ – עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בַּדִּין שָׁוִין כְּאֶחָד.

37 וּגְמַר הַדִּין לָא בָּעֵינַן?! הָא ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל״ – בִּגְמַר דִּין הוּא דִּכְתִיב!

38 אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בְּדִין וּגְמַר דִּין שָׁוִין כְּאֶחָד.

39 חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק. דְּאָמַר לֵיהּ: תּוֹרָךְ בִּרְשׁוּתִי מַאי בָּעֵי?

40 וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק.

41 אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין – חַיָּיב בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. וְהָכִי קָאָמַר: ״חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק״ – דְּפָטוּר; ״וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק – כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״.

42 וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: פָּטוּר עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. וְהָכִי קָאָמַר: ״חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק, וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק״ נָמֵי – פָּטוּר; ״וּכְשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְאֵתוֹיֵי קֶרֶן.

43 הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר: תְּנָא שׁוֹר וְכֹל מִילֵּי דְשׁוֹר, ״חָב הַמַּזִּיק״ לְאֵתוֹיֵי מַאי?

44 לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְהָבִיא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, שֶׁהִזִּיקָה בְּהֵמָה בִּרְשׁוּתָן; תָּם – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמוּעָד – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִין, וְיָצְתָה וְהִזִּיקָה – פָּטוּר.

45 אָמַר מָר: כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק – לְהָבִיא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. הֵיכִי דָּמֵי?

46 אִילֵימָא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְמַשְׁאִיל לְתוֹרָא דְשׁוֹאֵל – לֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ אַזֵּיק בְּעָלְמָא – בָּעֵית לְשַׁלּוֹמֵי אַתְּ; הַשְׁתָּא דְּאַזְּקֵיהּ לְתוֹרָא דִידָךְ, בָּעֵינָא לְשַׁלּוֹמֵי?!

47 אֶלָּא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְשׁוֹאֵל לְתוֹרָא דְמַשְׁאִיל – לֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ אִיתַּזַּק מֵעָלְמָא – בָּעֵית לְשַׁלּוֹמֵי כּוּלֵּיהּ תּוֹרָא; הַשְׁתָּא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דִידָךְ, פַּלְגָא נִיזְקָא הוּא דִּמְשַׁלְּמַתְּ לִי?!

48 לְעוֹלָם דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְמַשְׁאִיל לְתוֹרָא דְשׁוֹאֵל, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת גּוּפוֹ,

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא קמא י״ג

1 לישני שיתרץ רבינא תירוץ פשוט יותר: הא זו — שיטת ר' יוסי הגלילי שקדשים קלים, ובכללם בכור, הם ממונו, הא וזו שהעמיד רב נחמן דווקא בזמן הזה — כשיטת רבנן חכמים היא שאומרים שאינו כן!

2 ומשיבים: אמר ליה לו, קושיה זו יש לדחות: מתנות כהונה קאמרת אומר אתה? הלא בכור ממתנות כהונה הוא, שאני שונות הם מתנות כהונה, דכי קא זכו שכאשר הם, הכהנים, זוכים — משלחן גבוה קא זכו הם זוכים, שקדושת הבכור היא קדושה מרחם ואינה תלויה בבעליו והוא קדוש לה' מיד, ולכן אין הבכור נחשב ממונו של הכהן מחיים, אף לדעת ר' יוסי הגלילי. מה שאין כן בקדשים קלים אחרים שמפריש אותם הבעלים מרצונו, וקדושתם חלה מכוחו של המפריש.

3 א כיון שהוזכרו מקודם דברי ר' יוסי הגלילי בברייתא ביחס לקדשים קלים, דנים בברייתא זו גופא עצמה: נאמר בדין אשם גזילות "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון" ויקרא ה, כא — לרבות קדשים קלים, שהם ממונו, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. שהכופר בכך שממון חבירו נמצא בידו בפקדון, ונשבע על כך ובסופו של דבר נמצא הפקדון בידו — צריך להוסיף חומש ולהביא קרבן אשם, ובכלל זה אף הכופר בפקדון בהמה שהוקדשה לקדשים קלים. בן עזאי אומר: כתוב זה בא לרבות את השלמים. אבא יוסי בן דוסתאי אומר: לא אמר בן עזאי מה שאמר אלא בבכור בלבד.

4 ברייתא זו אינה ברורה כלל, ומבררים אותה: אמר מר החכם, בן עזאי אומר: לרבות את השלמים. ויש לשאול: דברי בן עזאי אלה למעוטי מאי למעט את מה מתוך דברי ר' יוסי הגלילי שקבע כלל זה בכל הקדשים הקלים הם באים?

5 אילימא אם תאמר שבאה למעוטי למעט בכור, ולומר שבכור אין דינו כשלמים, ואינו נחשב כממון בעלים למרות שגם הוא קדשים קלים, אולם דבר זה יש לדחות: השתא עכשיו, הרי קל וחומר הוא זה: ומה שלמים החמורים שיש בהם קדושה יתירה, שטעונים סמיכה בידיים על ראש הבהמה לפני הקרבתם, ויש להביא עמם נסכים, ויש בהם תנופת הרמת חזה ושוק לפני ה' על ידי הכהן והבעלים, ובכל זאת אמרת אומר אתה בהם כי ממון בעלים הוא, בכור שאין בו אף אחד מדברים אלה מבעיא נצרכה לומר שהוא נחשב כממון בעלים?

6 אלא אמר ר' יוחנן: בן עזאי בא למעוטי למעט בדברי ר' יוסי הגלילי מעשר בהמה, שאין הוא נחשב ממון הבעלים,

7 כדתניא כפי ששנינו בברייתא: בבכור נאמר "אך בכור... לא תפדה "במדבר יח, יז, לומר שאי אפשר לפדותו שייעשה כחולין גמורים למכור את בשרו כשאר בשר בשוק, ומכל מקום הוא נמכר תם חי, ובעל מום בין חי ובין שחוט. ובמעשר נאמר "לא יגאל" ויקרא כז, לג לומר שאין דרך להוציאו מקדושתו ואינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום. ומשום כך אין דינו כשאר קדשים קלים, שהרי אין לבעלים כל זכות ממונית בו בחייו, אלא שזוכים באכילתו משולחן גבוה כאשר מקריבים אותו.

8 רבינא מתני לה אסיפא היה שונה אותה, את ההערה הזו, על סופה של הברייתא אבא יוסי בן דוסתאי אומר: לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד. ושואלים: למעוטי מאי למעט את מה?

9 אילימא למעוטי אם תאמר שבא למעט שלמים — אין הדבר מסתבר, כי השתא עכשיו, הרי כנגד זה יש לטעון בקל וחומר: ומה בכור שהוא קדוש מרחם, מעצם לידתו — בכל זאת ממונו הוא, שלמים שמקדיש אותם מעצמו מבעיא הוצרכה לומר שהוא ממונו?

10 ועל כך אמר ר' יוחנן: אבא יוסי בן דוסתאי בא למעוטי למעט מדברי ר' יוסי הגלילי מעשר בהמה, שאין זה נחשב ממון בעלים.

11 כדתניא כפי ששנינו בברייתא: בבכור נאמר "לא תפדה" — והוא נמכר תם חי, ובעל מום חי ושחוט, במעשר בהמה נאמר "לא יגאל" והוא אינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום.

12 ומקשים: הא הרי בבכור בלבד קאמר אמר אבא יוסי בן דוסתאי שרק בו יש דין זה, ולפי מה שאמרנו הוא הדין לשלמים! ואומרים: אכן, לפירוש זו קשיא קשה הלשון.

13 ב ושוב חוזרים לפירוש המשנה שלנו, ובאופן אחר. רבא אמר: מאי מה פירוש "נכסים שאין בהן מעילה" שנאמרו במשנתנו שאין בהם דין נזיקין — כוונתו נכסים שאין בהן דין מעילה, כלומר, שאין בהם קדושה כלל, ומאי נינהו ומה הם נכסים אלה — נכסים של הדיוט, כלומר, נכסי חולין שאינם מוקדשים.

14 ושואלים: וליתני ושישנה במפורש: נכסים של הדיוט, של חולין! ואומרים: אכן, קשיא קשה מדוע בחר בלשון זו.

15 ג אמר ר' אבא: שלמים שהזיקו — גובה הניזק את התשלום מבשרן ואינו גובה מאימוריהן החלב ושאר החלקים המוקרבים על המזבח.

16 ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא, הלא אימורין לגבוה לה', כקרבן סלקי עולים וכיצד יכול לגבות מהם?

17 ומשיבים: לא צריכא הוצרכה להיאמר אלא לענין שיהיה גובה התשלומים מבשרן כנגד אימורים, כלומר, אם היה זה שור תם, שגובה תשלום חצי הנזק מגופו של המזיק — אינו יכול לגבות מבשר השור המזיק גם עבור חלק האימורים שבו, כיון שחלק זה שייך לגבוה, ואינו שייך לבעלים.

18 ושואלים: אליבא דמאן לפי שיטת מי נאמרה הלכה זו?

19 אי אליבא דרבנן אם כשיטת חכמים שחלקו על ר' נתן בדין שור שדחף שור אחר לבור, והם סבורים שבעל השור המזיק, אם היה שורו תם — משלם רבע הנזק, ואם היה מועד — משלם מחצית הנזק, ובעל הבור פטור לגמרי. ואין אנו אומרים שישלים את התשלום החסר של בעל השור. אם כן, גם כאן פשיטא פשוט, מובן מאליו שאינו גובה מן הבשר עבור מחצית דמי האימורים, שכן הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא מהאי הרי אומרים הם שגם כאשר אי אפשר לקבל את התשלום המלא מזה, אין מקבלים את יתרת התשלום מזה אף על פי שיש לו חלק באחריות.

20 ואי אליבא ואם כשיטת ר' נתן — הא אמר הרי הוא אומר סבור: כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כאשר אין אפשרות לקבל כל התשלום מזה, מקבל את יתרת התשלום מזה, שבעל הבור משלם את יתרת הנזק לבעל השור הניזק. ואם כן לדעת ר' נתן יצטרך לקבל גם מן הבשר עבור חלק האימורים!

21 ומשיבים: אין קושיה זו חמורה ואפשר לענות עליה בשני אופנים: איבעית אימא אם תרצה אמור שדברי ר' אבא כדעת ר' נתן הם, איבעית אימא ואם תרצה אמור שדבריו כדעת רבנן חכמים הם; ומפרטים:

22 איבעית אימא רבנן אם תרצה אמור כדעת חכמים, והחידוש בדברי ר' אבא הוא שיכול הייתי לומר: הני מילי דברים אלה שאין מקבל תשלום מן האחר — נאמרו דווקא בתרי גופי בשני גופים שיש שני מקורות לתשלומים, כגון בעל השור המזיק ובעל הבור, אבל בחד גופא בגוף אחד כגון בבהמת שלמים שיש בה בשר ואימורים מצי אמר ליה יכול לומר לו הניזק למזיק: מכל היכא דבעינן משתלמנא מכל מקום שאני רוצה אני מקבל תשלום ואין אתה יכול לומר לי שאני צריך לקחת רק מחלק מסויים. ולכך השמיענו ר' אבא שאינו כן, ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורים.

23 איבעית אימא אם תרצה אמור גם כדעת ר' נתן: התם שם הוא דאמר ליה שיכול לומר לו בעל השור הניזק לבעל הבור: אנא תוראי בבירך אשכחתיה אני את שורי בבורך מצאתי הרוג, ויכול היה למות שם גם בלא דחיפת השור, ולכן מאי דלית מה שאין לי אפשרות לאשתלומי מהיאך לקבל תשלום מזה, מבעל השור המזיק, משתלימנא מינך מקבל אני תשלום ממך.

24 אבל הכא מי מצי אמר כאן האם יכול הניזק לומר לבעל שור השלמים שהזיק: בשר אזיק הזיק, אימורין לא אזיק הזיקו?! שהרי הבהמה הזיקה בכל כח גופה, ולכן הפסיד הניזק את חלק האימורים שהזיק!

25 אמר רבא: בהמה שהוקדשה לקרבן תודה, שהזיקה — גובה הניזק אם היה זה תם מבשרה, שהוא בשר שלמים, ואינו גובה מלחמה מארבעים חלות שמביאים עם התודה.

26 ותוהים: לחם פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא, וכי למה יגבה ממנו, שהרי וודאי הוא אינו חלק מן הבהמה שהזיקה!

27 ומשיבים: סיפא אצטריך ליה סוף ההלכה הוא שהוצרך לו לומר, שכך אמר רבא בהמשך הדברים: כיצד מגיע תשלום זה בפועל? כאשר מקריבים את התודה אז הניזק אוכל בשר מקצתו או כולו, לפי שיעור הנזק והמתכפר בקרבן התודה, שהוא בעל הבהמה מביא את לחם התודה יחד עם הקרבן.

28 ומקשים: הא נמי פשיטא זה גם כן פשוט ומדוע לא יביא? ומסבירים: מהו דתימא שתאמר כיון שלחם הכשירא הכשירו תיקונו של הזבח הוא, לימא ליה שיאמר לו המזיק לניזק: את אכלת אתה אוכל את הבשר, ואנא אייתי ואני אביא את הלחם?!, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלחם חיובא חובת הבעלים הוא והוא חלק מן הקרבן, ואין זה קשור למי שאוכל את הבשר בפועל.

29 א שנינו במשנה שמשלמים על נזקים רק כאשר היו אלה נכסים שהן של בני ברית.

30 ושואלים: למעוטי מאי למעט את מה בא ביטוי זה? אי למעוטי אם למעט נכסים של גוי — הא קתני לה לקמן הרי שנה אותה לפנינו במפורש: שור של ישראל שנגח שור של גוי — פטור! ומשיבים: תנא והדר ומפרש שנה דין כללי וחוזר ומפרש בפרטות.

31 ב וכן שנינו במשנתנו שמשלמים הבעלים נזקי ממונם רק אם היו אלה נכסים המיוחדין. ושואלים: למעוטי מאי למעט את מה בא ביטוי זה? אמר רב יהודה: למעוטי למעט מקרה כאשר הזיק שור, ואין ידוע איזה, זה אומר "שורך הזיק", וזה אומר "שורך הזיק", שאין כאן נכסים מיוחדים — לפי שאין המזיק מוגדר ומיוחד.

32 ושואלים: הא תני לקמן הרי שנוי דבר זה לפנינו, ששנינו: היו שנים שני שוורים רודפין אחר שור אחד, וניזוק השור הנרדף ולא ברור על ידי מי, זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: שורך הזיק — שניהם פטורין, לפי שאי אפשר להוכיח במי האשמה! ומשיבים: תני והדר שונה וחוזר ומפרש את הדברים בפרטות.

33 במתניתא תנא בברייתא שנה הסבר אחר ל"נכסים המיוחדין" — פרט לנכסי הפקר. ומבררים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא דנגח תורא דידן לתורא אם תאמר שנגח שור שלנו, של אדם מישראל, לשור של הפקר — מאן תבע ליה מי תובע אותו את נזקו של שור ההפקר? אלא, שנגח תורא שור של הפקר לתורא דידן שור שלנו —

34 ליזיל וליתיה שילך הניזק ויקח את השור כולו, שהרי של הפקר הוא! ומשיבים: מדובר במקרה שקדם וזכה בו אחר באותו שור, ואז אינו יכול הניזק לקחת את השור, וגם אינו יכול לתבוע את נזקו מן המחזיק עתה בשור, שהרי כשנגח לא היה שייך לאיש.

35 רבינא אמר הסבר אחר ל"נכסים המיוחדין": למעוטי למעט שור שנגח ואחר כך הקדיש אותו בעליו, או נגח ואחר כך הפקיר אותו — שבמקרה זה פטור, שאין השור מיוחד לבעליו מתחילה ועד הסוף.

36 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, יתר על כן אמר ר' יהודה: אפילו נגח ואחר כך הקדיש, נגח ואחר כך הפקיר — פטור, שכן נאמר "והועד בבעליו... והמית איש או אשה" שמות כא, כט, לומר: עד שתהא מיתה והעמדה בדין שאז מעידים בבעל השור המזיק — "והועד בבעליו" שוין כאחד, שתהא עליו בעלות כל אותו זמן, ואם אין לו בעלים — אינו חייב עליו.

37 ושואלים: ורק העמדה בדין אנו צריכים שתהא בבעלים, ואילו גמר דין לא בעינן אין אנו צריכים שיהיה בבעלים? הא הרי "השור יסקל וגם בעליו יומת "שנאמר בהמשך הפסוק — בגמר דין הוא דכתיב שנאמר!

38 אלא אימא אמור ותקן כך: עד שתהא מיתה שגרם השור, והעמדה של השור בדין, וגמר הדין שלו, שוין כאחד שיש לו בעלים, ואם לאו — אי אפשר לדונו או לגבות ממנו.

39 ג שנינו במשנה שהמזיק חייב על נזקי שורו חוץ מנזקים שהיו ברשות המיוחדת למזיק. ומסבירים: דאמר ליה שיכול לומר לו המזיק לניזק: תורך שורך שניזוק על ידי שורי ברשותי מאי בעי מה הוא רוצה, מדוע בכלל נמצא הוא ברשותי? ולכן איני אחראי על נזקיו.

40 ד עוד שנינו במשנה: ורשות הניזק והמזיק. ובענין זה מביאים מחלוקת אמוראים.

41 אמר רב חסדא אמר אבימי: חצר השותפין — חייב בה המזיק על נזקי השן ועל נזקי הרגל שגרמה בהמתו לרכוש שותפו, והכי קאמר וכך הוא אומר, כך יש להבין את המשנה: חוץ מרשות המיוחדת למזיק שפטור המזיק, ואולם ברשות הניזק והמזיק — כשהזיק חב המזיק.

42 ור' אלעזר אמר: בחצר השותפים פטור על השן ועל הרגל, והכי קאמר וכך הוא אומר, כך יש להבין את המשנה: כשהזיק חייב המזיק לשלם, חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק נמי גם כן פטור. והמשך הדברים "וכשהזיק חב המזיק" — לאתויי להביא, לרבות קרן.

43 ושואלים: הניחא זה נוח לשיטת שמואל המסביר ש"שור" האמור בתחילת המשנה כוונתו לנזקי רגל או שן, ולשיטתו יש טעם בהוספה זו, ללמד על קרן. אלא לשיטת רב שאמר: תנא שנה שור וכל מילי הדברים שבשור ובכללם גם נזקי קרן, אם כן "חב המזיק" לאתויי מאי להביא את מה? שהרי קרן כבר נשנתה!

44 ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן להביא דבר זה ששנו חכמים בברייתא, בפירוש המשנה: כשהזיק חב המזיק — להביא לרבות שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, שהזיקה בהמה ברשותן, שתם — משלם חצי נזק, ומועד — משלם נזק שלם. נפרצה הגדר במקום שהיתה בו הבהמה בלילה, או שפרצוה לסטין ויצתה הבהמה והזיקה — פטור.

45 ומבארים את הברייתא: אמר מר החכם: כשהזיק חב המזיק — להביא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. ויש לברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר?

46 אילימא אם תאמר דאזקיה תורא שהזיק השור של המשאיל לתורא את השור של השואל ועל כך אומרת הברייתא שצריך המשאיל לשלם לשואל — לימא ליה שיאמר לו המשאיל: אילו אזיק בעלמא, בעית לשלומי את אם היה שורי מזיק בכלל, שורו של אדם אחר, הרי אתה היית צריך לשלם עבור הנזקים, שהרי עליך מוטלת חובת שמירתו, השתא דאזקיה לתורא דידך, בעינא לשלומי עכשיו שהזיק את השור שלך, צריך אני לשלם עבורו?!

47 אלא תאמר שמדובר במקרה הפוך: דאזקיה תורא שהזיק השור של השואל לתורא את השור של המשאיל, ואומרת הברייתא שעל השואל לשלם למשאיל חצי נזק בשור תם — לימא ליה שיאמר לו המשאיל: אילו שורי שבידך איתזק מעלמא, בעית לשלומי כוליה תורא היה ניזוק מבחוץ על ידי שור אחר, היית צריך לשלם לי את כל דמי השור, שהרי שואל חייב לשלם עבור כל נזק שאירע לבהמה ששאל, השתא דאזקיה תורא דידך, פלגא ניזקא עכשיו שהזיק אותו השור שלך, רק חצי נזק הוא דמשלמת שאתה משלם לי בגלל ששורך שהזיקו היה שור תם?!

48 ומסבירים: לעולם תפרש שמדובר כאן דאזקיה תורא שהזיק אותו השור של המשאיל לתורא את השור של השואל, ואף שלכאורה יכול לטעון המשאיל: הרי קיבלת על עצמך לשמור על שור זה — הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — באופן שקבל עליו השואל רק שמירת גופו של השור שלא יינזק,

« ביאור שטיינזלץ על בבא קמא י״ב ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא קמא י״ד ע״א »