ביאור שטיינזלץ על ערכין ז׳

מהדורה: תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון

« ביאור שטיינזלץ על ערכין ו׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על ערכין ח׳ ע״א »

1 מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: נִיתַּן לַחֲזָרַת עֲמִידַת בֵּית דִּין?!

2 אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּמִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר: אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין.

3 רַבָּה אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְהָכָא בְּמִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר: לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא.

4 מֵיתִיבִי: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָפַל עָלָיו שׁוֹר וַהֲרָגוֹ — פָּטוּר, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאִם מֵת הַשּׁוֹר — יוֹרְשֵׁי בַּעַל הַבּוֹר חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם דְּמֵי שׁוֹר לִבְעָלָיו!

5 אָמַר רַבִּי אִילָא אָמַר רַב: כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, וְהָא ״הֲרָגוֹ״ קָתָנֵי! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כְּשֶׁעֲשָׂאוֹ טְרֵיפָה.

6 וְהָאָמַר רַב נַחְמָן, תָּנֵי חַגָּא: מֵת וּקְבָרוֹ! וְהִילְכְתָא דְּיָיתְבִי דַּיָּינֵי אַפּוּמָּא דְבֵירָא.

7 תָּנוּ רַבָּנַן: הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג — מַזִּין עָלָיו מִדַּם חַטָּאתוֹ וּמִדַּם אֲשָׁמוֹ, חָטָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה — אֵין נִזְקָקִין לוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ.

8 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי! כְּגוֹן שֶׁהָיָה זִבְחוֹ זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

9 אֲבָל אֵין זִבְחוֹ זָבוּחַ, מַאי? לָא? אַדְּתָנֵי ״חָטָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֵין נִזְקָקִין לוֹ״, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ — לֹא!

10 הָכִי נָמֵי קָאָמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ — נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁחָטָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאֵין נִזְקָקִין לוֹ.

11 מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁיָּצְאָה לֵיהָרֵג, אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר, מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָה, אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה.

12 גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא, גּוּפַהּ הִיא! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה״, מָמוֹנָא דְבַעַל הוּא, וְלָא לַיפְסְדֵיהּ מִינֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

13 וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר קְרָא ״וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״ — לְרַבּוֹת אֶת הַוָּולָד.

14 וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה! כִּי קָאָמְרִינַן מִ״גַּם״.

15 יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּעָקַר, גּוּפָא אַחֲרִינָא הוּא.

16 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאִשָּׁה הַיּוֹצְאָה לֵיהָרֵג, מַכִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד בֵּית הֵרָיוֹן, כְּדֵי שֶׁיָּמוּת הַוָּולָד תְּחִילָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי נִיוּוּל. לְמֵימְרָא דְּהִיא קָדְמָה וּמֵתָה בְּרֵישָׁא? וְהָא קַיְימָא לַן דְּוָולָד מָיֵית בְּרֵישָׁא!

17 דִּתְנַן: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ נוֹחֵל וּמַנְחִיל, וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: נוֹחֵל בְּנִכְסֵי הָאֵם לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב.

18 דַּוְוקָא בֶּן יוֹם אֶחָד, אֲבָל עוּבָּר — לָא, דְּהוּא מָיֵית בְּרֵישָׁא, וְאֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ בְּקֶבֶר לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב!

19 הָנֵי מִילֵּי לְגַבֵּי מִיתָה, אַיְּידֵי דְּוָולָד זוּטְרָא חַיּוּתֵיהּ, עָיְילָא טִיפָּה דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת וּמְחַתֵּךְ לְהוּ לְסִימָנִין, אֲבָל נֶהֶרְגָה — הִיא מֵתָה בְּרֵישָׁא.

20 וְהָא הֲוָה עוֹבָדָא, וּפַרְכֵּיס עַד תְּלָת פִּרְכּוּסֵי! מִידֵּי דְּהָוֵי אַזְּנַב הַלְּטָאָה דִּמְפַרְכֶּסֶת.

21 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר וּמֵתָה בְּשַׁבָּת, מְבִיאִין סַכִּין וּמְקָרְעִים אֶת כְּרֵיסָהּ, וּמוֹצִיאִין אֶת הַוָּולָד. פְּשִׁיטָא, מַאי עָבֵיד?

22 מְחַתֵּךְ בְּבָשָׂר הוּא! אָמַר רַבָּה: לֹא נִצְרְכָה לְהָבִיא סַכִּין דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.

23 וּמַאי קָמַשְׁמַע לַן, דְּמִסְּפֵיקָא מְחַלְּלִינַן שַׁבְּתָא? תְּנֵינָא: מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם, סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי, סָפֵק מֵת, סָפֵק נׇכְרִי, סָפֵק יִשְׂרָאֵל — מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל!

24 מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דַּהֲוָה לֵיהּ חֲזָקָה דְּחַיּוּתָא, אֲבָל הָכָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ חֲזָקָה דְּחַיּוּתָא מֵעִיקָּרָא — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

25 הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה וְכוּ׳. וְאַמַּאי? אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ! אָמַר רַב: בְּאוֹמֶרֶת ״תְּנוּ שְׂעָרִי לְבִתִּי״. אִילּוּ אָמְרָה ״תְּנוּ יָדִי לְבִתִּי״, מִי יָהֲבִינַן לַהּ?!

26 אָמַר רַב: בְּפֵאָה נׇכְרִית, טַעְמָא דְּאָמְרָה ״תְּנוּ״, הָא לֹא אָמְרָה ״תְּנוּ״ — גּוּפַהּ הוּא וּמִיתְּסַר.

27 וְהָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּבָעֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שְׂעַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת מַהוּ?

28 וְאָמַר רָבָא: בְּפֵאָה נׇכְרִית לָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא דִּתְלֵי בְּסִיכְּתָא.

29 הָכָא דִּמְחַבַּר בַּהּ, טַעְמָא דְּאָמְרָה ״תְּנוּ״, הָא לֹא אָמְרָה ״תְּנוּ״ — גּוּפַהּ הוּא וּמִיתְּסַר.

30 קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְהָא דּוּמְיָא דִּבְהֵמָה קָתָנֵי, מָה הָתָם גּוּפַיהּ — אַף הָכָא נָמֵי גּוּפַיהּ!

31 אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: זוֹ מִיתָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ, וְזוֹ גְּמַר דִּינָה אוֹסַרְתָּהּ.

32 תָּנֵי לֵוִי כְּוָותֵיהּ דְּרַב, תָּנֵי לֵוִי כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. תָּנֵי לֵוִי כְּוָותֵיהּ דְּרַב: הָאִשָּׁה שֶׁיּוֹצְאָה לֵיהָרֵג וְאָמְרָה: ״תְּנוּ שְׂעָרִי לְבִתִּי״ — נוֹתְנִין, מֵתָה — אֵין נוֹתְנִין, מִפְּנֵי שֶׁהַמֵּת אָסוּר בַּהֲנָאָה.

33 פְּשִׁיטָא! אֶלָּא שֶׁנּוֹיֵי הַמֵּת אָסוּר בַּהֲנָאָה.

34 תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה — נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ, בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָה — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה; וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זוֹ — מִיתָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ, וְזוֹ — גָּמַר דִּינָה אוֹסַרְתָּהּ.

35 הֲדַרַן עֲלָךְ הַכֹּל מַעֲרִיכִין.

36 מַתְנִי׳ אֵין נֶעֱרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע. כֵּיצַד? נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר — אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם, פָּחוֹת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר — נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.

37 הָיוּ בְּיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אַחַת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתֵן אֶת כּוּלָּן. אֵין נֶעֱרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.

38 גּמ׳ אֵין נֶעֱרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכׇל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״, כׇּל עֲרָכִין שֶׁאַתָּה מַעֲרִיךְ לֹא יְהוּ פְּחוּתִין מִשְׁקָל.

39 וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סְלָעִים. דִּכְתִיב: ״חֲמִשִּׁים״.

40 הָיוּ בְּיָדָיו חֲמִשָּׁה כּוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? כְּתִיב ״חֲמִשִּׁים״ וּכְתִיב ״שֶׁקֶל״, אוֹ חֲמִשִּׁים אוֹ שֶׁקֶל.

41 וְרַבָּנַן? הַהוּא, לְכׇל עֲרָכִין שֶׁאַתָּה מַעֲרִיךְ לֹא יְהוּ פְּחוּתִים מִשְׁקָל הוּא דַּאֲתָא, הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ — אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנּוֹדֵר״, וַהֲרֵי יָדוֹ מַשֶּׂגֶת.

42 וְרַבִּי מֵאִיר? הָהוּא ״יַד הַנּוֹדֵר וְלֹא יַד הַנִּידָּר״ הוּא דַּאֲתָא, וְרַבָּנַן, לָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ דְּהֵיכָא דְּיָדוֹ מַשֶּׂגֶת שְׁקוֹל מִינֵּיהּ?

43 אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָיוּ בְּיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, וְאָמַר ״עֶרְכִּי עָלַי״, וְחָזַר וְאָמַר ״עֶרְכִּי עָלַי״, וְנָתַן אַרְבַּע לַשְּׁנִיָּה וְאֶחָד לָרִאשׁוֹנָה — יָצָא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן.

44 מַאי טַעְמָא? בַּעַל חוֹב מְאוּחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה — מַה שֶּׁגָּבָה גָּבָה.

45 בְּעִידָּנָא דְּיָהֵיב לַשְּׁנִיָּה, מְשַׁעְבַּד לְרִאשׁוֹנָה. בְּעִידָּנָא דְּיָהֵיב לָרִאשׁוֹנָה, תּוּ לֵית לֵיהּ.

פירוש ביאור שטיינזלץ על ערכין ז׳

1 ותמהים: מכלל דתנא קמא סבר מכלל הדברים יש ללמוד שהתנא הראשון, האומר שהוא שחבל באחרים חייב, סבור, שהיוצא ליהרג ניתן לחזרת עמידת בית דין? והרי מקובלנו שאין מענים את דינו!

2 אמר רב יוסף: אכן, לדעת הכל לא יעכבו את הריגתו, אלא נחלקו באפשרות לגבות את חובו מן היורשים, ובשאלה האם מלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי הם חלוקים, תנא קמא סבר התנא הראשון סבור: מלוה על פה גובה מן היורשין, ואחר הריגתו יגבו מהנכסים שהוריש, ורבי שמעון בן אלעזר סבר סבור: מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ולכן פטורים יורשי נכסיו לשלם את מה שהזיק.

3 רבה אמר: דכולי עלמא הכל סבורים שמלוה על פה אינו גובה מן היורשין, והכא וכאן בשאלה האם מלוה הכתובה בתורה, כמו חובת המזיק לשלם, נחשבת ככתובה בשטר קמיפלגי חלוקים הם, תנא קמא סבר התנא הראשון סבור: ככתובה בשטר דמיא נחשבת, ולכן יגבו מהנכסים שהוריש, ור' שמעון בן אלעזר סבר סבור: לאו ככתובה בשטר דמיא נחשבת, ולא יגבו מהנכסים שהוריש.

4 מיתיבי מקשים על הסוברים שמילוה על פה ובכלל זה חוב הכתוב בתורה אינו נגבה מהיורשים, ממה ששנינו בברייתא: החופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו את החופר — פטור בעל השור מלשלם, מפני שהחופר גרם את התקלה; ולא עוד, אלא שאם מת השור — יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו. הרי שגובים מן היורשים חוב כזה!

5 אמר ר' אילא אמר רב: מדובר בברייתא זו כשעמד חופר הבור בדין קודם שמת, וחייבוהו, ודינו של פסק בית דין כדין מילוה בשטר. ושואלים: וכיצד ניתן לפרש שעמד בדין? והא והרי "נפל עליו השור והרגו" קתני הוא שונה בברייתא! אמר רב אדא בר אהבה: מדובר כשעשאו השור טריפה אדם העומד למות, ואז דנו אותו ואחר כך מת.

6 ומקשים: כיצד ניתן לפרש כן? והאמר והרי אמר רב נחמן, תני שונה חגא בברייתא זו: מת השור וקברו — חייבים יורשיו של החופר לשלם לבעל השור, וכיצד ייתכן שדנוהו באותה שעה? ומסכמים: והילכתא וההלכה היא שאין היורשים משלמים על נזק שהזיק אביהם, אלא אם כן עמד בדין. ויש להעמיד ברייתא זו במקרה דייתבי דייני אפומא דבירא שישבו הדיינים שם על פי הבור, ופסקו את דינו לשלם קודם שיצאה נשמתו.

7 א ועוד בענין היוצא ליהרג תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: היוצא ליהרג — מזין עליו עבורו על המזבח מדם קרבן חטאתו ומדם קרבן אשמו, שהביא קודם לכן. אבל אם חטא באותה שעה בחטא המחייבו חטאת או אשם — אין נזקקין לו, שאין ממתינים לו שיקריב קרבן על חטאו, אלא הורגים אותו מיד. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם? אמר רב יוסף: מפני שאין מענין את דינו, להמתין שיוקרב הקרבן.

8 אמר ליה לו אביי: אי הכי אם כך, מפני עינוי הדין, אפילו רישא נמי בתחילה גם כן, במקרה שהביא קרבן מתחילה, לא ימתינו לשוחטו ולזרוק את דמו! ומשיבים: מדובר שם כגון שהיה זבחו זבוח שחוט באותה שעה, ולא נותר אלא לזרוק את הדם, ובזמן מועט כזה אין לחשוש לעינוי הדין.

9 ומקשים: אבל לדרך זו, כשהפריש קרבנו אלא שאין זבחו זבוח, מאי מה דינו, לא ממתינים? אם כן, אדתני עד שהוא שונה בברייתא הלכה חדשה, שאם חטא באותה שעה אין נזקקין לו — ליפלוג וליתני בדידה שיחלוק ושישנה בה, באותה הלכה עצמה: במה דברים אמורים שמזים עליו מדם חטאתו ודם אשמו — שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח — לא ממתינים!

10 ומשיבים: הכי נמי קאמר כך גם כן הוא אומר: במה דברים אמורים — שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח — נעשה כמי שחטא באותה שעה, ואין נזקקין לו.

11 ב משנה האשה שיצאה ליהרג בבית דין, והיא מעוברת — אין ממתינין לה עד שתלד, אלא הורגים אותה מיד, עם העובר שבמעיה. אבל האשה היוצאת ליהרג שישבה על המשבר כלומר, שהחלה ללדת — ממתינין לה עד שתלד. האשה שנהרגה במיתת בית דין — נהנין בשערה כלומר, אין השיער אסור בהנאה. בהמה שנהרגה במיתת בית דין, וכגון שנגחה אדם — אסורה בהנאה.

12 ג גמרא שנינו במשנה כי אשה שיצאה ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד, אלא הורגים אותה עם העובר שבמעיה. ותמהים: פשיטא פשוט הדבר, והרי העובר גופה היא, חלק מגופה! ומשיבים: איצטריך נצרך הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל וכתיב ונאמר "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה... ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה" שמות כא, כב, אם כן העובר ממונא ממון, רכוש של הבעל הוא, ולא ליפסדיה מיניה ולא יפסידו אותו ממנו, אלא ימתינו עד שתלד, על כן קא משמע לן משמיע לנו שאין אומרים כן.

13 ושואלים: ואימא הכי נמי ואמור כך גם כן שימתינו! אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, אמר קרא המקרא: "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה" דברים כב, כב, והייתור של "גם שניהם" בא לרבות את הוולד שבמעיה, שגם הוא מת.

14 ושואלים: והאי מיבעי ליה והרי מקרא זה נצרך הוא כדי ללמוד ממנו דין אחר, שאין מענישים אף אחד מהם עד שיהו שניהן שוין, כלומר, בני עונשין, אלו דברי ר' יאשיה! ומשיבים: כי קאמרת כאשר אומר אתה שלמדים מכאן שממיתים את הוולד — הרי זה מ"גם", ומה שאין ממיתים עד שיהיו שניהם שווים נלמד מהמקרא "שניהם".

15 ועוד שנינו במשנה: האשה היוצאת ליהרג, אם ישבה על המשבר ממתינים לה עד שתלד. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם שבאופן זה ממתינים לה? ומשיבים: כיון דעקר שנעקר הוולד ממקומו והחל לצאת, גופא אחרינא גוף אחר הוא נחשב, ואין להורגו.

16 ד אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה המעוברת היוצאה ליהרג, מכין אותה על בטנה כנגד בית הריון הרחם כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא האם לידי ניוול, שמא יפרכס הוולד כדי לצאת, ויצא דמה, ותתבזה בפני הרואים. ושואלים: האם למימרא לומר שלדעת שמואל, כשאשה מעוברת מתה, היא קדמה ומתה ברישא בתחילה לפני העובר? והא קיימא לן דוולד מיית ברישא והרי מוחזק לנו שהוולד מת בתחילה!

17 דתנן שהרי שנינו במשנה: תינוק בן יומו הראשון, נוחל, יורש את קרוביו שמתו, ואם מת בו ביום מנחיל לקרוביו את מה שירש. ובפירוש הדברים אמר רב ששת: הכוונה היא שהתינוק נוחל בנכסי האם, שמתה לאחר שנולד, כדי להנחיל נכסים אלו לאחין שלו מן האב, שאינם בניה של אמו, אלא מאשה אחרת.

18 ויש לדייק: דווקא בן יום אחד נוחל ומנחיל, אבל עובר במעי אמו שמתה — לא נוחל ומנחיל. וטעם הדבר, מפני שהוא מיית ברישא בתחילה קודם אמו, ואין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר, כדי להנחיל את נכסיה לאחין מן האב!

19 ומשיבים: הני מילי דברים אלה, שהעובר מת בתחילה, אמורים לגבי מיתה רגילה, שהאשה מתה בידי שמים. וטעם הדבר, כי איידי דוולד זוטרא חיותיה, עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנין מתוך שחיותו של הוולד מועטה, נכנסת בו טיפה של מלאך המות וחותכת את סימני חיותו קודם לאמו. אבל נהרגה האם, כגון במיתת בית דין — היא מתה ברישא בתחילה.

20 ומקשים: והא הוה עובדא ופרכיס עד תלת פרכוסי והרי היה מעשה באשה שמתה כדרכה, ואחר כך פירכס העובר שלוש פעמים! ומשיבים: הפירכוס הזה אינו סימן לחיות, אלא מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת כמו שהוא בזנב הלטאה שמפרכס אחר שנחתך ממנה, למרות שאין בו חיות.

21 ה אמר רב נחמן אמר שמואל: האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעים את כריסה, ומוציאין את הוולד, מפני שפעמים העובר חי וניתן להצילו. ותמהים: פשיטא פשוט שמותר הדבר, מאי עביד וכי מה הוא עושה?

22 מחתך בבשר הוא, ואין מקום לאוסרו! אמר רבה: לא נצרכה הלכה זו לענין חיתוך כריסה, אלא להשמיענו שמותר להביא סכין דרך רשות הרבים לשם כך, למרות שהיא אחת המלאכות האסורות בשבת מהתורה.

23 ושואלים: ומאי קמשמע לן, דמספיקא מחללינן שבתא ומה הוא משמיע לנו, שמספק פיקוח נפש אנו מחללים שבת? והרי כבר תנינא שנינו זאת במשנה: מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם, תחת גל האבנים, ספק אינו שם, ספק הוא חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל — מפקחין עליו את הגל בשבת!

24 ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: התם שם הוא שמחללים שבת על ספק פיקוח נפש, מפני דהוה ליה חזקה דחיותא שהיתה לו חזקה של חיות, ואנו מעמידים דבר על חזקתו. אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא כאן שלא היתה לו חזקה של חיות מתחילה, שהרי טרם נולד אימא אמור שלא יחללו על כך שבת, על כן קא משמע לן משמיע לנו שמואל שמחללים שבת מספק אפילו על עובר.

25 א שנינו במשנתנו: האשה שנהרגה נהנין בשערה. ושואלים: ואמאי ומדוע? והרי המת ושערו איסורי הנאה נינהו הם! אמר רב: מדובר באומרת לפני הריגתה "תנו שערי לבתי". ותמהים: וכי איסור ההנאה מגוף המת תלוי ברצונו? אילו אמרה "תנו ידי לבתי", מי יהבינן לה האם היינו נותנים לה, לבתה את היד?!

26 אמר רב: אין מדובר במשנה בשיער ממש, אלא בפאה נכרית, שיער של אשה אחרת, שאינו ממש חלק מגופה. ומדייקים מדברי רב: טעמא הטעם, דווקא במקרה שאמרה "תנו לבתי" מותר לתת אותה לבתה, מפני שגילתה דעתה שאין זה חלק מגופה, הא אבל לא אמרה "תנו" — גופה הוא ומיתסר ונאסר.

27 והא מיבעיא ליה והרי נשאלה לו לר' יוסי בר' חנינא שאלה זו בדין עיר הנידחת שהדיחו את יושביה לעבודה זרה, שדנים את החוטאים שבה למיתה, ושורפים את כל הרכוש שבה גם של אלו שלא חטאו, דבעי ששאל ר' יוסי בר' חנינא: שער נשים צדקניות שלא חטאו מהו?

28 ואמר רבא: לא בשיער ממש, אלא בפאה נכרית קמיבעיא ליה נשאלה לו לר' יוסי בר' חנינא. והלא לדברי רב, כל עוד לא התנתה על כך מראש — נחשבת הפאה הנכרית לחלק מגופה! ומשיבים: כי קמיבעיא ליה כאשר נשאלה לו השאלה לר' יוסי בר' חנינא, האם הפאה נחשבת חלק מגופה — הרי זה בפאה נכרית דתלי בסיכתא שתלויה בסיכה,

29 הכא דמחבר בה כאן דיבר רב בפאה נכרית שמחוברת בה, ובמקרה זה, טעמא הטעם, דווקא במקרה שאמרה "תנו לבתי" — נותנים לה את הפאה, הא אבל לא אמרה "תנו" — גופה הוא ומיתסר ואסור בהנאה.

30 על העמדת דין המשנה בפאה נכרית, ולא בשיער רגיל, קשיא ליה קשה היה לו לרב נחמן בר יצחק: והא דומיא דבהמה קתני והרי בדומה לאיסור הנאה מן הבהמה התנא שונה, שהוא מעמיד אותן זו לעומת זו, ואם כן מה התם שם, בבהמה מדובר בהנאה מגופיה גופו, אף הכא נמי גופיה אף כאן, בשער האשה, גם כן מדובר בגופה ממש, ולא בפאה נכרית!

31 אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אכן מדובר במשנה בשיער ממש, ויש הבדל בין שער האשה לבין שער בהמה: זו, האשה — מיתתה אוסרתה בהנאה, ולכן השיער שלא שייכת בו מיתה — אינו נאסר בהנאה, וזו, הבהמה — גמר דינה אוסרתה בהנאה, עוד קודם שהוציאוה להורג, ולא מיתתה, ולכן גם השיער שמחובר בה נאסר.

32 ומעירים: תני שנה לוי ברייתא כוותיה כשיטתו של רב, תני שנה לוי ברייתא כוותיה כשיטתו של רב נחמן בר יצחק. ומפרטים: תני שנה לוי ברייתא כוותיה כשיטתו של רב: האשה שיוצאה ליהרג ואמרה: "תנו שערי לבתי" — נותנין, מתה ולא אמרה "תנו שערי" — אין נותנין, מפני שהמת אסור בהנאה.

33 ויש לתמוה: פשיטא פשוט הדבר שהטעם הוא משום שהמת אסור בהנאה, ולא היה צריך להיאמר! אלא צריך לומר שאין מדובר כאן בשיער ממש, אלא בפאה נכרית, ומחדשת הברייתא שגם נויי המת, כגון פאה נכרית, אסור בהנאה.

34 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב נחמן בר יצחק: האשה שמתה — נהנין בשערה, בהמה שנהרגה — אסורה בהנאה; ומה הפרש בין זה לזה? זו — מיתתה אוסרתה, וזו — גמר דינה אוסרתה.

36 א משנה אין נערכין פחות מסלע שקל האמור בתורה, ואפילו עני שאין ידו משגת לשלם את הערך שהעריך — אינו יוצא ידי חובתו בפחות מכך, ולא יתר על חמשים סלע, שהוא הערך הגבוה ביותר, של איש מבן עשרים ועד שישים. כיצד בדיוק חל הדין שאין בערכין פחות מסלע? עני שהעריך אדם שערכו חמישים סלעים, ונתן סלע, שלא היה בידו יותר, ואחר כך העשיר — אינו נותן כלום, שכבר יצא ידי חובתו בסלע שנתן. אבל אם נתן פחות מסלע — לא יצא ידי חובת נדרו, ואם העשיר אחר כך — נותן חמשים סלע.

37 היו בידיו של העני חמש סלעים, כמה יתן? רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחת, ויוצא ידי חובתו, וחכמים אומרים: נותן את כולן, את כל מה שבידו, ובכך יוצא ידי חובתו. אין נערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמשים סלע.

38 ב גמרא שנינו במשנה: אין נערכין פחות מסלע. ומבררים: מנלן מנין לנו? דכתיב שנאמר: "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" ויקרא כז, כה, ולמדים מכך שכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל, שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות מכך.

39 ומה שנאמר במשנה: ולא יתר על חמשים סלעים, נלמד מהערך הגבוה שבפרשת ערכין, דכתיב שנאמר: "הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף" שם ג.

40 ג שנינו במשנה: היו בידיו חמשה סלעים, רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחד, וחכמים אומרים: נותן את כולם. ומבררים: מאי טעמא מהו הטעם של ר' מאיר? כתיב נאמר מתחילה לגבי ערכו של איש מבן עשרים ועד שישים: "והיה ערכך חמשים שקל" ויקרא כז, ג, וכיוצא בזה ערכם של ילדים, נשים וזקנים, כל אחד לפי ערכו, וכתיב ונאמר מצד אחר: "וכל ערכך יהיה בשקל" שם כה, ולכן או יתן חמשים — כשידו משגת, או יתן שקל — כשאין ידו משגת.

41 ושואלים: ורבנן וחכמים מה יענו על דבריו? ומשיבים: המקרא ההוא, "וכל ערכך יהיה בשקל", ללמד כי כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותים משקל הוא דאתא שבא, שאין יוצאים ידי חובה בפחות מכך, אבל היכא דאית ליה במקום שיש לו יותר משקל — על כך הרי אמר קרא המקרא: "ואם מך הוא מערכך וכו' על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" שם ח, והרי ידו משגת יותר משקל, ולכן יתן מה שבידו.

42 ושואלים: ור' מאיר מה הוא משיב על כך? ומשיבים: הכתוב ההוא, ללמד שהולכים אחר השג יד הנודר ולא אחר השג יד הנידר הוא דאתא שבא, שעני שנדר את ערכו של עשיר נידון לפי השג ידו של הנודר, ואין מתחשבים בכך שהנידר הוא עשיר. ושואלים: ורבנן וחכמים, מה הם משיבים על כך? והלא בוודאי הוצרך הכתוב לכך! ומשיבים: לאו ממילא שמעת מינה האם לא מאליו שומע אתה מכאן, דהיכא שבמקום שידו משגת שקול מיניה קח ממנו לפי השג ידו?

43 ד אמר רב אדא בר אהבה: אדם שהיו בידיו חמש סלעים בלבד, שאין די בהם לערך של איש מבוגר, ואמר "ערכי עלי", וחזר ואמר "ערכי עלי", ונמצא שהתחייב פעמיים, ונתן ארבע סלעים לתשלום הפעם השניה שנדר, ואחר כך נתן סלע אחד לשם הראשונה — יצא ידי שתיהן, כדין עני שאין ידו משגת, וגם אם העשיר לאחר מכן — אינו צריך לשלם את מלוא ערכו.

44 מאי טעמא מה טעם הדבר? למרות שנכסיו נשתעבדו תחילה לגביית הנדר הראשון, מכל מקום בעל חוב מאוחר שקדם וגבה את חובו — מה שגבה גבה, ואין מוציאים מידו, ולכן יצא ידי חובת השניה באותם ארבעה סלעים.

45 ואין לומר שלא יצא ידי חובתו מפני שלא נתן את כל חמשת הסלעים שהשיגה ידו באותה שעה, שהרי בעידנא דיהיב בזמן שנתן לשניה היה כל כספו משעבד משועבד לראשונה, וכאילו לא היה בידו דבר לשלם אף שבדיעבד יצא ידי נדרו במה שנתן, וכן יצא ידי חובת נדרו הראשון, שהרי בעידנא דיהיב בזמן שנתן את הסלע שנותר לו לראשונה תו לית ליה שוב אין לו יותר מסלע זה.

« ביאור שטיינזלץ על ערכין ו׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על ערכין ח׳ ע״א »