פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית י׳:א׳

1 השביעית משמטת. יש לדקדק אמאי תנא השביעית דבכל דוכתא לא תני אלא שביעית, השביעית משמע מיעוטא ונראה לומר דתנינן במתני' להא דת"ר בסיפרי וזה דבר השמטה שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמיט' שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה יובל שמשמט עבדים אינו דין שמשמט מלוה ת"ל וזה דבר השמיטה שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה:

2 בשטר ושלא בשטר. בגמ' מפ' לה:

3 הקפת חנות. שלוקח ממנו באמונה ובאשראי. אינה משמטת. דבעינן זקיפה דתניא בסיפרי שמוט כל בעל משה ידו יכול אף בגזלה ופקדון ת"ל משה ידו מה משה ידו בזיקוף אף כולם בזיקוף פי' מלוה לאו בעינה הדרא וזיקפה עליו ואומר כך וכך מעות אתה חייב לי משא"כ בגזילה ופקדון דבעינייהו הדרן ויש מי שפי' דדריש ידו ברשותו דבעל החוב וגזילה ופקדון לא באו ליד החייב ברשות בעל החוב והקפת חנות בלא זקיפה איכא תגר כמו שאמרו דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר דהוי חילול השם:

4 ושכר שכיר. נמי כי מטי זמן פרעון הרי קורא תגר והתורה אמרה ביומו וגו' ובזקיפה חזרו מלוה שהרי מלוה קורא אותה ואבד כחו דחנות ודשכירות:

5 ראשון ראשון משמיט. טעמא דר' יהודה מפ' בגמ'. שכר שכיר אינו משמיט. דאין כאן זקיפה:

6 כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית. בגמ' פליגי אמוראי:

7 וחילקה בר"ה. של מוצאי שביעית ללוקחין ובהקפה וקיי"ל שביעית בסופה הוא דמשמטת דגמרינן לה בסיפרי בג"ש דמקץ מקץ דכתיב התם מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות כדאיתא התם:

8 אם היה. חדש תשרי של אותה שנה:

9 מעוברת. כגון שביום שלשים לאלול דדרכו של ירח חדש להוולד באו עדים מן המנחה ולמעלה וקדשו ב"ד יום ל"א בענין שיום רגילות מולדו נכסה ונשאר מעובר ותנן במס' ר"ה היו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וביום הראשון הוא דחילקה:

10 משמט. דיום ל' של סוף שביעית היה ונמצאת זו הלואת שביעית:

11 ואם לאו. הו"ל הלואת מוצאי שביעית ואינו משמט, ובגמ' מוקי לה כר' יהודה:

12 האונס. את הבתולה חייב חמשים כסף:

13 והמפתה. נמי חמשים כסף:

14 ומוציא שם רע. מאה כסף:

15 אינן משמיטין. בגמ' אמרינן דיחידאה היא:

16 וכל מעשה ב"ד. מפ' בגמ':

17 אינן משמיטין. דכגבויין דמיין ואין כאן לא יגוש:

18 מלוה על המשכון. משום דדרשינן ואשר יהיה לך את אחיך וכו' ולא של אחיך בידך:

19 מוסר שטרותיו לב"ד. מפ' טעמא בפ' השולח דתפסי להו בי דינא ופירש"י ז"ל והפקרן הפקר וגבי מלוה לא קרינא ביה כי יגוש והכא בגמ' יליף להו מקרא:

20 והא הקפת חנות היא. דסתמו במועד לא זקף הוי כדתנן ריש פ' שואל ובלבד שלא יאמר לו הלווני ואם זקף היינו הלווני והקפת אוכלין בעלמא תנן לעיל בריש פירקין הקפת חנות אינה משמטת:

1 ניחא שלא בשטר. דבמלוה ע"פ יש כאן לא יגוש:

2 בשטר. כיון דיש בה אחריות נכסים שקרקעותיו משועבדין לו אמאי משמט הו"ל כאילו הקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן לא יגוש ודמי למלוה על המשכון דתנן במתני' דאינו משמט ומפ' טעמא בגמ' משום דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך ולא של אחיך בידך:

3 ומשני בשטר שאין בו אחריות נכסים וכר"מ. דאמר בפ' שנים אוחזין דאחריות לאו ט"ס הוא והכי מפ' הך מתני' ר' יוחנן בגמ' דילן בפ' השולח:

4 שאין בו אחריות נכסים. והורי דמשמט ואע"ג דא"ר יוחנן וכר"מ דמשמע דלית הילכתא כי הא מתני' דסתם יחידאה היא וכסתם יחידאה לא קיי"ל כדאמר במרובה וה"נ אשכחן דפסיק שמואל כרבנן פ' שנים אוחזין דאחריות ט"ס הוא והקרקעות משועבדין הן אפ"ה לא מלאו לבו לומר אינו משמט ובגמ' דילן פ' השולח גרסינן הכי קריביה דרב אסי הו"ל ההוא שטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים אתא לקמיה דר' אסי א"ל משמט או אינו משמט א"ל אינו משמט א"ל לחיי שבקיה ואתא לקמיה דר' יוחנן א"ל משמט אתא ר' אסי לקמיה דר' יוחנן א"ל משמט או אינו משמט א"ל משמט א"ל והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופי' רש"י ז"ל מפני שנראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו נעשה מעשה להלכה והיינו דאמרי הכא מפני שאנו למדין מן ההלכה דשנים אוחזין דודאי משמע לן דביש בו אחריות נכסים אין כאן לא יגוש דדמי למשכון אנו עושין אותו למעשה בתמיה:

1 בשאין לו קרקע. לעולם מתני' בשטר שיש בו אחריות נכסים ודקשיא לך הו"ל מלוה על המשכון בדלית ליה קרקע עסקינן דאין לו בידו כלום:

2 ודייק הא אם יש לו קרקע. לדידיה אינו משמט דכייחד לו דמי:

3 ייחד לו קרקע. הלוה למלוה:

4 ייחד לו. שדה בהלואתו דכגבוי ממש דמי אבל אם לא ייחד לו משמט וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט דדוקא בייחד לו הוא דאינו משמט:

1 המשעבד שדה לאשתו. שייחד שדה זו לאשתו בכתובתה:

2 אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים גובה. ולא אמרינן פקע שעבודא דשאר נכסיה אלא ליפוי כח דילה הוא דהא תיקן שמעון בן שטח דכל נכסיו אחראין וערבאין לה כדאיתא בכתובות בס"פ האשה שנפלו:

3 כי ההן תניא. כי הך ברייתא:

4 אלא מנכסים משועבדים. אותו שדה שמכר דלא אהניא מכירתו:

1 המשעבד שדה לחברו. בחובו ומפ' לקמן דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו:

2 מכורה לשעה. ואין נותן לבעל חוב שכירות מהניית הקרקע ודמיא להא דאמרינן בפ' המניח דמכור לרידיא:

3 שור מצוי להבריחו. ולהפקיעו מב"ח ומשו"ה אמרינן בהמניח דמכור לרידיא:

4 אבל שדה אין בידו להבריחה. מב"ח כלל הילכך אין כאן שום מכירה בעולם הילכך יהיב ליה שכירות ממה שנהנה מהקרקע:

5 לבעל זרוע. כגון אנס והויא הפקעה ואמאי אינה מכורה לשעה ומשני מצויין הן בעלי זרוע ליפול:

1 והלוקח יחוש לעצמו. אם בעל נפש הוא שלא יכנס בתגר אחרים ודמי להא דאמרינן בעלמא ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הלוקח שדה שיצאו עליה עסיקין:

1 פגמה אע"פ שלא זקפה. דקשיא ליה לרב מתני' דקתני דבשטר נמי משמט ואפילו כתובה ואמאי והא מעשה ב"ד הוי ותנן לקמן מעשה ב"ד אינו משמט ומוקי מתני' שפגמה כח כתובתה שנפרעה קצת דאע"ג דכתובה מעשה ב"ד כיון דפגמה גלי אדעתיה שעומדת להתגרש וליפרע וקרי ביה לא יגוש:

2 זקפה במלוה. אפקה ממעשה ב"ד והויא חוב בעלמא:

3 תפגום ותזקוף. שנפרעה קצת והמותר זקפה עליו במלוה ונפקא לה משום כתובה ומעשה ב"ד וחייל עליה שם שט"ח ובפ"ב דגיטין גרסינן דרב אמר משתפגום ותזקוף כר' חייא ותני כותיה ושמואל פליג עליה דבחד סגי ותניא כוותיה וקיי"ל כשמואל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט:

1 ומפני שהוא מקיף לו פעם שנייה וכו'. ואמאי והא אין כאן זקיפה ואנן זקיפה בעינן כדפרישנא במתני':

2 ומשני כיי דא"ר אלעזר דר' יהודה היא. כן מצאתי בכל הספרים וה"פ הך דר"א קיימא אמתני' דלקמן דהשוחט את הפרה דקשיא לן עלה דאמאי משמט והא הקפת חנות היא ומוקי לה ר"א כר' יהודה ואקשינן עלה וכי ראוי לתובעו בר"ה והא ודבר דבר כתיב ואפילו ביו"ט נמי אסור וא"כ אין כאן לא יגוש ומשני דקסבר ר' יהודה דכיון דראוי להאמינו הוי כאילו ראוי לתובעו דסתמא דמילתא אין אדם מאמין לחברו אא"כ ראוי לתובעו וכיון דראוי לתובעו הוי כאילו נתן לו מעות בהלואה וכ"ש הכא דראוי ליתן לו מעות כיון שנתן לו אחר הקפה הראשונה דודאי נעשית ראשונה מלוה וכ"ש אליבא דר' יהודה דסבר בפ' כל הנשבעים דאין השולחני נותן איסר אא"כ נוטל את הדינר וה"ה לחנווני דלעולם ירצה להיות בטוח והאמנתו עלה ודאי היא ואין בה שום ספק ולדידיה אע"ג דלא זקף כזקף דמי והוה לן למיגרס הכי ר' יהודה היא דאמר אין דרך וכו' ומצאתי בפי' ר"י שגורס אותה שכתב ספר אחר ר' יהודה היא דאמר אין דרך השולחני ליתן איסר עד שיטול דינר ע"כ:

1 כגון חרישה. שהיא מלאכה שפוסקת מחמת שביעית דאסירא בעבודת קרקע וכיון דקיי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשפסקה בשביעית נתחייב אבל בנין ודמי ליה דראוי לעשותו בשביעית אע"פ שפסק בשביעית לא מיחזי כזקיפה דכל אימת דבעי עביד:

2 כגון בניין. וכ"ש חרישה דטעמא דר' יוסי דכיון דפסקה נתחייב לו וקרינן ביה לא יגוש אבל שלא פסקה בשביעית שלעולם מושכת המלאכה הרי בשביעית לא נתחייב לו עדיין ולא קרינן ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת:

3 שהיא פוסקת בשביעית. בשביל איסור שביעית:

4 שפוסקת מאליה. ובשביעית דקתני בשנה השביעית קאמר ואפילו שלא מחמת איסור שלה:

5 מה ר' יוסי כר' יהודה. בעיא היא כלומר מי נימא דכיון דר' יוסי נמי לא בעי זקיפה כדקתני כל מלאכה שפוסקת וכו' מי נימא דגבי הקפת חנות ס"ל כר' יהודה ואתו ר' יוסי ור' יהודה בחדא שיטתא:

6 ומשני לא ר' יהודה כר' יוסי. ר' יהודה יודי לר' יוסי דאע"ג דר' יהודה לטעמיה אזיל דאמר בפ' כל הנשבעין אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שיטול וכו' דקתני התם אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו א"ל תן לי הדינר א"ל נתתיו לך ונתתו באונפלי ישבע בעה"ב ועלה פליג ר' יהודה ואמר אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל את הדינר כלומר וקושטא קאמר בעה"ב ואין צריך לישבע דמוחזק הוי שולחני להיות נוטל דינרו תחלה ואח"כ נותן הפרוטות והה"נ גבי מתני' דרכו של חנווני להיות בטוח ולהעמיד ממונו על הודאי ואע"ג דלא זקף כזקף דמי מ"מ מודי הוא בשכר שכיר לר' יוסי דבעינן פוסקת ואי לא פסקה לא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאמרינן פ' אי זהו נשך ומשו"ה בעינן דוקא פוסקת אבל גבי חנווני אפשר דפליג ר' יוסי אדר' יהודה וס"ל כרבנן דשביעית דלפעמים נותן הפרוטות תחלה ומאמין ואח"כ מקבל הדינר וה"נ לא חשיב כזקיפה:

1 ניסן לא נתעבר מימיו. כלומר כיון שהגיע יום ל' של אדר קדשוהו וקראוהו חדש ניסן דבאותו יום ראוי להוולד חדש ניסן דקיי"ל דחדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים:

2 לא נתעבר. ולא נעלמה הלבנה החדשה מעיני העדים # עד ימי רב אלא באותו יום קדשוהו ומשום כרת דחמץ היו מקפידין בו ביותר וכן תשרי לא נתעבר כלומר לא נכסה ונעלם ביום רגילות מולדו אלא נתפרסם ונולד ביום ל' של אלול ורש"י ז"ל פי' במס' ר"ה גבי אור עיבורו לערב יום ל' נגה, ל"א קרוי יום עיבורו על שם שממנו מעברין את החדש היוצא קרוי יום עיבור ע"כ וכן פירש"י ז"ל במס' שבת פ' שואל אם היה החדש מעובר אם היה חדש אלול מעובר ועשו ר"ה שני ימים ע"כ פי' אותו מלשון שנה מעוברת שיש בה תוספת ויתרון ותלה התוספת באלול ודבריו אמת דפרכינן בפ' בתרא דר"ה בההיא ברייתא דמייתי לקמן ביום השני ירד ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי וכו' ופרכינן עלה מאי שני אי לימא יו"ט שני למימרא דעיברוה לאלול והאמר ר' חיננא בר כהנא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ומשני יום שני לשנה הבאה משמע דכי עשו לתשרי יום ל"א קרי ליה לאלול מעובר וכדברי רש"י ז"ל אבל גמ' דהכא קרי ליה לתשרי מעובר וכמו שפירשתי:

3 והא דתנינן אם בא החדש בזמנו. משנה במס' שקלים בפ' התרומה דמיתנייא גבי חדש ניסן והכי איתא התם אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לאו לוקחין מתרומה ישנה ומשמע בפ"ק דסנהדרין דבזמנו קרוי כשמקדשין אותו יום ל' לחדש שעבר דאז תולדתו וכן כ' רש"י ז"ל בהדיא וז"ל בזמנו ביום שלשים דתולדתו ביום ל' הוא דאין חדש לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים ע"כ וקאמר מתני' דמדקדקין ב"ד ליקח מן הסוחרים קטורת מדמי תרומה חדשה כדי שיהא חל בה קדושת תרומה חדשה והיינו כשנתקדש ניסן בזמנו דאז הוא דמקריבין מוסף ר"ח ניסן מדמי תרומה חדשה כדילפינן מקראי ברפ"ק דשקלים ותרי חידושי מחדשין חד דהשתא הוא דמפטמין הקטורת וחד דמתפסין ביה קדושת תרומה חדשה ואם לא נתקדש בזמנו אין צריך ללוקחה מן הסוחרים מן תרומה חדשה אלא אפילו מתרומה ישנה דבחד חידושא סגי ונראה דקסבר האי תנא כר' אלעזר בר צדוק דאחר עיבור ליכא קידוש דכשלא נתקדש בזמנו אלא ביום ל"א אין אומרין בו מקודש מקודש הילכך לא חשיב והשתא פריך מרישא ומסיפא דברישא קתני אם בא החדש בזמנו משמע דאפשר דיתעבר ניסן ויתעלם מן העדים בזמנו ויעשו יום ל"א ר"ח ובסיפא קתני ואם לאו וכו' דהיינו שעשו ר"ח יום ל"א משמע שאפשר הוא שבא שלא בזמנו מעולם וקשיא לרב:

4 ומשני אם בא הוא דקתני. כלומר אמת דהכי משמע דאפשר שיארע שבא שלא בזמנו אבל מעולם לא בא שלא בזמנו אלא דרוש וקבל שכר הוא דקתני:

5 אם היה החדש מעובר. מתני' דהיינו תשרי וכדפרישינן:

1 ירד ר' ישמעאל. לפי שמצוה להתפלל במקום נמוך קתני ירד:

2 כר' יוחנן בן נורי. דאמר בפ' בתרא דר"ה דכולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע ובקדושת היום תוקע:

3 כדברי ר"ע. דקתני התם אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום:

4 כך היו נוהגין ביבנה. בימי אבי אבא כשהיו הסנהדרין שם:

5 והתניא. בברייתא:

6 קדשוהו בראשון ובשני. וקשיא לרב דאמר תשרי לא נתעבר מעולם:

7 ומשני ההיא ברייתא מיירי באותה שנה דנתקלקלה כדתנן פעם א' נתקלקלו הלוים בשיר:

8 ופריך והא קתני בראשון ובשני. בפ' בכל מערבין גבי ר"ה ולעיל בפ' הפיגם מייתי לה ופשטה משמע ביו"ט שני הידוע סמוך לו:

9 ומשני ר' בא ה"ק שנה ראשונה ושנה שנייה:

10 והא תני יום הראשון ויום השני. בהך ברייתא דהכא ולא משני לה ובגמ' דילן לא חש לה ומוקי לה כתירוצא דר' בא והכי קים לן דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר:

1 ה"ג בת"כ קדשוהו בלילה קדשוהו לפני זמנו או לאחר עיבורו יום א' יכול יהא מקודש ת"ל אותם אלה הם מועדי ואין הללו מועדי ואית ספרים דלא גרסי הכא בהדי אינך קדשוהו בלילה משום דלא נפקא מהאי קרא אלא מדכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו אי זה הוא חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מה משפט ביום אף קידוש החדש ביום כדאיתא בפ"ק דסנהדרין:

2 קדשוהו קודם זמנו. מפ' תלמודא בכ"ט יום של חדש שעבר דזמנו הוא יום ל' וכדפרישנא וכי קדשוהו יום א' קודם היינו בכ"ט:

3 או יום א' אחר עיבורו. יום א' אחר יום שנולד ונכסה ועיברו אותו יום שלם דהיינו שקדשוהו ביום ל"ב כדמפ' תלמודא אינו מקודש וטעמא נ"ל דאין חדש פחות מל' יום ואפילו היכא דמקדשין ביום ל' כיון דאין מקדשין בליל ל' הוי מקצת יום ל' של חדש שעבר דהא קיי"ל דהויא חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים וכי קדשו יום כ"ט הוי חדש שעבר של כ"ח וכי קדשו ביום ל"ב הוי חדש הבא כ"ח והכי תניא בתוספתא דר"ה בפ"ב דתניא התם קדשוהו לפני זמנו או לאחר עיבורו יום א' יכול יהא מקודש ת"ל חדש ואין חדש פחות משלשים יום וחדש דנקט היינו קרא דכתיב בפרשת אמור בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש וגו' דכתיב גבי קרא דאלה מועדי ה' דמיניה דרשינן קידוש החדש בת"כ. והראב"ד ז"ל פי' והא דאין מוסיפין על החדש יותר מיום א' נפקא לן במכילתא דכתיב ובחמשה עשר יום לחדש יום לחדש אתה מעבר ואי אתה מעבר יותר מיום אחד, ולא פירשה הרב ז"ל פירושה משום דמעיקרא כתיב בחדש הראשון בי"ד לחדש ולבסוף כתיב ובחמשה עשר יום לחדש ל"ל למיכתב יום אלא למידרש יום לחדש אתה מוסיף ולא יותר. עוד נראה לי דמשמע ליה לתנא דהט"ו עצמו יום חדש הוא משמע דהחדש שלו שלשים ומט"ו יום ואילך יום של ישנה הוא ולא של חדשה:

4 ת"ל אותם אלה הם מועדי. כלומר כתיבי תרי קראי תקראו אתם דמרבי ואפילו מזידין וכתיב קרא אחרינא אלה הם מועדי דמשמע מיעוטא ומסרן הכתוב לחכמים:

5 על הגליות שיצאו ממקומן ועדיין לא הגיעו. שאם לא יעברוה לא ירגילו לבא בפסח:

6 בני ישראל מועדי ה'. דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' לומר לך עשה שבני ישראל יעשו מועדי וכל ההיא פרשתא דרשינן בת"כ במצות העיבור:

7 והוא שהגיעו לנהר פרת. והתוס' כתבו בפ"ק דסנהדרין גליות ישראל שנעקרו ממקומן משום דלהנך דיתבי בא"י אין צריך לעבר דאפילו האחרון יכול להגיע מר"ח ניסן עד הפסח כדתני בפ"ק דתענית גבי שאלת גשמים ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ומשמע לפי זה שהם היו גורסין והוא שלא הגיעו לנהר פרת אבל קשה דהך סוגיא איתא נמי בירושלמי בר"ה פ' ראוהו ב"ד ובסנהדרין פ"ק ובכולהו גרסינן והן שהגיעו לנהר פרת ונראה לפרש דנהר פרת מתעקם ומשבא לא"י חוזר ומתעקם ועד בבל קא אזיל כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ובהכי מתישבת הך גירסא דהרחוקים מבבל בעי שיגיעו לנהר פרת ביום ל' של אדר כדי להוסיף אדר שני כדי שיגיעו דאם לא יגיעו שם לאותו יום אין מעברין:

1 קדשוהו. ביום שלשים:

2 ונמצאו עדים זוממין ה"ז מקודש. והכי תני בתוספתא דר"ה קדשו את החדש בזמנו ונמצאו עדים זוממין ה"ז מקודש וזמנו היינו יום ל' וכדפרישית וטעמא דכבר קדשוהו שמים ובת"כ מפ' טעמא מדכתיב אתם חסר:

3 אין מדקדקין בעדי החדש. דכיון דהוא בזמנו אתם אפילו שוגגין ואפילו מזידין כדאיתא בת"כ ובר"ה:

1 דר' יהודה היא. דאמר הקפת חנות ראשון ראשון משמט וקיי"ל כרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט וז"ל הקפת חנות אינה נשמטת ואם עשאה מלוה נשמטת ותמוהין דבריו דא"כ היכי פסק מתני' דהשוחט את הפרה כלשונה דהא כר' יהודה מוקמינן לה וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ונ"ל דס"ל ז"ל דמהכא אוכחינן בפ' שואל דמלוה ניתנה ליתבע ואי ס"ד דלא הויא מלוה ולא קיי"ל כי הא מתני' היכי מוכח לה מהכא אלא דסבר תלמודא דילן דהך מתני' כרבנן היא ומשום דהוא יו"ט לא זקיף לה ואריא הוא דרביע עלויה דלא מצי להזכיר סכום מקח ולא דמים כדאמרינן בס"פ אין צדין אבל זקופה ועומדת היא אצלו וכזקופה דמי ולא דמי לא זקיף לה בחול ללא זקיף לה ביו"ט ויפה כיון:

2 וראוי לתובעו בר"ה. בתמיה והא ודבר דבר איכא ונתן לו על מנת שלא לתובעו וליכא לא יגוש ואמאי שביעית משמטת ועוד דאפי' ר' יהודה לא קאמר אלא כי הדר מקיף לזה בפעם השנית כדתנן ראשון ראשון וכו':

3 ומשני ר' בא דטעמא הוא דמכיון דראוי להאמינו דיהיב ליה באמנה נאמן לו הוי והו"ל ראוי לתובעו וכיון דראוי לתובעו הו"ל כאילו ראוי ליתן לו מעות וכאילו זקף לו דמי ומלוה הוא דהוי וכיון דעיקר טעמא היינו משום דחזינן כאילו נתן לו מעות אפשר דאפילו רבנן מודו בהאי ול"ג וכאן הואיל וראוי ליתן לו ונתן נעשית ראשונה מלוה ולעיל גבי הקפת חנות גרסינן לה:

4 ע"מ שלא לתובעו. אלא שהוא מרצונו יפרענו:

5 וראוי לתובעו בר"ה. קס"ד דטעמא דפליגי רבנן עליה דר' יהודה היינו משום דאין ראוי לתובעו בו ביום וליכא לא יגוש וקשיא לרב:

6 ומשני כיי דא"ר בא בש"ר זעירא וכו'. דטעמא דר' יהודה משום דקאמר תרי דרגי חדא דכיון דראוי להאמינו חשיב כמי שראוי לתובעו ועוד דכיון דראוי לתובעו כמי שראוי ליתן לו מעות בשנית ומשו"ה פליגי עליה דתרי דרגי לא אמרינן אבל הכא ליכא תרי דרגי דנאמן כ"כ לו דהניח פרעונו לרצונו ולדעתו ופשיטא דהרי ראוי ליתן לו ומודו רבנן בהא:

1 ע"מ שלא תשמטנו שביעית משמטת. כיון דשביעית אינה מסורה בידו להתנות עליה שלא תהא משמטת אין כאן תנאי:

2 והתנינן בין וכו'. מתני' היא בפ"ק דמכות דתנן מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו אלף זוז מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין ליתנן מכאן ועד שלשים יום ובין ליתנן מכאן ועד עשר שנים וקשיא לן ויש עשר שנים בלא שמטה ומתרצינן לה כגון שהתנה עמו שלא תשמטנו שביעית אבל השתא אליבא דרב במאי מוקמינן לה:

3 ומשני במלוה על המשכון. דתנן במתני' דאינו משמט כדיליף בגמ':

4 בכותב לו פרוזבול. כמו שהתקין הלל הזקן וכדלקמן:

1 כל שלשים יום אינו רשאי לתובעו. וקרי לשלשים יום שנה כדאיתא פ"ק דמכות יש לך שמיטה אחרת כזו ואי זו זה המלוה את חברו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים דאמר מר שלשים יום בשנה חשובים שנה ומשום דקרוייה שנה קרי לה שנת השמטה וה"ק קרא לא ירע עינך לומר למה אלווה דכל שלשים אינו רשאי לתובעו לאחר ל' יום הוא בא בטענת השמט כספים וכגון שיום אחרון של ל' הוי סוף שביעית אבל לעולם כי הוי סוף ל' לאחר שביעית אין שביעית משמטתו דהה קרבה שנת השבע כתיב ולא קרבה:

2 ולא כן א"ר בא וכו'. סיפא דמילתיה דרב יהודה הוא משום דהוה קשיא לן היכא אשכחן דליכא לא יגוש ויהא וישמע דהא לא תבע ליה בשלשים יום ואפ"ה אמרת דמשמיט וקאמר דע"כ הך דרשא עיקר דהא אמר רב דע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו והא הכא דאינו תובעו ואפ"ה כיון דמצי תבע ליה אי בעי משו"ה כיון דקרבה שביעית משמטתו הכא נמי היכא דיום אחרון משלשים יום הוי סוף שביעית אע"ג דלא הבע ליה:

3 אשכח תני וכו'. דקא דריש ר' ישמעאל כרב יהודה:

4 כל שש שנים שדהו לפניו כרמו לפניו. ואומר לב"ד מהו תובע ממנו שדי לפניו כרמי לפניו ואם ירצה ללוקחו יקחנו ומי מעכבו דאין שמיטה אלא במלוה שלא במשכון כדלקמן וזהו התרעומת דקרא שאומר המלוה שאמר לי הלוה כשרציתי לא רצית עכשו קרבה שנת השבע שמשמיטין הקרקעות ועוד השמט כספים שלא אגבנו עד שלשים ולסוף אמר לי קרבה אלמא דבעינן קרבה ובגמ' דילן ליתא להך דרשא ודרשא דרב יהודה איתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט התנה עמו שלא יתבענו השביעית משמטת המלוה את חברו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ה"ז נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית:

1 במלוה הדבר תלוי. דאינו משמט אלא מלוה דמשה ידו והני מלוה בשטר הם. א"נ במלוה גרסינן בסגול וה"פ בתובע תלוי דלא ישמיט דהיינו שלא יעמידנו בדין וה"נ מפ' בפ' שני דגיטין דהיינו שלא עמד בדין דלאו ממונא הוא דאי מודי ביה מפטר ולא קרי ביה לא יגוש ומשו"ה אינן משמיטין אבל משעמד בדין זקיפה דממונא הוי ומשמיטין ולרבנן אע"ג דלא תבע נמי משמיט כיון דמצי תבע ליה וכדלעיל:

1 גזרי דינין. כגון שתבע מחברו וכפר לו והביא לו עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין וכגבוי דמי ואינו משמט:

1 מלוה שנעשית כפרנית אינה נשמטת. כגון אם כפר לו לפני שביעית ואחר שביעית הודה לו אינה משמטת וקרינן ליה הכי לפי שאין לו עדים וכ"ז שירצה יכפור ואינה משמטת דהא לא שייך בה יגוש:

2 כפרנית שהיא נעשית מלוה. אם כפר בו לפני שביעית ותבעו לדין ונמצאו עדים דהודה ונעשית מלוה מי נימא דמשמטת ומסיק משמטת ופי' הרא"ש ז"ל והוא דלא כתבו לו פסק דין דאי כתבו לו כגבוי דמי והיינו גזרי דינין דלעיל דאין משמיטין. והראב"ד ז"ל פי' דקאי אמעשה ב"ד הסמוך לו ופי' מלוה שנעשית כפרנית ובא לב"ד וחייבוהו וכתבו לו זכותו שיטרוף אינו משמיט דהיינו מעשה ב"ד אבל כפרנית ונעשית מלוה כלומר שהאריך את זמנו והמתין אליו לרגלו משמט ע"כ, ומה שכתבתי הוא הנכון:

3 ר' ירמיה בעי. רצה לדון כן:

4 אם למדת הדין כן. א"כ הוא כמו שאמרת שלמדת הדין קרוי נוגש:

5 לא צורכא דא אלא. ללמוד דין זה דאם נמצאו עדים על המלוה אע"פ שאינה כתובה בשטר נקטינן דכמלוה בשטר דמיא וגביא ממשעבדי בבינונית דכיון דחייבו עדים בב"ד קלא אית ליה והלוקחים פשעו שלא הניחו לזה קרקע לגבות הימנו:

1 ואפילו על המחט. והיינו כרשב"ג דפ' הזהב דאמר דאפילו אינו שוה אלא פלג אינו משמט דגזה"כ הוא:

2 ולא של אחיך תחת ידך. דהיינו המשכון ובפ' השולח מפ' טעמא דמתני' משום דקני ליה כר' יצחק דא"ר יצחק מניין לבע"ח שקונה משכון שנא' ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לב"ח שקונה משכון ואע"ג דר' יצחק מיירי אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו והכא איירי בשעת הלואתו דהא המלוה על המשכון קתני והאי לישנא משמע בשעת הלואתו כדמוכח בפ' האומנין ועוד דלמ"ד כנגדו נמי משמט מפ' בפ' הזהב דלא תפיס ליה אלא לזכרון דברים בעלמא וזה לא שייך אלא בשעת הלואתו דבלא שעת הלואתו נקיט ליה לגוביינא ה"ק משום דקני ליה קנין גמור שלא בשעת הלואתו כר' יצחק הילכך בשעת הלואתו מהני נמי דקרינן ביה ולא של אחיך בידך אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ט המלוה על המשכון אינו משמט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון ואם היה יתר משמיט היתר והיינו דלא כי סוגיין דהכא ונקט סוגיא דהזהב דמפ' לרשב"ג דאינו משמט דקאמר היינו להך פלגא דנקיט עליה משכון ור' יהודה הנשיא סבר דאפילו הך פלגא דנקיט עליה משכון משמט ומתני' מני רשב"ג וכי קתני אינו משמט היינו להני דמים ששוה המשכון והיתר משמיט וקיי"ל כרשב"ג דמתני' אתיא כוותיה ועוד דהלכה כרשב"ג לגבי דר' דהא אבוה הוא: