פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה ז׳:ג׳

3 אי זהו פרט. אקרא קאי דכתיב ופרט כרמך לא תלקט א"נ אפרקין דלעיל קאי דתנן שני גרגרים פרט:

4 הנושר בשעת הבצירה. הענבים הנושרים בשעת הבצירה מכח הבצירה ונראה דיליף לה מדכתיב בקדושים וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט איתקוש להדדי ובפרשת כי תצא כתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך מה עוללות בשעת בציר אף פרט בשעת בציר למעוטי אם מחמת דבר אחר כגון הוסבך האשכול בעלין של גפן ועל ידו נפרט כדמפ' ואזיל:

5 עיקץ את האשכול. שיבר את האשכול מעוקצו כמו עקוץ תאינה מתאינתי דמרובה:

6 ונפל לארץ. או נפל מידו לארץ ונפרט:

7 המניח כלכלה תחת הגפן. כדי שלא יפול הפרט לארץ:

8 כלכלה. סל:

9 אל תסג גבול עולים. פירשתיו בפ' גדיש בס"ד:

10 אי זו היא עוללות. אקרא קאי דכתיב וכרמך לא תעולל וקרי ליה עוללות לפי שהיא לפני האשכולות כעולל לפני האיש:

11 לא כתף ולא נטף. בגמ' מפ' להו:

12 ואם יש לה כתף ונטף לבעל הבית. בגמ' מפ' דאו או קתני דבחד מינייהו סגי או בכתף או בנטף:

13 הרי היא של בעל הבית ואם ספק לעניים. בגמ' אפרשנו:

14 עוללת שבארכובה אם נקרצת וכו'. פי' הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ ארכובה היא הפרך והקשר שהאשכול יוצא ממנו והאשכול תלוי בעוקץ ארוך והעולל הזו היא יוצאה בפרך ואין ידוע אם מעוקץ האשכול הוא עוקרו או מן הזמורה הוא שאם היה מן האשכול הרי הוא כאשכול אע"פ שהוא רחוק משאר פסיגי האשכול הילכך בודקין אותו כך אם כשתולש את האשכול היא נתלשת עמו בידוע שהיא מן השדרה שבאשכול ולבעל הבית ואם לאו הרי היא עוללת לעצמה והרי היא לעניים ע"כ:

15 גרגר יחידי. בגמ' אפרשנו:

16 גרגר יחידי. פי' הראב"ד ז"ל אשכול שכולו גרגרים שאינו עשוי פסיגין פסיגין אלא הגרגרין תלויין בשדרה ויורדין מעוקציהן ומכל מקום מחולק הוא מענין הפסיגין שהפסיגה אין לה שדרה והגרגרין שבה בראשה הן עומדין וזה האשכול יש לו שדרה ארוכה וגסה כשאר אשכולות אלא שאין לו פסיגין פסיגין אלא שהגרגרין יוצאין מן השדרה רבי יהודה סבר כיון שיש לו שדרה כעין אשכולות דעלמא אשכול הוא זה שאע"ג שהוא גרגרים גרגרים לא נקראו גרגרים עוללות אלא שנים או שלשה לחוד כדכתיב בקרא שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ומפ' לעוללות דרישא דקרא הא יתר' מכאן אשכול הוא ורבנן סברי כיון דאין לו פסיגין כעין אשכול כולו נידון כפסיגה אחת:

17 פרט בנשירתו קדש. ופטור מן המעשר כקדש מדקתני דמניח כלכלה דגוזל את העניים משמע דהוי פרט קודם שיגיע לארץ:

18 דחולפאי שאל לקט בנשירתו מהו שיקדש. אם הקדישו בגמ' דילן בתמורה בפ' כיצד מערימין אית להך בעיא דאילפא והיינו חילפאי דהכא וה"ג התם בעי אולפא אמר על הלקט עם נשירת רובו להוי הקדש או להוי הפקר לעניים ולעשירים לקט הוי או הפקר הוי והי מינייהו חל עליה ודוקא דאפקריה עם נשירת רובו מתוך המגל הוא דמיבעי ליה דאילו אפקריה מקמי הכי או דאפקיר לכל התבואה פשיטא דלית בה דין לקט דלא מיחייב בלקט אלא כל שהוא נשמר דקצירך למעוטי הפקר וכן פי' רש"י ז"ל וקאמר הכא דתיפשוט בעיא דאילפא ממתני' דודאי לא חייל עליה שמא דהפקר דמכי אתחיל רובו לינשר מיד זכו בו העניים דקתני דגוזל את העניים:

19 ודחי שנייא היא. שהוא גרם לו שלא נפל לארץ ומיבעיא ליה כי ליכא הערמה כלל דהא לא ליהנות עצמו קעביד דהא הקדישו או הפקירו ולא איפשיטא לן הכא והתם פשטה אביי דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ופי' רש"י ז"ל דכיון דבהדי הדדי קא אתיין דברי הרב ודברי התלמיד ודאי דדברי הרב קודמין דהבעל הבית עבדיה לקט ע"כ:

20 כתף פסיגין זו ע"ג זו. פי' הראב"ד ז"ל פסיגים נתחים תרגום ירושלמי ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתיה לפסיגוהי:

21 פסיגין זו ע"ג זו. עץ האמצעי שבאשכול הוא קרוי שדרה שהוא דומה לשדרה שהצלעות מחוברות בה כך מן השדרה אמצעי מתפצלין אשכולות קטנים הנה והנה וכתף הוא עליונו של אשכול לצד העוקץ וכל ארכו עד שוליו עשוי כן ונקרא כתף שהוא רחב ככתפים של אדם והרוחב שלו מפני הפסיגין שלו שדחוקות ודבוקות זו בזו ואינן מניחין זו את זו להיות יורדין למטה אלא עומדות זקופות:

22 נטף תלויות בשדרה ויורדות. האשכול שאין פסיגין שלו דחוקין ודבוקין זו בזו פסיגותיו יורדות ומביטות למטה אבל מ"מ נוגעות פסיגה זו לזו ונוטפין זו לזו והוא מלשון טיפי או שהן מביטין זה לזה וכשהן מפורדות זה מזה כל כך שאינן נוגעות אין כאן נטף ואי זו היא עוללת פסיגה אחת לבדה שאין לה שדרה שיהו בה פסיגין אלא פסיגה שנבראת כך והשתא הא דתנן אם ספק לעניים היינו כשהן מפוזרים ורחוקים זה מזה ונראין כנוגעין זה על זה קצת אבל אינן נוגעין יפה הרי הוא לעניים כדנפקא לן בפ' הפאה ניתנת מקרא דעני ורש הצדיקו או מקרא דתעזוב הנח לפניהם משלך וכו' אבל אין לפרש כגון שנמצא עוללות בגת ואין ידוע שמא מן האשכול נשברה ונפלה אם לאו דספק כזה לבעל הבית הוא כדמוכח לקמן:

23 כולן נוגעין בפס ידו. אף בפסיגה אחת לבדה נותן בה שיעור שאם היתה אותה הפסיגה ענביה דוחקות זו בזו הרי היא עושה כתף לעצמה אלא בזמן שענביה מפורדות עד שיהא אדם נותנה על גבי פס היד ויגעו כונן בה שאז אינן דוחקין זו לזו ומחמת זה נוגעין כולן:

24 שבע ליטרין בצפרי. והיאך תוכל לומר דעוללות של ז' ליטרין שיגעו ענביה כולן בפס ידו ומשני שאם נותנה ע"ג טבלא שכולן נופלות ונוגעות בטבלא:

25 טבלא. כמו טבלא ופינקס ורבינו שמשון ז"ל סובר שזה הלשון היה פי' למה שאמרו אם נקרצת עם האשכול ולכך דחק עצמו ואמר שידוע היה להן שיעור הטבלא ואני לעניות דעתי כתבתי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ד':

26 מעשר טבל. שצריך להפריש ממנו תרומת מעשר:

27 הרי זה עושה אותן תרומת מעשר. מפריש העוללות לתרומת מעשר:

28 ועוללות לאו של עני הוא. ומפריש מן הפיטור על החיוב ונשארין האשכולות בטבלייהו:

29 מן הנקרצות מן האשכולות. דתנן בהו במתני' דשל בעל הבית הן וחייבין במעשרות ומינייהו הויא ודברי הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ד מן המתמיהין וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:

30 אשכול. תרגום ירושלמי סגוליא:

31 דילמא. דא לימא דבר זה הוא ראו לספרו שיתנו אל לבם כמה היתה גדולה ברכת הארץ:

32 כרם דורון. שם איש שמו דורון:

33 כהדין לפסא דכפר חנניה. כאילפס של כפר חנניה שמחזיק סאה ובפ' בתרא דכתובות אמרינן אייתו קמייהו אפרסקא דהוה כאילפס כפר היני ואילפס כפר היני כמה הוי חמש סאין אכלו שליש והפקירו שליש ונתנו לפני בהמתן שליש:

34 מקפא כירתא דחרובתא. עובי הגזע המושך מן הארץ עד האמירים הגדולים קרוי כוורת בהך תלמודא כדאיתא בפ"ק דברכות לא סוף דבר נופו אלא אפילו כורתו והוא לשון קורה בחלוף כ"ף בקו"ף וגזע החרוב הזה היה עב כל כך שלא היה מספיק להקיפו השלשה אזורות של שלשה בני אדם:

35 קצות חד חרוב. עקצתי הפרי וחתכתי ממנו חתיכה והיה מושך דבש:

36 סיפסוף שאכלנו בילדותינו. אילנות היער שיש בהן קוצים עושים כמו זיתים קטנים אדומים וקרויין אותן פירות בלשון ערבי דומיש:

37 סאה קיבר. שאינו יפה שעושין ממנו פת קיבר שקורין אותו ראלון בלע"ז:

38 סאה סובין. כשהמכתשת מוציאה כשלותתין החטין לעשות סלת וחשיב מן המורסן:

39 מורסן. הן סובין גסין היוצאין ע"ג הנפה בשעה שמנפין הסלת דהן גרועין מאד:

40 סאה גנינין. פי' בערוך המורני עבה היוצא מן הקמח:

41 וכדון. ועכשיו:

42 ההיא סגולה דגו כרמך. ששמע שהיו בכרמו אשכולות גדולים מאד:

43 צפה בו כמין תור. הביט בו מרחוק ונדמה לו כשור מחמת גדלו והכי אמרינן בפ' בתרא דכתובות חזנהו להנהו קטופי דהוו קיימי כי עגלי אמר עגלים בין הגפנים:

44 עד שהמלך במסיבו. בעוד שהקב"ה במסיבה שלו דהיינו בקיטון שלו בשמים אפילו הכי נרדי נתן ריחו כדמפ' ואזיל בית מקדשא חריב ואת קאי בקשיותך בחוצפא שלך שפירותיך משונין נגד פירות שאר הארצות:

45 מבין ריש שתא לצומא רבא. שזרעום בין ראש השנה ליום הכפורים של מוצאי שביעית וגדלום כל כך באלו הימים שחשב שהיו ספיחים של שביעית שאסורין מדרבנן באכילה כדאיתא בפ' מקום שנהגו ובפ' הפיגם במס' שביעית ורבי עקיבא אית ליה דמדאורייתא הוא דאסירי כדאיתא בת"כ ובכמה מקומות:

46 התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. שמברכת הארץ גדל ולא בשביעית ומעובדא דהכא הוא דאמרינן בעלמא התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית:

47 תחת שהיינו גורפין דבש. חילוף שהיינו גורפין דבש כדלקמיה:

48 מקטע. דבש הקפוי שהיה מוצא ומוכרו:

49 שבא וקינן בראשה של לפת. ובפ' בתרא דכתובות אמרינן הכי שהרי שועל קינן בלפת ושקלוהו ומצאו בו ששים ליטרין במשקל של ציפרי ופי' רש"י ז"ל קינן בלפת נקב בו עד שעשה לידתו בתוכו אעפ"כ שקלו את המותר ששים ליטרין:

50 ונפשח אחד מהן. נבדל אחד מן הקלחים:

51 סוכת יוצרים. יוצרי כדי חרס שדרכן היה לעשות מלאכתן שם כדאיתא במס' סוכה סוכת היוצרים הפנימית חייבת:

52 והייתי עולה בו כעולה בראש התאנה. ללקט עליו העליונים:

53 היה מזבן דבש דדבורין והוה ליה דבש דצליין. שהוא גרוע צליין מין שרץ שעושה ג"כ דבש והוא גרוע:

54 כרוב מצמק. כמו מצטמק ויפה לו דפ' כירה: