פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים ח׳:א׳

1 כלאי הכרם אסורים מלזרוע. דכתיב לא תזרע כרמך כלאים:

2 ומלקיים. אפילו שלא עשה מעשה אלא שרצה בקיומן ובגמ' יליף לה מקרא:

3 ואסורין בהנייה. בגמ' יליף לה מקראי:

4 כלאי זרעים אסורין מלזרוע. דכתיב שדך לא תזרע:

5 ומלקיים. בפ' בתרא דע"ז ובפ' בתרא דמכות ובפ"ק דמ"ק יליף לה ר' עקיבא מקרא דתניא התם שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל כלאים שדך לא ופירש"י ז"ל בפ' בתרא דע"ז כלאים דכתיבי בהרבעה קא דריש מדסמך כלאים דלא תרביע גבי שדך דרשינן כלאים שדך לא מדלא כתיב בהמתך כלאים לא תרביע ושדך כלאים לא תזרע ש"מ שדך אכלאים נמי דלעיל דרשינן ליה ומשמע דמזהיר הכתוב שלא יהו כלאים בשדה כלל וע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' עקיבא אלא גבי מלקות אבל לגבי איסור כיון דרבי קרא מודו ליה וכדאיתא בגמ':

6 ומלקיים. שראה אותם ונתיאש מלעקרם דניחא ליה בהו ואפילו דלא עשה בהן מעשה וכי עשה בהן מעשה בגמ' מפ' לה:

7 ומותרין באכילה. כדנפקא לן בפ' כל הבשר דאיתקוש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך כלאים היוצא ממנה מותר אף שדך כלאים היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופייהו מנא לן דשרו מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכלאים לגבוה אסורין מדתניא שור או כשב פרט לכלאים:

8 אינן אסורין אלא מללבוש. וה"ה להעלותן עליו כדכתיב לא יעלה עליך ובפ"ק דיבמות מצרכינן להני קראי:

9 כלאי בהמה. כגון סוס וחמורה מותרין לגדלן זה עם זה כדיליף בגמ' מקראי ואפילו אם רואה אותן זה עולה על גב זה מותר והיינו מותרין לקיים דקתני דניחא ליה בכלאים דאינו אסור אלא להרביען ממש כדאיתא בפ' הפועלים והכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ופי' רש"י ז"ל אינו חייב עד שיכניס בידו אבר הזכר בנקבות כמכחול בשפופרת כדרך בני אדם להכניס מין במינו מכחול קיסם או כף שמכניסין בשפופרת חלולה שהכחול לתוכה ומוציאין הכחול ומעבירין על גב העין:

10 כלאי בהמה אסורין זה עם. כגון הנולדים מן הסוס שאביהן חמור עם הנולדים מן החמור שאביהן סוס וכמ"ד אין חוששין לזרע האב וחלק חמור של זה בטל וחלק סוס של זה בטל והוי כלאים דלמ"ד חוששין לזרע האב כל מיני פרדות אחת הן כדאיתא בריש פרק אותו ואת בנו:

1 אין לי אלא הזורע. בכרם:

2 מקיים. שראה אותן ולא חשש לעקרן:

3 מניין. שאסור:

4 ת"ל וכרם ולא כלאים. סיפיה דקרא קא דריש דכתיב ותבואת הכרם דלכתוב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואתו למה לי למכתב הכרם אלא למדרש פן תקדש הכרם כלומר אפילו שהוא זרוע בכרם ואין אתה זורעו אסור:

5 מה כר' עקיבא. דדריש בפ"ק דמ"ק ובפ' בתרא דמכות דהמקיים בכלאי זרעים עובר בל"ת וה"ה נמי כלאי הכרם ופליגי רבנן עליה:

6 ומשני דברי הכל היא. הכל מודים דאסור לקיים דהא רבי קרא בין בכלאי זרעים בין בכלאי הכרם ומתני' אסורין הוא דקתני לוקין עליהן לא קתני: היינו בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה. כגון שכסה עפר על גבי זרעים לכו"ע לקי ולא פליגי ר' עקיבא ורבנן אלא בלא עשה מעשה דר' עקיבא סבר אפילו למלקות רבי ורבנן סברי לאיסורא הוא דרבי למלקות לא רבי. ומה שכתבו התוס' פ' בתרא דע"ז דר' עקיבא לא לקי במקיים אלא דוקא כשעשה מעשה דהכי ס"ל בעלמא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אינו מחוור מתוך הסוגיא דהכא דבמכות מצינו למימר דבעלמא סבר ר' עקיבא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ושאני הכא דאקיש רחמנא מקיים לזורע וכי היכי דהאי לקי האי נמי לקי וכי רבי ליה למלקות אפילו לא עביד מעשה בידים הוא:

7 כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה. וס"ל השתא כר' ינאי דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה וחייב לכו"ע:

1 פן תוקש בו. בפרשת עקב כתיב גבי ע"ז דכתיב בו והיית חרם כמוהו ודרשינן כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו דאסור בהנייה ותופסת דמיה:

2 פן תוקד באש. פן הוא במקום לא תעשה הלאו הזה גורם שריפה באש המליאה והזרע והך דרשא איתא בגמ' דילן פ' כל הבשר:

1 שני מינין בכרם. חטה ושעורה בכרם ולקמיה מפ' לה:

2 על דעתיה דר' יונתן לאי זה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים. נראה בעיני לפרשו כן דמכריח ר' יונתן פירושו ומקשה לר' יאשיה אי ס"ד כר' יאשיה למה לי לא תזרע כרמך כיון דלקי משום כלאי זרעים אלא לאשמועינן דמחייב על חטה וחרצן לחוד או חרצן ושעורה לחוד ולא גרסינן חברייא אמרין הכא אלא בדר' יאשיה גרסינן ליה וכן נראה לפ' מתוך דברי הרא"ש ז"ל בספ"ק דקידושין. ונראה לקיים הגירסא בדוחק ואדר' יונתן פריך והכי קאמר דכיון דשדך כולל זרעים ואילנות כדאיתא בפ"ק דפאה וכיון דאין בכרם דין מחודש מכלאי זרעים בלא תזרע שדך סגי ובשלמא לר' יאשיה אתי למדרש כלאים לבר מכרמך. ומשני חברייא אמרי להחמיר עליו אפילו מין אחד דאילו גבי שאר אילנות הזורע שני מיני אילן וזרע אחר מותר כדאיתא לקמיה דהכא דוקא אסר רחמנא גבי כרם חרצן ומין אחר דזרעים:

3 על דעתיה דר' יאשיה לאי זה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים. דהא מודי ר' יאשיה דמשום כלאי זרעים חייב משום חטה ושעורה לחוד וא"כ קרא דכרמך למה לי והא בלא כרם איכא איסורא משום זרעים:

4 ה"ג חבריוא אמרין להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה. וה"פ אינו חייב משום כלאי הכרם אלא בכך משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דאלמא בעינן כלאים לבר מכרמך אבל במין אחד בין משום שדך לא תזרע כלאים בין משום כלאי הכרם לא לקי אלא בשני מינין בכרם ואם התרו בו בשנים אז לוקה שתים משום שדך ומשום כרמך וכפי דרך זו שפירשתי מצאתי בתוספי הרא"ש ז"ל בספ"ק דקידושין וז"ל עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והיונו דוקא להתחייב משום כלאי הכרם אבל משום כלאי זרעים יתחייב לר' יאשיה בחטה ושעורה לחוד וכן מוכח בירושלמי במס' כלאים דפריך לר' יאשיה כתיב שדך לאי זה דבר כרמך כלומר בלא חרצן נמי מתחייב משום כלאי זרעים בחטה ושעורה לחוד ומשני להתרייה התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה כלומר דכי איכא כרם בהדי כלאי זרעים לוקה תרתי עכ"ד. והא דמחייב ר' יאשיה בכלאי זרעים בשני מינין ובכלאי הכרם בעי תלת טעמא הוא משום דמשמע ליה כרמך לא תזרע כלאים שיש כלאים לבר מכרם אבל בשדך לא שייך למימר הכי שלא נתחייב עד שיזרע כלאים לבד משדך דהא בעי למכתב שדך לא תזרע כלאים ובלא כלאים לא סגי למכתב דהא גבי שמטה כתיב נמי שדך לא תזרע אבל גבי כרם לא תזרע בכרמך סגי וכלאים מיותר הוא אלא לאשמועינן כלאים לבר מכרמך כך נראה לי. עוד כת' הרא"ש ז"ל ומיהו בפ' בתרא דבכורות משמע דלית ליה לר' יאשיה איסור בכלאי זרעים בלא כלאי הכרם גבי ההיא דאין תורמין ממין על שאינו מינו ודריש לה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מניין ק"ו ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אין תורמין מזה על זה דגן ודגן שהן כלאים זה בזה מיבעיא ולר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן וכו' מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפילו ע"י דבר אחר אין תורמין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה ע"י דבר אחר אינו דין שאין תורמין מזה על זה אלמא אפילו על דגן ודגן לא מחייב ר' יאשיה בלא חרצן וי"ל דלא אצטריך למימר ע"י דבר אחר אלא משום תירוש ודגן אבל בדגן ודגן מחייב בלא דבר אחר והשתא ניחא דלא צריכין לאוקומה כולה שמעתין דלא כהילכתא דקיי"ל כר' יאשיה ובכולה שמעתין משמע דכלאי זרעים מדאורייתא דקאמר שדך למעוטי כלאי זרעים בחוץ לארץ ואביי ורב יוסף דבסמוך דקאמרי דכלאי זרעים דבארץ לא אסיר בהנייה וכו' וכן בעובדא דרב נחמן בההוא עובדא וכו' משום דקי"ל כר' יאשיה משמע דר' יאשיה מודי בכלאי זרעים אלא משום דלא גזרו בהן בח"ל ע"כ דבריו ז"ל:

5 ליתן לו שיעור אחר תמן מן ששה טפחים. גבי שאר זרעים או תבואה שיעורו לחיוב ששה טפחים על ששה טפחים מוקרחים תוך שדה תבואה כדאיתא בספ"ק:

6 וכאן. גבי כרם מקדש ארבע אמות וס"ד השתא ארבע אמות חוצה לו וכן בתוכו פחות משש עשרה עד ארבע אמות אינו מקדש ובארבע אמות מקדש וכיון שאין שיעורן שוה צריכי תרווייהו וכהך תירוצא מצי לתרוצי נמי לר' יונתן:

7 במה אנן קיימין וכו'. לר' בון פריך היכא דזרע שני מינין בבקעה חרצן וחטה או חרצן ושעורה לא מחייב בזריעה דנימא האי לכאן והאי לכאן ה"נ אפילו שזרע תוך ד' אמות של עבודת הכרם אמאי לא נימא דחשיב שדה לעצמו אי נמי דזרע סמוך לשדה חטים חרצן ושעורה נימא דשדה לעצמו וליכא חבישה ואפילו דמקדש תוך עבודת הכרם כדתנן לעיל מיהו לענין מלקות מיהא ליפטר:

8 אם שעשה גדר מבפנים. לכרם הזרוע ראשון:

9 בטלי הכרם. הני ד' אמות דדיינינן להו לעבודת הכרם בטלי להו דהגדר מפסיקן ואפילו קידוש ליכא:

10 ואם שעשה גדר מבחוץ. שהקיף מה שזרע סביב דהשתא הוו חבושין:

11 זהו מחול. א"כ הגדר סבת האיסור ולא הזריעה וקרא בזריעה לחוד קא מיירי:

12 שדה תבואה. לאו דוקא הוא אלא שדה כרם הוא והסופרים משום לישנא דספ"ק כתבו כן וה"פ היה שם אוור תוך הכרם והקריח לתוכם תשלום ד' אמות וכגון דהגפנים גבוהין עשרה והקרית תשלום ד' אמות בתוכן וזרע בתוך הקרחת שני מינין חטה ושעורה בזריעה לחוד לקי דאילו הוה שדה תבואה לא הוה מיחייב אלא תוך קרחת ו' על ו' והשתא מיחייב תוך קרחת ד' אמות דמותר חרבן הכרם אין בו קידוש להלן מארבע אמות כדאיתא לעיל אלא עד ד' אמות הוא דהוי וכי קאמר ד' אמות ר' בון בר חייא בקרחת הוא דקאמר:

13 כדאמר ר' חנינא. לעיל ריש פ' קרחת דקמה וקשין עושין מחיצה לעשות מחול לאסור עד י"ב אמה ואין נעשין מחיצה להציל כדאיתא התם וא"כ הכא נעשין מחיצה לחבוש השני מינין להלקותו ואע"ג דאינן מחיצה:

14 כן מצאתי בספרים על דעתיה דר' יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאי זה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים ומשני כי האי דאמר ר' הילא הן דאיתמר לא אמרינן למה איתאמר? וקשה לי להולמו ונ"ל דהכי פריך דלכתוב לא תזרע בכרמך ותו לא כיון דמחייב בחטה וחרצן דהא כרמך חד מינא ותזרע חד מינא כלאים למה לי דבשלמא גבי שדך לא סגי דלא לכתוב שדך לא תזרע כלאים כדפרישית לעיל:

15 ומשני כדר' הילא. לא ידענא היכא איתמר מימרא דר' הילא ונ"ל פירושו דה"ק דכל פרשה שבאה לחדש שום דבר לא אמרינן דלא לכתוב אלא החדוש דבשביל החדוש נשנה כולו והכא נמי לאוסרו בהנייה כתביה או לשיעורא דד' אמות דלעיל ולאו למדרש ביה תו:

16 כי האי דא"ר זעירא. בפ"ק דפאה איתמר על ההיא ברייתא דתניא אתם זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת והזורע מן החרצנים לוקה וההיא כר' יונתן היא ואפילו בזריעת חרצנים לחוד בשדה חטים לוקה:

17 עיקר כרמך כלאים לא תזרע. דאילו כתיב לא תזרע בכרמך כדקאמרת הוה אמינא כי הוי כרם מעיקרא הוא דאסור לזרוע בו מין אחר וכתב כרמך כלאים מיותר לומר לך אפילו דלא מחזי כרם עם מין אחר דלא מינכר אלא כלאים בעלמא חרצן עם שדה תטה אפ"ה לקי:

18 עיקר כרמך. היינו זריעת החרצנים:

1 תמן את אמר אין זרעי אילן קרויין זרעים. כגון ההיא ברייתא דלעיל דתניא בפ"ק דפאה זורעין זרעי אילן כאחת דהיינו זרע אילן בהדי חרצנים כדאמר לעיל תירוש ויצהר אינן כלאים או זרע אילן בהדי זרע אחר שרי משמע דאינן בכלל זרעים:

2 וכא את אמר. גבי הכשר אוכלין הוה קאי וכדלקמיה וכלהו פירי נכנסין בקרא דעל כל זרע זרוע לא שנא דאילן ול"ש דארעא כדמשמע בעוקצין:

3 תמן מיעט הכתוב. גבי כלאים דכרם דכתיב הזרע אשר תזרע ומשמע מה שדרך בני אדם לזרוע בגרעין והיינו אילנות דדרכן לנטען זמורות ויחורין וגרופיות ואילו זרעים כגון קטניות ותבואה דרכן לזורען בגרעין ואלו הן דאסרי בכרם:

4 ברם הכא. גבי הכשר:

5 רבה הכתוב על כל זרע. וכל ריבוייא הוא וכ"ת הא גבי הכשר נמי כתיב אשר יזרע כי היכי דגבי כלאים כתיב אשר תזרע. תריץ הא דרשינן ליה בת"כ מניין לזרעים טמאים שחזר וזרען שטהרו ת"ל אשר יזרע טהור הוא. ולענין הלכה קיי"ל כר' יאשיה דאמר דאינו לוקה אלא א"כ זרע שני מינין עם החרצנים וגבי שדך מודי דבשני מינין חייב ובכלאי הכרם לוקה שתים ודוקא אינו חייב מלקות הוא דקאמרינן אבל פשיטא דאסור ומקדש אפילו במין אחד והיינו מתני' דהמעביר עציץ נקוב בכרם. וכתב הרא"ש ז"ל דירק או תבואה אסורין מן התורה וכל מיני זרעים אסורין מדברי סופרים ומותרין מן התורה וכן דעת הראב"ד ז"ל ונ"ל כיון דאמרינן בפ' הקומץ זוטא קנבוס ולוף אסרה תורה משום דכתיב הזרע ותבואה איתקוש להדדי דבעינן הזרע דומה לתבואת הכרם ובפ' כרם שחרב פירשתי דהיינו דמדאורייתא בעינן אוכל ומכניסו לקיום וקנבוס ולוף אוכל אדם ומכניסו לקיום הוו דלוף חייב בפאה הוי כדאיתא התם ובפאה בעינן תרוייהו וכן קנבוס דזרעו מאכל אדם הוי ומכניסו לקיום ומנא לן דמדאורייתא כיון דהחמירו בהו גבי כלאי זרעים אע"ג דקילי דשרו באכילה ואפ"ה כשלא צמחו אסור לזרוע על גביהן דאפשר דיוציאו גידולין לשלש שנים והיכי אחמירו כולי האי אלא דקים להו דגבי כלאי הכרם עד גדר הני נחית בהו רחמנא לאיסורא ומש"ה אחמירו נמי אינהו גבי כלאי זרעים ושאר זרעים מדרבנן ומשמע דכל מיני זרעים אסורין מדרבנן ובחד לחוד סגי או מכניסו לקיום ואין מאכל אדם או מאכל אדם ואפילו אין מכניסו לקיום כגון ירק וההיא דשרשי פאה א"ש לדידיה. והרמב"ם ז"ל סובר תנאי ג' שזורעין ממנו שדות דומיא דתבואה ופי' שאר זרעים היינו כל ירק וכל מיני קטנית אבל מיני זרעים שאין מאכל אדם אינן כלאים בכרם ואפילו מדרבנן ויש לו גירסא אחרת במשנה בפ' כרם שחרב שמוכיח כן ובכל ספרים שלנו נמי כך היא:

1 המחפה בכלאים. שהיו זרעים שהן כלאים על גבי קרקע וכסה אותן בעפר כדי שיצמחו. לוקה. משום זורע דקא עביד מעשה:

2 דתנינן תמן. במס' מכות פ' בתרא:

3 יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין. דבההיא מלאכה גרידא של חרישה לוקה שמנה:

4 החורש בשור וחמור. דבשתי בהמות מוליכין המחרישה וחרש בשור ובחמור עובר משום לא תחרוש בשור ובחמור:

5 והן מוקדשין. התם מוקי לה בבכור ונראה דהאי בשור לחודיה עובר משום לא תעבוד בבכור שורך והחמור לא צריך שיהא דהא איכא שמנה בלאו הכי:

6 בכלאים. בחרישתו היה מכסה כלאים דבהדי דאזיל מחפה:

7 בכרם. והיה תוך הכרם ואיכא תרי לאוי אפילו לר' יאשיה א' משום כלאי זרעים וא' משום כלאי הכרם דהא לעיל מודי ר' יאשיה דלוקה שתים וכן כתבו בתוספו':

8 ובשביעית. דאיכא נמי לאו משום זורע בשביעית דכתיב שדך לא תזרע:

9 ויום טוב. דקא עביד חרישה בי"ט:

10 וכהן ונזיר בבית הטומאה. והיה כהן והוא נזיר שהולך אחר מחרשתו במקום טומאה דאיכא חד לאו משום כהן לנפש לא יטמא בעמיו וחד משום נזיר על נפש מת לא יבא:

11 היך אפשר. בלאו דכלאים ע"י חרישה והא זריעה הוא דאסר רחמנא:

12 לאו במחפה. דבהדי דקא מנהיג מחרשתו היה מחפה זרעי הכלאים בכרם:

13 הזלים זהב מכיס. מגנה עובדי ע"ז שמזלזלים בזהב לעשותו פסל ומבטלים שם הזהב שהיה טוב להם יותר בכיס לפרנם עניים והם ישכרו צורף וגו' וה"ה שמגנה העשירים שמזלזלים בכסף ובזהב לעשות ממנו אזורות וקיתונות ושלשלאות ומשבח לזה שעוסק בתורה:

14 בני אל ילוזו מעיניך וגו' תן לחכם ויחכם עוד. משום דר' ינאי למד לו זה הבין ר' ינאי טעמה של משנה זו:

15 המקיים עובר בל"ת. וחורש בכלאים מקיים הוא דהוי דשביק ולא עקר להו וכר"ע היא ומאן דאית ליה מקיים בכלאים פטור פטר נמי במחפה:

16 ודחי כלום א"ר עקיבא אלא לעבור שמא ללקות. והכא משמע דבללקות מיירי במאי דמודי לרבנן ולא פליג עלייהו ובגמ' דילן לא משמע הכי דבר' עקיבא תני בהדיא המקיים בכלאים לוקה. ונראה לומר דה"ק כלום סתם מתני' אליבא דר' עקיבא אלא לעבור אבל למלקות מי סתם לן כוותיה והכא סתמא קתני וחייב עליו וכו' הילכך רבנן היא:

17 דתנינן שביעית. גבייהו דלאוין:

18 אית לך מימר שביעית דר' עקיבא היא. בתמיה והא לא אשכחן דפליג ר' עקיבא ארבנן גבי שביעית אלא ע"כ טעמא דמתני' משום מחפה דחשיב זורע בשביעית וה"נ גבי כלאים משום משום זורע הוי:

19 ודחי תלמודא פתר לה שביעית כר' אלעזר. כלומר ריש לקיש אמר לך אנא דאמרי כר' אלעזר דקאמר החורש בשביעית לוקה ומשום חורש מחייב ליה הכא ולאו משום זורע:

20 הזרע והזמיר בכלל. ושבתה הארץ לה' הוו דכלהו מלאכות בהאי עשה נכללין:

21 ולמה יצאו להקיש. אליהן: ולומר לך מה אלו מיוחדין:

22 שהן עבודה בארץ ובאילן. כלומר להכשיר זריעת אילן וזרעים ולוקין עליהן וכו': שני דברים הן ושני דברים שיוצאין מן הכלל אינן חולקין. בשבת פ' כלל גדול בירושלמי מסקינן דדבר אחד שיצא שלא לצורך מן הכלל חולק כגון הבערה דאמרינן בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה הבערה מיוחדת חייבין עליה בפני עצמה וכו' אבל כששני דברים יוצאין אינן חולקין ולומר שלוקין על זו בפני עצמה ועל זו בפני עצמה דאי הכי לכתוב רתמנא חד וילמוד ממנו חברו אלא אם עשה שניהם כאחת אינו חייב אלא אחת וה"נ או לא לכתוב אלא לא תזרע לחודיה או לא תזמור לחודיה וכיון דכתב תרוייהו אינן חולקין ואם עשה שניהן בשביעית אינו חייב אלא אחת וא"כ גריעי ועוד גריעי שהכלל בעשה ופרט בל"ת כדמפ' ואזיל:

23 הא ללמד מלמדין. דלהא מיהת ללמד על אבות מלאכות דקרקע דאיכא לאו על כלהו ולוקין עליהן מלמדין דלחלק לאוין על שתי אבות והתראה אחת הוא דאין מלמדין:

24 הכלל בעשה והפרט בל"ת. ואפילו לא הוי אלא חד ע"כ לא אהני לן לחלק ולהפכו ללא תעשה ולמדרש כדקיי"ל גבי מחמץ מנחה דדרשינן בפרק כל המנחות באות מצה וחייב על עריכתה ועל לישתה ועל אפייתה וטעמא משום דדרשינן אפייה בכלל לא תעשה חמץ היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת וכו' והתם משום דהכלל איתיה בלאו ופרט איתיה בלאו הוא דדרשינן והכא כלל בעשה ופרט בלאו לא דרשינן לחלק:

25 ואין ל"ת וכו'. כלומר ועוד טעם אחר דכשם שאין ל"ת מלמד על עשה שבו והיינו להרבות איסורין לשאר תולדות דזורע גופיה ולומר דכל תולדות זריעה חייב לאו כגון המבריך והמרכיב והעושה בתים וכל אותן השנויין בפ' כלל גדול בירושלמי דהוו תולדות לזורע ואפילו דזומר תולדת נוטע הויא ולא הוי גילויא לשאר תולדות ולהלקות בהן דאין ל"ת הכתוב בלא תזמור מלמד על שאר תולדות דזורע האסורים בכלל עשה דושבתה ולומר שהמרכיב ומבריך וכו' שיהא לוקה בהם דבהא ר' אלעזר מודה דדוקא אב אחרינא כמו זורע הוא דבעי לרבויי אבל תולדה לא. וטעמא דכיון דזומר תולדת זורע אי ס"ד דאתא זומר ללמד אשאר תולדות דזורע ומחייב בהו לכתוב רחמנא זומר ולא בעי זורע דכ"ש הוא ומה תולדת זורע חייב זורע לא כ"ש אלא כיון דכתביה ש"מ הזומר דוקא הוא דחייב מילי אחריני לא:

26 ואין עשה מלמד על ל"ת. כלומר וה"נ אין עשה מלמד וכו' לומר כי היכי דזורע שהיה נלמד בכלל ושבתה והיינו בעשה וגלי רחמנא דלאו הוא דהוי ה"נ חורש דהוי אב כמוהו לאו הוא דהוי ותוסיף על ל"ת חורש ואפילו דמעשה רבא הוא גבי שאר מצות גבי כלאים כגון חורש בשור וחמור וחורש בי"ט ור' אלעזר סבר דלהא מיהא אהני עשה להוסיף על לאו חורש דהוא אב אחר כמו לא תזרע ונהי דלא אהני להוסיף תולדות על האב אבל ללקות על אב אחר אהני:

1 מותר לחפור בה בורות. כדתנן בס"פ מאימתי בשביעית וכן החופר בור ושיח ומערה דכיון דאין מלמדין כלל שרי:

2 אלא לר' אלעזר מהו לחפור בה. כלומר היכי שרי והא נהי דאין אתה יכול להוסיף על ל"ת ולהלקותו דהא לא דמי לל"ת בשני צדדין דבעינן עבודה בארץ ובאילן באיסור עשה מיהא ליקו דהא שבת הארץ לרבות וללמד קא אתי וכי לא דמי לפרטא באיסור מיהא ליקו דתולדת חרישה הוי כי היכי דחופר בור בשבת חייב:

3 ומשני לר' אלעזר כשם שאינן מלמדין לענין איסור כך לענין היתר לא ילמדו. כלומר מי סברת דכשם שאין מלמדין הלאוין לענין איסור דהיינו לרבויי תולדות וכדפרישית סברת דאף לענין היתר לא ילמדו הא פשיטא דלענין היתר דרשינן לאוי ללמוד על עשה דבמה הכתוב מדבר בזריעה ובהכשר זריעה ולמעוטי חופר בור וכו':

1 טעמא דר' יוחנן. דאמר אין לוקין על חרישה בשביעית וכו':

2 עשה הוא. כלומר לאו לא חשיב כיון דבא מכלל עשה ואין לוקין עליו דכעין לאו דחסימה בעינן ולהכי אתא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור להוסיף על עשה של זורע לאו ועל עשה של זומר לאו ואין כאן יתורא לרבות וכ"ש לחלק וכדאמרינן וליידא מלה כתיב ושבתה הארץ לענין ל"ת שבו ותו לא:

3 ועבר בעשה. בעיא היא מי מודי ר' יוחנן דעובר בעשה חורש ותולדותיו ולאו הבא מכלל עשה מיהא איכא:

4 ר' יוסי אומר אפילו עשה אין בו. דאין בכלל ושבתה הארץ אלא מאי דמפרש בתר הכי שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור והזורע והזומר שכ' בעשה ול"ת:

5 ליידא מילה. לאי זה דבר:

1 יכול יהו לוקין על התוספת. וסיפא דברייתא מסיים ת"ל וכו' דפטור והשתא מפ' לה ואזיל היכי תנינן לה:

2 ר' יוחנן פתר מתניתא הכי יכול יהו לוקין על חרישה. דשביעית וקרי לה תוספת כאינה כתובה בהדיא אלא אתיא לרבוייה מפרטא דלא תזרע וכו' ותלמודא לפיטורא מפ' לה ואזיל: לוקין על איסור חרישה דשני פרקים הראשונים. דתנן בריש שביעית בשדה הלבן חורשין עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת וילפינן להאי תוספת מבחריש ובקציר תשבות כדתנן התם. ופרש"י ז"ל בריש מס' מ"ק האי ילקה לאו מלקות דאורייתא הוא דהא בחריש ובקציר עשה הוא ואין לוקין על עשה אלא מכת מרדות מדרבנן קאמר דכל העומד ואינו עושה מצות עשה מלקין אותו עד שתצא נפשו ע"כ. ואין דבריו אלו מחוורין דלר' אלעזר הוא דקיימינן דסבר דלקי על החרישה והתוספו' כתבו ואיכא למימר דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספות כלומר שהשביעית מתחלת מהשנה הששית וא"כ תהוי כשביעית ע"כ:

3 אית תנאי תני שש שנים וגו'. היינו תלמודא לפיטורא דברייתא דיכול ילקה על התוספת:

4 מ"ד שש שנים תזרע שדך מסייע לר' אלעזר. דהכי יליף ת"ל שש שנים תזרע שדך כלומר כל שש שנים שרי במלאכה וא"כ קרא דבחריש ובקציר לא יעקר קרא ממשמעותיה. אלא שלשים יום לפני ר"ה בעשה בלחוד הוא דקאי ומהאי קרא משמע דברייתא איירי באיסור שני פרקים ולהכי נסיב לה האי קרא לפיטורא:

5 מ"ד שדך לא תזרע וכו' מסייעא לר' יוחנן דמיירי בחרישה דשביעית ונסיב לה תלמודא קרא דשביעית גופיה ודריש. דאי ס"ד דלוקה כל הני פרטי זריעה וזמירה למה לי דכתבינהו רחמנא אלא לאשמועינן דאהנך הוא דלקי אאחריני לא לקי. כך נ"ל לפ' הסוגיא הזו ובספרים מוחלפת השיטה וה"ג מ"ד שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך מסייעא לר' יוחנן ומ"ד שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מסייעא לר' אלעזר ובשבת ירושלמי פ' כלל גדול נמי הכי גרסינן לה ובודאי טעות סופרים הוא הכא והתם ומנא אמינא לה דגרסינן בפ"ק דמ"ק כי אתא רב רב דימי אמר יכול ילקה על התוספת ונסיב לה תלמודא לפיטורא דא"כ כל הני פרטי למה לי ור' יוחנן אמר ימים שהוסיפו חכמים לפני ר"ה וה"ק יכול ילקה על התוספת דאתיא מבחריש ובקציר תשבות אתיא תלמודא לפיטורא כתיב הכא שש שנים תזרע שדך וכתיב התם ששת ימים תעבד מה להלן היא אסורה ולפניה ולאחריה מותרין אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין ע"כ ולעיל גרסינן התם איתמר החורש בשביעית ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והקשה רש"י ז"ל עלה ואיכא למידק הא דאמרי לעיל ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר וכו' אמאי לא קאמר תסתיים דר' אלעזר הוא דאמר אינו לוקה דהא כי אתא רב דימי וכו' ואית דגרסי לה בהדיא החורש בשביעית ר' אלעזר אומר אינו לוקה ור' יוחנן אומר לוקה ע"כ והתוספות כתבו כיון דאיתיה בהדיא בכי האי אין צריך לומר תסתיים דאין דרך התלמוד לומר תסתיים המפורש כל כך ע"כ. ונקטינן מהך גירסא דמ"ד אינו לוקה דריש תלמודא לפיטורא בתוספת שביעית ויליף לה משש שנים תזרע שדך וצריכים אנו לומר דהתם במועד קטן נשתבשו הסופרים שכתבו ר' יוחנן מחייב אחרישא דשביעית ור' אלעזר פוטר וסוגיא דהכא מוכחא איפכא וגירסא דהכא עיקר וכן פסק הרמב"ם ז"ל דהמתפה בכלאים לוקה וחורש בשביעית פטור ולוקה מכת מרדות: השמר לא תעשה פן לא תעשה. קרא דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך קא דריש משום דקוימא לן בכריתות ובת"כ דלא מחייב חטאת על שום כרת אלא א"כ יש בו לא תעשה כדאמרינן התם הוקשה כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז מיוחדת וכו' וקא דריש תרי לאוי בהאי קרא למה לי וקאמר משום דכתיב שם תעלה עולותיך וכו' משום דתנן בזבחים פ' השוחט והמעלה בחוץ חייב וחייב על השחיטה וחייב על ההעלאה כלומר דמיחייב חטאת על כל אחת בפני עצמה ואפילו עשה שתיהן בהעלם אחד מ"ט דשני שמות נינהו ומיבעיא לן בגמ' בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה עונש דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו לעשות אותו ונכרת האיש ההוא מעמיו אזהרה דכתיב השמר לך פן תעלה וא"ר אבין ת"ר אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ולא אינו אלא לא תעשה אלא שחיטה בשלמא עונש אשכחן דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך אלא אזהרה מנא לן דבשחיטה ליכא לאו בהדיא דהאי דכתיב בההיא פרשתא ולא יזבחו עוד את זבחיהם מוקי לה התם בזובח בהמה למרקוליס ומייתי לה הכא מדכתיב בפרשת ראה שם תעלה עולותיך ושם תעשה איתקש שחיטה להעלאה דשם תעשה היינו שאר עשיות מה העלאה שהיא בעשה היא בל"ת דכתיב פן תעלה וכו' ולהכי כתיבי לאוי יתירי גבי תעלה עולותיך לאורויי על תעלה עולותיך ושם תעשה:

1 בגין דכתיב שם תעלה עולותיך. מיותר דכיון דכתיב ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך כלהו מיני קרבנות בכלל וכ"ש עולות ומשמע טעמא משום דקרא דשם תעשה מיותר הוא הא אי לא הוה כתיב שם תעלה וכו' לא הוה ילפינן ולדברי ר' אלעזר ד?ר דעשה מלמד על ל"ת לרבויי לאוין ואכלהו אזהר למה לי ייתורא דשם תעלה וכו' הא גבי שחיטה כתיב ושחט לפני ה' ולא בחוץ והעלה הכהן את העולה המזבחה ולא בחוץ ואהנו לא תעשה דהשמר פן תעלה ללקות ובשוגג לקרבן חטאת וא"כ קרא דשם תעלה עולותיך ושם תעשה למה לי:

1 ומשני שלא תאמר כמא דתימר גבי שבת חפר תרץ נעץ בבת א' אינו חייב אלא אחת. דתולדה דחורש לינהו הכא נמי אי לא הוי כתיב הוה אמרינן דכי שחט וזרק והעלה בבת אחת כיון דליכא לאו מפורש גבי כל חד וחד חטאת אחת הוא דמחייב דאע"ג דלר' אלעזר עשה מלמד על ל"ת ללקות הא מודי דאין מלמד על ל"ת לחלוק תולדותיו וכדלעיל להכי אתא ייתורא דשם תעשה לאגמורי לאו לזורק ולאו לשוחט דאילו כרת נפקא לן מדכתיב דם שפך לרבות השוחט ולרבות הזורק בפ' אחד דיני ממונות. והתם פליגי אימוראי אי חייב על שוחט וזורק על כל אחת בפני עצמה והכא סבר תלמודא כמ"ד דתייב על א' וא' חטאת בפני עצמה:

2 הנוטע בשבת. בשביעית דנקראת שבת לה' וכתיב והשבת ונפתחה בר ומתרגמינן ושמיטתא:

3 חייב משום זורע. אפילו לר' יוחנן דכתיב בה לא תזרע, ולא תימא דתולדה הויא כשאר תולדות ושאר תולדות אמר לעיל דפטור לכ"ע. והכי אמרינן בפ' כלל גדול דנוטע חשיב אב:

4 הזומר כנוטע. דהאי והאי לצמוחי פירא קא מכוין ואין מתרים בו אלא משום זומר:

5 נטע וזמר בבת אחת. בשביעית ובהתריי?ם אחת שהזכירוהו המקרא שדך וגו'.

6 חייב שתים. שתי מלקיות נוטע משום זורע וזומר בהדיא כתיב ביה:

7 אינו חייב אלא א'. דהיינו הזומר כנוטע והוי כאילו נטע וחזר ונטע בהעלם אחת:

8 ואקשינן כלום אמר ר' זעירא אלא הזומר כנוטע שמא הנוטע כזומר. כלומר הזומר כנוטע כל התולדות דזורע השנויין בפרק כלל גדול בירושלמי בכלל לא תזרע הוו דהכל היה בכלל זריעה דזומר תולדה דזורע הוא כדאיתא בפ' כלל גדול ולכתוב לא תזרע ולא בעי לא תזמור יצתה זמירם להחמיר על עצמה ואילו אמר ר' זעירא נוטע כזומר נראה דלהקל בה אתי והשתא דאמר זומר כנוטע להחמיר הוי דחשיב כאב הוא דאתי ושמעינן בשביעית דזומר ונוטע חייב שתים אחת משום זורע וא' משום זומר דאילו בשבת אילו עביד אב ותולדה דיליה אינו חייב אלא אחת:

9 את פוטרו משום זורע. בתמיה':

10 הוי. אומר דחייב שתי מלקיות לכלהו אמוראי: