פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי ו׳:ה׳

5 את זיתיו. תלושין ונתונין במעטן דהוו להו טבל ומיירי שהלוקח ליקח אותן בענין דשרי למכור הטבל דתנן לעיל אסור למכור הטבל אלא וכו' ונראה דהם מועטין כדי חייו שרי דומיא דשבלין דברייתא ומפרש בגמ' דכי פליגי ב"ש וב"ה היינו קודם שיזועו במעטן שלא הוכשרו לכלהו תנאי ואפ"ה אסרי ב"ש שלא ימכור אותם אלא לחבר העושה בטהרה ותרומתו וחלתו טהורין שקבל עליו דברי חברות המפורשין בפ' ואלו דברים מתעשרין:

6 אף למעשר. ואפילו שאינו עושה בטהרה אלא שאינו חשוד על המעשרות מותר למכרן לו כיון דלא הוכשרו אבל אי חשיד על המעשרות אסור דהא קי"ל דאין מוכר אפילו דמאי לע"ה כדאמרן לעיל פ' מאכילין וכ"ש ודאי והכא הא נגמרה מלאכתן למעשרות. ובגמ' מפ' טעמייהו דב"ה דהא סתמא המעשר עצמו יעכבם שם עד שיזיעו לב"ש אי עד שיתחברו ג' זה עם זה לב"ה כדתנן פ"ט דטהרות ואז הוכשרו והו"ל גורם טומאה לטהרות וטעמא דפליגי ב"ש עלייהו היינו משום דאמרינן בפ' ר' ישמעאל במס' ע"ז דביד ישראל אסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי:

7 וצנועי ב"ה. הכשרים המחמירים על עצמם:

8 שנים שבצרו כרמיהם. ונתנו כל הענבים של שני כרמים לתוך גת א':

9 א' שאינו מעשר. שאינו ודאי מעשר שאינו נאמן על המעשרות:

10 מעשר את שלו. השתא משמע את היין שנוטל לעצמו:

11 וחלקו בכל מקום שהוא. כלומר צריך לו לחבר לחוש לחלקו המבורר לו מן השמים בכל מקום שהוא דשמא כולו ביד חברו עם הארץ או מעורב חציו תוך חלק שנוטלו וחציו תוך חלק חברו עם הארץ ומעשרו ובגמרא מפרש היכי מעשר ליה אי דמאי אי ודאי:

12 טעמא דב"ה. דלא חיישי שיעכבם במעטן עד שיוכשרו דתנן פ"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן כדברי ב"ש אמר ר"ש שיעור זיעה ג' ימים וב"ה אומרים משיתחברו ג' זה בצד זה:

13 דרך בני אדם לאכול זיתיהם עטונין. מפ' בסמוך זיתיהן מועטין ואפילו נתונין במעטן כלומר בעוד שלא הוכשרו דהיינו לב"ה קודם שיתחברו זו בזו דלא שהי לעשותן שמן:

14 וכן דרך בני אדם. קושיא היא וכי דרך בני אדם כן והלא כשהכניסום למעטן לעשותן שמן הוא:

15 ומשני ע"י עילה. מועטת התירו ב"ה ואזלי לטעמייהו דשרו ע"י עילה:

16 דתנינן. במסכת שביעית פרק בנות שוח:

17 לא ימכור לו אדם פרה החורשת. לחשוד על השביעית לא ימכור לו החבר בשנת השמטה פרה המלומדת לחרוש משום ולפני עור לא תתן מכשול:

18 מיכוס תורתא דידיה. וכי דרך בני אדם לשחוט פרה החורשת המלומדת אצלו: ושוין ב"ש וב"ה:

19 שבלין לעסתו. שהוא דבר מועט:

20 משום כדי חייו. אע"ג דגורם טומאה לחלה:

21 ובזיתים. אע"ג דהם מועטין הוא דפליגי ב"ש וב"ה מקילין כיון דמועטין נינהו:

22 גדיש של חטים. דבר מרובה:

23 עבט של ענבים. פי' רש"י ז"ל בפ' איזהו נשך כלי גדול שצוברין בו הענבים לפני דריכה והן מתחממין ומתבשלין להוציא יינן יפה יפה:

24 מעטן. כלי גדול שצוברין בו זיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן לתוכו ויהא נוח להוציאו בבית הבד ומוהל זב מהן שם והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ונדחקו זה עם זה ונתחברו כי ההיא דתנן עד שיתחברו ג' זה עם זה חוזר מוהל לזוב מהן והוא קרוב להיות שמן וקמ"ל דאע"ג דב"ה סברי דאין מוהל קרוי משקה להכשיר אלא האי שני שקרוי בפי חבית דבתר איצצא אפ"ה מודי לב"ש מכי הזיעו זיעת מעטן דאסור למכרן ואע"ג דעבט וגדיש לא נגמרה מלאכתן מודו דאסור למכרן אלא לחבר משום חומרא דלא שייך כולי האי להקל ולומר דרך בני אדם לאכלן כך כך מפרש ר' יוחנן הברייתא הזו ולקמו מפ' לה ואזיל:

25 ועבט של ענבים לאו תורה היא. קושיא היא דהא משקה היוצא מן הענבים מיד מכשיר כדאמריק בפ"ק דפסחים מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וכו' וכי היכי דטעמא דעבט משום הכשר טומאה מדאורייתא ה"נ מעטן:

26 כשם שאמרו קטן חומרין. בפ"ק דחולין מסקינן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין להן מדרבנן יש להן דחומרא בעלמא הוא דאמור דחשיב מעשה אבל מדאורייתא לא חשיב מעשה כדמפ' התם:

27 מעטן של זיתים חומרין. גבי מתני' בפ"ע דטהרות הוה קאי:

28 ר' יונה בש"ר ירמיה. קושיא אחרת מקשה ר' יונה לר' יוחנן:

29 מה פליגין בחבורין. ע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה בפ"ט דטהרות אלא דמר לא בעי חבור ומר בעי חבור אבל כי איכא חבור דכ"ע מודו דמוכשרין ואמאי מודו והא אית ליה לר' יוחנן דמעטן חומרא:

30 לפי שבכל מקום נשוך. הוא דהוי חבור כגון לענין חלה דתנן בכרק קמא דחלה ומצטרפין זה עם זה ובפרק בתרא תנן החטים אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין ורמינן להו אהדדי ומשני להו הכי כאן בנשוך כאן בבלול ופי' כשכל הקמחין נילושו ביחד בתערובת מצטרפין כל ה' מיני דגן אבל כשכל מין בפני עצמו נעשה עיסה בפני עצמה ואח"כ נישוכו כלומר שתחב קצותן זה עם זה וחיברן כל כך בענין שכשיבא להפרידן מתדבק קצת מזה לזה דזהו לשון נשיכה כדאיתא התם אז אין מצטרף אלא כוסמין עם החטים ואי הוו מעוכין דהיינו חיבור בעלמא אין מצטרפין ולא הוי חיבור וכן לענין טבול יום לב"ש מיהא הוי חיבור כדתנן התם:

31 וכאן אפילו מעוך הוי חיבור. כדאמרינן לעיל וב"ה אומרים משיתחברו ג' זה לזה סגי משמע דהכשרן מדאורייתא:

32 קם ר' יונה עם ר' ירמיה. עמד עמו לשאול לו טעם דמאן תנא דאמר דההוא מוהל הוי משקה מדאורייתא:

33 אין מני. אם ממני תשמע:

34 אפילו הוכשרו והן חומרין. כלומר אפילו ההוא חיבור לאו דהוכשרו מדאורייתא אלא מדרבנן דחומרא הוא דאחמירו:

35 והא תני ושוין שאין מוכרין וכו'. ומשמע דטעמא דהאי כטעמא דהאי וכי היכי דמשקה דענבים מדאורייתא ה"נ מעטן דזיתים מדאורייתא:

36 מאי כדון. כלומר עכשיו שאתה מכריח לומר דהוא מדאורייתא מי הוא ששנאה:

37 ומשני תפתר כר"מ. דר"מ אמר המוהל כמשקה. נראה בעיני דהיינו הא דתנן בפרק בתרא דמכשירין דקתני התם המוהל כשמן שאין המוהל יוצא מידי שמן והיינו ההוא דבתר איצצא וכן פי' התוס' בפרק קמא דשבת:

38 ר"מ אומר. אע"פ שאין עמו שמן והיינו ראשון וא"כ שני דהיינו בתר איצצא ס"ל לר"מ דמכשיר מדאורייתא והך ברייתא ר"מ שנאה:

39 אלא למעשר. דכל מידי דהוי דמאי אין מוכרין לע"ה אלא לחבר ומאי רבותייהו דזיתים שעלולין לקבל טומאה אלא דוקא לעושה בטהרה:

40 כאן שנינו שהכשר נקרא צנוע. דבפרק בתרא דברכות אמרינן ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן אמר האי צנוע באורחותיו הוה א"ל רב נחמן את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צנוע אי לא דתנינן אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא והכא משמע דלכשר קורין צנוע:

41 דר"מ היא. בפ' אלו דברים מתעשרין:

42 לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. סיטון משפיע למכור במדה גסה ודרכו לקנות פירות מרובין ומוכרן לחנוונים ולא הצריכוהו לעשר אבל בעל הבית אפילו מוכר במדה גסה לא מצי למכור והכא מדה גסה הויא ובעל הבית הוא דהוי ומשום דשמא חלקו המבורר לו נפל ביד חברו והוי כמוכרו לו וחוטא הוא ומשו"ה תנן מעשר חלק דנטל חברו והא וחשיב ליה כמוכר דמאי אע"ג דהכא ודאי הוא משום שהוא ספק מוכר דשמא חלקו לידו נפל ואין כאן מוכר ואין ידוע אם מוכר טבל אם לאו והתם נמי ר"מ דאסר לבעל הבית למכור דמאי ואפילו בגסה ספק מוכר טבל הוא וכן דעת רבנו שמשון ז"ל:

43 הוא פתר לה. ר' אלעזר:

44 מעשר את שלו ודאי. מה שנפל בידו של חבר מעשר ודאי דבין הוא שלו בין של חברו ודאי טבל הוא:

45 וחלקו בכל מקום שהוא דמאי. וחלקו שמא נופל כולו לע"ה שאינו מעשר:

46 בכל מקום שהוא. מעשרו דמאי כלומר כדין דמאי דהמעשרות שלו חוץ מתרומת מעשר דאולי ע"ה יעשר ור' אלעזר ם"ל דמתני' יחידאה היא דלרבנן דאמרי דבעל הבית בגסה שרי נמכור דמאי אין צריך עוד להפריש משום חששת חלקו בכל מקום שהוא:

47 ר' יונה בעי מוכר ודאי ומתקן דמאי. מקשה אדר' אלעזר דהא דאפילו כר' מאיר לא מיתרצא וכל שכן לרבנן דעל כרחך לא שרו רבנן לבית הלל למכור בגסה אלא משום תקנתא דלוקחין שמרויחין ומוצאין מזונות אבל הכא כיון דכרם הוה לו למעשר בעצמו ולעם הארץ בעצמו דכרמיהם קתני כרם לזה וכרם לזה דלא קתני כרמם ומה לו למעשר להתחבר פירותיו עמו בגת אחד ובודאי דהכא רבנן מודו לר' מאיר וכיון דמוכר טבל ודאי הוא ולא ספק מוכר כדקאמר ר' אלעזר ונראה דמתכוין למכור טבל ולקנות טבל הוי דכיון דמופרש היה ובא להתחבר מה שלא היה מוכרח מוכר ודאי הוי דבשעה שאתה אומר דמחליף הוי צריך לומר ע"כ דמוכר טבל הוא דהוי דהיינו מוכר היינו מחליף ואם כן מוכר ולוקח איכא ואתה אומר דיתקן דמאי מה שמוכר:

48 ומסיק לה ר' יונה אליבא דר' יוחנן דאין כדקאמרת דהמעשר מעשר את שלו ודאי דמה שאוכל המעשר שמכניס לביתו כגון אם הכניס מאתים לוגין מפריש כל תרומה ומעשרות הנוגעין להם כדין טבלים:

49 וחלקו בכל מקום שהוא. נופל ביד עם הארץ בין אם ימכרנו לאחרים בין אם העם הארץ ישתנו אע"פ שהמעשר החליפו ומכרו טבל חוזר דמאי מדינא ולא החמירו עליו חכמים יותר דקי"ל דמן התורה אינו חייב אלא הזורע גופיה שישתנו דדרשינן ואכלת ולא מוכר כדאיתא בפרק קמא דפאה ובפרק הפועלים אם כן כמו דמאי הוא ביד עם הארץ דמן התורה פטור:

50 וחצי חלקו וכו'. ועוד טעם אחר להקל דקי"ל יש בילה לגבי יין ושמן כדאמר בפרק קמא דראש השנה ואיתא בפרק ב' דשביעית וכיון דיש בילה צריך לומר בודאי דחצי חלקו של ין הנופל ביד עם הארץ הוא של מעשר ותו לא דחצי חלקו שלו בעצמו נפל לו ולא נפל לו מכרמו של מעשר כי אם מאה לוגין בלבד דהא קי"ל יש בילה וכפי החשבון נבלל ודאי וא"כ לא היה לנו לקונסו למעשר כי אם מאה לוגין שנפלו ליד עם הארץ דמאה האחרים דידיה גופיה נינהו וטופיינא בקנסא דיינינן ליה הילכך סגי ליה בהאי קנסא והיינו דאמרינן דמאתים לוגין יפריש עליהם כדין דמאי:

51 כי ההיא דא"ר יוחנן דברי הכל וכו'. בפ' מאכילין גבי מתני' דהרוצה לחזום עלה ירק פליג התם ר' יוחנן עליה דר' אלעזר דר' אלעזר מוקי לה כר"מ כי הכא ור' יוחנן מוקי לה אפילו כרבנן כן נ"ל פי' סוגיא זו כפי השרשים האלו ואין נ"ל לפ' דס"ל לר' יונה דלא יעשר דמאי מחלק הנופל לע"ה אלא חצי חלקו דכי אמרינן וחצי חלקו וכו' היינו שבא לגמור תשלום התירוץ וכדפרישית אבל לא שיאמר שלא יעשר אלא חצי דהוה ליה חוטא נשכר שמחליף טבל ומוכר טבל הוא דהוי והרמב"ם ז"ל לקח לו כל כך השורש של בילה ביסוד חזק עד שפסק דאין לו להפריש על חלקו של ע"ה אלא ק' לבד ומעשרן דמאי וז"ל פ"ט דהי' מעשר שנים שבצרו כרמיהם לתוך גת א' והא' מהם אינו נאמן על המעשרות אע"פ שעישר הנאמן על חלקו שלקח כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש מעשר דמאי על חלק ע"ה כיצד היה לו מחצה יין הגת ונוטל בחציו מאתים לוג יין הרי זה מפריש ממנו לוג א' לתרומת מעשר ועשר מעשר שני כנגד המאה לוג שהרי הפריש המעשר של ודאי תחלה על חצי כל מה שדרכו בגת ע"כ. ונר' שהיה מפ' וחצי חלקו הוא פי' לחלקו בכל מקום שהוא דמאי ולכך לא כתב בענין ספק דמאי אלא תקנה בחציו וגירסת ספרינו מחוורת והיא גירסת רבנו שמשון ז"ל וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל או שרצה לקצר כדרכו כי בכלל דבריו הענין שפירשתי: